השיר הנידח שהוביל לפתרונה של חידה

על פזמונו של אלתרמן "מרים ושמעון"

פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) ,

גליון 1759 27/06/2022

חדשות בן עזר 1759
.pdf
Download PDF • 89KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF



בגיליון 1756 כתב אורי הייטנר: "נראה שזיוה שמיר לא רצתה לתקוף את מירון חזיתית, אך [...] מאמרה הקודם בסִדרה, על שירו של אלתרמן 'המִגדל הראשון', מפריך את טענתו של מירון על הניכור של אלתרמן כלפי הקיבוץ". ובכן, עליי להודות לאורי הייטנר על אבחנתו, אך גם לחלוק עליה, שכּן מעולם לא חששתי לומר בגלוי את דעתי על אמירות מוטעות או מוּטות של דן מירון. עשיתי כן החל במאמרי "ואף-על-פי-כן תהיה ירושלים", שפורסם בעיתון "מעריב", מיום ו' בתמוז תשמ"ז (3.7.1987), בתגובה למיני שגיאות ועיווּתים שמצאתי בספרו של מירון "אם לא תהיה ירושלים" (1987). תמיד טענתי את טענותיי בריש גלי, ולא ברמזים או בדרכי עקיפין.


היו זמנים שבהם התייחסו אל דברי מירון כאל דברים בדוקים ומבוססים של "פוסק אחרון". ואולם, במרוצת הדור האחרון היו מי שהראו שה"עוּבדות" על קרבות תש"ח, למשל, הכלולות בספרו "ארבע פנים", שגויות לחלוטין. התגלו גם אי-דיוקים מביכים בתחומי הניתוח הפרוזודי, שעִרעֲרוּ את האמינות של אבחנותיו. מתרבים הטוענים ש"פסיקותיו" נקבעות ad hominem (לגופו של אדם), ולא ad rem (לגופו של עניין), ואף עניין זה מעמיד בסימן שאלה את האפשרות להתייחס אל דבריו כאל מחקר אובייקטיבי השואף לחקר האמת. שיטת "בלי מראי מקום" (צירוף שהוא עצמו טָבע) גורעת אף היא מן המהימנות. אף-על-פי-כן, פֹּה ושָׁם יש אנשי ספרות, חסידים מושבעים, המאמינים שאם יתנוסס השם "דן מירון" ברשימה הביבליוגרפית של מאמריהם, מובטח להם שהם עומדים על קרקע מוצקה.

בפרק זה, אחד מִפּרקיה האחרונים של הסִדרה "המוזה קלת הכנפיים", אַראה איך פזמון נידח, שמעטים שמעו עליו, סִייע לי בפתרונה של חידה בלתי פתורה בשירו של אלתרמן "מזכרת לדרכים". דן מירון הציע לחידה זו פתרון משלו; אני הצעתי פתרון אחר. באו חסידיו של מירון, הֶחֱרוּ-החזיקו אחריו וחלקו על דבריי. והנה לפתע הגיח מן המגירה פזמון אלתרמני נידח, שפתר "באורַח פלא" את החידה.

מדובר בפזמון "מרים ושמעון" (1936) – אחד מפזמוני "כרם התימנים" של אלתרמן וּוילנסקי – שאינו ידוע כמו "אֶחיו" המפורסמים ("אלימלך", "בכרם תימן", "מרים בת נִסים", "גדליה רבע איש", "גמליאל", ועוד).1 הוא נמצא בארכיונו של משה וילנסקי, ומאחר שאין לו רישום באקו"ם, יש להניח שהוא כמעט לא הוקלט. עם זאת, הנוסחים השונים של שיר זה מעידים שהוא בוצע כנראה לא פעם מעל במות נידחות.


