top of page

הערה "אקטואלית" על שירת ביאליק



קלסיקה – אמר לי פעם הסופר חנוך ברטוב – היא תופעה ההולכת וגדלה לנגד עינינו ככל שנוקף הזמן. כל השאר הולך ומתמעט. בימים האחרונים התפרסמו כמה וכמה דברים הנוגעים לקלסיקה המודרנית שלנו, זו שאינה מתיישנת ואינה מתמעטת – בעיקר על יצירת ביאליק (לציוּן מאה וחמישים שנה להולדתו) – ואלה עוררו בי את יצר התגובה.


אסתפק לפי שעה בתגובה אחת על מאמרו של דן מירון "נוח היה לי לולא רעמו התופים סביב" (הארץ, תרבות וספרות, 30.12.2022), שבֹּו תיאר המבקר את תגובתו של ביאליק על חגיגת יובל החמישים שערכה לכבודו קהילת הסופרים העברים בברלין שהתבטאה בכתיבת השיר "שָׁחה נפשי לעפר" (בשולי השיר נרשם התאריך "י"א בטבת תרפ"ג" – כלומר, יום לאחר חגיגת יובל החמישים שנערכה ברוב עם). וכך כתב מירון:


בביאליק עצמו עורר כל זה קוצר-רוח, תחושת מחנק ופרץ זעם עזים ואלימים כל-כך עד שהיה בכוחם לשבור את שתיקתו הפואטית לשעה ולחלץ ממנו שיר עז ונורא [...] שבו סטר בשתי ידיו על לחיי משבחיו ואוהביו, אפשר אף לומר ירק בפניהם [...] בבחינת בעיטה בקורא"


אני קוראת את שירו של ביאליק "שחה נפשי", ותמהה: האם אני קוראת אותו שיר שהציג מירון במאמרו בעיתון "הארץ"? מדוע בחר המבקר להשתמש במילים כה אלימות ופוגעניות בבואו לתאר את השיר הנוּגֶה זה שכּוּלוֹ אומר לֵאוּת ודכדוך? לנגד עיניי מונח לא שיר של פִּרצי זעם אלימים, אלא שיר המבקש להתרחק מן ההמון הסואן – לברוח מתרועת החצוצרות, מרעם התופים, מהמולת החגיגות, ובעיקר מן המלל המליצי המקיף אותו מכל עֵבר.


במישור האישי היה ביאליק נתון באותה עת באווירה של שכול וכישלון: עם יציאתו מברית-המועצות ובואו לברלין בשנת 1921, אילו ערך לעצמו מאזן חיים, הוא יכול היה להיווכח שהעשור האחרון שינה את חייו ואת חיי עמו ללא תקנה: הוא עצמו איבד את בריאותו כי בהיעדר מים ראויים לשתייה, באו עליו בשנות המלחמה והמהפכה תחלואים וליקויי בריאות שמיררו את חייו (אלה החישו מקץ עשור שנים את מותו במהלך ניתוח שעבר בגיל שישים). הוא הבין גם שאבדו סיכוייו לִזכּוֹת בילדים משלו: בִּתו של ידידו ברוך קרופניק-קרוא, שהוא ורעייתו קירבו אליהם בימי שִׁבתם בברלין, ילדה שהייתה להם כבת והצהילה את אפרורית ימיהם, נדרסה למוות ליד ביתם. בימי המאורעות נרצח בארץ-ישראל ב-1921 ידידו הטוב י"ח ברנר; ולפניו, בשנת 1919, מתה ידידתו שאהבה אותו עד כלות, הציירת אירה יאן, מחמת מחלת השחפת שבָּהּ נדבקה בעת גירוש יהודי יפו לאלכסנדריה. אֵלה, בִּתה היחידה של הציירת, שנשלחה לבית אביה בקישינב לפני גירוש יפו, נעלמה בסערת המלחמה ואבדו עקבותיה. ההיפֶּר-אינפלציה שהשתוללה בגרמניה גרמה לשותפות של המשורר עם בני הזוג יעקב ותום זיידמן-פרויד הפסדים כבדים (אלה הביאו מאוחר יותר להתאבדותו של יעקב זיידמן ולפטירתה בטרם-עת של הציירת המחוננת שהרעיבה את עצמה למוות).


וכך כתב ביאליק בשיר שבּוֹ קונן על עצמו ועל סובביו ובו אף התריס כנגד "מבקשי טובתו", שהחליטו לערוך לכבודו חגיגות בניגוד לרצונו:

"שָׁחָה נַפְשִׁי לֶעָפָר / תַּחַת מַשָּׂא אַהֲבַתְכֶם; / אַלְלַי, כִּי הָיִיתִי / אִסְתְּרָא בִלְגִינַתְכֶם! //

וְלָמָּה שַׁתֶּם עַל־נָוִי? / מַה־חַטָּאתִי, מַה־כֹּחִי? / לֹא מְשׁוֹרֵר, לֹא נָבִיא – / חוֹטֵב עֵצִים אָנֹכִי.//

