חידת ביאליק (מחודש, 2022)

במלאת 88 שנים לפטירת ח"נ ביאליק מובא פה המאמר "חידת ביאליק" בגירסתו המעודכנת


פורסם בגירסה קודמת: מאזנים /2 ע"ז נובמבר 2003 - מופיע כאן באתר


עלילת חייו החיצונית של ביאליק, להבדיל מזו הספרותית, לא הייתה מסעירה במיוחד, אם לנקוט לשון המעטה: הוא לא יצא ללחום את מלחמותיהם של עמים מדוכאים כמו הלורד ביירון, ולא מת בדו-קרב בשנות השלושים לחייו כמו אלכסנדר פושקין או מיכאיל לרמונטוב. ביאליק "יושב אוהלים" היה מטבעו, ומיעט מתוך בחירה להתנסות בניסיונות חיים נועזים ומרטיטי לב. בגיל שבע-עשרה לערך הוא גילה אמנם תעוזה יוצאת דופן, עזב בלא ליטול רשות מאיש את "הישיבה" בוולוז'ין הצפונית, ונסע ממנה בדרך-לא-דרך לאודסה, עיר הנמל הדרומית, התוססת ופורקת העול. כאן נאלץ להתגולל בלילות במרתפים טחובים בחברת חולי שחפת, כגיבורי ספריו של פיודור מיכאלוביץ דוסטוייבסקי, ובימים – להתפרנס מ"הוראת שעות", כדי לממן את הלימודים שנועדו להכשירו לבחינות הבגרות הממשלתיות. דווקא בעיר זו, שנודעה כעיר נמל מלאת חטאים, שעליה דרש הפתגם העממי "אודסה – אש גיהנֹם סביב לה עד עשר פרסאות", נתהווה כידוע מרכז עברי וציוני ראוי לשמו (שבּוֹ ישבו משה-ליבּ ליליינבלום, אשר-הירש גינצברג [אחד-העם], מנחם אוסישקין, שלום-יעקב אברמוביץ [מנדלי מוכר ספרים], שמעון דובנוב, מרדכי בן-עמי, יהושע-חנא רבניצקי, זלמן אפשטיין, שמעון-שמואל פרוג, אלתר דרויאנוב, אלחנן-ליב לווינסקי, שמחה בן-ציון, חיים טשרנוביץ ["רב צעיר"], ולימים גם מאיר דיזנגוף, זאב ז'בוטינסקי, יצחק דב ברקוביץ, יעקב פיכמן, זלמן שניאור, אהרן-אברהם קבק, אליעזר שטיינמן, ואחרים), ואל מרכז זה יצאה נפשו של המשורר הצעיר, שמאס בלימוד הגמרא.


אפשר שעקב החוויות הקשות שהביאו עליו צעדיו הנועזים בעת שעזב את "הישיבה", עד מהרה נתקררה דעתו, ורוב ימיו הוא העדיף להתגדר בד' אמות של חיי יצירה, בלא תהפוכות דרמטיות. גם בבגרותו הוא לא הִרבּה לצאת לעִתים קרובות מפינתו הצרה שבין "יריעות אוהל-שם", כדי להפליג ממנה אל המרחקים והמרחבים. לאחר שחזר משהותו הראשונה הקצרה באודסה אל בית סבו, הוא נשא ב-1893 את מאניה לבית אוורבוך, ונדד אתה תחילה לקורוסטישוב, כדי לסייע בעסקי סחר העצים של משפחתה, ולאחר שנכשל במסחרו, לסוסנוביץ - כדי לשמש מורה לילדי עשירים. מיום שחזר לאודסה ב-1900 וקבע בה את משכנו, בין ידידיו הסופרים ומנהיגי הציונות, הקיפו רוב נסיעותיו את מקום מגוריו ברדיוס מצומצם למדיי: קישינב, קרקוב, ורשה, ותוּ לא. רק ב-1907, נסע עד להאג שבקצווי מערב כדי להשתתף בקונגרס הציוני השמיני, וממנה הִדרים עד לשווייץ ולאיטליה, במין תנופה ותעוזה שלא הסכין להן עד אז. גם את הנסיעה המיוחלת לארץ-ישראל, זו שהיישוב ובני כל התפוצות ציפו לה בעיניים כָּלות, דחה המשורר הלאומי מיום ליום, חרף העובדה שאחד-העם, מורו ורבו הקשיש והחולני, כבר ביקר בה פעמים אחדות, ושיגר ממנה מאמרים מחכימים של "אמת מארץ-ישראל".