שיר זה הוא דוּאט, או דיאלוג דרמטי, בין "רומאו" ל"יוליה" מסמטאות "כרם התימנים", בעיצומו של חיזור לוהט שעתידו סמוי מן העין. הבחור המאוהב מוכן לעשות כל דבר למען אהובתו, ואילו היא צעירה קפּריזית שאינה מתחשבת ברגשותיו של הבַּחוּר המאוהב (מחַלקת לו הוראות, מאחרת לפגישותיהם באופן סִדרתי; קובעת אִתו בשבע וחצי, ומגיעה ברבע לעשר). "רומאו" התימני "נופל כבר מהרגליים", אך מוכן לספוג כל עלבון ובלבד שמרים אהובתו תיפול סוף-סוף בחכתו ותהיה אשת חיקו. הוריה של מרים, המבקשים לכבות את אש האהבה, שופכים על שמעון דליי מים, אך הוא מוכן להתעלם מן "הרמז הדק", להסתכן ב"מקלחת", ומחליט לשוב ולהגיע אל סף ביתה במעיל גשם ומטרייה:


​מִרְיָם: אֶלְבַּשׁ אֶת שִׂמְלָתִי הַנֶּהֱדֶרֶת אֶת צַמּוֹתַי אֲנִי אֶקְלַע בְּסֶרֶט וּבַמַּרְאָה בְּנַחַת אֶסְתַּכֵּל וְאֶל הָרְחוֹב אֵצֵא לִי לְטַיֵּל שִׁמְעוֹן: כִּי אַתְּ בַּת מֶלֶךְ וַאֲנִי בֶּן מֶלֶך אֲנִי בִּרְחוֹב שַׁבָּזִי אֲחַכֶּה לָךְ כִּי אַתְּ אָמַרְתְּ: שִׁמְעוֹן, בֵּין הַבְּרוֹשִׁים חַכֵּה נָא לִי בְּשֶׁבַע וּשְׁלוֹשִׁים פִּזְמוֹן: זֶה לֹא יָפֶה, זֶה לֹא נוֹרָא לֹא לְאֶחָד זֶה כְּבָר קָרָה זֶה לֹא מוֹעִיל, זֶה לֹא מַזִּיק אַךְ אֶת חַיֵּינוּ זֶה מַמְתִּיק מִרְיָם מִרְיָם, שִׁמְעוֹן שִׁמְעוֹן אַתָּה שָׁוֶה חֲצִי מִלְיוֹן בּוֹא נִתְפַּיֵּס, לֹא נִתְפַּיֵּס חֲצִי מִלְיוֹן יֵלֵךְ כּוֹעֵס מִרְיָם: וּכְמוֹ לְפִי הַטֶּבַע אֲנִי אָבוֹא בְּעֶשֶׂר פָּחוֹת רֶבַע אָבוֹאָה וְאַגִּיד: שִׁמְעוֹן שִׁמְעוֹן הַבֵּט אֵלַי וְלֹא אֶל הַשָּׁעוֹן. שִׁמְעוֹן: וְאָנֹכִי אֶצְעַק עַד הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּחַיַּי שֶׁאֵין לִי כְּבָר רַגְלַיִם עוֹד כַּמָּה לְחַכּוֹת לָךְ בְּנִמּוּס? וּמָה, אַתְּ בַּחוּרָה אוֹ אוֹטוֹבּוּס?

​פִּזְמוֹן: זֶה לֹא יָפֶה, זֶה לֹא נוֹרָא... מִרְיָם: לִרְחוֹב שַׁבָּזִי חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם תִּגַּש, שִׁמְעוֹן, מָחָר אוֹ מָחֳרָתַיִם וּלְאִמִּי שֶׁלִּי תֹּאמַר, שִׁמְעוֹן תְּנוּ אֶת מִרְיָם, אִם לֹא – יִהְיֶה אָסוֹן שִׁמְעוֹן: בִּרְחוֹב שַׁבָּזִי חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם אִמֵּךְ אֶתְמוֹל שָׁפְכָה עָלַי דְּלִי מַיִם וּבְעוֹדִי צוֹעֵק, בָּבַת עֵינִי, שָׁפַךְ עָלַי אָבִיךְ דְּלִי שֵׁנִי פִּזְמוֹן: זֶה לֹא יָפֶה, זֶה לֹא נוֹרָא... מִרְיָם: שִׁמְעוֹן שִׁמְעוֹן שֶׁלִּי יְפֵה עֵינַיִם עֲבֹר אֵלַי בָּאֵשׁ וְגַם בַּמַּיִם. שִׁמְעוֹן: אֲנִי עוֹבֵר, עוֹבֵר מִרְיָם שֶׁלִּי אֲבָל מַהֵר הַסְתִּירִי אֶת הַדְּלִי. מִרְיָם: שִׁמְעוֹן שֶׁלִּי אֲנִי כֹּה מִתְרַגֶּשֶׁת שִׁמְעוֹן: לֹא כְלוּם, אֲנִי אָבוֹאָה בִּמְעִיל גֶּשֶׁם. מִרְיָם: וְאִם אִמִּי תִּכְעַס פַּעַם שְׁנִיָּה שִׁמְעוֹן: לֹא כְלוּם, אֲנִי אָבוֹא בְּמִטְרִיָּה...

