ושוטי, שוטי אנייה
על פזמונו של אלתרמן "אני גדליה רבע-איש"
פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1729 , 10/03/2022
בפברואר 1938, כשנתיים לאחר הקמת נמל תל-אביב, נפתח גם נמל הנוסעים שלו במעמד חגיגי שבּוֹ השתתפו ראשי היישוב. באותה שנה כתב אלתרמן שני שירים על התיירים הארץ-ישראליים הראשונים שעלו על האוניות הראשונות שיצאו את הנמל העברי הראשון כדי להרחיב את אופקיהם ו"לראות עולם".
יציאה מארץ-ישראל לצורכי תיירות הייתה באותה עת עניין חסר-תקדים, נחלתם של מדינאים, עסקנים וסוחרים גדולים. בני ה"יישוב" קישרוהָ עם חיי מותרות נהנתניים המנוגדים לאֶתוֹס של ההתיישבות העובדת. אף-על-פי-כן היו שבירכו על האפשרות החדשה שנפתחה לפניהם עם היפתחו של נמל הנוסעים, ורכשו כרטיסי נסיעה ללא דיחוי. היו גם הורים צעירים לא מעטים שנסעו לאירופה בחודשים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם להציג את ילדיהם ה"צבָּרים" לפני סבא וסבתא שנשארו בגולה. הסופר חנוך ברטוב סיפר בספרו האוטוביוגרפי-למחצה של מי אתה ילד? (1970) על תכנית כזו שהגתה אִמוֹ לערוך אִתו מסע כזה בהתקרבו לאירוע בר-המצווה שלו. ברי, איש מן הנוסעים לאירופה לא יכול היה להעלות בדעתו מה צופֵן להם העתיד האורב מאחורי הדלת.
אחד משיריו של אלתרמן על התיירים הארץ-ישראליים הראשונים היה הפזמון "לִבּי במערב" (שבוצע בתכנית מ"ו של "המטאטא" מיום 4.9.1938). כאן תיאר המשורר באירוניה ובהומור את בני ה"יישוב", ובהם זוגות נאהבים, המשתוקקים לצאת את ארץ-ישראל הצרה והמחניקה, לראות את העולם הרחב ולחזור עם מזוודות מלאות במלבושים מפוארים שנקנו בבירות אירופה. השני היה הפזמון "אני הוא גדליה רבע-איש", המתאר סַבָּל, בן העדה התימנית, שסחב הרבה שַׂקים על גבו (בנמל?), והחליט לחסוך כסף כדי לצאת לטיול יקר באניית-נוסעים כדי לראות במו עיניו איך עולמו של הקב"ה מתנהל ומי אחראי בו לסדר ולניקיון. פזמון זה הוכתר בתחילה בכותרת "למרחקים", כבמילה הפותחת את "שיר לנמל" (1936), פזמונה של לאה גולדברג, חברתו של אלתרמן ל"אסכולת שלונסקי" ("לַמֶּרְחַקִּים מַפְלִיגוֹת הַסְּפִינוֹת. / אֶלֶף יָדַיִם פּוֹרְקוֹת וּבוֹנוֹת, / אָנוּ כּוֹבְשִׁים אֶת הַחוֹף וְהַגַּל / אָנוּ בּוֹנִים פֹּה נָמָל פֹּה נָמָל").
בפעם הראשונה בוצע הפזמון "אני הוא גדליה רבע-איש" בשנת 1938 על-ידי אסתר גמליאלית. אתר "זֶמרשת" (פרויקט חירום להצלת הזֶמר העברי המוקדם) מסַפּר שהזמרת רכשה מאלתרמן את הזכות לשיר את הפזמון בלירה וחצי (כאלפיים שקלים של ימינו), ושהוא היה לאחת מ"ספינות הדגל" שלה בהופעותיה הרבות ברחבי הארץ. לימים ביצעה את הפזמון הזה רבקה זוהר במופע המוזיקלי האלתרמני "צץ וצצה" בקיץ שנת 1969, כחצי שנה לפני פטירתו בטרם עת של מחברו. המופע "צץ וצצה" החזיר את "אני הוא גדליהו רבע איש" אל מחזור החיים של הזֶמר העברי.
