השיר שהסתתר בין הכְּתוביות

עודכן: 28 במאי

על הפזמון האלתרמני המוקדם "תל אביב"

פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) ,

גליון 1749 23/05/2022

חדשות בן עזר 1749
.pdf
Download PDF • 53KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF




בעקבות פעולות הצלה שערך חוקר הקולנוע יעקב גרוס בשנת 2010 לשם חידושו של סרט התעמולה "לחיים חדשים" משנת 1934 (ייעוץ: אליהו הכהן), נחשפה תגלית בלתי צפויה. מתברר שביחד עם שלושת הפזמונים המוּכּרים שחובּרו לסרט זה – "שיר בוקר", "שיר הכביש" ו "שיר עמק" – חיבר אלתרמן פזמון נוסף בשם "תל אביב". פזמון זה הולחן אף הוא בידי דניאל סמבורסקי, כמו שלושת "אֶחיו" הידועים, אך הוא הסתתר כל השנים בין כְּתוביות הסרט, ודבר קיומו לא נודע.


שלושה מארבעת הפזמונים של הסרט היו אפוא לשירי זֶמר פּוֹפּוּלריים – מוּכּרים ואהובים – ואילו הרביעי שנחבּא אל הכלים צלל לתהום הנשייה. כבר הזכרתי שלא גרם מזלו של הפזמון האלתרמני הנושן הזה: הוא נשאר מיוּתם בקרן זווית גם לאחר שנחשף ונתגלה. כיום רק חוקרי התרבות הארץ-ישראלית בענפי הספרות והקולנוע עשויים למצוא בו עניין.


אף-על-פי שיש לו לחן שחוּבּר למען הסרט "לחיים חדשים" ובוצע בסרט, סיכוייו להיכנס ל"מחזור הדם" של הזֶמר העברי ולהתפרסם כמו שלושת "אֶחיו" הגדולים בטלים בשישים. עת לכל חפץ, והפזמון "תל אביב" איבד את "המומנטוּם" שלו (למען האמת, גם הלחן של סמבורסקי לשיר זה איננו ממיטב לחניו). הפזמון "תל אביב" אינו כלול כמובן בשני הכרכים של "פזמונים ושירי זמר" בעריכת מנחם דורמן, שיצאו לאור לפני חישופו, אך הוא כלול באתר "זַמרשת" (פרויקט חירום להצלת הזֶמר העברי המוקדם), ואלה מילותיו:1

​אֶרֶץ מֻשְׁפֶּלֶת אֶרֶץ נִדַּחַת חוֹל וְגַמֶּלֶת יָם וְקָדַחַת. מִי זֶה יֵדַע מַדּוּעַ וְלָמָּה כֹּה עֲצוּבָה אַתְּ בַּת לֹא רֻחָמָה עַד שֶׁאָמַרְנוּ בּוֹאוּ נֵלֵכָה עוּרָה הַחוֹל כִּי מֶלֶט עָלֶיךָ אֶבֶן וָמֶלֶט יָד מִתְבַּרְזֶלֶת דֶּרֶךְ נִסְלֶלֶת עִיר שָׁרָה שִׁיר כָּכָה עַרְבֵּל רוֹעֵם כָּכָה עָמֵל פּוֹעֵם אָנוּ נַצִּיב קִיר וְחוֹמָה וְתֵל עִיר לְאֻמָּה וְאֵל עִיר לְתִפְאֶרֶת הִיא תֵּל אָבִיב.

​עִיר הַאֲזִינִי פֹּה הִשְׁתַּטֵּחַ עֵדֶר חַמְסִינִים עַז וּבוֹטֵחַ אֶת הַחוֹלוֹת כָּאן רוּחַ הֵנִיעָה נוּמוּ נָא, נוּמוּ, אִישׁ לֹא יַפְרִיעַ עַד שֶׁאָמַרְנוּ בּוֹא נָבוֹאָה שִׁיר מַחֲנֵנוּ עַז וְגָבוֹהַּ לַהַב וּנְחֹשֶׁת רַהַב חֲרֹשֶׁת כָּכָה נִכְבֹּשׁ אֶת שַׂר הַמִּדְבָּר כָּכָה מוֹטוֹר סוֹבֵב כָּכָה קִיטוֹר צוֹרֵב הֵי גַּלְגַּלִּים גַּל וְגַלְגַּל וְגִיל קַל הֶעָמָל, קַלִּיל הוּא עֲמָלֵנוּ בְּלִי עֹל כְּבָלִים אֶרֶץ מֻשְׁפֶּלֶת אֶרֶץ מוֹלֶדֶת זְרוֹעַ גּוֹאֶלֶת לָךְ מְיֻעֶדֶת עוּרִי, מִנְעִי נָא עַיִן מִדֶּמַע אָנוּ הִתְחַלְנוּ אַף נְסַיֵּמָה!