ניכּר שמִרים המחוזרת מכירה בערך עצמה, ואינה מתכוונת להקל על מחזרהּ הנלהב להשיג את מטרתו. להפך, היא דורשת ממנו שימסור את נפשו בעבורה: "עֲבֹר אֵלַי בָּאֵשׁ וְגַם בַּמַּיִם", על בסיס הניב הידוע "בָּא בָאֵשׁ וּבַמַּיִם" המבוסס על הפסוק "הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ-בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה" (תהלים סו, יב). ואולם, שמעון שובר עד מהרה את הפָּתוס של אהובתו נטוית-הצוואר, ובמִפנה של "הרפָּיה קומית" (comic relief), הוא מודיע למרים שהוא מוכן לעבור בעבוּרה באש ובמים, בתנאי שתסתיר מהוריה את דליי המים.


סגנון דיבורה התֵּאטרלי של מרים מזכיר בקיצורו ובקצב הסטָקָטוֹ שלו את סגנונה של מרתה, אהובת לִבּוֹ של שמעון, בשירו הדרמטי ורווּי הפתוס של יל"ג "בֵּין שִׁנֵי אריות", המסתיים במותו הטרגי של הצעיר האוהב. הפזמון רווּי אפוא רמזים למוות אובדני כבמחזהו של שייקספיר "רומאו ויוליה", הגם שמדובר כאן כמובן בסצנות טרגי-קומיות, ההופכות בהוּמוֹר את הטרגיקה לפארסה.


כתובתה של מרים – רחוב שבזי חמישים ושתיים – טעון אף הוא בקונוטציות של סוף הדרך; כציון סמלי של סוף החיים. בפזמון טרגי-קומי זה מייעצת מרים, צעירה מ"כרם התימנים", לאהובהּ שמעון, הנתקל בהתנגדות הוריה, שיפעיל עליהם איוּם, ויאותת להם שהתנגדותם עלולה להביא לידי טרגדיה כבמחזה השייקספירי:


"לִרְחוֹב שַׁבָּזִי חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם / תִּגַּש, שִׁמְעוֹן, מָחָר אוֹ מָחֳרָתַיִם /

וּלְאִמִּי שֶׁלִּי תֹּאמַר, שִׁמְעוֹן, / תְּנוּ אֶת מִרְיָם, אִם לֹא – יִהְיֶה אָסוֹן".


ברי, בפזמונו ה"קל" של אלתרמן הסִפרה 52 משמשת רמז מקַדם ונבואה מרה לסופם של החיים, ואין הוא מספר שנבחר באופן רנדומלי.

וכך מגיעה לפתרונה חידה הקשורה בנושא סמליותם של מִספָּרים העולה מן הצירוף האוקסימורוני "אֵי-שָׁמָּה בַּפַּרְסָה הַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם". דן מירון, במאמרו "שלושה שירי דרך", לאחר שבָּחן את השורה האלתרמנית הזאת, המשובצת בשירו ה"קנוני" של אלתרמן "מזכרת לדרכים", קבע נחרצות ש"כל מספר היה מממש כאן את מיקומו של הפונדק אי־שם במרחק הדרכים, והמספר המסוים נבחר בראש ובראשונה לפי צורכי החרוז והמשקל".2


לדעתי, קביעה לא-מנומקת זו שגויה, ואין לה על מה שתסמוך. לפנינו צירוף סמלי בעל אופי אוקסימורוני מובהק המצמיד את הביטוי הסתמי ("אֵי שָׁמָּה" – תחדיש של שלונסקי) עם ציוּן-המקום המדויק ("בַּפַּרְסָה הַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם"), תוך שהוא רומז לסוף הדרך – לסיום המעגל הקלנדרי (שהרי 52 הוא מספר השבועות בשנה). ואגב, אין זה המקום היחידי שבּוֹ השתמש אלתרמן בסמליותם של מספרים (הוא אפילו שילב בשיריו חידות המבוססות על שעשועי גימטריה).