כמו רבים מפזמוניו של אלתרמן, שנכתבו למען הבמה הקלה, גם השיר הקומי שלפנינו נחלק לשלושה פרקים: פרק א' מוקדש לחלומו של גדליה לראות את העולם, פרק ב' מוקדש לתיאור המסע בים; פרק ג' מוקדש לתיאור השיבה הביתה. לכאורה לפנינו שיר שכּוּלו פְּשָׁט, ואף-על-פי-כן הוא עמוק ומתהפך לגוונים רבים:
א. אֲנִי הוּא גְּדַלְיָה רֶבַע אִישׁ, אֲבָל אֲנִי צוֹמֵחַ. אִם אֵין לִי בַּיִת, יֵשׁ לִי כְּבִישׁ וְעַל הַכְּבִישׁ יָרֵחַ. פֹּה לָאֶחָד יֶשְׁנָהּ מֵאָה וְלַשֵּׁנִי מָאתַיִם. וְלִי פֵּאָה וְעוֹד פֵּאָה וְיַחַד פְּאוֹתַיִם. וְדַי סָחַבְתִּי כְּבָר שַׂקִּים ורַצְתִּי הֵנָּה שָׁמָּה – אֲנִי רוֹצֶה לַמֶרְחַקִּים, אֲנִי רוֹצֶה הַיָּמָּה. כִּי הָעוֹלָם גָּדוֹל-גָּדוֹל צָרִיךְ לִרְאוֹת בּוֹ אֶת הַכֹּל, אֶת הֶעָרִים וְהַשְּׁלָטִים וְאֶת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים. אֶת שׁוֹר הַבָּר שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, אֶת לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ. אָצִיץ בּוֹ פַּעַם וּשְׁנִיָּה וְשׁוּטִי-שׁוּטִי אֳנִיָּה. | ב. אֶקַּח אִתִּי עַגְבָנִיָּה, סִדּוּר קָטָן וּפִתָּה וּמִסִּפּוּן הָאֳנִיָּה לַמֶּרְחַקִּים אַבִּיטָה. נִגָּשׁ הַקַּבַּרְנִיט לִשְׁאֹל: לְאָן לִנְסֹעַ, גְּדַלְיָה? אָמֶרִיקָה הִיא פֹּה מִשְּׂמֹאל, וּמִיָּמִין אוֹסְטְרַלְיָה. וְאָנֹכִי עוֹנֶה: אָדוֹן, כָּל הַמְּקוֹמוֹת יָפִים הֵם, כָּל הָעוֹלָם שֶׁל אֵל עֶלְיוֹן וְכָל בָּנָיו אַחִים הֵם. כִּי הָעוֹלָם גָּדוֹל-גָּדוֹל צָרִיךְ לִרְאוֹת בּוֹ אֶת הַכֹּל אֵיךְ מְסֻדָּר בּוֹ כָּל דָּבָר, אֵיפֹה יֵשׁ חַם, אֵיפֹה יֵשׁ קַר. וּמַה לֹּא טוֹב וּמַה יָּפֶה בּוֹ וְאֶת הַסְּפּוֹנְגָ'ה מִי עוֹשֶׂה בּוֹ. אָצִיץ בּוֹ פַּעַם וּשְׁנִיָּה וְשׁוּטִי-שׁוּטִי אֳנִיָּה. | ג. בְּבוֹא הַיּוֹם אֲנִי אוֹמֵר הַקַּבַּרְנִיט, הִכּוֹנָה הָאוֹקִיָּנוֹס פֹּה נִגְמָר נָשׁוּב נָא הַיַּרְקוֹנָה וּבַנָּמָל קָהָל צוֹהֵל וְרַעַם כְּלֵי-הָרוּחַ וְאַבָּא שָׁר: תּוֹדָה לָאֵל, גְּדַלְיָה, שֵׁב לָנוּחַ. וְהוּא בּוֹכֶה וְהוּא צוֹחֵק שׁוֹאֵל: אֵיפֹה הָיִיתָ? הָיִיתִי, אַבָּא, אוּף, הַרְחֵק שָׂא עַיִן וְהַבִּיטָה: הָיִיתִי בְּעוֹלָם גָּדוֹל רָאִיתִי בָּעוֹלָם הַכֹּל וּבְחַיַּי וּחְיַאת-חַיַּי אֲנִי אוֹמֵר לְךָ כְּדַאי יָפֶה הוּא הָעוֹלָם, יַא אַבָּא מָקוֹם בּוֹ לְכֻלָּם, יַא אַבָּא הֵצַצְתִּי פַּעַם וּשְׁנִיָּה, וְזֶהוּ שִׁיר הָאֳנִיָּה. |
