top of page

התכּוֹן ממלכה כזאת בימינו, אם תעמוד לאורך ימים??

לציון ה-16 בספטמבר, יום פטירתו של יל"ג

כך שאל יהודה-ליבּ גורדון לפני כ-150 כשהתחיל השיח על התיישבות יהודית נרחבת בארץ-ישראל


הרצל הוכתר אמנם בתואר "חוזה המדינה", אך למען האמת לכל אורך המאה התשע-עשרה העלו סופרי ישראל את "רעיון היישוב" ואת האפשרות שתיכּוֹן ריבונות יהודית בארץ-ישראל. התגברות האנטישמיות באירופה, אפילו בארצות המערב הנאורות, גרמה להתחזקות הרעיונות הללו הן בחוגים הסוציאליסטיים, שחיפשו פתרונות לבעיות הקיום של עם ישראל, הן בחוגי הרבנים שדיברו על התקרבות הגאולה וביאת המשיח. המחשבה על הקמת התיישבות יהודית נרחבת בארץ ישראל נזרקה אפוא לחללו של העולם היהודי מכיווּנים שונים. לפעמים אפילו עלתה פה ושם המילה "מדינה", שבדרך-כלל שימשה עד אז רק לציוּן המבנה השלטוני של המתוקנות שבאומות העולם.


הנושא הלך וצבר נפח ומשמעות לאחר התבססות מושבות כמו פתח תקווה וגיא אוני (ראש פינה), ואחריהן מושבותיהם של הביל"ויים, בני העלייה הראשונה. במרוצת שנות השמונים של המאה התשע-עשרה חיבר יל"ג, גדול סופרי תקופת הנאורות העברית, סִדרה של פלייטונים שכותרתה "צלוחית של פלייטון" (1880 – 1886). בתוכהּ נבחנה האפשרות שהיהודים, ויל"ג בכללם, יעזבו את אירופה ויעלו לארץ המתעוררת מעיי-חורבותיה.


ואולם, כרציונליסט שהשקפתו הוצבה בתקופת ההשכלה, שאל יל"ג שאלות אחדות שהִקשו עליו להחליט אם לקחת לידיו את המקל והתרמיל, אם לאו. בין השאר העלה "הארי" שבמשוררי ההשכלה את שאלת השפה של היישוב שאליו יגיעו יהודים מכל העולם: איך ידברו העולים שיגיעו ארצה מכל כנפי הארץ? "מי יברא להם ניב שׂפתיים להיות להם שֹפה אחת ולשון אשר תהלך בארץ?".


כאשר שאל יל"ג "מי יברא להם ניב שפתיים", הוא עדיין לא ידע כנראה שבשנת 1879, זמן-מה לפני שהתחיל לכתוב את "צלוחית של פלייטון", כתב הצעיר היהודי אליעזר אוליאנוב, סטודנט לרפואה שלמד בפריז, שלימים נקרא שמו "אליעזר בן-יהודה", מאמר בשם "שאלה לוהטה" ("שאלה בוערת", בלשון ימינו) שבו דיבר על הצורך להחיות את השפה העברית. והצעיר האלמוני הזה דיבר ועשה.


יל"ג הלך לעולמו בשנת 1892, לפני שישה דורות ויותר. אילו הקִיץ משנת הנצח שלו, הוא היה מופתע עד מאוד לראות את הישגיה המופלאים של "תחיית הלשון העברית" – הניסיון היחיד בעולם שהצליח להחיות שפה מתה ולהוציאהּ מן הספרים אל הרחוב ואל שוק החיים.


ואולם, ליל"ג היו גם השגות אחרות ובין השאר הוא תמהּ איך תתנהל המדינה היהודית אם מדיניותה תיקבע מפי הרבנים, שישביתו בימי מועד ושבת את "אורחות הברזל" (את הרכבת) ואת קווי הטלגרף (את אמצעי התקשורת):


הנה הם באים בארץ, אנשים כדיסקין יֵשבו בראש הסנהדרין

והיה הבֵּית-יוסף לאש דת בכל סעיפיו ודקדוקיו, לא יפול מהם

דבר ארצה; ושבו ארבע מיתות בית דין לגבולן ומלקות ומכת

מרדוּת לאיתנן; ובימי מועד ושבת יחדלו פתאום אָרחות הברזל

ונדמו קוי הטיליגרף ותעמוד מרוצת החיים וכל צרכיהם כיום תמים

בקרב עם היושב על טבּוּר הארץ. התכּוֹן ממלכה כזאת בימינו אלה,

אם תעמוד לאורך ימים??