המספר חמישים ושתיים איננו רק מניין השבועות בשנה. הוא הוא גם מספרם של הקלידים הלבנים בפסנתר וגם מספר הקלפים בחפיסה. ערכיהם המספריים של כל הקלפים שבחפיסה מסתכמים ב-364 (כמספר ימות השנה בלוח העברי והמוסלמי שהוא כפולה של 52 שבועות ב-7 ימות השבוע), ואם מוסיפים את הקלף האחד והמיוחד, המכוּנה בשם "ג'וקר", מתקבלת התוצאה 365 כמספר ימות השנה בלוח הכללי.3 לנוכח רב-ערכיותו של המספר 52, רבים הם הסופרים שבחרו בו כבסמל.


במחזהו של שייקספיר "אילוף הסוררת", למשל, מוצע לגיבור להתחתן עם אישה זקֵנה שמִספר מחלותיה כשל 52 סוסים. מניין לקח המחזאי הבריטי הגאוני את מספר המחלות הזה? חידה גדולה היא, שהרי רק בשנת 1973 נתגלה בסין בקבר שנחתם עוד לפני הספירה, ספר רפואי עתיק שמגליו כינוהו בשם "מרשמי חמישים ושתיים מחלות", ובו נקבע המספר 52 כמִספרן של כל המחלות העלולות לתקוף את האדם. במחזהו "המלך הנרי השישי" (מערכה רביעית, תמונה שביעית, שורה 73) נזכר כי התורכים כבשו 52 ממלכות (כאן נראה שהמספר הסמלי הזה משמש כלשון-הפלגה, כמו 127 המדינות שבהן שלט אחשוורוש).


ובן-דורו של ויליאם שייקספיר, מיגל דה סרוונטס, שחיבר את הרומן האירופי החשוב והנחשב ביותר, הוציא בתחילה, בשנת 1605, את "דון קישוֹט" בכרך אחד שמנה חמישים ושניים פרקים, כמספר השבועות בשנה. היה במספר 52 גם סמל מוקטן של מעגל החיים, שכּן באותה עת רוב תושבי אירופה בקושי הגיעו לגיל זה. ואגב, שייקספיר וסרוונטס נפטרו באותה שנה – שנת 1616 (שייקספיר נפטר בגיל 52).


ויקטור הוגו תיאר ב"עלובי החיים" את חוקר המשטרה הקפדן ז'אבר כגבר בן 52 שנולד בכלא לאֵם לא נורמטיבית, ועתה הוא מקדיש את חייו לתפוס פושעים ולהכניסם לכלא, כב"מעגל קסמים" אכזרי (vicious circle). וצ'רלס דיקנס, שנים אחדות אחרי ויקטור הוגו, השתמש בסמליותו של המספר 52 בספרו "בין שתי ערים" כבציוּן-דרך של סוף החיים. כאן מסופר שבבית-הכלא השחור מחכים למותם חמישים ושניים עצירים, וביום שבּוֹ הם מובלים אל הגיליוטינה תופסים חמישים ושניים עצירים חדשים את תאיהם בהמתנה ליום מותם:


In the black prison of the Conciergerie, the condemned prisoners waited to be executed. The number of condemned prisoners was the same as the number of weeks in a year. Fifty-two people were to be carted through the city streets to their deaths, and new prisoners were assigned to their cells  […] Fifty-two names were read out - - -


ובתרגומו של משה בן-אליעזר משנת תרפ"ט:


בְּבֵית הַסֹּהַר הָאָפֵל קוֹנְסֶרְגֶּ'רִי יָשְׁבוּ אוֹתוֹ יוֹם הַנְּדוֹנִים לְמִיתָה וְחִכּוּ לְגוֹרָלָם. מִסְפָּרָם הָיָה כְּמִסְפַּר שַׁבְּתוֹת הַשָּׁנָה. חֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם אִישׁ נוֹעֲדוּ לַעֲבֹר מִמָּחֳרָת אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם עִם גַּל הַחַיִּים בָּעִיר אֶל יַם הַנֵּצַח שֶׁאֵין לוֹ גְבוּל. עוֹד לֹא נִתְרוֹקְנוּ תָּאֵי הַכֶּלֶא וּכְבָר בָּאוּ אֲחֵרִים לִתְפֹּס אֶת הַמָּקוֹם [...] חֲמִשָּׁה מִנְיָנִים וּשְׁנַיִם נוֹסָפִים הוּכְנוּ.