מדוע כינה אלתרמן את גיבור שירו בכינוי האוקסימורוני הקומי "גדליה רבע איש", שבּוֹ מתנגשים ללא פשרה הפכי הגודל והקוטן? גם בפזמונים אחרים מפזמוני תימן הביע אלתרמן את התפעלותו מכוח שריריהם של עולי תימן, שעומד כביכול בניגוד לגופם הצָמוּק והצנוּם. כך, למשל, את שירו "פוקסטרוט תימני" פתח בדבריו של גבר תימני המציג את עצמו ומספר על רזונו ועל הסתפקותו במועט:
"רַבּוֹתַי, מִי עוֹד כָּמוֹנִי, / אָנוֹכִי אֶזְרָח תֵּימוֹנִי, / רַחְמָן, רַחֵם! / יֵשׁ לִי צְרִיף כְּגֹדֶל בַּיִת / וּמָזוֹן כְּגֹדֶל זַיִת, / נוּ.... בָּרוּךְ הַשֵּׁם. / אָנוֹכִי רָזֶה כְּסֶדֶק, / חַי בְּיֹשֶׁר וּבְסֶדֶק, [וּבְצֶדֶק] / רַחְמָן, רַחֵם! / אֶת עַצְמִי אֲנִי מַטְרִיחַ, / שִׁילִינְג-יוֹם אֲנִי מַרְוִיחַ, / נוּ... בָּרוּךְ הַשֵּׁם".1
בשיר "אני גדליה רבע-איש" הפך אלתרמן את צירוף-המילים "אַ פערטל עוף" ("רבע עוף") שמשמש בלשון יידיש לתיאור אדם שכולו עור ועצמות, ל"רבע-איש" (במקביל לכינוי "פלג גופא" [= 'חצי גוף'] הניתן בספרות הסוד והמסתורין לגבר שלא נשא אישה). גיבורנו הכחוש, אך החזק והשרירי, עובד כל ימות השנה בסחיבת שקים על גבו (והשווּ לגורלהּ הקשה מנשוא של נעמי, גיבורת מחזהו של אלתרמן "פונדק הרוחות"), אך רוחו שואפת לצאת ממעגל הקיום האפרורי, שבתוכו הוא שרוי, ולהפליג אל המרחקים והמרחבים.
גדליה הוא "רבע-איש" בממדי גופו, אך בדמיונו הוא גברא-רבא – מגלה עולם ומפקח על סדרי עולם. לפנינו דמות שהיא בבחינת "אוקסימורון מהלֵךְ" – דמות שכל תכונותיה ומעשיה מעידים על התנגשות של הפכים שאינם יכולים להתמזג זה עם זה:
גדליה "רבע איש" הוא סַבָּל פשוט המשתכר שכר זעום שמספיק בקושי למחייתו. אפילו בית אין לו ("אִם אֵין לִי בַּיִת, יֵשׁ לִי כְּבִישׁ / וְעַל הַכְּבִישׁ יָרֵחַ"2), אבל הוא מתכוון להוציא ממון רב על מסע באניית נוסעים שתוביל אותו למרחקים ותאפשר לו לראות את העולם הגדול.
לפי הברית החדשה אמר יֵשו לתלמידיו: "אָמְנָם הָרוּחַ חֲפֵצָה אֲבָל הַבָּשָׂר חָלָשׁ" (מתי כו, מא). יהודי מאמין כמו גדליה התימני, לעומת זאת, אמנם איננו "בעל גוף", אך גופו חסון ורוחו ממריאה אל המרחבים בתקווה לראות במו עיניו את הנעשה בכל קְצות תבל.
גדליה מפַתח בדמיונו מחשבות גדלוּת, ומתאר את עצמו במונחים המתאימים לתיאורו של "מגַלה עולם". ואולם, למעשה הוא מהרהר על מסעו בים במושגים פרובינציאליים המתאימים לתיאור יציאה ליום עבודה. הצֵידה שהוא מתכונן לקחת עִמו לדרך מעידה על "גודל השגותיו". כמי שגדל והתחנך בתנאים של צנע ומחסור, גיבורנו – האנטי-הֶרוֹאִי או ההֶרוֹאִי – יוצא למסעו מצויד ב"רשימת מצרכים" מינימליסטית וקומית ("עַגְבָנִיָּה, סִדּוּר קָטָן וּפִתָּה"), מבלי שיֵדע שמסע באניית נוסעים אינו מחייב כלל את התיירים להצטייד בצֵידה לדרך.
