השיר הגברי

שאול טשרניחובסקי בעקבות רודיארד קיפלינג

פורסם: שבו: כתב-עת לשירה, 11: 27-36, 2003


באווירת הפתיחוּת המאפיינת את עולמנו הבתר-מודרני, שבו מרבים לחוקק חוקים נגד כל אפליה של הזר ו"האחר", לא קל לזכור ולהזכיר שרק לפני מאה שנה לערך זכה סופר אימפריאליסטי כדוגמת רודיארד קיפלינג, שיצירתו חדורה רעיונות אליטיסטיים וכלל לא שיוויוניים, בפרס נובל לספרות ובתהילת עולם. פרט ללורד ביירון, ספק אם היה בתולדות השירה האנגלית עוד משורר שזכה להינשא כמוהו על גליה של אהדה מתמשכת וגורפת ב-1892, לאחר מותו בשׂיבה טובה של אלפרד טניסון, המשורר הלאומי (poet laureate) בן-הדור, ירש קיפלינג את מקומו בקרב הלבבות, ולא הייתה מִקראה לבתי-ספר או אנתולוגיה של שירי משוררים, שלא הִקצתה לשירתו מקום נכבד ומרכזי. שירתו חדורת העוז והתעוזה נחשבה לשירה בעלת ערכים חיוביים, שלאורה ראוי לחנך את הדורות הבאים. פופולריוּת זו שלו הלכה אמנם ודעכה ככל שנקף הזמן וככל שירד כוחה ומעמדה של האימפריה. המבינים וקובעי הטעם הטוב החלו להאשים את הסיפורת שלו ("קים", "ספר הג'ונגל") במגמתיות פטרונית ופרו-קולוניאליסטית, וגם על שירתו, שנישאה במשך עשורים רבים בפי כול, החלו המבקרים להדביק תווית של גנאי, ותיארוה כשירה רטורית ורציונליסטית, משוללת רגש ודמיון.


גם הרעיונות הניצשיאניים והאליטיזם הגברי, הבאים לידי ביטוי ביצירת קיפלינג, כמו גם הפטריוטיזם העז המנשב מבין דפיה, נראים כיום מיושנים עד לזרא, מנוגדים לכל מושג עכשווי מקובל של תקינות פוליטית. לא מעט אנשים בקרבנו, הבטוחים בתמימותם כי ההשקפה המקובלת בתקופתם שלהם היא בבחינת אמת בלתי מעורערת, שאין בִלתה, אשר תעמוד ותתקיים לעולמי עד, ימצאו את רעיונותיו הלא-שיוויוניים של הסופר הבריטי, יליד בומביי, ראויים לכל גינוי. במנוגד לרוח תקופתנו, חדורת הרעיונות הפמיניסטיים והבתר-קולוניאליסטיים, בולט במיוחד אותו רעיון מיושן (ואולי גם נואַל) של קיפלינג בדבר עליונותו של הגבר האנגלי, שנועד לדבריו לשלוט על עמי המזרח ולהאיר להם את הדרך אל תרבות המערב הנאורה.


באקלים התרבותי של ימינו, קשה לתאר את ערכי העבר תיאור ניטרלי, בלי לגנותם ולהציגם כסמל הבערות החשוכה. המתאר את יצירת קיפלינג ואת ערכיה כיצירה חינוכית, היפה לזמנה ולמקומה, אפילו יסייג את דבריו בשבעים ושבעה סייגים, ייחשד לאלתר בראקציונריוּת חסרת תקנה. לפיכך אומר כאן במפורש את המובן מאליו: עולמו של קיפלינג הוא אכן עולם מיושן, שאבד עליו כלח, ובו חלוקה ברורה ונחרצת לאדונים ולמשרתים, לאבות ולבנים, לאימפריות ולקולוניות. באווירה הדמוקרטית והפתוחה של ימינו, אכן אין סיבה להתגעגע לתקופה אימפריאליסטית זו, שעמדה בסימן ההייררכיות הנוקשות והמקובעות, כשם שאין סיבה להתגעגע לתקופת ההגמוניה הגברית, שבּה אפילו בארצות המערב הנאורות עדיין לא הייתה לנשים זכות בחירה. הגבר הגבוה והגברי (יש שיאמרו "הגברתני") של אותם ימים, עם מקטורן הטוויד המשובץ והמקטרת המפוטמת בטבק משובח, אינו יכול על-פי-רוב לשמש מושא להערצה ולגעגועים בשל השקפת עולמו השוביניסטית, הפטרונית והמתנשאת. אך הבה נודה על האמת: גם הגברבר של ימינו, בעל ציצת השיער המחומצנת, העגיל והנזם, המזיל דמעה מול מסך הקולנוע והטלוויזיה, איננו אידאל שראוי להציבו על כַּן גבוה (מותר כמדומה לשער שדמות הגבר עוד עתידה לעבור גלגולים ושינויים אבולוציוניים מפליגים, שטיבם לוּט עדיין בערפל).