חמש-עשרה שנים תמימות חלפו להן למן ביקורו האחד והיחיד של ביאליק בארץ ב-1909 ועד לעלייתו אליה כדי לכונן בה את חייו ולהקים בה את המרכז התרבותי החדש, חלף המרכזים הדועכים באירופה שבין מלחמות העולם. רק לאחר שבנה לעצמו בית מידות בתל-אביב, והוא כבן חמישים, הסכים להירתם למסע ממושך בשירות התנועה הציונית, שחייבוֹ להרחיק מביתו עד פריס, לונדון וניו-יורק, תוך שהוא דבֵק בסירובו להציג את כף רגלו על כבשׁ מטוס (מילה שהוא עצמו חידש, ביחד עם מילים אחרות מתחום הטַיִס, בעודו רכון על מכתבה בין כותלי ביתו). רוב ימיו עברו אפוא על ביאליק בתוך "קריית ספר" העברית: בכתיבה, בהגהה, בעריכה, במו"לות, בתרגום, בהוראה, בעסקנות ספרותית, בנאומים ובהרצאות, בקבלות פנים ובעריכת יובלות. לכאורה, אין בכל אלה דבר שעשוי להצית את הדמיון ולהצדיק ביוגרפיה "טרויאנית" (על שם אנרי טרויאַ [Troyat], הביוגרף של שארל בודלר ואחרים); קרי, ביוגרפיה רבת עלילה ותהפוכות גורל.


אף-על-פי-כן, בין הוראה ב"חדר המתוקן" לבין הליכה לבית-הדפוס שהקים באודסה, עלה בידיו לכתוב אחדות מן היצירות הנודעות ביותר בתולדות הספרות העברית, שהשפיעו בדורן על מאות סופרים, שהעבירו את הגחלת אל סופרי הדורות הבאים. מותר כמדומה להכליל ולקבוע, כי למן ציבור הקוראים העברי של דור ביאליק ועד לזה של ימינו, אין בנמצא אדם מישראל שלא הטמיע בקרבו רעיון או ניסוח ביאליקאי, שכּן שיריו נלמדים למן גן-הילדים ועד לתכנית החובה של בחינות הבגרות. כיום, קשה לאמוד את שיעור השפעתו, הניכרת בכל תחום מחיי הספרות, החינוך והתרבות העברית, בארץ ובתפוצות ישראל (דומה שאפילו בימינו, בדור הטלוויזיה, המחשב והכפר הגלובלי עדיין שמו מוּכּר לכל אדם שהתחנך בארץ). בימים הרי גורל, עדיין מהדהדים מפעם לפעם פסוקי שירתו בדברי הנואמים: "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", "הזה בית היוצר לנשמת האומה", "נקמת ילד קטן לא ברא השטן" וכיוצא באלה צירופי לשון, שהעברית הטמיעה אותם כאילו היו בה למן קדמת דנא. אך לא השפעתו לבדה מצדיקה את העניין ביצירתו ובתולדותיו: באמצעות המיקרוקוסמוס הביאליקאי, שהקיף בשעתו את העולם היהודי לכל אגפיו, אף ניתן כיום לעקוב אחר כל אירועי אותם ימים, קשים ומרתקים כאחד, ולהיווכח כיצד נשזרו גורלותיהם של סופרים ואמנים, אנשי רוח ומדינאים, אלה באלה, והעמידו מסכת ססגונית ומרתקת מאין כמוה.


