top of page

חיים נגיד – מבט אישי

לרגל יום הולדתו החל ב-8 בספטמבר


פורסם: חדשות בן עזר, גליון 1879, 7/9/2023


חיים נגיד הוא איש רוח רב-תחומי (פעם היו מכנים אדם כזה בַּכּינוי "אישיות רנסנסית"). אין רבים כמותו בקריית סֵפר שלנו, ולהערכתי, בַּדור הבא ספק אם יהיו אנשים כדוגמתו. המסירוּת שלו לַתרבות העברית היא תופעה שלא תחזור על עצמה בִּמהרה, מה גם שהוא עושה לא מעט ממעשיו באופן סמוי מן העין, על חשבון זמנו הפרטי ועל חשבון טיפוחו של האֶגו הפרטי. אפילו אלה שמַכּירים אותו היטב וּפוגשים בו בחיי היום יום, לא תמיד יודעים עד כמה ספריו מקוריים וּפורצי דרך, אף לא תמיד יודעים שהוא יצר לאמִתו של דבר בכל הז'אנרים האפשריים: שירה, סיפורת, דרמה, ספרות ילדים, מחקר וביקורת, בפּובליציסטיקה וַאֲפילו בְּלקסיקוגרפיה, וכל זאת בצד קשת רחבה של פעילויות עריכה וניהול בִּתחומי התרבות שלקח על כתפיו, ושאותן ביצע לא אחת כִּתרומה ללא תמורה.


חיים לא יכול היה לדעת זאת, אך היכרתי אותו עוד לפני שנפגשנו פנים אל פנים, מסיפוריו של אחי דוד, שהיה שובב לא קטן, ושוּלח מבית הספר הקסרקטיני "אוהל שם" ברמת-גן, ביחד עם תלמידה שובבה וחוצפנית לא פחות ממנו בשם לימור לִבנת (המנהל הִציע לאִמָהּ לשלוח אותה ללמוד תפירה ב"ויצו").


כמעט כל מי ששוּלח מ"אוהל שם", ורצה להגיע לִתעודת בגרות, הלך בדרך-כלל ללמוד בְּבית ספר תל-אביבי פרטי בשם "עֲלֵה", שמנהלו הייקה מר א'שֶפֶרמן בחר לבית ספרו את טובי המורים – את אלה שמסוגלים להשיג לתלמידיו ציונים מעולים בַּבגרות. ואכן, לימור לבנת, שוויתרה על קריירה של תופרת, צפצפה כידוע לימים על המנהל שזרק אותה מ"אוהל שם" ועל כל המורים גם יחד, ועקפה את כולם מימין (תרתי-משמע). ובכן, חיים נגיד שלימד ב"עלה" היה מורה טוב ומסור כל כך, עד שאחי – שקיבל בסופו של דבר "טוב מאוד" ו"מצוין" בכל מקצועות העברית – הפך לחובב ספרות מושבע עד עצם היום הזה, ואף הוריש את אהבת הספרות לִילדיו. זה מה שנקרא "מורה לַחיים... ששמו חיים".


אחר-כך הִכּרתי את חיים פנים אל פנים כעורך המדור לספרות ב"מעריב". הוזמנתי יום אחד למשרדו, לאחר שפרסמתי מאמר בִּ"ידיעות" על הרומן הראשון של א"ב יהושע "המאהב". היו אלה ימי המתח הבין-גושי והמלחמה הקרה בין "ידיעות" ל"מעריב", וחיים די שָׂמַח לסַפֵּחַ למוּספו חיילים מהמחנה היריב. הוא נהג לִפנות אליי כמעט בכל שבוע עם הצעה לכתוב על ספר חדש, והיה גובה את החוב – בַּעֲדינות, בְּטקט, אך גם בתקיפות בלתי מבוטלת.


ההתמדה והעקשנות שלו נשאו פֶּרי. לעתים רחוקות הוא הניח לאנשיו להתחמק מהמשימות שהטיל עליהם. הוא אסף סביבו צוות כותבים נאמן, שקיבל ממנו אשראי של laissez faire, וְכָך התחיל המוּסף שלו להתחרות במוסף של זיסי סתוי וּבַמוסף של בנימין תמוז, ולא פעם הקדים אותם ועלה עליהם ברמת הסיקור ובהיקפו. היום אני יודעת שחיים קיבל את התפקיד הזה לאחר שמילאוהו אישים מרכזיים כדוגמת הסופרים משה שמיר וחנוך ברטוב, עדות לכך שקברניטי "מעריב" ידעו היטב שאפשר לסמוך על הצעיר החייכן והצנוע (וּבְאותם ימים גם הצנום עד מאוד), שהסתובב במסדרונות בית "מעריב".


לימים הפך הקשר המקצועי בינינו לקשר אמיץ של ידידות נאמנה ורבת שנים, והרבה בזכותה של ורדה, רעייתו של חיים, שאת שלל מעלותיה נמנה בהזדמנות אחרת. ילדיי גדלו על "הצב מר גדעון ששוני", יציר רוחו של סופר, שמגלה עד היום אהבה בלתי רגילה לילדים ולכל מה שקשור בילדים (ואולי בזכות השקעתו הבלתי נדלית בִּתחום זה, אבל – נודה על האמת - גם בִּזכות גֶנֶטיקה מוצלחת, נכדיו הם אולי הילדים החכמים והמפותחים ביותר שאני מַכִּירה בין ידידיי הרבים).