עולם המושגים של גדליה הוא צירוף אוקסימורוני מחויך של סיפורי קדומים ושל מציאוּת מודרנית, ובו מצויים דימויים של ערים ושלטים של רחובות וחנויות בצד דימויים של "עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים [...] שׁוֹר הַבָּר שֶׁל הַמָּשִׁיחַ [...] לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ".3 הוא רוצה לראות הכול, ומתערבבים אצלו יצורים אגדיים, שעליהם שמע באגדות בעלות גוון משיחי-קבלי שסופרו לו בבית ובבית-הכנסת, עם אתרים ממשיים של העולם החדש והרֵאלי שהוא מתכונן לראות.
גדליה חי בעולם הייררכי שבּוֹ אלוהים משקיף על הכול ואחראי לסדרי עולם, אחריו בא הקברניט המנהיג את הספינה ליעדה, ובתחתית הסולם מצויים עבדי ה' הפשוטים, המאדירים את שמו של בורא עולם ונשמעים לקולו של המנהיג. ואולם, גדליה מפנטז – מעשה "עולם הפוך" – איך הוא נותן לקברניט עצות והוראות ואיך הקברניט מתייעץ אִתוֹ ופועל לפי הוראותיו.
גדליה חי ופועל גם בתוך עולם מעמדי נוקשה, שבּוֹ הוא משתייך למעמד העמלים, אנשי הצווארון הכחול, העובדים בעבודה פיזית קשה. השפה שבפיו היא שפה משובשת ועילגת של "עולה חדש" ("אֵיפֹה יֵשׁ חַם, אֵיפֹה יֵשׁ קַר"). אף-על-פי שהוא חי בתחתית הסולם החברתי, ואולי דווקא משום כך, "גיבורנו" חולם על עולם שבּוֹ כולם שווים (רעיון מודרני שאינו מאפיין את עולמן של אגדות הקדומים שעליהם התחנך). ובמחשבה שנייה, לרעיון מהפכני ומודרני זה – "Liberté, égalité, fraternité" – שהעסיק את האנושות למן המהפכה הצרפתית ואילך, יש למרבה הפליאה בסיס במקורות העבריים הקדומים. כאשר גדליה אומר: "כָּל הָעוֹלָם שֶׁל אֵל עֶלְיוֹן / וְכָל בָּנָיו אַחִים הֵם" מהדהד מדבריו הד רחוק של הפסוק המקראי הקדום: "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ" (מלאכי ב, י).
מחד גיסא, תמונת היקום של גדליה היא תפיסה קְדם-קופרניקאית, שלפיה העולם אינו עגול ("הָאוֹקִיָּנוֹס פֹּה נִגְמָר") כמו בשירי כוכבים בחוץ שיש בהם "סופי דרכים" ו"קצוות תבל". מאידך גיסא, גדליה מעלה רעיונות עדכניים בקשר להתנהלות האנושות (שלאורם כתבה ידידתו לאה גולדברג את שירה היפה לילדים "שיר ההפלגה" (הלחן: עקיבא נוף). תפיסת עולמו של גדליה מעידה אפוא על התנגשות אוקסימורונית של קדמוניוּת עדכנית או של מודרניוּת קמאית.
גדליה הוא מן הצד האחד אדם כנוע וצנוע, ששמו מעיד עליו שהוא מרוֹמֵם ומגדיל את שם ה' (ואכן, הוא מתכונן לקחת אתו לדרך "סידור קטן"). ומן הצד השני, לפנינו טיפוס המאמין בכוחו וביכולתו להנהיג את מנהיג הספינה, ואף לבדוק סדרי עולם בעיניים של משגיח-על. יש בו תערובת אוקסימורונית של ענווה וגאווה, של התבטלות בפני הגדולים ממנו ("וְאָנֹכִי עוֹנֶה: אָדוֹן") ושל הכרת ערך עצמו. ("אֲנִי אוֹמֵר / הַקַּבַּרְנִיט, הִכּוֹנָה").