"על ביאליק – לית מאן פליג", נהגו בני דורו לומר עליו על דרך החידוד, וזאת עוד בטרם נשתגר בפי כול המושג המודרני "קונצנזוס", פרי תרבות ההמונים של המאה העשרים. אכן, עוד בחייו הפך ביאליק ל"גיבור תרבות" שכל עיני העם נשואות אליו, ויצירתו – לטקסט קנוני המצוטט בכל הזדמנות – בחיי הספרות ובחיי החברה והמדינה. דיוקנו המתועד של המשורר, הניבט מן הספרים שכתבו עליו בני דורו – כגון ספריהם של יוסף קלוזנר, יעקב פיכמן, זלמן שניאור, ואפילו ספרו המתועד היטב של ירוחם פישל לחובר – אינו מעיד על רצונם האמִתי של הכותבים להכיר את הדמות הנחקרת בריבוי פניה, על אורותיה המרובים ועל חסרונותיה האנושיים. שמא כָּשרה השעה בראשית המאה העשרים ואחת להסיר את הלוט מעל אנדרטת השיש הקלסית של "המשורר הלאומי", ולשאול שאלות אחדות הנוגעות בביאליק בשר ודם - בחייו, ביצירתו ובעולמו הרוחני? וקודם כול, כיצד צָמח מילד יתום ועזוב, שגדל כ"ספיח" בבכפר ווהליני נידח, ללא מסורת של למדנוּת, גאון חד-פעמי כמוהו, שעשרות חוקרים ממיתים עצמם באוהלה של תורה על כל שורה ושורה שכּתב, ומחקריהם אינם מסוגלים למַצות את עושרה? ואף זאת: כיצד הצליח אדם, ששלח כל ימיו את ידיו במסחר (תחילה בסחר עצים ופחמים ואחר כך בסחר ספרים, בעריכתם ובייצורם), שהתגלה כל ימיו כטיפוס מעשי, הבקי בהוויות העולם והיודע צורת מטבע, לכתוב את היצירות הגדולות והמרגשות ביותר בתולדות עם ישראל בעת החדשה ("לבדי", "הכניסיני", "לא זכיתי", "אַיֵּךְ?", "אבי" ועוד), שממדיהן הם מכפלה של היקפן הצנוע הנראה לעין ומעמקיהן הבלתי נדלים הסמויים מעין? ומצד שני, מן הכיווּן הביקורתי: מדוע בחר משורר כה נחשב לכלול באסופת שיריו המקובצים אך ורק כמאה שירים "קנוניים", ובצִדם כעשרים "שירי עם" קצרים, שחלקם אינם אלא פזמונים? האין לפנינו יבול מועט ביותר לגבי משורר משיעור קומתו של ביאליק?


ושאלות הנוגעות למהלך חייו: האם תולדותיו של המשורר המוּכּרות לכל ילד בישראל, החל בגן-הילדים, הן אכן תולדותיו; או שמא בדה לעצמו ביוגרפיה נוסחאית, המתאימה לתיאור קורותיו של "כל אדם" מישראל? כיצד הפך בתוך שנים ספורות מסוחר מזרח-אירופי מן הנוסח הישן ומלמדן מפוקפק, שברח מן הישיבה לאחר שבעה-שמונה חודשי לימודים, לאוטודידקט יודע-כול, שיזם, ערך והוציא לאור מפעלי תרבות רבי חשיבות והיקף כדוגמת "ספר האגדה" ו"סיפורי המקרא" וההדיר את מכלולי שירתם של משוררי "תור הזהב" בספרד? כיצד התנהלו חיי נישואיו – נישואי שידוך – לאישה שמִיָּמיה לא הצליחה ללמוד עברית, ולא קראה שורה אחת מיצירתו הענפה של בעלה המפורסם, למעט אותם שירים ספורים שהמשורר כתבם בלשון יידיש? האם אהבתה של הציירת אירה יאן כלפיו הייתה התלהטות יצרים חד-צדדית של אשה שמאסה בבעלה ובסביבתה, או שמא נסחף גם המשורר לתוך אהבה זרה שאיימה לחבּל במעמדו הציבורי וביצירתו, אך בסופו של דבר הִפרתה את היצירה והפיחה בה חיים מחודשים? מתי ויתר המשורר על המשאלה שיהיה לו ילד משלו, שיצהיל את ימיו, ימלא את הבית בהמולה ויירש אותו בבוא היום?