ראוי שייאמר משהו על מקוריותה של יצירת חיים נגיד. זכורה לי התפעלותה של גילה אלמגור מההפקה התאטרונית של "פיקניק בחוסמסה", שבמבט לאחור אפשר לסווג אותה כיצירה האֶקולוגית הראשונה בספרות העברית העכשווית. כששמעתי את המשוררת והמתרגמת סבינה מֶסֶג מספרת שהיא עומדת להוציא ספר שירים "ירוק" וגיבורת הספר היא מזבֶּלֶת חירייה, אמרתי לה שלא תשכח שחיים נגיד חָנך את ה-trend הזה עוד לפני שהאקולוגיה הפכה לַדָת החדשה של המאה העשרים ואחת (במוזיאון היפה במזבלת חיריה יודעים זאת היטב ופותחים את הסיור בשיר של חיים נגיד).


יהודית אורין, מבקרת הספרות והתאטרון של "ידיעות אחרונות" באותה עת, כתבה שהמחזה "לא דומה לשום דבר קודֵם בָּארץ, גם לא דומה לשום דבר שראיתי בחו"ל", וזאת אולי משום ש"פיקניק בחוסמסה" הועלה על הבמה אפילו לפני שהזדמן לחיים נגיד או לִיהודית אוריין לַחֲזוֹת בַּמחזמר הפוסט מודרניסטי Cats – עיבוד מיצירת ת"ס אליוט – מחזה שמתרחש באשפתות, בין הפחים וחתולי הרחוב. אין קשר ישיר בין המחזות, אך אינני מתפלאת שהם יצאו באותו עשור, כי הם מבטאים את רוח הזמן (וּבְמאמר מוסגר, ועל דרך האנלוגיה הבלתי מחייבת אוסיף שמאמרו הראשון של אלתרמן שנקרא "על הבלתי מובן בשירה", דורש בִּזכות שירה עמומה וקשה להבנה, והוא התפרסם בדיוק באותה שנה שבה פרסם ת"ס אליוט את מאמרו "difficult poetry", שמדבר על אותו עניין עצמו. בשני המקרים אין זיקה ישירה בין היצירות, העברית וזרה, אך ניכָּר שכל אחד מהמחברים כרה אוזן לרוח התקופה, ונתן לה ביטוי שהוא כעין מטפורה מורחבת של רוח זו).


בכלל, חיים אינו עושה הרבה רוח, ואינו מכריז על חידושיו כרוכל המונה את מרכּוּלתו, אבל יש לו זכויות רבות כְּפורץ דרך וּכְמחדש. בין גזרי עיתונות ישנים מצאתי מאמר שכָּתַבתי בשנת 89' על הרומן המֶטָא-רֵאליסטי המרתק שלו "מְטַטְרוֹן", וּבין השאר כתבתי בו את המשפט הבא: "לפנינו אַחַד הספרים הראשונים הכתובים בַּסגנון הפוסט מודרניסטי, ואולי הראשון שבהם שהגיע לִמְלֵאות וּלְבשלות ושחורג מִגֶּדֶר האקספרימנטליוּת". בסיפוק רב אני יכולה לציין ביני לביני שהיום, כעשרים ואחת שנים לאחר שכתבתי דברים אלה, אני עומדת מאחורי כל מילה וחותמת עליה בשתי ידיים.

אומַר עוד שהידידות ביני לבין חיים נגיד הולכת ונמשכת זה ארבעים וחמש שנה, וּמֵעולם לא העיבה עליה עננה כלשהי, כי חיים נגיד הוא אדם מוּאר, שאינו מאפשר לזוטות של החיים להכתים אותם ולהעכירם. אולי משום שהגיע ארצה לאחר המלחמה והשואה, בשנת הקמת המדינה, הוא איננו מתבונן בַּתרבות המתהווה במקומותינו כִּבְתופעה מובנת מאליה, וְלִבּוֹ אינו גס בה. זאת אולי גם הסיבה לכך שאין הוא מתרחק מתפקידים ציבוריים, ואינו עושה לביתו בלבד. אילו הסתגר בדל"ת אמותיו, ולא היה עסוק בַּעֲריכת והוצאת כתבי העת "גג" ו"תאטרון" וּבַאדמיניסטרציה של איגוד הסופרים וּבְעוד מלאכות הרבה, הרי יכול היה להשלים זה מכבר את הלקסיקון הבלתי גמור שלו על התרבות הארץ-ישראלית והישראלית, לסוגיה ולתקופותיה, וזו הזדמנות להפציר בחיים שיעלה את הנתונים שאסף באתר אינטרנט, ושימנה לעצמו עוזר מסור, שימשיך לאסוף את החומר ולעדכנו, שהרי כל לקסיקון שיוצא היום, מחר יאבד עליו כלח אלא אם כן ימשיכו לעדכנו ללא הרף.


ועוד משאלה לסיום: שחיים יפַנה כמה דקות בכל יום להתחיל ולהשלים לכתוב את קורותיו למן הימים שבהם היה ילד קטן בשם קרול לֶוֶונבֶּרג, שנדד עם אביו בדרך מבוקרשט, דרך אוסטריה ואיטליה, והגיע בגיל שמונה למדינת ישראל, שזה אך נוסדה, ועד לימים שבהם הוא יושב לבטח בדירת הגג היפה שלו בלב תל-אביב, וּמנווט מַהֲלָכים בתרבות העברית המתהווה. דומה שחיים עצמו, שעוסק כל חייו גם בִּדרמה וּבְתאטרון, אינו ער עד תום לפוטנציאל הדרמטי העשיר של סיפורו האישי – סיפור חייו של אדם שהפך מעלה נידף לעץ נטוע ורב פוארות.

Opmerkingen


bottom of page