האם "ממלכה" כזאת תוכל להתקיים לאורך ימים? את הפלייטון סיים במילים: "הסוף יבוא לכשיבוא אליהו". עברו שנים רבות, העולם התהפך שבעה פעמים, ודבר לא השתנה: החרדים מאיימים להפיל את הממשלה אם תופעל הרכבת התחתית בשבתות ובחגים. מתרבים הקולות הרוצים לראות את הרבנים בהנהגת המדינה, כאילו שכחו מה היה טיבה של ההנהגה הרבנית בעשרת הדורות האחרונים, מאז התחילה תנועת ההשכלה שמנהיגיה נכלאו לא פעם בבתי סוהר לאחר מכתבי הלשנה של שליחיו של הקב"ה עלי אדמות.


הבה נבודד מתוך שלל התופעות המתגלות אצלנו לאחרונה רק את אירועי הרכבת התחתית כדי להבין שיל"ג ראה למרחוק את הצפוי למדינת היהודים: הרי הרכבת התחתית יכולה לא לעצור בשתי התחנות שלה בשטח השיפוט של בני-ברק  (שהן על כביש פתח-תקווה, ואינן מפריעות כלל לתושבי "הקהילה הקדושה", אף אינן מרעידות את בתיהם). והרי ראשי העיר ומהנדסיה אישרו את התכנית, ואיש מהם אינו רוצה שבחיי היום-יום לא תשָׁרת הרכבת התחתית את תושבי בני-ברק. רק בשבת ובחג עליה לשבות.


ביטול הנסיעה בשבתות ובחגים לא תאפשר לאנשים שאין להם רכב לבקר בימי חג ומועד את בני משפחותיהם, לרבות  את בני-משפחה חולים הנמצאים בבית-חולים. אנשים שעבדו כל ימות השבוע, ובשבת ירצו לשבת ולנשום אוויר צח בבית-קפה ליד חוף הים, לא יוכלו לעשות כן. חיילים המגיעים לחופשה, לא יוכלו לבקר את חבריהם אם אין להם רכב פרטי. הזכיין של הרכבת שכ-20% מהכנסותיה תיגרענה, גם אם לא יתבע את ממשלת ישראל ואת משרד התחבורה, יפסיד ממון רב (והמדינה תפסיד את המִסים שהיו מגיעים אליה אלמלא שבתה הרכבת בשבת).


ייתכן מאוד שאנשי המפלגות החרדיות וקברניטי העיר בני-ברק כלל לא רצו בביטול הנסיעה בשבתות ובחגים, אלא רק רצו לקבל "פיצויים" על "ויתורם" ועל הסכמתם שהרכבת תיסע גם בשבתות ובחגים (מתחת לפני הקרקע ומבלי שירגישו בה). ואולם, שרת התחבורה מירי רגב – המסיימת כל אמירה בתקשורת במילים "בשורות טובות" מתוך קריצת-עין "ידידותית" לחרדים, קריצה שכל כולה "ידידות אלקטורלית" מזויפת – מיהרה להרים ידיים, ולתת להם את מבוקשם מתוך אמונה שכך תשיג מהם צייתנות פוליטית (ולמעשה הזיקה להם, כי באמצעות ויתורהּ הם הפסידו את כוח הסחיטה).


כך, בדרכים נלוזות כאלה ואחרות, נזרקים מיליארדים לפח האשפה, מתוך כספים שמגיעים לאוכלוסיה האזרחית, המשרתת את המדינה ומשלמת מִסים. מיליארדים שעולים הפרוייקטים האלה, שיכולים היו לקום במחצית עלותם, באים על חשבון מערכת בריאות טובה, על חשבון מערכת חינוך טובה, על חשבון מקלטים ראויים לריכוזי האוכלוסיה הצפופים, על חשבון יותר עמדות של "כיפת ברזל" (שאין להן  קשר לא לכיפה ולא לשטריימל). כך חוזר עמנו אל שלטון הרבנים – אל הגלות – שממנה ביקש עם זה להיחלץ באמצעות המעשה הציוני.


האם היה יל"ג נביא כשאמר שבמדינה יהודית יקבע הרב את סדר היום הציבורי ו"בימי מועד ושבת יחדלו פתאום אָרחות הברזל"? סופרי ישראל הגדולים לא נזקקו לכדור של בדולח. הם נזקקו לזוג עיניים ולהיגיון בריא כדי להתבונן במציאוּת שמסביבם ולהבין מה יֵלד יום. לפיכך כתב שלום עליכם את חיבורו "לשם מה צריכים היהודים מדינה משלהם?". לפיכך, כשנסע בשנת 1902 למסע תעמולה למען הציונות, פרסם את סיפורו "משוגעים", ולאחר משבר אוגנדה פרסם את סיפורו "הרפובליקה היהודית הראשונה". בסיפור זה סיפר על קבוצה בת 13 יהודים שספינתם נטרפה בים, והם הצליחו להינצל ולהגיע לאי בודד. באי התחילו לבסס דפוסי חיים של מדינה, אף הקימו פרלמנט יהודי בן 13 מפלגות, אך לא הצליחו לבחור את נשיא הרפובליקה...

Kommentare


bottom of page