חמש נשים (ועוד אחת) – וגבר

מאיר שלו, בביתו במדבר (רומאן), עם עובד, הספרייה לעם, 1998

פורסם: ידיעות אחרונות, 20/03/1998

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

ספרו החדש של מאיר שלו, החותר לחישוף שורשי חיינו באדמה הקשה הזו, מתאים להפליא לסרט פוסט-מודרניסטי מיתולוגי כדוגמת 'קפה בגדד' - סרט המתאר בעזרת קבוצה הטרוגנית שנזדמנה לפונדק דרכים אחד את החלום האמריקאי ושברו. יש בו אחוות נשים, שאהבה ואיבה משמשות בה בערבוביה, כבסרטים על נשות אמריקה המושרשות באדמתן כמנגוליות שבחצר ביתן והדומות לעגבניות הירוקות המטוגנות העולות על שולחנן יש בו אחוות גברים המנסה לשווא לקעקע את חומת הנשים הבצורה יש בו הומור אבסורדי כבסדרה הטלוויזיונית 'בועות' יש בו מוטיבים חוזרים הגורמים להרפיה קומית ("זה עולה הון", "אתה מכיר דרך טובה יותר בשביל גבר לגדול?") יש בו עגת ותיקים על כל שיבושיה החינניים והמביכים ("בימים של פעם", "היא סובלת על היד") יש בו מיני דיאלוגים עם יצירות רבות מתולדות הספרות. הוסף לכל אלה את העברית העשירה, הבארוקית, ועם זאת הצלולה כבדולח, של המחבר, והרי לך תמהיל ותמליל משובחים המזמינים כאמור גירסה קולנועית של סרט מופת, ובו מזיגה של פרטי חיים אותנטיים ופנטזיה פרועה למדי.

אך גם ההפך הוא הנכון: בניגוד לכל הסרטים הבונים את המיתוס האמריקאי, לפנינו יצירה שאינה הטרוגנית ואינה פוליפונית כל עיקר. 'בביתו במדבר' הוא רומאן מונו-כרומטי שכוחו בחזרות האובססיביות שבו, בנוסח ההשבעה, כבשיר "כנעני" כדוגמת 'על חטא' של רטוש. יש בו כמה וכמה דמויות מונוליתיות שאינן משתנות לאורך כל העלילה כשם שאבן ורגב אדמה סלעי נשארים בעינם בכל חליפות העיתים. גיבורו הראשי, רפאל בן ה-52, פקח בחברת "מקורות", לא ירש את הסטתוסקופ של אביו הרופא (אשתו לשעבר נישאה למרבה האירוניה לרופא), אך הוא יודע להקשיב ללבה של האדמה - האם הגדולה - לאתר דליפות של מים ממש כפי שאביו ידע להקשיב ללב האדם. על קשר של ממש עם הזולת הוא מבכר את פעימות לבה של האדמה, שהיא אם כל חי ובור קבר.

את "גיבורנו" האנטי-הירואי, המבוגר והילדותי כאחד, גידלו חמש נשים המלמדות לא אחת שנשים הן הן "המין החזק": סבתו, אימו, שתי דודותיו (כולן נתאלמנו בגיל צעיר ואחותו שלא נישאה מימיה כדי שלא להתאלמן. נשים אלה מבקשות להגן על בן טיפוחיהן ואינן נותנות לו לעשות "עבודות על נשים", אך גם חונקות אותו ומייחלות למותו. אשתו לשעבר רונה גם היא מתראה אתו מפעם לפעם וממשיכה להניע את חוטי חייו בסמוי. על הקיר תלויות תמונות הגברים של המשפחה (כולם מתו מיתות משונות בגיל צעיר), ואלה מספקים לנשים חומר למיני טקסי זיכרון קבועים. רפאל מגלה לתדהמתו כי הוא, "בגילו המופלג", מבוגר מכל הגברים שבמשפחתו, התלויים על הקיר, וסבתו בת המאה מסרבת להיפרד מהעולם הזה בטרם ימות נכדה. מעבר להומור המקאברי שבעיצוב הדמויות מרחפים כל הזמן על הנעשה מיני איומים קיומיים, החגיםיט במעגלותיו. במעגל האוטוביוגראפי הצר, יש כאן בוודאי הד לחששות אישיים כבדים מפני גזר דינו של החלוף. אולם, מעגליו של הרומאן מתרחבים והולכים עד לממדים מיתיים, וכל דבר מוחשי וממשי הופך בו לקליפה דקה המסתירה מאחוריה תהומות של הוויה קולקטיבית, שבטית.