•
האם אין הפזמון הקומי "גדליה רבע-איש" מכיל בתוכו כעין אוטופורטרט קריקטורי – "נמוך" ואוטו-אירוני – של אביו-מולידו נתן אלתרמן?! גם אלתרמן היה בעצם "אוקסימורון מהלֵךְ" שדָּגל כל ימיו בהפכי המהפכנוּת והשמרנוּת, ההֶדוניזם וההתנזרות, הקונדסוּת והאחריות (וכיוצא באלה ניגודים שאינם מתיישבים זה עם זה).
גם בחייו הפרטיים, שאותם סילק בדרך-כלל מיצירתו, היה המשורר כעין "אוקסימורון מהלֵךְ", איש ניגודים הִיבּרידי שאצר בתוכו פרדוקסים בלתי מתפשרים: הוא היה משורר לאומי, מעורב עד צוואר בבעיות החברה והמדינה, ומשורר אנטי-מִמסדי בנוסח "אסכולת שלונסקי", הבורח מפני הקרבה השׂררה כמפני האש; הוא היה הוּמניסט שהֵגֵן בשיריו ובטוריו על הזָר והאחֵר ו"ביטחוניסט" שהאמין שכל הרוצה בשלום יכון למלחמה. הוא היה איש משפחה מסוּר, שדאגתו לבני ביתו לא ידעה גבול, ובוהמיין שאינו מתנזר מיין ומנשים. הוא היה אינדיווידואליסט מושבע, אך גם "איש רֵעים להתרועע", שלא מש מבית-הקפה הקבוע של החבורה; הוא היה איש רוח ואיש המדעים המדויקים, צעיר ארץ-ישראלי טיפוסי בעיני "העולים החדשים" וטיפוס גלותי בעיני "הכנענים", אויבי הגלוּת וחורְפיה.
אלתרמן היה גם עובד קבוע ומסור בעיתונה של המפלגה השלטת, אך לפעמים יצא נגד בן-גוריון – בגלוי או במרומז – ומתח ביקורת נוקבת על דרכו ועל החלטותיו. לפעמים, כמו גדליה רבע-איש, גם הוא הפך את הסדר ואמר ל"קברניט המדינה" איך לפעול ומה לעשות. כמו גיבורו גדליה, המצהיר על כוונתו לבדוק את סדרי הספינה ואת סדרי העולם, כך גם בדק אלתרמן בלי הרף ב"רגעיו" וב"טוריו" את הנעשה ב"יישוב": "אֵיךְ מְסֻדָּר בּוֹ כָּל דָּבָר, / אֵיפֹה יֵשׁ חַם, אֵיפֹה יֵשׁ קַר. / וּמַה לֹּא טוֹב וּמַה יָּפֶה בּוֹ / וְאֶת הַסְּפּוֹנְגָ'ה מִי עוֹשֶׂה בּוֹ".
•
גדליה של אלתרמן רואה את עצמו כמגלה עולם וכמתקן עולם. הוא משמיע במונולוג שלו דברים אידֵאוֹלוֹגיים ואידֵאליסטיים בדבר שוויון ואחווה בין כל תושבי תבל, שיש בהם מן האוּטוֹפּיזם הדון-קישוטי של מתקני העולם, שאינם חדלים להילחם על דעותיהם ולהאמין בהם.4 אלתרמן אהב לכתוב יצירות על מְגלי עולם ועל מְתקני עולם, אך בהבינו שתקופתו היא תקופה ש"רצחה" את האגדות וסירסה את הגיבורים, הוא סיפר עליהם בשיריו לקורא הצעיר: ביצירות כמו "מסעות בנימין מטודלה" ו"אנשי עלייה שנייה" (שבספרו ספר התבה המזמרת, 1958).
למעשה, חלומו האוּטוֹפּי של גדליה רבע-איש הוא חלום בנוסח "הציפור הכחולה" (L'Oiseau bleu) כבמחזהו של מוריס מטרלינק הנושא שם זה. אלתרמן נמשך אל מוטיב "הציפור הכחולה" כל חייו, ועוד ביצירתו המוקדמת "קונצרט לג'ינטה" (1932), שנשארה בין גנזיו, מזמין הדובר את האישה להפליג אִתו אל מציאוּת רחוקה אלפי מילין מן המציאוּת שבָּה הם שרויים – אל מקומה של "הציפור הכחולה":
לְאִישׁ וָאִישׁ צִפּוֹר כְּחֻלָּה [...]
בּוֹאִי עִמָּדִי אֱלֵי שָׂדֶה רָחוֹק [...]
צֶמֶד תִּינוֹקוֹת בְּאַגָּדַת כְּשָׁפִים [...]