הסופר האיטלקי הנודע אדמונדו דה אמיצ'יס (מחברו של ספר הילדים "הלב"), תיאר בספרו "מרוקו" (1876) מסגד שבחצרו נקבעו חמישים ושניים אלף מרצפות, ואוּמברטוֹ אֶקוֹ תיאר בספרו "שם הוורד" ספרייה ובה חמישים ושניים חדרים מרובעים. אחד מגיבורי ספר זה, איש דת בשם רמיגיו איש וראגין, שהיה הראשון שמצא את הגופה במנזר, הוא בן חמישים ושתיים. גם גיבור הרומן "פנין" מאת ולדימיר נבוקוב,4 הוא פרופסור מפוזר בן חמישים ושתיים המגיע מרוסיה לאמריקה ומנסה להיוולד בה מחדש.

טיבו הסמלי הרב-מערכתי של המספר 52 גרם גם לסופרים עבריים אחדים לבחור בגיל חמישים ושתיים כבגיל סמלי של גיבורם (א"ב יהושע ברומן "מולכו", מאיר שלֵו ברומן "בביתו במִדבּר", ולפניהם גם הסופר הוותיק ל"א אוריאלי-אורלוף בנובלה היפה שלו "ישימון").


וכך, למשל, ברומן "מולכו" מתבגר גיבורו של א"ב יהושע בשנה: בפתח העלילה הוא בן חמישים ואחת, ובמהלכה הוא נעשה בן חמישים ושתיים. בכך ניכּר אולי שא"ב יהושע הושפע מן הרומן "אהבה בימי כולרה" מאת גבריאל גרסיה מארקס, הפותח במילים: "פלורנטינו אריסה לא פסק מלהגות בפרמינה דאסה ולשמור לה אמוני נצח ואהבת עולם כל חמישים ואחת השנים ותשעת החודשים וארבעת הימים שעברו מזמן שדחתה אותו, כשהיה בן עשרים ושתיים, לאחר אהבה ארוכה ורצופה מכשולים, ונישאה לאחר. לא היה לו כל צורך לעשות את החשבון ולסמן קו על קיר בתא כלשהו, כי לא עבר יום שלא קרה משהו שהזכיר לו אותה". מתברר אפוא שגם הסופר הדרום-אמריקאי הדגול בחר בשנתות שעל הגלגל המציינות את המעבר מן הסִפרה 51 ל-52 כבסמל של תקופה הקרֵבה לסיומה (בטרם שינוי והתחדשות).


ובל נשכח: כאמור, את ההוכחה הטובה ביותר לסמליותו המוֹרבּידית של המספר 52 ביצירתו של אלתרמן סיפק לנו אלתרמן בכבודו ובעצמו. כאמור, כבר בפזמון המוקדם "מרים ושמעון" (1936) שהולחן ובוּצע כשנתיים לפני "כוכבים בחוץ" (1938) – מופיעה הסִפרה חמישים ושתיים כציוּן סמלי של סוף הדרך.

אכן כי כן, הצירוף האלתרמני "אֵי-שָׁמָּה בַּפַּרְסָה הַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם" איננו צירוף סתמי, אלא צירוף המזווג זה לזה את הפכי הסתמי והמדויק, העמום והמוחלט. מִטענו הסמלי קשור בסוף הדרך ובסוף החיים, או בסוף המביא בסתר כנפיו תקופה חדשה (בדומה למעגליוּתה של השנה). אלתרמן ראה כידוע בסוף המעגל של השנה הקלנדרית בָּבוּאה בזעיר-אנפין של סוף הדרך ושל סוף החיים, ואת הרעיון הזה ביטא ביצירתו יותר מפעם אחת.


