חיפוש האל הנעלם

צבי לוז / שקפים: סיפור רב קולי / תל-אביב, ספרית פועלים, 1994

צבי לוז / שירת אברהם חלפי: מונוגרפיה / תל-אביב, הקיבוץ המאוחד, 1994


פורסם: ידיעות אחרונות 21/10/1994


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)


שני ספרים משל אותו מחבר, העוטה הן את גלימת הסופר והן את גלימת הפרופסור לספרות: האחד רומאן אידאי, החושף את שורשי הקיטוב החברתי והתרבותי בארץ, והשני ספר מחקר, החושף את שורשי הנפש של משורר מודרניסטן, נידח ופופולארי כאחד. לכאורה, אין כל "מכנה-משותף" גלוי לעין בין שתי הרשויות, אך התבוננות שהויה תגלה בשני הספרים גם יחד את ה"ביוגראפיה ליטררריה" של מחברם.


גיבור הרומאן הוא אמנם חבר-לשעבר, שחזר בתשובה, ולא ה"אני" המספר, המחזיק כמדומה במקצת ערכיו של המחבר המובלע. ואולם, נרמז כאן באופן ברור למדי כי חבר זה, עמרם בן-מנחם (לשעבר מנדל), הוא במידה רבה ה"אלטר אגו" הדמוני והאפל של הדובר, המגלם בתוכו ערכים אחדים, שקסמו למחבר בעבר, אך הוא התנתק מהם והכחיד אותם בקרבו (האם אך מקרה הוא ש"מנדל" הוא תרגומו המילולי של "לוז"?).


לפנינו שבע גירסאות - האחת שונה מחברתה - ששומע הדובר מפי מכרים משותפים על הרקע לקרע שנתהווה בנפש חברם, המגלמת כאמור את "צד הצל" שלהם עצמם, וכל אחת מהן תורמת בדרכה לחישוף החידה, אך מותירה אותה בעינה. לפנינו חידוש בז'אנר ה"ראשומון" וריענון הטכניקה שלו, המוכרת לנו היטב מספרי א"ב יהושע, נתן שחם ואחרים: לא גירסאות של דוברים שונים, המוסיפים איש-איש בקולו המיוחד תו נוסף למקהלה הפוליפונית, כי אם גירסאות שונות מפי עדים אחדים, שעליהן מדווח דובר אחד, שפגש בכל "הנפשות הפועלות". מתברר כי מי שהתגעגע לחיק הדת ופנה אל הפתרונות המוצקים, שמציעה ה"חזרה בתשובה", לא היה אלא ילד נבוך, שהתגעגע כל השנים לסינורה של אמא (אף לאשתו קרא בעת ההתעלסות "אמא"). קיצוניות הן מולידה קיצוניות שכנגד, וכך קרה שמתוך היוואשות גמורה מן המיסטיקה ההודית ומן התורות האקזיסטנציאליסטיות, שבהן דגל בעלומיו, הגיע עמרם בן-מנחם אל מה שעשוי להיתפס אצל רבים כהיפך הגמור - אל הדת התמימה של "שומרי אמוני ישראל", שהאוחזים בה אינם שרויים לעולם במבוכה ובאובדן-כיוונים.


דווקא הדובר, אבשלום נהיר, המושרש בארץ, בן-כפר מן העמק שנעשה אקדמאי לאחר שנסתיימה בחייו "התקופה ההרואית", עוסק - באופן פראדוקסלי - בגיבור "התלוש" של הספרות העברית בשנות "מיפנה המאה". נוצרת אנאלוגיה כלשהי בין שני הזוגות (המספר ורעייתו יאירה, עו-דין חומרנית השואפת לווילה משלה והגיבור שחזר בתשובה ורעייתו רונית, העומדת אף היא על הקרקע, ומהווה ניגוד לבעלה האינטלקטואל). האחד מלמד את ספרות "התלוש", שעזב את סיפו של בית-המדרש הישן, וחברו חוזר חזרה מאוחרת ובעייתית לסף זה, מתוך אכזבה וריקנות. נרמז כאן כי בחירתו של אדם בתחום התמחות, שלו הוא מקדיש את חייו, אינה מקרית: עמרם בן-מנחם בחר להתמקד בהיסטוריה של המאה הי"ח, שבה נשתנה העולם היהודי, ובה קמו דמויות כדוגמת הגאון מווילנא, הבעש"ט ומנדלסון, שמהם יצאו הזדמים בחשובים בחיינו המודרניים, ואילו אבשלום נהיר - שאת דמותו ואת דמות אשתו הפגיש אותנו צבי לוז גם ברומאן הקודם שלו 'שומר רוח' (1988 - בחר לעסוק בתחום הקשור לשנות תחילת המאה, שאליה הוא שייך, "כדי שלא להתרחק מדי מעצמנו" (עמ' 14).


הרומאן 'שומר רוח' מתרחש בשנות החמישים, בשנות הוויכוח בדבר ה"שילומים" מגרמניה, ואילו 'שקפים' מתרחש ערב מלחמת ששת הימים. דרך עיניה של חבורת אינטלקטואלים צעירים, שהיו נערים בשנות המאבק לעצמאות ואחר-כך סטודנטים שהפכו מרצים באוניברסיטה העברית בשנים הראשונות של המדינה, משתקפת ההוויה הישראלית לפלגיה ולמגזריה: חוגי השמאל והימין הרוויזיוניסטי, דתיים וחילוניים, עירוניים אשכנזים ותימנים מן המושב, בוהמייניים ואנשי-מעשה נטולי רוחניות. ניכר שהיסוד האוטוביוגראפי ברומאנים אלה רב ונכבד, אך אין הוא עיקר: עיקרם בשאלות הרוחניות המטאפיזיות הנותרות כאן, גם לאחר התלבטות מרובה, ללא פתרון נראה לעין.