תַּלְתַּלִּים יַזְלִיפוּ פָּז לֹא יְאֻמַּן [...]
עֲלֵי קַן שְׂפָתַיִךְ [...] צִפּוֹר נִפְלֵאת גַּוָּן.
חלומו של גדליה להפליג אל המרחקים והמרחבים דומה לחלום "הציפור הכחולה": בסופו של דבר מתגלה לחולם שהאושר נמצא בין כותלי ביתו ושאין צורך להרחיק עד קצות תבל כדי להשיגו. גם גדליה מגלה שהעולם גדול, יפה ומעניין, אך אחרי השיט באוקינוס הוא שמח לחזור לביתו ולהתקבל בחיבוקים ובנשיקות על ידי אביו האוהב.5 המילים שבסוף שירו הקל של אלתרמן "לבי במזרח" ("וְאָשׁוּב אֶל אָהֳלַי") מזכירות את סוף שירו הקנוני של ביאליק "חוזה לך ברח" ("אֶל-נָוִי אָשׁוּב").6 וכאן גדליה מודיע בנימה "פיקודית": "נָשׁוּב נָא הַיַּרְקוֹנָה". יפה וטוב לראות את העולם, אך אין כמו השיבה הביתה.
ייתכן שהגיעו לאלתרמן, שביקר כל שבוע במערכת עיתון "דבר", ידיעות על צעירים תימניים אחדים שהיו באותה עת ליורדי-ים. הללו הגיעו לימים לדרגות של קצונה ופיקוד, כמו רב-החובל זכריה נחשון או רב-החובל ציון צברי. האחרון – יתום מאם ובן לאחד ממחלקי עיתון "דבר" – עזב את הבית בגיל 17 בשנת 1937, שנה לפני כתיבת הפזמון שלפנינו, ועבד כנער-סיפּוּן באנייה "תל-אביב" של "Palestine Shipping Company", עד שנעשה לקברניט חשוב ומהולל, שזכה למדליה לאחר שהצליח להינצל מאנייה טובעת.7
ואולם – וזוהי ההפתעה הגדולה המתבררת בקריאה חוזרת של השיר-הפזמון "גדליה רבע-איש": סיורו הימי של גדליה במרחבים ובמרחקים כלל לא אירע במציאוּת. כל עלילת השיר שלפנינו, הנסבה לכאורה סביב שיט הנערך בלב-ים, אינה מתרחשת אלא בדמיונו של גיבורנו השרוי במציאוּת קשה וחסרת סיכוי. מתוך אופטימיזם של אדם צעיר, פנטזיונר בנשמתו, הוא נישא על כנפי דמיונו וחולם על יציאה למסע ימי אקזוטי, בעוד שחייו הם לאמִתו של דבר חיי שגרה אפורים ומשמימים.
גם הבית השני, המתאר את המסע, וגם הבית השלישי, המתאר את השיבה הביתה, אינם אלא פרקים ב-mock epic (אֶפּוֹס בדוי ואנטי-הֶרואי) המתרחש בתוך הנפש פנימה, ולא במציאוּת הממשית, שמחוּץ לטקסט. ייתכן שאודיסאוס התימני שלפנינו, המגולל לפנינו את סיפורו, אינו אלא נער עובד, הנושא שַׂקים כבדים על גבו השחוח, ומפַתח בדמיונו מחשבת גדלוּת . בחלומו הוורוד הוא צופה לעצמו עתיד מזהיר, שבּוֹ יהא אדם מבוסס וסמכותי שיכול להרשות לעצמו את מחירו הגבוה של מסע תענוגות באֳניית נוסעים, ויוכל להציג את עצמו כאדם המבין בסדרי עולם – אדם שכולם מטים לו אוזן ונשמעים לדבריו.