גם התקינות הפוליטית, המקובלת בדורנו, שמשמה נדחק משורר גברי ואליטיסטי כדוגמת קיפלינג אל "מאחורי הגדר", איננה טלית שכּולהּ תכלת: באקלים הבתר-מודרני, שהולדתו בחברת השפע המערב אירופית, המתרחקת כמפני האש מאותם עימותים שעלולים להסיח את דעתה מהנאות החיים המיידיות, יש לא מעט מן הצביעות, הכוחנות והעריצות. "אבירי" חופש הביטוי ו"חסידי" השיוויון והפלורליזם של ימינו משליטים לא אחת אווירה טוטליטרית של סתימת פיות, חמורה לא פחות מזו שהייתה נהוגה במשטרים האפלים של העבר. התקינות הפוליטית, במקום שתהא המלצה חמה, ידידותית ומחויכת של פתיחוּת והבנה בין מיעוטים ומִגזרים, היא תכתיב מחייב, שכל העובר עליו, אפילו כקוצו של יו"ד, נדון ברותחין. לא אחת הופך הרעיון המצודד בדבר שיוויונו של "האחר" למצב בלתי שיוויוני ובלתי צודק בעליל, שבו מועדף "האחר" על זולתו ומוענקות לו זכויות יתר. גרוע מזה: לא מתוך הומניזם נאור זוכים בני "המיעוט המקופח" ("מיעוט" שמִספרו בדרך-כלל אינו מועט כל עיקר) ליחס מועדף מצד לוחמי "החֵרות, האחווה והשיוויון" של ימינו. לא אחת מתברר כי אלה האחרונים אינם פטרוניים ומתנשאים פחות מקיפלינג ומבני דורו, אלא שהם שׂשׂים לגלוֹת חנופה אינטרסנטית כלפי הזר והאחר כדי להשתיק את מחאתו המוצדקת ולהשיג את תמיכתו האלקטורלי ואת כספו. מאחר שמדובר בתכסיס שנועד להשגת רווחים ו"שקט תעשייתי", ולא ב"טיפול שורש" אמִתי במצבם של הנדכאים, הרי שלפנינו קולוניאליזם מודרני, המתהדר במסכַת נוצות אנטי-קולוניאליסטיות; פטרונות חדשה המעמידה פנים כאילו הפטרונות היא עניין הראוי לכל גינוי. לא נעים לגלות שבאפריקה, שבּה מתים יום יום רבבות מרעב וממחלות זיהומיות, נשמעים קולות של געגועים לסדרים הקולוניאליסטים הישנים ו"הטובים" של האימפריאליזם המערבי.


אי הבנה, העמדת הפנים, ולעִתים שתיהן גם יחד, שולטות אפוא ברמה: אנשים שיזדעזעו עד עמקי נשמתם למִשמע המושג הישן והמגונה "סחר עבדים" יכולים להיות בעצמם בעליה של חברת כוח אדם, המעסיקה עובדים זרים בתנאי עבדות מחפירים. חוקים דרקוניים של "הטרדה מינית", שנחקקו במִגזר הציבורי, האוסרים על כל קִרבה, אפילו היא קִרבה מרצון שמקורה באהבה, בין עמיתים (אך אינם אוסרים, דרך אגב, על יחסים הומו-לסביים בין עמיתים), הפכו מקומות עבודה רבים לזירת קרב מסוכנת של חיסול חשבונות, שבּה בדרך-כלל יוצאות הנשים וידן על התחתונה, וכל זאת בשמם של רעיונות פמיניסטיים מתקדמים. ובתחומי התרבות: ריבוים של מחקרים ומחקרים-כביכול בנושאי מִגדר וחקר מיעוטים לא העלו את רמתם של מדעי הרוח והחברה. להפך, השיח (discourse) בעל המגמה הפוליטית בנושאי מִגדר, מיעוטים, קולוניאליזם וכדומה ירש את מקום המחקר האַ-פוליטי, הנובע מתוך סקרנות מחקרית לִשמהּ, והוליד ריבוי של חיבורים דמגוגיים שהנחות היסוד והמסקנות שלהם קבועות וידועות מראש. מתעורר הרצון להכריז על שנת שמיטה, שבּה ייפסק, לפחות לשנה, העיסוק הבלתי נלאה בנושאים אלה, שאינם מרימים כל תרומה לקידום המדע ומרבים מלל חקייני ועקר.

*

אין אפוא תקופה "חשוכה" ותקופה שכּולהּ אור ונאורות. גם בתקופה האימפריאליסטית, שבּה שלט האֶתוס של הגבריוּת וגם בתקופתנו הבתר-אימפריאליסטית, הסולדת מאתוס זה ומבטלת אותו מכול וכול, שימשו האור והצל בערבוביה. כדי להציב יד זיכרון לעולמה הישן של הגבריוּת, שערכיו התיישנו לבלי הכֵּר, וספק רב הוא אם תהיה להם אי פעם תקומה, וזאת מבלי להתגעגע אף לרגע אל צד הצל והאופל של עולם מיושן זה, בחרתי להביא כאן את שירו של רודיארד קיפלינג "אִם" ואת מקבילו העברי "אִם נִחַשְׁתָּ לָאוֹר", פרי עטו של שאול טשרניחובסקי. שניהם שייכים כאמור לעולם, שערכיו נתיישנו והוצאו מן המחזור, אך שניהם שירים שדורות התחנכו עליהם ואי אפשר לפסול אותם ואת הערכים המובלעים בתוכם כלאחר-יד. שניהם שירי עידוד, ברוח המסורת הקלסית-רומנטית, הרואה באדם את נזר הבריאה, ומאמינה ביכולתו לצלוח את מִשברי החיים ואת מַשבריהם. שניהם מעודדים ערכים של רֵעות והקרבה, של נכונות לעמוד בלחצי החיים ובמועקותיהם בגאון, ללא דמעה ואנחה. בתקופה שבּה כל תכונה גברית נחשבת לגברתנית, ושבּה כל עניין קולקטיביסטי עובר תהליך של הפרטה, אין לתמוה ששירי רֵעות אלה נדחקים לקרן זווית.