מבַצעיו של השיר בסרט "לחיים חדשים" – רובם עולים חדשים – לא הבינו את התמליל , והמירו את ה"קדחת" ב"קרחת", את "גַמֶּלֶת" ב"גַּם מֶלֶט" (בתכנייה נכתב בגרמנית: "Und Zement"); ואת "מתברזלת" המירו במילה חסרת משמעות ("מתברזרת"). לא מפליא הוא הדבר שהמקהלה ששרה את השיר הבינה במוזיקה יותר מאשר בתמליל שהונח לפניה: אף-על-פי שמדובר לכאורה בפזמון קל, ולא בשיר "קנוני", הטקסט אלתרמני כתוב באוצר מילים כלל לא פשוט. הוא מַלחים אלה לאלה צירופי מילים מן המקורות הקדומים, מספרות ההשכלה ומשירי הזֶמר של תקופת חיבת ציון, ומצרפם אל יסודות מודרניים בתכלית.


כך, למשל, המילים "בַּת לֹא רֻחָמָה" אינן רומזות רק למקור המקראי (הושע א, ו), אלא גם לשירו של יל"ג "אחותי רוחמה" (גם משום שיל"ג גם היה הראשון שחיבר שיר בשם "תל-אביב"). המילים "בּוֹאוּ נֵלֵכָה" רומזות לתנועת ביל"ו – ראשי תיבות של "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה" (ישעיהו, ב, ה) –ולתחילת ההתיישבות בארץ ישראל. המילים "עוּרָה הַחוֹל" מתכתבות עם המילים "עוּרוּ אַחִים" מן השיר הידוע שכתב המלחין א"צ אידלסון לרגל כניסת צבא אלנבי לארץ בעשור הראשון של העיר תל-אביב.


לשיר "תל אביב" עשויה להיות כיום חשיבות לא מבוטלת לחקר אלתרמן, כי בו נולדו שירים משירי "רגעים" ומשירי "כוכבים בחוץ" שבמרכזם תיאורים של הולדת הרחוב – שירים על בנייתו של בית חדש או על סלילתו של כביש חדש (כגון "הרוח עם כל אחיותיה", "יום הרחוב" ו"מערומי האש"). כמו ב"כוכבים בחוץ" אין השיר מייפה את העיר, או מפאר את המלאכה הנעשית בה, אלא מציג תיאור רֵאליסטי, נטול מחלצות של הדר ותפארת, אך מוסתר מאחורי שבעה צעיפים של לשון פיגורטיבית נפתלת. הפזמון "תל-אביב" מתאר את העבודה הקשה הכרוכה בבנייתה של עיר, את הרעש והלכלוך ואת הבהמות המתעלפות בצמא. הוא מתאר את הקושי הפיזי הכרוך בבנייה, אך גם את תחושת ההקלה שחשים הבונים ביָדעם שאין הם עבדים ששוט הנוגשׂ מונף על ראשם. בארצם הם בונים הם עיר בעבורם ובעבור ילדיהם, מבלי שמישהו ירדה בהם.


אם נפשיט את השיר האלתרמני הנידח הזה ממחלצותיו המטפוריות, הרי שנאמר בו בפשטות שהשרב הכבד רבץ על הארץ עד שבאו החלוצים ופתחו במלאכת הבנייה. ואולם, במקום אמירה פשוטה וישירה, מתואר כאן בעקיפין, באמצעות המילים "עֵדֶר חַמְסִינִים", עדר של בהמות משא – חמורים, סוסים או גמלים – שמביא על גבו את שַׂקי המלט לבניין העיר ומשתטח בחמסין על החול החם בגרון ניחר מצמָא. זוהי התשובה הארץ-ישראלית, הפשוטה והאנטי-הֶרואית, לתיאורו המיתולוגי של ביאליק ב"מֵתי מִדבּר": "לֹא עֲדַת כְּפִירִים וּלְבָאִים יְכַסּוּ שָׁם עֵין הָעֲרָבָה, [...] עַל יַד־אָהֳלֵיהֶם הַקֹּדְרִים מוּטָלִים בַּחַמָּה עֲנָקִים, / בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים כַּאֲרָיוֹת לָבֶטַח יִרְבָּצוּ".


התיאור המטפורי של "עֵדֶר חַמְסִינִים", ההופך את השרב לעדר בהמות, הוליד תיאורים דומים ביצירתו המוקדמת של אלתרמן כמו, למשל, תיאורם של "חֲמוֹרִים [...] הֲמוּמֵי שָׁאוֹן וַעֲיֵפֵי חַמְסִין" (בשיר "שוק", "רגעים", א, עמ' 21). אפשר להשווֹתו גם לתיאור הרעשים הבוקעים ממפעלי התעשייה בתל-אביב המדומים אצל אלתרמן לקולותיהן של הבהמות בטבע הפתוח: "תִּשְׁמַע אֶת בָּתֵּי-הַחֲרשֶׁת שֶׁלָּהּ / שׁוֹאֲגִים כַּגַּ'מוּסִים בַּחוּלָה!" (בשיר" מאה ימים ליריד"; "רגעים", א, עמ' 294 – 295). מתיאור כזה נולד אפילו תיאוריו של בשיר "קנוני" כדוגמת "יום הרחוב" (מתוך "כוכבים בחוץ"): "עִיר וְאֵם [...] עִם הַפֶּרֶד בַּחוֹל אַתְּ נוֹפֶלֶת". מתברר אפוא שגם בשיר כה פשוט ונידח, שנשכח כל השנים בקרן זווית, יש יסודות אלתרמניים שלימים תפחו ונתפתחו לשירים האהובים של "כוכבים בחוץ", שלֵחם לא נס גם שמונים-תשעים שנה לאחר שנכתבו.