ושאלות מתחומי האידיאולוגיה שראוי לנסות לענות עליהן, כדי לצרף קו לקו את כרטיס הזיהוי האידאולוגי של המשורר: ההיה ביאליק בעיני עצמו חסיד, מתנגד או משכיל? האם ראה את עצמו כאחד ה-Ostjuden מרובּבי הבגדים, ששוטטו מתוך תלישות ואפס מעשה בבירות אירופה ההומיות, או כיהודי מתקדם ומודרני כדוגמת אחיו המשכילים, שחיו ופעלו במערב אירופה? מדוע נלחם ביידישסטים בזמן שישב במזרח אירופה, וצידד בלשון יידיש בבואו לארץ-ישראל? האם חשב בלשון יידיש או בעברית בשעה שחיבר אותן יצירות בנות האלמוות, האוצרות בתוכָן את כל מכמני השפה העברית, יצירות שהאצילו במרוצת הדורות משִפען על אלפי סופרים עברים, אם לא למעלה מזה? מדוע בושש ביאליק לעלות ארצה, ולא מימש את תכניותיו להגיע אליה אלא ב-1924, כשלושים שנה ויותר לאחר שהצטרף לאגודה הציונית "נצח ישראל"? ובבואו לארץ, האם באמת היה "ציוני כללי" כחבריו מחוג הסופרים ומנהיגי הציונות של אודסה (אחד-העם, רבניצקי דיזנגוף ועוד), או שמא הזדהה עם החלוצים, בוני היישוב, שנמנו עם "מחנה הפועלים"? האם היה סוציאליסט בהשקפתו, או אולי "אריסטוקרט" אליטיסטי בנוסח אחד-העם וחברי אגודת "בני משה"? ואולי לא היה אלא בעל-בית בורגני ונינוח, כפי שתיארוֹ אורי-צבי גרינברג בשירו "ביאליק": סוחר הנושא עיניו לבצע, ו"הַמְעַנֵּג אֶת אֶחָיו הַסּוֹחֲרִים בִּמְסִבּוֹת עֹנֶג שַׁבָּת, בְּכֵרַת מֵרֵעִים"? האם היה מהפכן בתחומי הפואטיקה והפוליטיקה, או שמא שמרן הנשען על הישגי העבר? האם אכן סלד מן היהודים ה"ספרדים" כפי שמעידים עליו המיתוס והאגדה, או שמא העריץ אותם ואת מורשתם? מדוע פעמיים נלחם מלחמת חָרמה במי שכּונו "הצעירים", תחילה בחבורת הסופרים שבהנהגת מיכה-יוסף ברדיצ'בסקי, שאהדה את בנימין-זאב הרצל והתנגדה לאחד-העם, ואחר-כך בחבורת צעירי המודרנה התל-אביבית, שנלחמו בה מעל כל במה? מה היה יחסו לארץ-ישראל? מה חשב על הדת ועל המסורת, והאם מפעל "עונג שבת" שלו הוא מפעל דתי או חילוני? האם לא היה ביאליק האוּטוֹפּיסט הראשון, שהגה את הרעיון בדבר "מזרח תיכון חדש" (ראו באגדה המעובדת "אגדת שלושה וארבעה"); ואולי היה דווקא רֵאליסטן נטול אשליות, שידע אל נכון שלעמו צפוי מאבק איתנים נצחי שסופו מי ישורנו (ראו באגדה המעובדת "שלשלת הדמים")? מה היה חזון העתיד של ביאליק, והאם תחזיותיו נתבדו או נתאמתו?


ועוד שאלות הנוגעות ליצירתו הספרותית: ההיה ביאליק קלסיציסט, רומנטיקון או מודרניסט? האם באמת ובתמים המשיך בעיצוב המציאוּת את "נוסח מנדלי", ובתחומי השירה – את "נוסח יל"ג"? בביקורת הספרות שבמקומותינו נוהגים להסמיך סופר עברי למודל מכונן מן הדור שקדם לו, או מן הדורות המייסדים (נתן אלתרמן נחשב ממשיכו של אברהם שלונסקי, אברהם ב' יהושע – ממשיכו של שמואל-יוסף עגנון; עמוס עוז – של מיכה-יוסף ברדיצ'בסקי); אך האוּמנם יכולה הייתה לצמוח בשירה העברית תופעה כדוגמת חיים נחמן ביאליק בלא התקדים של שירת היינריך היינה בספרות הגרמנית, או בלא התקדים של שירת אלכסנדר פושקין בספרות הרוסית?


