חצוב בסלע

עודכן: 4 באוק׳ 2021

שולמית הראבן / אחרי הילדות / דביר, תל-אביב 1994

פורסם: ידיעות אחרונות , 13/01/1995


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

בשנים האחרונות הולכת ומתעצמת השאיפה בחברה הישראלית להפוך מחברת ספר, מאיימת ומאוימת, לחברה מיושבת, תרתי-משמע. במקביל, הספרות העברית מתחילה אט-אט לזנוח את האנומאליות ההיסטוריות שלה, שסילקו הצידה את מערכות היחסים שבין אם לבנה או בין אח לאחיו, ומחזירה אותן אל לב ההתעניינות. הספרות העברית מתגלה, אפוא, כסנונית הראשונה, המבקשת לבשר את ניצני השלום עוד בטרם הנצו ממש, בהפנותה עורף למיתוס העקדה, שיכול היה להתפתח אך ורק בחברת-אבות קשת-לב ופטרונית, החיה על חרבה. לא לחינם נפקד מקומה של שרה, אם הנער, מסיפור העקדה, כפי שהראתה לא מכבר המחברת במסה שפירסמה בעיתון "הארץ".


התחיל בתהליך זה של מאבק במיתוס העקדה הרומאן ה"היסטורי"'מר מאני', שבו מוצגת המאכלת גם ככלי, החותך את חבל הטבור והמעניק חיים חדשים, וגם ככלי הגוזל חיי אדם באיבחה אחת. אברהם מאני עוקד את בנו וחוטא בגילוי-עריות, חטאים שהביאו כעין קללה גנטית על משפחתו לדורותיה. בספר משמש האי כרתים - המקום שבו נולדה אירופה המיתולוגית - כסמל ומשל לשתי תרבויות-קדומים, מנוגדות בתכלית: התרבות המינואית, שהיא תרבות "נשית" עם נטייה לשלום ולנוחות חומרית ובצידה - התרבות המיקנית, שהיא תרבות בעלת אופי "גברי", מיליטנטי וכוחני. גם כיום מתפלגת עדיין האנושות כבימי קדם, רומז א"ב יהושע, למינואים ולמיקנים - ל"יונים" ול"ניצים". במעגל הלאומי הצר, שתי נטיות מנוגדות אלה מפלגות את הציבור הישראלי, ומונעות ממנו כל צעד אופרטיבי.


הנובלה ה"מקראית" של שולמית הראבן פותחת בסיפורו של סלוא, צעיר מוזר תרתי-משמע, שאביו ביקש לרצחו נפש, ומאז הוא שוכן לבדד בבקתה קטנה של אבן, בריחוק מאנשי הכפר שליד נחל צין. גירסאות שונות אופפות את סיפור היעלמה המסתורי של אמו: יש אומרים שאחיה השיבוה לבית אביה, כי לא ניתנה לבעלה כדת וכדין יש אומרים שמעדה ברוצה אחר אחת הכבשות יש החושבים שהטילה את גופה מן הצוק בעקבות פרשת העקדה ויש המספרים כי מצרי חטף אותה וכלאה במצד. אפילו כיבוש המצד לימים בידי בנה ואנשיו יש בו מטעם חיפושה של האם האבודה, שנעלמה כנראה מרוב צער ועקבותיה לא נודעו, הגם שסלוא מתכחש לכך, ומכנה את אמו במין לגלוג "עז ברחנית".


חרף הטראומה של העקדה, שהביאה על סלוא את מומו המרחיקו מחברת אדם, ואולי דווקא בגללה, לימים הוא נוטל את בנו בכורו, שנולד לו ממורן אשתו הגבוהה והחזקה, ונותן אותו בחיק פילגשו החיתית העקרה. גם מעשה כזה, שיש בו מטעמה של עקדה, יכול היה להיעשות רק בידי גבר נטול-רגש, ולא בידי אם המגוננת על עולליה בכל נפשה ומאודה. ואכן, מורן האסרטיבית מוכנה לעשות כל דבר כדי להחזיר אליה את ילדה, אפילו לצאת אל מחנה חיתים ופגיון בכליה, והנה בנה מוחזר אליה כחפץ אין חפץ בו, מפחדם של חיתים פן יביא עליהם רעה. מורן, שזקני הכפר המדברי הביאוה אל סלוא מן ההרים, היודעת לעבוד כאחד הבחורים ואינה מסלסלת קולה כמנהג הנערות המצודדות מבט, מאיימת על חברת הגברים. זקני הכפר מתרים בבעלה לבל יתן לבת הההר הזאת להתנשא על הגברים. הימים הם ימי שמגר בן-ענת. באותם ימים רחוקים, שבהם עבדו בני-ישראל את הבעלים ואת האשרות ואיש הישר בעיניו יעשה, עתידה היתה לקום מקץ שנים אחדות דבורה הנביאה והשופטת, ולנסוך אומץ בלבו של גבר, אף להזהירו פן ירננו כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא. המסרים הפמיניסטיים של הסיפור 'אחרי הילדות' בולטים למדי, הגם שאין הם בשום פנים ואופן חד-משמעיים.