ולסיום נוסיף הערת אגב: הפזמונאית רימונה די-נור הושפעה עד מאוד מפזמון זה של אלתרמן בפזמונה "כשאהיה גדול" מן התכנית התשיעית של להקת חיל הים ("רפסודה בכחול" משנת 1969). פזמונה מעיד שהיא הבינה שבשיר המקורי מדובר על חלום ורוד, ולא על הפלגה ממשית. היא התכתבה עם המילים האלתרמניות "שׁוּטִי-שׁוּטִי אֳנִיָּה" ו"הָאוֹקִיָּנוֹס פֹּה נִגְמָר" במילים: "שׁוּטִי שׁוּטִי סְפִינָתִי [...] הַיָּם שֶׁלִּי נִגְמַר / אֲנִי אֶהְיֶה עוֹד רַב-חוֹבֵל / אִם לֹא הַיּוֹם, מָחָר". נזכיר עוד שהסרטון המלַווה את הפזמון של רימונה די-נור בביצועו הנוגע-ללב של שלמה ארצי הצעיר נפתח בתמונה של משחק של ילד בברווזי גומי בתוך גיגית מים, ולצִדה צעיר חולמני המעלה בדמיונו קריירה ימית מזהירה של רב-חובל בעתיד. ואידך זיל גמור.
הערות:
על פי ספרו של דן אלמגור "שושנת תימן", השיר "פוקסטרוט תימני" הוא הפזמון ה"תימני" הראשון של אלתרמן. המילים נדפסו לראשונה ב"טורים" א גליון כ"ט-ל, י"ג אדר תרצ"ד, 28.2.1934 (ולא תרצ"ג ככתוב ב"פזמונים ושירי זמר") לצד "הוא והיא על הגג", "ומה לעשות". משעשע הוא הצירוף האוקסימורוני של ריקוד ה-Foxtrot – ריקוד סלוני אלגנטי שהיה אופנתי בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים לבין הכוריאוגרפיה המתאימה לריקוד ב"צעד תימני" קופצני, המלוּוה בתיפוף על פח.
הצירוף של הכביש והירח הוא צירוף של עבודה קשה על פני האדמה ושל חלומות מרקיעי שחקים. ייתכן שאלתרמן איש המדע רצה לרמוז על חייו הקשים והקודרים של גדליה, שפֵּאות ראשו שחורות וגם גורלו קודר ואפור-שחור. האלבֶּדו (מידת ההחזרה של הקרינה) של הירח, שהוא גרם שמים אפור (אף שלעינינו הוא נראה לבן) הוא כשמינית מקרינת השמש הפוגעת בו (88% מהקרינה נבלעת) וזהו גם האלבֶּדו של כביש אספלט אפור-שחור. האלבֶּדו של כדור הארץ, למשל, גדול פי שלושה ויותר משל הירח.
והשווּ לתמונת עולמו של מנדלי-מוכר-ספרים, גיבורו הבדוי של הרומן "מסעות בנימין השלישי", הפותח במילים: "יתברך הבורא וישתבח היוצר, שהוא מנהיג את הגלגלים בעולמות העליונים ואת בריותיו בעולם התחתון", וממשיך בסיפורים על עשרת השבטים, על השפיפון הנורא, על סעודת לוויתן, על נהר סירחון שאינו גדול כמו הירדן ועל דברי התייר הגדול בנימין האומר: "אם כן העולם הֶפקר ואיני מבין עוד מה אסור ומה מותר!".
לאלתרמן שיר גנוז בשם "ערב אפור" (נתן אלתרמן, שירים 1931 – 1935, עמ' 116), שגיבוריו מכונים בשם "שְׁנֵי אַבִּירֵי הַיָּגוֹן" ברמז לסיפור דון קישוט.
בזמן כתיבת השיר היה יצחק אלתרמן, אביו של המשורר, רתוק לערש דוויי (האב נפטר בפברואר 1939, חודשים אחדים לאחר כתיבת שיר זה וביצועו). תיאורו האב הצוחק ובוכה למראה הצלחת בנו גדליה השב הביתה מן המרחקים הוא תיאור נוגע ללב, הטעון במטען אישי כבד.
ההשוואה הכלכלית שעורך גדליה, שאין לו אפילו קורת גג לראשו, עם בני-המזל שהתעשרו ("פֹּה לָאֶחָד יֶשְׁנָהּ מֵאָה / וְלַשֵּׁנִי מָאתַיִם"), דומה לדברי ה"שלימזל" בשירו-פזמונו של ביאליק "פלוני יש לו" ("פְּלוֹנִי יֶשׁ-לוֹ אוֹצְרוֹת קֹרַח, / עֶשֶׂר מַכּוֹת לָאַלְמוֹנִי [...] אֶלֶף נָשִׁים יֵשׁ לִשְׁלֹמֹה, / לִי הֶעָלוּב 'קְלִפָּה' אַחַת".
ראו במאמר "הקפטן התימני הראשון" באתר האינטרנטי "אותו הים":