חצוב בסלע

עודכן ב: אוק 3

שולמית הראבן / אחרי הילדות / דביר, תל-אביב 1994

פורסם: ידיעות אחרונות , 13/01/1995


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

בשנים האחרונות הולכת ומתעצמת השאיפה בחברה הישראלית להפוך מחברת ספר, מאיימת ומאוימת, לחברה מיושבת, תרתי-משמע. במקביל, הספרות העברית מתחילה אט-אט לזנוח את האנומאליות ההיסטוריות שלה, שסילקו הצידה את מערכות היחסים שבין אם לבנה או בין אח לאחיו, ומחזירה אותן אל לב ההתעניינות. הספרות העברית מתגלה, אפוא, כסנונית הראשונה, המבקשת לבשר את ניצני השלום עוד בטרם הנצו ממש, בהפנותה עורף למיתוס העקדה, שיכול היה להתפתח אך ורק בחברת-אבות קשת-לב ופטרונית, החיה על חרבה. לא לחינם נפקד מקומה של שרה, אם הנער, מסיפור העקדה, כפי שהראתה לא מכבר המחברת במסה שפירסמה בעיתון "הארץ".


התחיל בתהליך זה של מאבק במיתוס העקדה הרומאן ה"היסטורי"'מר מאני', שבו מוצגת המאכלת גם ככלי, החותך את חבל הטבור והמעניק חיים חדשים, וגם ככלי הגוזל חיי אדם באיבחה אחת. אברהם מאני עוקד את בנו וחוטא בגילוי-עריות, חטאים שהביאו כעין קללה גנטית על משפחתו לדורותיה. בספר משמש האי כרתים - המקום שבו נולדה אירופה המיתולוגית - כסמל ומשל לשתי תרבויות-קדומים, מנוגדות בתכלית: התרבות המינואית, שהיא תרבות "נשית" עם נטייה לשלום ולנוחות חומרית ובצידה - התרבות המיקנית, שהיא תרבות בעלת אופי "גברי", מיליטנטי וכוחני. גם כיום מתפלגת עדיין האנושות כבימי קדם, רומז א"ב יהושע, למינואים ולמיקנים - ל"יונים" ול"ניצים". במעגל הלאומי הצר, שתי נטיות מנוגדות אלה מפלגות את הציבור הישראלי, ומונעות ממנו כל צעד אופרטיבי.


הנובלה ה"מקראית" של שולמית הראבן פותחת בסיפורו של סלוא, צעיר מוזר תרתי-משמע, שאביו ביקש לרצחו נפש, ומאז הוא שוכן לבדד בבקתה קטנה של אבן, בריחוק מאנשי הכפר שליד נחל צין. גירסאות שונות אופפות את סיפור היעלמה המסתורי של אמו: יש אומרים שאחיה השיבוה לבית אביה, כי לא ניתנה לבעלה כדת וכדין יש אומרים שמעדה ברוצה אחר אחת הכבשות יש החושבים שהטילה את גופה מן הצוק בעקבות פרשת העקדה ויש המספרים כי מצרי חטף אותה וכלאה במצד. אפילו כיבוש המצד לימים בידי בנה ואנשיו יש בו מטעם חיפושה של האם האבודה, שנעלמה כנראה מרוב צער ועקבותיה לא נודעו, הגם שסלוא מתכחש לכך, ומכנה את אמו במין לגלוג "עז ברחנית".