המעיין במכלול יצירותיהם של קיפלינג וטשרניחובסקי ימצא את מקורות היניקה המשותפים של השניים ברוסואיזם ובדרוויניזם. התפתחות גיבורו של קיפלינג, מוֹגלי מלך הג'ונגל, שנתחנך במערה בין זאבים ונעשה מלך היער תודות לתבונתו האנושית, היא כעין תשקיף בזעיר אנפין של תולדות האנושות והתפתחותה. גיבורו של טשרניחובסקי, הילד וולוולה מן האידיליה "כחום היום", שמו מעיד עליו כי הוא כעין זאב קטן בעולם של "כל דאלים גבר", וגורלו מדגים את החוקים הדרוויניים של "המחוננים יישרדו" (המחוננים, לפי דרווין, הם אלה שהטבע חֲננם במלתעות ובציפורניים), שלפיהם נגזר על החלש להיות לטרף ולהיכחד. טשרניחובסקי מציג, לראשונה אולי בספרות העברית, עולם שחוקים דרוויניים מכַוונים אותו, ולא "השגחה עליונה", ומכאן שאין מקום לזעקה על העוול. העוול אינו חלק מתוך מאזן של שכר ועונש, כי אם חלק מן החוקיות האינדיפרנטית שבטבע, ועל כן סופו של וולוולה הוא גם סוף סתמי ושרירותי וגם סוף טבעי ומובן מאליו, שחוקי הטבע הנצחיים כאילו הכתיבו אותו מראש. אביו מקבל את הדין, כי "ה' נתן וה' לקח", ואילו טשרניחובסקי – העומד מאחורי הקלעים ומתבונן בזירת האירועים – מקבל את הדין, כי חוקי הטבע שמקדמת דנא קבעו שהחלשים ייכחדו והחזקים יוותרו, ובחוקי הטבע הנצחיים, כדוגמת חוקי היום והלילה, הים והיבשה או עונות השנה אין נלחמים ואין מורדים.


לא קשה לגלות כי הרעיונות האנתרופוצנטריים שבשיר האנגלי עולים בתעוזתם הניצשיאנית על אלה המשולבים בשיר העברי שהושפע ממנו. שירו של קיפלינג "גברי", עז ונועז יותר מזה של טשרניחובסקי. הוא מתמקד בעמידתו של היחיד הגא והמחושל מול נחשולי החיים ומול חורשי רעתו ברגעי השפל של חייו, ההופכים לרגעי הניצחון שלו. עמדתו דומה לעמדת "האדם העליון" הניצשיאני אל מול עדת הננסים, המנסה להשפילו ולהתכבד בקלונו. הוא מפאר את רוח האדם, ומורה לנבוכים ולתועים בדרכי החיים כיצד לחשל את אופיָם, להתגבר על מכשולים ולצאת מהם חזק ומחושל שבעתיים. שירו של טשרניחובסקי, לעומת זאת, מתמקד בתרומת היחיד לחברה, ולא בעמדה המתנשאת של "מה לי ולכם?" למול ציבור עוין. שנות השלושים, שבהן חיבר את שירו זה, הייתה תקופה של חלוציוּת ושל הקרבה למען הכלל, ולא תקופה שבּה רווחתו של הפרט חשובה מזו של החברה כולה. שירו של קיפלינג הוא שיר ארוך, המשהה את "הפואנטה" עד לשורה האחרונה, ואילו זה של טשרניחובסקי חוזר על "הפואנטה" שלוש פעמים, בסופה של כל סטרופה. נתבונן תחילה בשיר "אִם", פרי עטו של קיפלינג, שדורות של קוראים שיננוהו על-פה וגדלו על ערכיו:

אִם / רודיארד קיפלינג אִם רַק תּוּכַל שֵׂאת בְּגָאוֹן רֹאשֶׁךָ בְּעוֹד עֲדַת תּוֹעִים תּוֹלָה בְּךָ אַשְׁמָה; אִם רַק תִּשָּׂא צַוָּאר בְּאוֹן, כְּשֶׁיְדִידֶיךָ מְפַקְפְּקִים בְּיָשְׁרְךָ לְלֹא בּוּשָׁה; אִם לְחַכּוֹת תּוּכַל בְּלִי רְתִיעָה וָיֶגַע, מִבְּלִי סוֹבֵב בְּכַחַשׁ מְפִיחֵי כְּזָבִים, לַמְשַׂנְּאֶיךָ לֹא תִּטּוֹר אֵיבָה לְרֶגַע, וְזֹאת בְּלִי הִתְחַסֵּד וְהַעֲמֵד פָּנִים: אִם רַק תּוּכַל לַחֲלוֹם בְּלִי הִתְמַכֵּר לַקֶּסֶם; לַחֲשֹׁב, מִבְּלִי עֲשׂוֹת זֹאת מַטָּרָה; אִם בִּתְהִלָּה וְתָהֳלָה לֹא תְּסֻמָּא, וּבְעֶצֶם תֵּישִׁיר בָּהֶם מַבָּט בְּלִי חַת אוֹ יוֹהֲרָה; אִם יְסַלְּפוּ דְּבָרֶיךָ בְּנֵי עַוְלָה וָהֶבֶל לִבְלִי הַכֵּר, לִלְכֹּד בָּהֶם שׁוֹטִים, אִם לְמוּלְךָ מִפְעַל חַיֶּיךָ יִתְגּוֹלֵל כַּתֶּבֶל, וּמֵעָפָרֹ בְּרֹב עָמָל אוֹתוֹ שֵׁנִית תָּקִים: אִם תְּאַגֵּד לִצְרוֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר צָבַרְתָּ, וּתְסַכֵּן כָּל מָמוֹנְךָ בִּקְלָף בּוֹדֵד, וּבְהֶפְסֵד תֵּצֵא, וּלְרֵאשִׁית חָזַרְתָּ, מִבְּלִי דְּבַר קוּבְלָנָה עַל הוֹן אוֹבֵד; אִם רַק תּוּכַל לִשְׁלוֹט בַּלֵּב, בַּעֲצַבֶּיךָ, בְּכֹל שְׁסָ"ה גִּידֶיךָ, בְּעוֹד הָעֶרֶב רַד, בָּעֹל נְשׂא עַד כְּלוֹת נִשְׁמַת אַפֶּיךָ, כְּשֶׁרַק קוֹל רְצוֹנְךָ קוֹרֵא לְךָ: "הֵידָד!" אִם אֶל הָעַם תֵּרֵד אַךְ בְּלִי לִשְׁכֹּחַ עֶרֶךְ, הֲלוֹךְ עִם מְלָכִים כְּעִם פְּשׁוּטֵי הָעָם, לִפְנֵי אוֹיְבִים וְאוֹהֲבִים אִם לֹא תִּכְשַׁל הַבֶּרֶךְ, אִם תַּעֲנֶה לַאֲנָשִׁים כְּמִדָּתָם;