דן מירון שהאמין שלפניו מִספר רנדומלי חשב אולי (הוא או חסידיו) שאלתרמן חיפש חרוז ל"עיניים" ומצא את "חמישים ושתיים", בעוד שבמילים "בַּקֶּרַח הַתְּכַלְכַל שֶׁלָּעֵינַיִם / אַשְׁרֵי אֲשֶׁר גָּמַע מֵחֲלָבָהּ הַקַּר" מתוארות עיניים מזוגגות של מת, תוך היפוך הפסוק מִבִּרכת יעקב לשבט יהודה: "חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן־שִׁנַּיִם מֵחָלָב" (בראשית מט, יב).5 אלתרמן תיאר כאן כמובן את מַהֲלך חייו של האדם הפוסע "בדרך הגדולה" המשתרעת בין ינקוּת למוות.


אף-על-פי-כן, וחרף כל ההוכחות הללו, שיטוט מהיר במרחבי האינטרנט לימדני שעדיין יש למירון פֹּה ושָׁם חסידים, השותים את מֵימיו ומוסיפים להאמין בפסיקתו, אף ממשיכים לחלוק על הראָיות הסותרות ולבטלן כלאחר-יד. לטענתם, אלתרמן השתמש בשירו "מזכרת לדרכים" במספר 52 כבמספר סתמי ורנדומלי (וזאת בניגוד למקובל בשירתו המתוכננת והאינטלקטואלית של אלתרמן, שמעולם לא נזרקו בה מילים בעלמא). לחידת הליכתם העיוורת של חסידים אלה אַחַר קביעותיו השרירותיות וחסרות הבסיס של אדמו"רם אין בידי פתרון.


הערות:

  1. יש להניח שאליהו הכהן, חוקר תולדותיו של הזֶמר העברי, מכיר זה מכבר את הפזמון הנידח "מרים ושמעון", אך ידען כמוהו הוא כידוע בבחינת יוצא-מן-הכלל שאינו מלמד על הכלל. על ייצוג התימנים ביצירת אלתרמן, ראו: דן אלמגור, "שושנת תימן — בני תימן בזמר העברי", הוצאת עמותת "אעלה בתמר" ועיריית רחובות, 2008. ראו גם: עטרה איזקסון, "השירים ה'תימניים' של וילנסקי", "קתדרה", 145, תשרי תשע"ג, עמ' 121 – 146.

  2. מאמרו כלול בספרו "מפרט אל עיקר", תל-אביב 1981, עמ' 100 (הערה 15).

  3. ואגב, אורך "פרסה"  הוא ארבעה מילין, ולפי חישובו של הרמב"ם  שיעורו של ה"מיל" הוא 2000 אמה, כלומר 912 מטר של ימינו, כך שארבעה מילין הם 3.65 ק"מ של ימינו  (שוב מתקבל מספר ששיעורו הוא אחוז אחד מ-365 ימי השנה). משמע, גם המילה "פרסה", הקשורה במדידת המרחק, וגם המספר "חמישים ושתים" טעונים במשמעות סמלית הקשורה במדידת הזמן ובמעגל החיים. ביצירתו של אלתרמן, שלמד בגימנסיה הדתית-חרדית "מגן דוד" בקישינב,  אפשר לגלות בקיאות רבה ב"ארון הספרים העברי", וראו על כך בפרק המבוא לספרי "עד קצווי העברית: לשון וסגנון בשירת אלתרמן", תל-אביב 2021.

  4. גם בספרו "לוליטה" השתמש נבוקוב פעמים אחדות במספר 52 כבמספר סמלי.

  5. אלתרמן הפך כמובן את תמונת העיניים המתאדמות מן השֵׁכר ('חכלילי' = 'אדום', כבשירו הגנוז של אלתרמן "שיר מאור עיניים") ואת תמונת השִׁניים הלבנות מחָלָב מבִּרכת יעקב. תמונה שכּולהּ שמחת חיים הופכת כאן לתמונה מוֹרבִּידית, תוך ניצול הדמיון הפונטי, אך המטעה מן הבחינה הסמנטית, שבין "חכלילי" ל"כחלחל", או "תכלכל" (על השיר הגנוז "שיר מאור עיניים" ראו בספרי "עוד חוזר הניגון", תל-אביב 1989, עמ' 267 – 272). הספר מצוי בחינם בקטגוריה "ספרים להורדה" באתר https://www.zivashamir.com