ואת איש הרוח שכחו

עודכן: 19 ביוני

פורסם: גג: כתב-עת לספרות (2) , 2000


מפעם לפעם אתה מזדמן, מרצון או מכורח, לאחד מאותם אירועי תרבות רבי משתתפים שבמרכזם חלוקת פרס או עיטור כבוד לאחד הסופרים או המדינאים. באירועים כאלה מתנהל לנגד עיניך ריטואל קבוע, שאין מנוס ממנו: באכסדרה של היכל התרבות או של המשכן לאומנויות הבמה עומד קהל אלגנטי, משועמם ושבע, מבני העילית השוקעת, ואגב גמיעת אפריטיף נאנח על קשיי הזמן ומועקותיו. מאליהם מתנגנות באוזניך שורותיו בנות האלמוות של אלתרמן: "לו רחק נא מפני עמקנות הטרקלין, / אשר אין בה דיבור מחייב" (מתוך השיר "נספח לשיר צלמי פנים", החותם את "עיר היונה"). וכשהקהל הנ"ל שוקע בכורסאות הנוחות ומחכה לדברו של איש הרוח, עולה על הבמה, לאור הזרקורים, השר או ראש העיר, וקורא את הדברים שהכין לו מבעוד מועד אחד הפרסומאים או הרעיונאים הקשורים למשרדו בחוזה למתן שירותי תדמית וניסוח. הקהל האנין מעקם את חוטמו ומעווה את פניו, אך המצלמות מהבהבות והעיתונאים מצטטים. למחרת האירוע, ימצא השר או ראש-העיר על שולחנו חשבון, כולל מע"מ, בלוויית אישור לניכוי מופחת במקור, ויחתום עליו בחיוך של מנצחים.


כזאת אירע לא מכבר במקומותינו בטקס חלוקת אזרחות כבוד של העיר תל-אביב ליצחק נבון, לשמעון פרס ולמשה שמיר. ראש העיר קרא מקאמה של שלושת הזוכים, שחוברה כמדומה על-ידי פרסומאי צעיר, שלא הספיק עדיין להתעמק בשלל יצירותיו של משה שמיר, אך יודע לשבץ בחרוזיו כמה מכותרותיהן, ושמעון פרס קרא בית משיר אלתרמני המשתפך ברגש רב על "עירי תל-אביב", שבחר עבורו כמדומה איזה זרזיר עט זריז. אלמלא כן, הא כיצד לא שם ידידו של המשורר את לבו לכך שאין הוא קורא את השיר המתאים? זהו שיר מוקדם, משירי "רגעים" שנכתבו בתקופת המאורעות, שיר המתאר משכיל ערבי חדור שנאה, המסייר בעיר הצעירה (השיר נכתב בשנות השלושים ועליהן), חומד אותה בלבו, אף יושב בנחת בבית-קפה מול בתיה של העיר הנבנית, אוכל גלידה מתוקה-חמוצה, וקורא בעיתונו מאמר "על דבר היאהוד מחריבי המולדת".


ואל לנו להלין. השר – גם אם הכול מהללים את ידיעותיו בתחומי התרבות - ייטיב לעשות אם יעסוק בענייני משרדו, ולא בענייני ספרות, וראש העיר אף הוא ייטיב לעשות אם יטפל בנושאי תחבורה ותברואה, חינוך ורווחה. בל נשכח: גם בזמנו החופשי אין לו פנאי לספרים, לתיאטרון, לקונצרט ולמופעי מחול. עליו לבקר כמעט כל יום במכון הכושר ואצל מעצב השיער, שהרי אם יזדמן בדרכו כתב של אחד הערוצים וייתן לו זכות תגובה בת עשר שניות מול מצלמות הטלוויזיה, חשובה לו ולצופיו ההופעה המחויטת והמחויכת פי כמה מתוכן הדברים. ואם לצורך עשר השניות עליו לרוץ על המסלול עשרות שעות מייגעות עד ששריריו המשורגים קשים כסלע, המן הסלע זה יצאו מים? והבה נודה, גם הפרסומאי בן השלושים אינו בדיוק שוקת מלאה…