חוֹטֵב עֵצִים, אִישׁ קַרְדֹּם, / עוֹשֶׂה מְלַאכְתִּי לְתֻמִּי; / וְרַד הַיּוֹם, וְיָדִי רָפְתָה, / וְקֵהֶה שׁוֹבֵת קַרְדֻּמִּי. //

שְׂכִיר יוֹם קָצָר אָנֹכִי, / פּוֹעֵל נָטָה לִגְבוּלְכֶם; / וְלֹא עֵת־דְּבָרִים לִי עָתָּה, / וְלֹא יוֹם תְּרוּעָה לְכֻלְּכֶם.//

אֵיכָה נִשָּׂא פָנֵינוּ? / בַּמֶּה נְקַדֵּם יוֹם יָבֹא? / אִישׁ לְחֶשְׁבּוֹן עוֹלָמוֹ! / אִישׁ לְסִבְלוֹת לְבָבוֹ!"


(י"א טבת, תרפ"ג, הומבורג).


לנוכח מכות הגורל הקשות שפקדו אותו, לא ייפלא שביאליק נענה ברצון להזמנתו של ש"י עגנון לבוא לגור לידו בעיר המרפא באד-הומבורג, הרחק מן היוֹרה הרותחת של ברלין, שבָּהּ ישבו באותה עת עשרות סופרים עברים שקיבלו כספי "חלוקה" מהנדבן א"י שטיבל. נפשו של ביאליק לא הייתה נתונה לכל אותן מסיבות שקהילת הסופרים העברים בחרה לערוך לכבודו מבלי להיוועץ בו ומבלי לקבל את הסכמתו. ביאליק ישב אז לא הרחק מפרנקפורט, מרחק 550 קילומטר מברלין. נסיעה לברלין ובחזרה למעונו בבאד-הומבורג הייתה תובעת ממנו לא תריסר שעות כבימינו-אנו, אלא יומיים תמימים. ביאליק ביקש להתרחק מברלין שבּהּ ניתכו עליו אסונות כה כבדים, וברור לגמרי שהוא לא נרתם ברצון ליָזמה שתבעה ממנו להגיע לחגיגה קולנית שבָּהּ נוהגים בבעל היובל כב"שֶׂה לשֶׁבח יוּבל". כלל לא ברור לי מדוע בחר מירון לכנות את ההעדרות מאירוע ספרותי, שהמשורר מעולם לא נתן לו את ברכתו, בכינוי המפוצץ "סקנדל".


את השיר הקצר "שחה נפשי" כתב ביאליק על טיוטה המעידה על עיסוקו באותה עת: ההדרת שירי אבן-גבירול. טיוטת השיר צמחה מתוך דיאלוג עם המשורר הביניימי הגדול, ובין השאר, נרשמו עליה המילים "התפארות בקינה" – ציוּן ז'נרי מימי "תור הזהב בספרד", שיש לו קשר אמיץ לשיר שלפנינו.


לא הצטנעות לפנינו, אלא דברי גאווה של אדם המכיר בערך עצמו, המואס בפיליסטֶרים הרבים המקיפים אותו ומתעב את השבחים והמחמאות שהם מעתירים עליו. לכאורה הוא מציג את עצמו כאדם פשוט – חוטב עצים (את חוטבי העצים ושואבי המים הציב כידוע ספר יהושע בתחתית הסולם החברתי), אך למעשה לפנינו שירו של "אדם עליון", זקוף קומה ואֶליטיסטי, הנוקט כלפי ההמון עֶמדה מזלזלת המתריסה ואומרת בלי מילים: "מה לי ולכם?!".


ביאליק אינו מוריד מערכו ואינו מתאר את עצמו כאִסתרא בלגינא, קרי, כמטבע חסר ערך המקשקש בכד. הוא אף אינו מציג את עצמו כאילן סרק שקולו הולך (בניגוד לאילנות המסוּבּלים בפֵרות שקול ענפיהם אינו נשמע בעת שנושבת הרוח). הוא מתאר את הלגין הריק של החוגגים, שאין בו אלא מטבע אחד (הוא עצמו) שבּוֹ כולם משתבחים ומתפארים, בהעדר תוכן אחר שימלא את הקופה הריקה. החגיגה שהם מכינים לכבודו אינה חג בעבורו, אלא חגא (בסיפורי ביאליק – ב"אריה 'בעל גוף'" וב"ספיח" – קולו של הלגין הנשמע בעת ההליכה לבית-העלמין אחרי ה"בר מינן" הוא קולהּ המקשקש של קופת הצדקה).


לפני שנכתבו דברי התוכחה הללו, כתב ביאליק בנוסח מוקדם של השיר: "וְאַשְׁרַי כִּי עוֹד אֶהְיֶה / הַפְּרוּטָה בִּמְאַתְכֶם". ביאליק ייחל אפוא לבוא היום שבּוֹ תצליח הספרות העברית להעצים את כוחה ולהוציא מִקִרבּהּ סופרים ראויים, שימלאו את הלגין הריק שלה. מעמדו האישי יֵרד אז אמנם, כי הוא יהיה אחד מִני רבים, ולא "בן יחיד" או מטבע אחד ויחיד בחלל הלגין הריק, אך גם העול הכבד המוטל על כתפיו – כתפיו של מנהיג רוחני אחד ויחיד – ילך ויתמעט עד שירווח לו.