*

המונוגראפיה 'שירת אברהם חלפי' סוקרת את התפתחות הפואטיקה של משורר, שבתחילה היה חבר מינורי וחריג בחבורת כותבים"-"טורים", ובהמשך הדרך הפך משורר נערך ואהוב, ששיריו זכו ללחנים פופולאריים. חלפי פעל בתוך "אסכולת שלונסקי" הנאו-סימבוליסטית, שנענתה כביכול לציווי שעלה מן המניפסטים של המודרנה הרוסית, שתהא השירה רב-קולית, רבת תנועה וצבע. בניגוד להלוך-הרוח הכללי ששרר בקרב בני קבוצה תל-אביבית זו, אך לאו דווקא מתוך תגובת "איפכא מסתברא" או יצר התבלטות, פיתח חלפי את "שירי האני העני": את "דלות החומר" שמבחירה ולא מאונס. אל מול הלוליינות המילולית של בני האסכולה, בלטה שירת חלפי מראשיתה דווקא בחיסכון ובהתנזרות שלה מן השפע. החריגות נבעה כמדומה לא רק מהאזנה למודלים אחרים בשירה הרוסית, כפי שהראה יעקב בסר (1987), כי אם בעיקר מהאזנה קשובה של המחבר לתוך נפשו פנימה. הטון הדיבורי, ה"פשוט" וה"יומיומי", שהפך מקץ דור לנורמה, מצוי כבר כאן, והוא שקירב את שירת חלפי אל עולמם של הצעירים, שמרדו בשלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג ובשאר בני-הדור ההרואיים ורבי הפאתוס. ואף על פי כן, יצא ספר שיריו הראשון 'מזווית אל זווית' (1938), בהוצאת 'יחדיו', במקביל לכפילו-הניגודי - ספרו הספקטקולרי והמרהיב בשצף מראותיו של נתן אלתרמן 'כוכבים בחוץ'.


משפט הפתיחה של המונוגראפיה של צבי לוז ממקד את הפרובלמטיקה של שירת חלפי ב"בעיית היחס לאל", ובהמשך מחדד החוקר את אבחנתו, וטוען: "כל עולמו השירי נגזר מבעיה זו: נוכחותו של האל או אינותו של האל קובעות את דרכי השיר, את דיוקנו של האני, את מערכות המראות שלו ואת הנושאים החוזרים" (עמ' 7). מראותיו האורבניים האפרוריים של חלפי ובני האדם האלמוניים, המאכלסים את שיריו, ניצלים מסכנת הבנאליות בזכות החתירה המתמדת אל הטרנסצנדנטי.


מבקרים רבים, למן א"ב יפה (1959) ואילך, אף ציינו את האחידות המוחלטת בעולמו של חלפי, את העיסוק הכמעט אובססיבי בקשת נושאים מוגבלת וחוזרת על עצמה במאות וריאנטים (הגם שניכרת התפתחות בתוכה). צבי לוז מפרש את החוקיות הפנימית העקבית בעולמו של חלפי בחווית-יסוד אחת של אי-שלמות: אי-שלמותו של האל הגוררת בעקבותיה את אי-שלמותו של האדם, החברה והעולם כולו. לפיכך, הו השאלה המטאפיזית לבעיה אישית עד מאוד, שכן הפגימה של היקום מעוררת ב"אני" לא ייאוש ניהיליסטי של אין-מוצא, כי אם את יצר המרי ואת רצון התיקון, בחינת "אף על פי כן".


*


בתוך השיממון הסגרירי והעצוב יש גם רגעים אקראיים של הומור ושמחת-פתע, ואף אלה קשורים בדמות האל: "ריבון השטותים שבלב / והפשעים שבמעש. / אבי העינוי שלגוף הרעב / הטריפני חיים / ואדע אז / כי שמש גדולה בשמיך / ורב עלי אור זהבה. / הנה את ידי אושיטה אליך /תן נדבה". האני-העני, בדמותו של הלך, בוהמיין חסר-כול, מבקש אור נדבה מאלוהיו, וכדברי צבי לוז "כוח 'החיים' כאנטיתזה אפשרית להוויית העוני והאלמוניות, היא אופציה בולטת בשירת חלפי" (עמ' 81). אופציה זו מתגברת לעתים עד כדי הילולת חיים דיוניסית.


כנגד התפיסה הרואה ביצירת חלפי יצירה אחידה ואחדותית, מתייצבים מבקרים כאברהם בלבן, המסמנים ביצירת חלפי מיפנה דראסטי, עם הוויתור על המישקל והחריזה והמעבר לשירה בלתי סדורה, חופשית מסממני הפרוזודיה האופייניים ל"אסכולת שלונסקי". צבי לוז מתנגד להערכה זו: אכן, שירת חלפי השתחררה אט-אט מכבלי הצורה המהודקת, אך מתחילתה ועד סופה שלטה בה פואטיקה "ענייה", המרבה באמירות "ארס פואטיות" מפורשות. זוהי שירה של מיסטיקן מודרני, שבמרכז עולמו מתנוססת "דמות" אחת, המכונה לפעמים "אל עני" ולפעמים "אל אלמוני", ודמות האל היא הגוזרת את דיוקן האניני וכאלמוני, שעולם המראות שלו אפור ומטושטש.


שני ספרים - ובמרכז שניהם הנהייה אל הטרנסצנדנטי וחיפוש האל הנעלם, שמניע את המראות הנגלים של עולם החומר.