ומה על אנשי הרוח? מדוע לא יוזמנו הם לנאום בפתחם של אירועים שבהם מצטופפים כל יקירי קרתא ובני העלייה? הרי בימים שבכל חמישים-שישים הערוצים אין מה לראות ואין מה לשמוע, הציבור משווע לדברם. מתברר שאלה נמוגו ופשוט אינם בנמצא. אין לנו אנשי רוח, המוכנים לומר דברים כנים ואמיצים, מתוך דבקות בערכים, דברים שאינם נגועים א-פריורי באינטרסנטיות, דברים שאינם מתחנפים לקהל ואינם מהלכים בין הטיפות כדי להיות politically correct ולשאת חן בעיני הדמוקטטורה של התקשורת, עורכיה וכתביה, הקובעים את טעם העת וההולכים לאותן הפגנות נון-קונפורמיסטיות כאיש אחד. המעטים שעוד שרדו מן התקופה הקודמת, שבה ניתנה לאיש הרוח הסמכות לשאת את דברו ושבה הקהל היה מוכן להטות לו אוזן, הם כה מזוהים היום עם קצה זה או אחר של המפה הפוליטית, עד שהוא מאבד מחצית מן הקהל המתחפר עמוק בחפירות חייו לבל יגיעו אליו חס וחלילה הדים כלשהם מן "הסיטרא אחרא". גם הסופרים ואנשי הרוח מתבצרים ברובם בד' אמותיהם, עושים לביתם, אינם מתעניינים בעניינים הציבור, או נוקטים עמדה קיצונית וחד-צדדית המרתיעה את הרבים. הציבור גומל להם בכך שהוא אינו מתעניין בפרי עטם ובדברי הגותם.


ואף זאת: תקופתנו הבתר-מודרנית אינה תקופה של דקויות. תיוג מהיר בצבעי שחור-לבן, ללא סימני שאלה וללא פרספקטיבה הוא המאפיין את חיינו כאן ועכשיו. הפילוסוף והמבקר ג' לוקאץ' טען כי חולייו של העידן המודרני ניכרים יותר מכול באובדן הפרספקטיבה. ואצלנו התיוג "קל ונוח" באופן מיוחד: הן לא ייתכן שפלוני יאחז בדעות שמאליות ויצדד בסלילת כביש-חוצה-ישראל, כפי שלא ייתכן שפלוני ישתייך למחנה הימין ויהיה בעד ויתור תמורת שלום. הכול נארז אצלנו באריזות גדולות, אן בלוק, ללא בידול וללא אבחנה וללא תובנה. השיח הפוליטי מכתיב אבחנות כוללניות, הקובעות לאלתר "הלנו" או "לצרנו", ומן הפוליטיקה מחלחלות ה"אמתות" הבוטות הללו לכל שטחי החיים ללא יוצא מן הכלל. לאמת חסרת ההיסוסים והפקפוקים – זאת יודע כל פוליטיקאי – יש כוח שאין לשום אמירה מורכבת, המטשטשת את העיקר בסבך פרטים "טפלים". הפוליטיקאי מחליט ביודעין "להתפרק מנכסיו" ולומר אמירות פשוטות ועזות כדי להגיע אל התמצית ואל העיקר. אך מה לאמירות חד-ערכיות כאלה ולאיש הרוח, שכל חייו הם מסכת בלתי פוסקת של לבטים והתחבטויות?


באווירה שנשתררה בשנים האחרונות, שבה הרצון להיות חזק, מצליח ומפורסם הוא חזות הכול, אין סיכוי להיווצרותם של אנשי רוח, שטיבם שהם אומרים את דברם ללא טיוח וייפוי, גם כאשר הציבור מוכן להוקיע אותם, גם כאשר דברם "מר כמוות" (כדברי ביאליק בשירו "דבר") . האשימו את ביאליק כי הערצתו לאחד-העם מעוורת את עיניו, למרות שביאליק הכיר היטב את מעלותיו הגדולות של אחד-העם וגם את חסרונותיו. האשימו את אלתרמן כי כחסידו של בן-גוריון הוא לא חשף ב"טוריו" את מומיו ונגעיו של המנהיג (אגב, הראשון שהאשימו בכך היה ידידו-יריבו שלונסקי, שהעניק לאלתרמן את הכינוי "בן-גרוריון"). ואולם, הסוקר את "טוריו" של אלתרמן לא יוכל שלא להתרשם כי כל צעדיו נעשו מתוך עמדה עצמאית – בצניעות אך בביטחון מישיר מבט. עמדתו הייתה עניין של צו פנימי, צו המצפון, שהורה לו לומר את אשר על לבו באופן גלוי וענייני, ושלא להיכנע לשיקולים אופורטוניסטיים בני חלוף. הוא הבין תמיד כי יש ערכים שאסור לו לאדם לוותר עליהם, יהא המחיר אשר יהא. אלתרמן היה חופשי לשבח או לגנות את הממסד, הכול לפי הנסיבות ולפי ההקשר. הוא לא היה מאותם סופרים המקבלים טובות הנאה מן הממסד ואחר כך יוצאים בדברי קילוסין או בדברי קלסה. הוא לא היה מעדת החנפים המתקרבים אל הרשות כדי לזכות בחסדיה ובטובות ההנאה שלה.