אִם רַק תּוּכַל לְכָל דַּקָּה לָצֶקֶת שִׁשִּׁים שְׁנִיּוֹת שֶׁל תֹּכֶן רְצִינִי, לְךָ תֵּבֵל רַבָּה וְדַרְכְּךָ נוֹסֶקֶת, וְאַף יוֹתֵר מִזֶּה: אַתָּה אָדָם, בְּנִי.

IF / Rudyard Kipling

If you can keep your head when all about you Are losing theirs and blaming it on you, If you can trust yourself when all men doubt you But make allowance for their doubting too, If you can wait and not be tired by waiting, Or being lied about, don't deal in lies, Or being hated, don't give way to hating, And yet don't look too good, nor talk too wise:

If you can dream--and not make dreams your master, If you can think--and not make thoughts your aim; If you can meet with Triumph and Disaster And treat those two impostors just the same; If you can bear to hear the truth you've spoken Twisted by knaves to make a trap for fools, Or watch the things you gave your life to, broken, And stoop and build 'em up with worn-out tools:

If you can make one heap of all your winnings And risk it all on one turn of pitch-and-toss, And lose, and start again at your beginnings And never breath a word about your loss; If you can force your heart and nerve and sinew To serve your turn long after they are gone, And so hold on when there is nothing in you Except the Will which says to them: "Hold on!"

If you can talk with crowds and keep your virtue, Or walk with kings--nor lose the common touch, If neither foes nor loving friends can hurt you; If all men count with you, but none too much,

If you can fill the unforgiving minute With sixty seconds' worth of distance run, Yours is the Earth and everything that's in it, And--which is more--you'll be a Man, my son!

מאנגלית: זיוה שמיר


בתל-אביב ובירושלים, בין השנים 1933-1936, השלים טשרניחובסקי את הקובץ "כל שיריי", שראה אור ב-1937, ובו שיר גבורה כגון "על הרי גלבוע" (שנכתב אמנם עוד בגרמניה), ולצִדו שירי גבורה ארץ-ישראליים, כגון: "חזון נביא האשרה", "אשרי נופלי במלחמה", "שירת שומר", "במשמרת", "אך יראוך עם שמש", "במשמר", "אנשי חיל חבל" ועוד. בתוכם נמצאות שורות חדורות גאווה לאומית, כגון: "לֹא הִכָּה מֵעוֹלָם שָׁרָשָׁיו / נוֹגֵשׂ וָזָר בָּאָרֶץ! / מַצֵּבוֹת הִשְׁאִירוּ פֹּה בִּלְבָד […] עַד יִגְאַל הַיּוֹרֵשׁ […] לִבְנוֹת בִּנְיַן-הַנֵּצַח" ("על מגרש הרוסים"), שהשפיעו כמדומה על "שירים על ארץ הנגב" של אלתרמן. בתוכם מצוי גם השיר "ירושלים, קרית הגזית!", שבּה פונה הדובר אל העיר במשאלה כי תחדל "הֱיוֹת עִיר / קְדוֹשָׁה לְשָׁלֹש אֱמוּנוֹת-חֲרֵדִים, / וְהָיִית אַךְ לְעַמֵּךְ, לֹא לַזָּר".


שירים אלה ואחרים מראים עד כמה רחוק הדימוי הרווח של טשרניחובסקי מן האמת החוץ ספרותית. במאמרו "בין שני המגנטים" (מעריב, חוברת "אלפיים שנות" לראש-השנה תש"ס, מיום 10.9.1999), טען נתן זך כי ביאליק הניף את הדגל הלאומי וביסס את תורת "עם לבדד ישכון", בניגוד למתנגדיו בעלי ההשקפה האוניברסליסטית – מטשרניחובסקי ועד שלונסקי. זך יצא בדבריו אלה מהנחת יסוד, שאם ביאליק כונה "משורר לאומי", הרי שהוא באופן אוטומטי הוא גם "מייצגה של אידאולוגיה לאומית צרת אופק", ואם טשרניחובסקי התפרסם כמתרגמו של הומרוס וכמי שנשא אישה נכרייה, הרי שבאופן אוטומטי הוא גם סובלני ופציפיסט. אמנם אי-אפשר לפרוש כאן את כרטיסי הזיהוי הפוליטיים של שני המשוררים הגדולים והמורכבים הללו, אך באופן סכמטי וכוללני ניתן לקבוע שההפך הוא הנכון. ביאליק ה"אֶתנוצנטרי" ביקש ללא הרף לפתוח את החלון למשבי רוח מערביים, הִקצה ב"תכנית הכינוס" שלו מקום נכבד לתרגומי מופת מספרות העולם, ובעצמו תרגם את "דון קישוט", את "וילהלם טל" ואת "יוליוס קיסר". ב"אגדת שלושה וארבעה" השיא נער עברי ונסיכה ארמית, מתוך בוז לתורת הגזע, ולמלך ארם קרא "קומה הבליגה" מתוך צידוד במדיניות ההבלגה של וייצמן ושל הפלג המתון ביישוב. בכל יצירותיו מן התקופה הארץ-ישראלית (1924-1934) יש כתב קטרוג נגד הסכסוכים והחשבונות העוברים מדור לדור, ללא תִכלה וללא קץ, ואפילו באגדה "שלשלת הדמים" המליץ במשתמע לצדד במדיניות ההבלגה, שנראתה בעיניו המדיניות היחידה המאפשרת חיים תקינים בין אויבים. לעומת זאת, טשרניחובסקי האוניברסליסט שלח בשירו "פרשת דינה" אצבע מאשימה כלפי מצדדי ההבלגה, ושיבח אותו פלג ביישוב שגילה מדיניות של "יד קשה" נגד הערבים. בשירים שצוטטו לעיל עולה השקפתו הלאומית, שלא לומר הלאומנית, שלא גילתה כל נכונות להכיר בזכותו של הזר ו"האחר" בארץ-ישראל. לא קשה אפוא להיווכח כי הדימויים של השניים אינם אלא פרי דעות קדומות, שנקבעו עמוק בתודעתם של רבים.