המילים והדימויים בפזמון הנידח "תל אביב" משַׁקפים את סגנונו האסוציאטיבי הייחודי של אלתרמן, הניכּר היטב כבר בשלב מוקדם זה של כתיבתו. אופיו המרדני של הסגנון מתבטא בהפניית עורף לכל צירוף כבול ולכל מליצה. במקום הצירוף הכבול "ים וקדם", מופיע כאן הצירוף הפרוע "יָם וְקָדַחַת" (שבּוֹ למילה "קדחת" יש הוראות אחדות: היא מציינת את מחלת המלאריה שתקפה רבים מחלוצי העלייה השנייה, את החולות הקודחים מחום, ובלשון העגה מילה זו מציינת גם את המחסור והרעב של בוני העיר). במקום לדבר על שפלת החוף, מתאר השיר "אֶרֶץ מֻשְׁפֶּלֶת". שפלת החוף – ביחד עם המילים מתחומי חרָשוּת הברזל ("יָד מִתְבַּרְזֶלֶת", "לַהַב וּנְחֹשֶׁת", "רַהַב חֲרֹשֶׁת") נקשרת כמובן לפלִשתים, ומכאן קצרה הדרך לשורה: "עוּרָה הַחוֹל כִּי מֶלֶט עָלֶיךָ" (בדומה לפסוק המקראי "פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן").


כאן מתחוללת כאן מלחמה עזה בין בוני העיר לבין "שַׂר הַמִּדְבָּר", ואלה מבטיחים לכבוש את השממה ולהקים "עיר ואֵם". הצירוף הכבול "עיר ואֵם" אינו נזכר כאן, אך נזכרת כאן, אחת האימהות – רחל – שאליה פונה השיר במילים "מִנְעִי נָא עַיִן מִדֶּמַע" (והשווּ: ירמיהו, לא, יד-טו). הבנים ששבו לגבולם מארץ אויב יכבשו את "שַׂר הַמִּדְבָּר", ויפריחו את השממה. הבטחה דומה השמיע שירו של אלתרמן "שיר הכביש", משירי הסרט "לחיים חדשים":

​הַךְ, פַּטִּישׁ, עֲלֵה וּצְנַח! כְּבִישֵׁי בֶּטוֹן בַּחוֹל נִמְתַּח עוּרִי שְׁמָמָה, דִּינֵךְ נֶחְתַּךְ אָנוּ בָּאִים לִכְבֹּשׁ אוֹתָךְ! דּוּד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ הַמַּכְבֵּשׁ כּוֹבֵשׁ הָלְאָה, הָלְאָה רֵשׁ, כּוֹחַ יֵשׁ וָיֵשׁ!

הַךְ, פַּטִּישׁ... דּוּד הַזֶּפֶת חַם יָד נוֹטֶפֶת דָּם; כָּכָה בֶּן אָדָם בַּמִּדְבָּר נִלְחָם! הַךְ, פַּטִּישׁ...

כיבוש השממה נקשר כאן אסוציאטיבית לכיבוש הארץ, כנרמז מן המילים: "הַמַּכְבֵּשׁ כּוֹבֵשׁ [...] הָלְאָה רֵשׁ" המזכירות את דברי העידוד של משה לעם לפני הכניסה לארץ ("עֲלֵה רֵשׁ [...] אַל-תִּירָא וְאַל-תֵּחָת"; דברים א, כא), וכן את דברי יהושע לפני כיבוש הארץ בשירו של ביאליק "מֵתי מִדבּר האחרונים", דברים ש"גַּם־הַמִּדְבָּר הַנּוֹרָא, הַמִּדְבָּר הָרֵיק,/ עוֹנֶה אַחֲרָיו: 'יִשְׂרָאֵל! קוּם רֵשׁ!'". המלחמה במִדבּר נקשרת כאן אסוציאטיבית בתיאור כבישתו של כביש ובאמצעות השורש כב"ש נקשר סיפורו של כביש בעיר העברית הראשונה לסיפור הישן-חדש של כיבוש השממה ושל כיבוש הארץ בימי יהושע בן-נון.


את השיר "תל אביב" ניתן לראות בסרטון יו-טיוב על הסרט "לחיים חדשים"