היום אין לנו אנשי רוח כביאליק ואלתרמן, ואף לא פחותים מהם, כי הציבור כה מפולג ומסוכסך, שאין סיכוי לאדם להשמיע את דברו מבלי שיחרף את נפשו ויעמוד מול חרפות וגידופים. לא אחת טען ביאליק שהסכנה הגדולה ביותר הצפויה לנו עם שובנו לארץ-ישראל היא סכנת ההיפרדות לשבטים, והנה יש לנו יותר משנים-עשר שבטים, שאינם מתחתנים זה בזה, וכל אחד מקצין את עמדתו ככל האפשר, כדי לשאת חן בעיני ציבור בוחריו. לא זו בלבד שפסיקת ההלכה בחוגים החרדיים נעשית פונדמנטליסטית יותר ויותר, אלא שגם אצלנו, בחוגים הקרויים "נאורים" נעשות האמירות קיצוניות יותר ויותר מתחשבות בבני-הפלוגתא פחות ופחות. אפילו האוניברסיטאות, שאמורות היו להיות אי של נאורות, ירדו ממגדל השן והתערבו שלא בטובתן בחיים הפוליטיים, וכל זאת כדי להפוך ל"רלוונטיות" ו"מעניינות" יותר, אף כדי לגייס כספים ביתר קלות. האוניברסיטאות אף המירו בקלות בלתי נסבלת את העיסוק הא-פוליטי בטקסט ובדקויותיו בעיסוק פוליטי בקונטקסט. ובהקשר זה יש לזכור ולהזכיר: כאשר עיסוק אקדמי נגוע בפוליטיזציה, כבר אין הוא תחום מחקר ראוי לשמו, שהרי הפוליטיקה מכתיבה את התוצאות מראש, ואין לחוקר אלא לחפש ראיות לתזה שנקבעה מלכתחילה, וחזקה עליו שימצאן.


אפשר שבכל העולם המערבי יש משבר מנהיגות – מנהיגות מדינית ומנהיגות רוחנית – אך אצלנו בולט המשבר שבעתיים, גם על רקע הבעיות הקיומיות הקשות האורבות לפתחנו, גם על רקע המפולת המהירה והגורפת בתחומי הרוח. עד לפני שנים לא רבות היו לנו אנשי רוח מרחיקי ראות, שגם המדינאים נהגו להטות להם אוזן. כיום אין אווירה מתאימה להיווצרותם של אנשי רוח גדולים. "אילו נולד מוצרט בשבט אפריקני", אמר לי אחד מידידיי, "אין ספק שהוא היה מפליא את שומעיו כמתופף השבט". כשחיברתי את פרקי ספרי האחרון ("לנתיבה הנעלם - עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק"), לא יכולתי שלא להגיע למסקנה הפסימית שפלשתינה-א"י של ראשית המאה הייתה ארץ אוכלת יושביה, שאין לה צורך באמנים ובאנשי רוח. לא יכולתי שלא להרהר בכך שאפשר שגם אילו עלה מארק שאגאל באותם ימים שבהם עלתה ארצה הציירת "העברית" הראשונה כדי להיות מורה לציור בירושלים, היה הופך עד מהרה לסייד או לצבע בשם משה סגל, וממש כמו יצחק קומר, גיבורו של עגנון, הוא היה סובב עם דלי ומברשת סיידים בין חצרות נווה צדק, בין שכונות ירושלים, או בין בתיה הקטנים של אם המושבות.


תנאי החיים בארץ היו קשים מנשוא, אך גם כיום – למרות הרווחה הכלכלית של רבים רבים בקרב "האינטליגנציה" - האווירה אינה מעודדת חתירה למצוינות, הציבור אינו מתאווה להישגים בתחומי הרוח, ואפילו תחרויות הידע הפופולאריות, המבטיחות סכומים דמיוניים לבעלי זיכרון פנומנלי, עוסקות על-פי-רוב בטריוויה ולא באותם עניינים שראוי לבזבז עליהם תאי מוח. במצב ההולך ומתהווה לנגד עינינו נוצרת חברה ללא "קווים אדומים" וללא אתוס מחייב, העושה הכול למען ה"רייטינג", ואינה מבקשת לקבוע מה עיקר ומה טפל. אבדה לנו הזיקה לכל התרבויות שהזינו אותנו בעבר – הלאומיות והאוניברסליות – ואין איש רוח מצפוני שבידו מצפן שיראה את כוכב הצפון. מדינה המפריטה עצמה לדעת, כנראה אינה בית גידול הולם לאנשי רוח, כי החומר והחומרנות כובשים בה כל חלקה טובה. במקום אנשי הרוח של פעם, שכתבו את "טוריהם" בעיתוני יום ו', היום יש לנו שני זמרים מתוסכלי קריירה, המשמיעים ביום ו' הגיגים חבוטים עד לזרא. הצמא לאיש רוח המוכן לומר את אמתותיו ולגלות ברבים את תובנותיו, ללא מורא וללא משוא פנים, גדול מתמיד.