בתוך קובץ שירים צנום זה, פרי שנותיו הראשונות של המשורר בארץ-ישראל, מצוי גם השיר "אם נחשתָּ לאור", הבנוי ללא ספק על הדגם של קיפלינג:


אִם נִחַשְׁתָ לָאוֹר, אִם קִדַּמְתָּ פְּנֵי-דוֹר

מַעְפִּילִים בַּהֲמוֹן בִּרְכוֹתֶיךָ;

אִם נִכְנַס אֶל הַלֵּב וּמָחָה שָׁם כְּאֵב

אַךְ מִזְמוֹר, אַךְ אֶחָד מִשִּׁירֶיךָ,

דְּבַר אַהֲבָה – תּוֹכָחָה (מִנָּבִיא דְּמוּת לְךָ)

וְלַצֶּדֶק, לַגּוֹי אִם שָׂרִיתָ, -

שְׁלֵה! אַתָּה שְׁלִיחוּתְךָ

כִּי עָשִׂיתָ.


לָעֵדָה הַהוֹלְכָה אִם הָיָה זֶה קוֹלְךָ

מְעוֹדֵד אֶל שָׂשׂוֹן וְאֶל פֶּלֶא,

בְּמַעְיַן תַּנְחוּמָה לַיָּחִיד, לָאֻמָּה

נְמַקִּים בִּכְתָלָיו שֶׁל הַכֶּלֶא:

אִם שָׂמַחְתָּ אֶל גִּיל גּוֹי נִשְׁבָּע לָאֱלִיל

וּלִכְאֵב דּוֹר נֵכָר אִם בָּכִיתָ, -

מַה כִּי תַחֲלוֹף כָּלִיל:

הֵן חָיִיתָ!


אִם הֵצַפְתָּ בְּגַל אֹשֶׁר חָם לֶב-שֵׁגָל

וְתָמַכְתָּ בְּכַף שֶׁל תִּינֹקֶת,

מוֹרָאָהּ-שְׂשׂוֹנָהּ – פְּסִיעָה רִאשׁוֹנָה;

אִם נִהַגְתָּ טָלֶה אֶל הַשֹּׁקֶת,

אִם נוֹצַר לְךָ שִׁיר, בָּאֲנָך צָרְתָּ קִיר,

מִלְּטִיפוֹת הַחַמָּה אִם נִדְמֵיתָ, -

הַס! אָלָה מֵהַזְכִּיר;

נֶהֱנֵיתָ.


שירו של טשרניחובסקי מתמקד בתרומת היחיד הנבחר לחברה. הייתה זו כאמור תקופה של חלוציות ושל הקרבה למען הכלל, וטשרניחובסקי הִרבה להביע בשיריו את שמחתו על כל נקודה חדשה שקמה, על כל פעולה של עידור ושידוד, זריעה וייעור, בניית בית חדש והתגלותו של היריון חדש ("שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ הַבַּחוּרָה אֶל-הֶרְיוֹן-מֵעֶיהָ / וְתָגֵל בְּגִיחַ בָּנֶיהָ מִתּוֹכָהּ", ככתוב בשיר "חזון נביא-האשרה"). הוא מקדם בשירו בברכה כל פעולה חלוצית, המלמדת על התרקמותם של חיים חדשים ומגבירה את סיכויי ההשתרשות בארץ הצחיחה: סיוע בעליית המעפילים, תמיכה בפסיעה ראשונה של תינוקת, או בהליכתו של טלה אל השוקת, בניית קיר של בית חדש או של בית שירי חדש ("אִם נוֹצַר לְךָ שִׁיר, בָּאֲנָך צָרְתָּ קִיר"). כל פעולה קונסטרוקטיבית כזו ממלאת את לבו שמחה וגאווה, ומאותתת לו כי מאמציו אינם לריק. הוא אף אינו שוכח את אחיו הנמקים בכלא, ומרמז כנראה בשורות אלה לסבלם של יהודים שנותר מאחורי "מסך הברזל" מזה ובגרמניה מזה. הוא ורבים מחבריו הסופרים הצליחו כידוע להימלט בעור שִניהם מאחיזת ידם של משטרים טוטליטריים אלה.