פנין, גיבורו בן ה-52 של נבוקוב, הוא אחת הדמויות האנטי-הירואיות המרשימות ביותר שידעה הסיפורת האמריקאית של העשורים האחרונים. גם מולכו, גיבורו האפרורי והססגוני כאחת של א"ב יהושע, המוקף בחמש נשים, הופך במרוצת הרומאן מבן 51 לבן 52. כב אלתרמן ב'כוכבים בחוץ' על "הפרסה החמישים ושתיים" האשים אותו אחד המבקרים בבחירה סתמית וחסרת משמעות לצורכי חריזה ומשקל. ולא היא: גיבורו של נבוקוב הגיע לגיל המתלכד עם מספר השבועות בשנה ומספר הקלפים בחפיסה - רמז לסוף ולחידלון האורבים מעבר לכותל. גם עונות השנה ב'מולכו' מלמדים על הסוף הקרב ובא, וכך גם ברומאן שלפנינו. מאיר שלו משתמש גם הוא בסמלים דו-ערכיים, שמהם נובעים החיים ואליהם הם הולכים כנחלים אל הים הגדול. האבנים המשמשות אצלו לייטמוטיב, המבריח את ספרו כבריח, הן גם יסוד לבניית ביתו של האדם וגם מצבה על קברו. האדמה כבספרו של רוברט מוזיל 'שלוש נשים', שגיבורו הגיאולוג הוא משל לכל אדם היא גם באר מים חיים וגם בור קבר (כנאמר בפתח ספר בראשית: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"). כשחומת הנשים עומדת מעל רפאל המתרחץ ומפשפשת באיבריו, הוא מלמדנו ש"רחם" ו"שד" הם מין זכר דווקא. משוררי העלייה השלישית שרו על "אדמה, אדמתי, רחומה עד מותי" (אלכסנדר פן ועל אדמה "רחומה, עטינית" (אלתרמן), ברומזם להיותה של האדמה אם האוהבת את עולליה וחומלת עליהם, אך גם אם קניבלית הבולעת אותם ללא רחם, כרחם פעור, כבור קבר נצחי.

האם משום כך נקראות הדודות בשם המוזר "האדומה" ו"השחורה" (תארים "חקלאיים" המתאימים לאדמה או לבנות צאן ובקר), ורק לקראת סוף הרומאן הן מתגלות בשמותיהן? החידות הזרועות בספר רבות, והמוזר עולה בו על המוכר, אלא שזעיר פה זעיר שם מבליחים מתוכו ניצוצות של אמירה ישירה על חיינו הקשים במרחב השמי, בארץ אוכלת יושביה, שרובם נקברו, או נותרו בעלי מום, ורק אותה עיוורת שחזרה עם הוריה לאירופה הוחזר לה מאור עיניה.

מאיר שלו, שאפילו ספר הילדים שלו על "הכינה נחמה" מכיל בתוכו מיני אמיתות פוליטיות על מיני קבוצות של טפילים במציאות חיינו כאן ועכשיו, אינו חוסך גם כאן את כישרונו האלגוריסטי. דמותה של הסבתא בת המאה, היוצאת לקטוף סאברס עם נכדה רק משום שהפראים הקטנים דורשים "הון" בעבור הפירות שניתן לקטוף בליפתא חינם אין כסף, מהווה פארודיה מטורפת על סיפור דוד וגליית, המהווה בסיס למיתוס הלאומי הידוע של "מעטים מול רבים". כאן, מקפצת הישישה האנרגטיתז גדולה בין הסלעים, ומשגרת אבנים דייקניות מקלע-הרועים שלה בילדי המקום, המקללים ומיידי האבנים. גם את מוזרויותיו האחרות של הרומאן ניתן להבין כמדומה לא על-דרך ה"פשט", אלא מתוך האזנה קשובה לטקסטים סמויים המהדהדים בחללו ולתת-טקסטים סמויים לא פחות המחלחלים במחילות שמתחת לפני השטח.