גם אם תרבות הגברים זורעת הרס ומוות ותרבות הנשים מביאה איתה בכנפיה רווחה ושלום, אין האמירה העולה ובוקעת מן הנובלה 'אחרי הילדות' אמירה פוליטית ישירה ומובהקת. למרות ההשלכות האקטואליסטיות המרובות בדבר הסכנות הטמונות בהיפרדות לשבטים, שאינם מתחתנים זה בזה למרות תיאורה של מציאות אנטי-אידיאולוגית, הנובעת מן הצרכים האקזיסטנציאליים הפשוטים והטבעיים למרות הפחדים מן הכנעני, מעם הארץ שעתיד לבוא אל מעלה חוגלה ולאסוף את יושביה כאסוף ביצים עזובות למרות תיאורם של אנשי ההר המחפשים עדיין לפעמים זוג תרפים למרות תיאורה של חברה המתנערת ממחלות הילדות שלה ומתבגרת אט-אט התבגרות כאובה ועייפה - למרות כל זאת אין לפנינו אלגוריה ישירה לנעשה במקומותינו כאן ועכשיו.


במאמר שפרסמה שולמית הראבן לפני עשור ויותר (כונס בספרה 'משיח או כנסת', דביר 1987, עמ' 241-242), טענה המחברת כי המבקשים לגרש כיום למדבר את ישמעאל שוכחים, שמיד אחרי הגירוש ירדה עלינו עקדת יצחק, שעל-פי המסורת שרה היא שנפלה לה קורבן אמיתי. ולא תמיד נמצא האיל התורן. ולא כולנו מסכימים לחזור ולשחק שוב, כך בדיוק, את המיתוס. מה שנאמר כתיבה העיונית באופן גלוי ומפורש, בא בנובלה במעומעם ובאופן סמלי ורב-משמעי. כל ניסיון לאלגוריזציה חדה וחלקה חומק, ובמקום זאת, לפנינו "טאוטגוריה" או משל פתוח לפירושים רבים, אפילו סותרים ומנוגדים.


קו מרוסק מוליך בספרות העברית מ'במדבר' של פרישמן, אל 'חתן דמים' של הזז, אל נסיונותיו הבלתי-מוכרים של רטוש בפרוזה פיוטית, אל סיפוריו של ס' יזהר ואל שלוש הנובלות המקראיות של שולמית הראבן. הללו מצטיינים בסגנון גבישי ומזוקק - כל מלה בסלע. בכולם משמש נוף-הקדומים המדבריין מטאפורה מורחבת למציאות המודרנית - החיצונית והנפשית - שהיא כארץ ישימון פרוצה לרוחות, לשרב ולקור.


הסגנון ה"מקראי", שבראה לעצמה שולמית הראבן, מהווה סינתיזה אישית ומקורית: אין המחברת נזקקת להיעדר סימני פיסוק, לו"ו ההיפוך, ללשון מודאלית ולשאר סממנים מקראיים. שימוש הזמנים שלה הוא מודרני בתכלית המשפטים קצרים וחסכוניים, כאילו חצובים באבן, בתוכם משובצות מלים נדירות כאבני-חן נוצצות. לעתים אף אין כתיבה מתנזרת מאנכרוניזמים גמורים. כך, למשל, משובצים בה אפיתטים אלוהיים מלשון הפיוט בתוך המחול האקסטטי, הנערך ברקיעות רגליים ליד המדורה, לאחר תיאור המעל - לקיחת בתרי הבשר מן הקרבן:"רחום הוא, גדול הוא, חזק הוא, חנון הוא..." (עמ' 44).


הלשון הסינתטית הזו אינה פוגמת בתחושת המלאות הריאליסטית של ימים קדמוניים, כי אם להיפך. לשון זו והמציאות שהיא מציירת בכשרון פלאסטי רב (בולטים במיוחד תיאור המעזבה, תיאור יציאתם של חירם ובניו למסע, תיאור האשה בת-ההרים שנחיריה רוטטים כאנקה במדבר ותיאור הזבח והריקוד המדברי הן מלאות עוצמה ומעידות על סערת נפש אמיתית. מבין צלעות הטריפטיך - 'שונא הנסים', 'נביא' ו'אחרי הילדות' - הצלע השלישית היא, כמדומני, החזקה ועזת-הביטוי ביותר. לפנינו מופת כתיבה מחושקת ומהודקת, שבה כל חוליה נובעת מקודמתה, וכולן ביחד יוצרות פסיפס מרהיב, קטן אמנם בהיקפו, אך עם זאת עשיר ורב-אנפין במישוריו הסמויים מן העין.