לא מקרה הוא, ששירו "הגברי" של קיפלינג זכה לגירסה עברית מקורית, פרי עטו של טשרניחובסקי "היווני", מן המשוררים הניצשיאניים שהולידה הציונות ההרצלאית במִפנה המאה. אף לא מקרה הוא שרטוש, שהוא במובנים רבים יורשו של טשרניחובסקי בשירה העברית, נמשך לקיפלינג ותרגם משיריו, לרבות את השיר "אִם" (התרגום נתפרסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות", מיום 26.4.1968). עורכי האנתולוגיה הנשיקה מבעד למטפחת (מבחר השוואות תרגומי שירה, תל-אביב 2001), מספרים בהקדמה ללקט התרגומים של שירו של קיפלינג, כי השיר היה שנים רבות בבחינת שיר פולחן, וכי הרמטכ"ל חיים לסקוב נהג לקוראו בהרצאותיו לפני קציני צה"ל. לעומת חטיבות מסוימות של השירה המודרנית, שירדו אל הביבים, הציג רטוש חלופה משלו, ובה שירי הדר וגאון, און ופריון. אם שירה זו מגואלת לעִתים בדם, הרי זה הדם הארגמני של גיבור אמת, בעל מידות תרומיות, שאינו מחכה לגמול ולהכרת תודה על גבורתו. שירתו, שנולדה בעת מאבקים לאומיים עזים, מגלמת בתוכה את אֶתוס הגבריות והגבורה, נוסח שיריו הגבריים של קיפלינג. רק בשירתו המאוחרת עיצב רטוש דמויות אנטי הֶרואיות, אך גם אלה אינן אנטי הֶרואיות אלא לכאורה. גם בשירים המאוחרים נושאים גיבוריו של רטוש את ראשם בגאון, והחטא בשירים אלה אינו חטא ה"היבּריס", כמקובל בשירת המערב, כי אם חטא הרכנת הראש בפני אויביך, מעניך ודורשי רעתך. המורדים והלוחמים, בין שהם זקופים וחרבם שלופה, ובין שהם מובסים ומתבוססים בעפר, הם הקרובים ללבו של רטוש, הם ולא הכנועים וההולכים כל ימיהם בתלם.


רטוש, כמו אחדים מהמודרניסטים בני דורו, פנה לכתיבת שירי חשק, און ופריון. מצד אחד, שימשו הז'אנרים הקדומים (שירי היין, החשק והמלחמה) אות לפנייתם של המודרניסטים אל מקורות ארכאיים, שנוצרו בטרם סירסה התרבות את יצריו הטבעיים של האדם; ומצד שני, שיקפו הז'אנרים הקדומים הללו בבואה נאמנה לזמנים המודרניים: לתקופה של פריצת גבולות ומגבלות. יחסו השוביניסטי של רטוש כלפי האישה, העולה משירי החשק, האון והפריון שלו, אינו שונה באורַח בסיסי משל אחדים מבני דורו. בשירתו מצטיירת מלחמת המינים כיחסי בועל ובעולתו, או אדון ושפחתו (גם במכתביו לאהובתו יש כינויים משפילים, כגון "פילגש" ו"שכובה"), ולא כיחסים שיוויוניים, וזאת למרות שגדל בבית שיוויוני. עמדתו היא עמדה אנטי פמיניסטית בגלוי ובמוצהר, ועם זאת, אין עוד משורר בין משוררי המודרנה, שהִרבה לכתוב כרטוש על האישה, ותכופות דרך נקודת התצפית הנשית דווקא (במיוחד בקובץ שירי נערה, 1975).


לא קל היום להתחקות אחר המניעים והמקורות להשקפתו האנטי שיוויונית של רטוש, בחיים כביצירה, זו המעלה את הגבר למדרגת כובש ומורידה את האישה לדרגת אדמה נכבשת ורמוסה (לפעמים להפך). ייתכן שהשקפה זו מקורה בימין האנטי קומוניסטי, שהחזיר בשנים שבין מלחמות העולם את הסיסמה הנודעת KKK (ראשי תיבות בגרמנית של "קינדֶר, קיכֶה, קירכֶה", שמשמעה, שעל האישה לחזור לתפקידיה ה"טבעיים": הטיפול בילדים, ההתעסקות במטבח והעיסוקים הקהילתיים הקשורים בכנסייה). הלכי רוח כאלה חדרו משירת המערב אל המודרניזם העברי, וניתן למצוא להם הדים ביצירתם של רוב סופרי המודרנה. אלתרמן היה מבכר אולי לשכוח ולהשכיח, עם השתנות הנורמות החברתיות בארץ ובעולם, כי באחד משיריו המוקדמים קרא אל האישה: "אַתֶּם אומרים… סִדרי עִתים חֻלָּפוּ / האשה תגיח מִנִּי סְגוֹר, / גם למענה דרכי תבל הֻתָווּ / גם עָלֶיהָ תְּפֹשׂ במשוטי הדוֹר.// כעֲדַת אפרוח, מבֹעתת עיט / הגיגַי סָמְרוּ, יקרָאוּ נואשים: / אמא! אל תִּטֹשי את מקדש הבית, / אל תשאי נאום באספת נשים" ("בעת שופר: לאֵם", שנתפרסם בכתובים, גיל' לה, כ"ב באב תרצ"א).