ואם היה ביאליק בשנותיו הראשונות תלמיד היוצק מים על ידי רבו אחד-העם, מדוע כתב באותן שנים עצמן שירי אהבה – סוג ספרותי שאחד-העם התנגד לו "בשעה זו" של תחייה לאומית, הדוחה הצִדה את לבטיה וחיבוטיה של רשות היחיד? האם ניתן לאתר סימן היכר, מוטיב או רעיון העובר כחוט השני מראשית יצירתו ועד לסופה? וכשערך ביאליק את כתבי חבריו הסופרים, הוותיקים והצעירים, בתוקף תפקידו כעורך החלק ה"בֶּלֶטריסטי" של "השִלח", עד כמה התערב בכתיבתם ועד כמה נסתננו סממנים ביאליקאיים לתוך כתבי-היד של סופרים אלה? כיצד עלה בידו לתרגם את "דון קישוט" מבלי לדעת ספרדית ואת "יוליוס קיסר" מבלי לדעת אנגלית? מדוע לא הצליח המשורר להגיב בשיר על המראות שנשקפו לנגד עיניו בביקורו הראשון בארץ ב-1909, ומדוע לא כתב לאחר עלייתו ארצה שירי מולדת? ביאליק הבליג לכאורה על מתקפות "הצעירים", ולא הגיב על התקפותיהם בנאומיו ובמאמריו. האוּמנם לא הגיב על הרפש שהוטח בפניו? או שמא מצא זעמו פורקן בדרכים סימבוליות עקיפות? מה היה היקף השפעתו של ביאליק, בדורו ולאחר מותו, והאם הצליחו מתנגדיו "הצעירים" לקפד השפעה זו ולהמירה במוקדי השפעה חדשים?


דמותו המורכבת ורבת הלבטים, ועם זאת הצלולה והבהירה, היא בעיניי כאותה ברֵכה ביער מיצירתו הפואמטית הנודעת, ברֵכה שכל אחד מן העוסקים במשורר וביצירתו מזהה בה את דיוקנו שלו. לפיכך, לעִתים נגלה לנו מתוך הספרות הענפה שנכתבה עליו דיוקן של עסקן ואיש המעשה, ולעִתים דיוקן של משורר רומנטי ענוג ומתלבט; לעִתים – דיוקנו של איש רֵעים להתרועע, שניחן בהומור ובשמחת החיים, ולעִתים – של איש המרה השחורה ושאיפת ההתבודדות; לעִתים – דיוקן של שמרן, שלא הִטה אוזן קשבת לחידושי המודרניזם, ולעִתים – של טיפוס נועז ופתוח לחידושים ולתמורות. להערכתי, אי אפשר להעמיד דמות כה מורכבת כדמותו של ביאליק על אחד מקטבים אלה, כאילו נתונה הייתה כל כולה למטרה אחת. ראייה כזו מרדדת את המשורר והופכת את דמותו לדמות מוגבלת, במידותיהם של אחדים מחוקריה. בבואנו לעסוק בביאליק, שספרייתו מעידה עליו עד כמה ורסטילי ורב-צדדי היה ועד כמה מגוּונים היו תחומי העניין שלו, ראוי אפוא לנסות להציג את התמונה בריבוי גווניה, מבלי לקפח אותו "גרעין קשה", מקורי ומונוליתי, הטיפוסי לביאליק, שנשאר בעינו בכל חליפות העִתים, בכל סוגי הכתיבה ובכל נושאיה.


ביאליקים אחדים התרוצצו להם אפוא בגוף אחד: היה ביאליק "המשורר הלאומי", הרציני והחגיגי, שהעריץ את אחד-העם עד יום מותו וטיפח בכתיבתו – בשירה ובפרוזה – רעיונות אחד-העמיים למכביר (ועם זאת הבין בסוף ימיו את כוחה ואת חשיבותה ההיסטורית של הציונות ההרצלאית). היה בצִדו ביאליק המשורר העממי, אוהב החיים וההומור, שכתב "שירי עם", "פזמונות" ושירי ילדים מלאי תנופה ושמחת חיים עולה על גדותיה, אסף פתגמים ומִמצאי אתנוגרפיה ופולקלור. בכפיפה אחת דר אִתם גם ביאליק הסטיריקון הסרקסטי והשנון, ששפך לעגו על איוולתם של ה"צעירים" הצועקים "צר לי המקום", בשעה שבאוהל הלאומי יש פינות לא מעטות הדורשות ידיים עובדות; שהעיר את העם מתרדמתו בשוטים ובעקרבים, ב"שירי זעם ותוכחה" מרים כלענה. ובצד כל אלה חי ופעל גם ביאליק המעבד והמתרגם, שהפשיל שרוולים כדי להעשיר את התרבות העברית ביצירות שלא היו בה עד אז. לפיכך, מבקרים וחוקרים בעלי נטיות לב שונות מבודדים, איש איש בתורו, פַן אחד באישיותו רבת האנפין של ביאליק, ורואה בה חזות הכול. ביאליק של יוסף קלוזנר אינו זה של ברוך קורצווייל; ביאליק של יעקב פיכמן אינו זה של אברהם שלונסקי, וביאליק של דב סדן אינו זה של שמואל ורסס ושל חוקרים בני הדור האחרון.