יצירות רטוש ואלתרמן אינן מתארות אפוא יחסים שיוויוניים בין המינים: לעִתים מתוארת בהן אשת שררה נישָׂאה, שהגבר עפר תחת כפות רגליה, ולעִתים – שפחה כנועה ונרצעת, שנאמנותה הנצחית לגבר אינה תלויה בדבר (וראו מחזהו של אלתרמן "פונדק הרוחות"). רטוש תיאר ב"שירי נערה", בסגנון תמציתי ומינימליסטי את מאבקם של הגבר והאישה, כמאבק שבּו בתחילה ידה של האישה על התחתונה ("וְהוּא בַּעַל / וְהִיא שִׁפְחָה חֲרוּפָה"), ובסופו של דבר, ידה על העליונה ("וְהוּא כּוֹרֵעַ / וְהִיא אֱלִילָה"). גם שיריו הגבריים של קיפלינג, גם שירי האון והפריון של רטוש "הכנעני" וגם שיריו הארכיטיפיים של אלתרמן, הושפעו ככלות הכול מהגותו של ניצשה, שטבע את המשפט המצמרר "בלכתך אל האישה, אל תשכח לקחת אתך את השוט". לא ייפלא אפוא, שבימינו – שעה שהמטוטלת התרחקה מהשקפה שוביניסטית זו תכלית ריחוק – זוכה אלתרמן מפעם לפעם לקיטונות של ביקורת וזעם על שיר כדוגמת "ניגון עתיק" ("אַךְ אִם פַּעַם תִּהְיִי צוֹחֶקֶת / בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מֵרֵעַיִךְ, / תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת / וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ"), או על פזמון גברי ושוביניסטי, כגון "זֶמר שלוש התשובות" ("רַק אַל תֹּאמַר לִי אוֹתְךָ לִשְׁכֹּחַ. / כִּי אֶת זֶה אֲהוּבִי, לֹא אוּכַל, / בִּשְׁבִיל זֶה לֹא יִהְיֶה לִי כֹּחַ"). האהדה הרבה שלה הוא זוכה בציבור בשנים האחרונות אינה יכולה להקהות את אכזבת הקוראים והמאזינים מאותן שורות שבהן מצטיירת מלחמת המינים כמאבק איתנים, שבו תמיד יש צד משפיל וצד מושפל, צד מכניע וכובש וצד כנוע ונכבש. הליבידו בשירים גבריים אלה, שהתיישנו כמדומה יותר מכל חטיבות יצירתם האחרות של אלתרמן ושל רטוש, נתפש אפוא כעילה למאבק נצחי, שגם המוות לא יוכל לו. אכן, אצל אלתרמן עדיין שלט ברמה "השיר הגברי", ואפשר שהושפע מרודיארד קיפלינג שעה שכּתב את השורות הבלתי נשכחות: "הִשָּׁבַע נָא רֵעִי, אִם יֵשׁ יוֹם וְתָנוּחַ / וְעָבַרְתָּ בֵּיתִי, מַה תֹּאמַר שָׁם? כָּזֹאת: / הוּא רָדַף הֲבָלִים וְהָיָה רוֹעֵה רוּחַ, / אֲבָל מֵת כְּמוֹ אִישׁ הַיּוֹדֵעַ עֲשׂוֹת".


דרך הרוח מי יֵדע? בתקופתו של קיפלינג רק ימאים, פושעים ואוכלי אדם מפפואה היו מעטרים את אברי גופם בכתובות קעקע, ואילו היום כמעט כל גברבר (וגם נערתו), המתהדר בעגיל ובנזם, מקשט את גופו בקעקועים. האם עתידים יום אחד המקטורן והמקטרת, סממני הגבריות "של פעם", לחזור אל האופנה, ויחד אִתם גם ערכי הרֵעוּת וההֶרואיוּת והשיר הגברי, העז והנועז? ימים יגידו.


נספח:

רודיארד קיפלינג זכה למעמדו עם פטירת טניסון בשנת 1892. בשנה זו נפטר גם המשורר האמריקני הנודע וולט ויטמן, ששיריו "הגבריים" השפיעו על א"צ גרינברג בעת שחיבר את שירי הקובץ "שירי הגברות העולה" (גרינברג מזכיר את ויטמן כמודל ראוי לחיקוי בחיבורו הפולמוסי "כלפי תשעים ותשעה"). אחד משיריו הנודעים של ויטמן הוא השיר "קברניט, קברניטי", שקונן על רצח הנשיא אברהם ליקולן. מילותיו הדהדו בליל הארבעה בנובמבר 1996, שבו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי בן עוולה:


​קְבַרְנִיט, קְבַרְנִיטִי הָהָּ קְבַרְנִיט, קְבַרְנִיט שֶׁלִּי, מַסָּע הַפֶּרֶךְ תַּם; לְכָל מִשְׁבָּר יָכוֹלְנוּ כְּבָר, הַיַּעַד כְּבָר הֻשְׁלַם; אֶשְׁמַע פַּעֲמוֹנֵי נָמָל, מֵרִיעַ הֶהָמוֹן, מוּל הַסְּפִינָה הַמַּבְקִיעָה בְּעֹז וּבְגָאוֹן; אֲבָל אוֹיָה! לִבִּי! לִבִּי! לִבִּי, אַל תִּתְנַתֵּק מִן הַסִּפּוּן, שָׁם קְבַרְנִיטִי מוּטָל דּוֹמֵם וָמֵת. הָהָּ, קְבַרְנִיט, קְבַרְנִיט שֶׁלִּי, לְךָ הַנֵּס מוּנָף; מְצַלְצְלִים פַּעֲמוֹנִים, קוֹרֵא שׁוֹפָר הַקְּרָב; לְךָ צְרוֹרוֹת פְּרָחִים, זֵרִים, לְךָ הֶמְיַת חוֹפִים; לְךָ מֵרִיעַ הַקָּהָל, פָּנָיו כַּלְּהָבִים; הוֹ קְבַרְנִיטִי! אָבִי הַטּוֹב! זְרוֹעִי לִמְרָאשׁוֹתֶיךָ; חֲלוֹם חָלַמְתִּי וָאֶרְאֶה - מוּטָל אַתָּה וָמֵת. אַךְ קְבַרְנִיטִי אֵינוֹ עוֹנֶה, שְׂפָתָיו חָוְרוּ נָדַמּוּ; זְרוֹעִי לֹא חָשׁ, דָּפְקוֹ נֶחְלַשׁ וּמִמְּקוֹמוֹ לֹא קָם הוּא; אַךְ סְפִינָתוֹ לְחוֹף מִבְטָח הִגִּיעָה לְלֹא פֶּגַע; מַסָּע הַפֶּרֶךְ תַּם, הֻשְׁלַם, אַחַר תְּלָאָה וָיֶגַע. צוֹהֵל נָמָל, מְצַלְצְלִים בְּגִיל פַּעֲמוֹנִים! אַךְ אָנֹכִי דּוּמָם עוֹמֵד, עֲלֵי עֶמְדָּה שֶׁבָּהּ שׁוֹכֵב קְבַרְנִיט דּוֹמֵם וָמֵת.

​O Captain! My Captain! O CAPTAIN! my Captain! our fearful trip is done, The ship has weather'd every rack, the prize we sought is won, The port is near, the bells I hear, the people all exulting, While follow eyes the steady keel, the vessel grim and daring; But O heart! heart! heart! O the bleeding drops of red! Where on the deck my Captain lies, Fallen cold and dead. O Captain! my Captain! rise up and hear the bells; Rise up—for you the flag is flung—for you the bugle trills, For you bouquets and ribbon'd wreaths—for you the shores crowding, For you they call, the swaying mass, their eager faces turning; Here, Captain! dear father! This arm beneath your head! It is some dream that on the deck You've fallen cold and dead. My Captain does not answer, his lips are pale and still, My father does not feel my arm, he has no pulse nor will; The ship is anchor'd safe and sound, its voyage closed and done, From fearful trip the victor ship comes in with object won; Exult, O shores! and ring, O bells! But I, with mournful tread, Walk the deck my Captain lies, Fallen cold and dead.

ׁ(מאנגלית: ז"ש)


שיר "גברי" ופטריוטי זה של ויטמן מהדהד גם בין שורות שירו של נתן אלתרמן "נאום תשובה לרב חובל איטלקי" ("הטור השביעי", כרך א, עמ' 97-99). לפי עדותם של פעילי "העלייה הבלתי לגלית", דב מגן (רמת השופט) וישראל חורב (שדות ים), נכתב "טור" זה לאחר בוא ספינת המעפילים חנה סנש לחוף נהריה באחד הלילות של דצמבר 1945, בהנהגת רב החובל האיטלקי אנסלדו. תחילה אסרה הצנזורה הבריטית על הדפסת השיר, אך היא חזרה בה, והוא נדפס ב"דבר" מיום 15 בינואר 1946 (ה"טור" המחוק בידי הצנזור נמסר למשורר במתנה על-ידי רחל ינאית, והוא תלוי על כותלי מוסד אלתרמן). החזרה ב"טורו" של אלתרמן על נוסח הפנייה לרב-החובל ("קַפִּיטַן, קַפִּיטַן"), כמו גם תיאור הבקעת הספינה ("לְחַיֵּי הַסִּכּוּן וְהַפֶּרֶךְ!") מצביעים על הזיקה לשירו של ויטמן, וזאת חרף העובדה ששירו של ויטמן הוא שיר קינה נוּגה ושירו של אלתרמן הוא שיר תהילה המברך בחיל ובגיל על בוא הספינה ומסיים בברכה "לְחַיֵּי הַסְּפִינוֹת שֶׁבַּדֶּרֶךְ!".


נספח: שירו של ברוק על החייל

החייל / ברוק וְאִם אָמוּת, חִשְׁבוּ רַק זֹאת עָלַי: יֶשְׁנָהּ פִּנָּה בְּלֶב חֶלְקָה זָרָה, בָּהּ אַנְגְלִיָּה תִּשְׁכֹּן לָעַד, בַּגַּיְא טָמוּן לוֹ אֵפֶר שֶׁיִּקַר מֵעֲפָרָהּ. אוֹתוֹ יָלְדָה הַמְכוֹרָה, עִצְּבָה, טִפְּחָה, נָתְנָה לוֹ נִצָּנֵי פְּרָחִים, שְׁבִילִים לִרְכַּב, גּוּף מִגּוּפָה, מְלֹא רֵאוֹתָיו רוּחָהּ, שְׁטוּף נְחָלִים וּבְרוּךְ שִׁמְשׁוֹת בֵּית אָב. וְעוֹד חִשְׁבוּ: תָּמִיד הֵן סַר מֵרַע, יוֹסִיף פַּעֲמֵי לִבּוֹ לָרוּחַ, כַּיָּאוּת, יָשִׁיב מַתְנַת אַרְצוֹ, אֶת הֲגִיגֵי הַלֵּב, אֶת יְפִי נוֹפָהּ, קוֹל הֲמוֹנָהּ, חֲלוֹם אָשְׁרָהּ, עֶדְנַת הַשְּׂחוֹק אוֹתָהּ לָמַד מִן הָרֵעוּת אֲשֶׁר תִּשְׁכֹּן בְּשֶׁלִי תַּחַת שְׁמֵי מוֹלֶדֶת.

​The Soldier / Brooke If I should die, think only this of me: That there's some corner of a foreign field That is for ever England. There shall be In that rich earth a richer dust concealed; A dust whom England bore, shaped, made aware, Gave, once, her flowers to love, her ways to roam, A body of England's, breathing English air, Washed by the rivers, blest by suns of home.

And think, this heart, all evil shed away, A pulse in the eternal mind, no less Gives somewhere back the thoughts by England given; Her sights and sounds; dreams happy as her day; And laughter, learnt of friends; and gentleness, In hearts at peace, under an English heaven. 1914