כאמור, יום החג שהכינו לו החוגגים בברלין גרם לו רק סבל, שכּן נקעה נפשו מחגיגות וממשתאות ("וְלֹא עֵת־דְּבָרִים לִי עָתָּה, / וְלֹא יוֹם תְּרוּעָה לְכֻלְּכֶם"). אנשים קרובים ויקרים לו איבדו את חייהם בדמי ימיהם, כך רמז ביאליק בתמונת הלגין של טקס הלוויית-המת, ואין השעה יאה לחגיגות ולתרועות. יתר על כן, גם תחושת האחדוּת שהייתה לו עם רֵעיו באודסה, שבמחיצתם עשה עשרים שנה ויותר, נתפוגגה ואיננה.


אם בראשית דרכו כתב ביאליק שירים שבהם ה'אני' האישי וה'אני' הלאומי משולבים בהם זה בזה לבלי הפרד, עד שהם הופכים בשירים אלה למהות אחת, הרי שבשנות העשרים של המאה העשרים אבד כאמור הדבק המלכד שחיבר את היהודי עם קהילתו. בשיר "שחה נפשי" המשורר מגיב על בקשתם-משאלתם של מברכיו שישמש להם "מורה נבוכים" – כעין מצפן וכוכב צפון – אך הוא מַפנה להם עורף. הוא אינו מעוניין ואינו מסוגל לשאת בתפקיד המחייב של מנהיג רוחני ומצביא, ומייעץ להם למצוא איש-איש את הפתרון האינדיווידואלי המתאים לו: "אִישׁ לְחֶשְׁבּוֹן עוֹלָמוֹ! / אִישׁ לְסִבְלוֹת לְבָבוֹ!".


גם בשירים אחרים שנכתבו באותה עת ניתן למצוא הלוך-רוח דומה. בשיר "בַּנֵּכר", למשל, משתקף עולם שבּוֹ כל אדם הוא פרודה בפני עצמה, ללא סולידריות וללא יעדים משותפים. לא אחת הביע ביאליק את חששו פן יתפלג העם ויתפורר לפרודות. לדבריו, עַם ששמר על אחדותו בהיותו מפוזר ומפורד בארצות הפזורה, עלול לחזור להתפורר לשבטים-שבטים דווקא עִם שובו אל ארצו ואל מולדתו.


בשיר "בַּנֵכר" עולה החשש שמא "הַקֶּשֶׁר הֻתַּר". תמונת הלולב המוארך והאתרוג המעוגל החולקים יצוע אחד בסוכה היא גם תמונתם של בני הזוג הערירי והאדיש שהיה נתון באותה עת בדרך נדודים ארוכה ב"מִדבּר העמים". בנקודת ההוֹוה של השיר, האתרוג עדיין מוקף במוך, שוכב לבטח בעריסת כסף, אך מצבו עלול להשתנות. נרמז שלא ירחק היום והוא יאבד בבת-אחת את עמדתו ואת מעמדו. החג יסתיים, והזוג המזדקן ונטול החֶמדה עלול להישאר עוד זמן רב ב"סוכה", בהיעדר קורת גג ומִשכּן של קבע. משני השירים האלה, שנכתבו באותה עת ובאותו הלוך-רוח, בולטים הדכדוך, האכזבה והתוגה. אין בהם סטירות, יריקות, בעיטות – וכל אותם סימנים קשים של אלימות שמאתר מירון בשיר היובל "שחה נפשי".


בשני השירים הללו נרמזת גם ערירותו של המשורר שהוסיפה לחייו טיפה מרה לאחר ניסיונות כושלים לאמץ ילד ולנוכח ימי הזִקנה הקרבים ובאים ("מַה־כֹּחִי? [...] וְרַד הַיּוֹם, וְיָדִי רָפְתָה, / וְקֵהֶה שׁוֹבֵת קַרְדֻּמִּי"). בנוסח הקצר של "אגדת שלושה וארבעה" שנכתב בשנת תרע"ז, חמש-שש שנים לפני חיבור השיר "שחה נפשי", מוצֵא שלמה המלך את בִּתו הכלואה במִגדל והיא מעוּבּרת. בנוסח המאוחר של אגדה זו, שנכתב כתריסר שנים לאחר קודמו, נפקד מקומו של מוטיב ההתעבּרוּת. משמע, אחרי כשלונו של ביאליק לאמץ ילד ואחרי מותה של ילדה שבני-הזוג ביאליק קירבו לביתם, ויתר ביאליק ביצירתו על מוטיב ההיריון והלידה הנוטע תקווה להמשכיוּת ולהנחלת נכסי חומר ורוח מִדור לדור.


ולעומת הערירוּת הביולוגית, חיי הרוח שלו כלל לא סבלו מעקרות כפי שחשבו בטעות כל אותם מבקרים שהִרבּוּ לדבר על "שתיקתו" של המשורר. מעיין יצירתו של ביאליק לא דלל לרגע, ורק תכיפות פרסומן של היצירות הידללה במקצת, שהרי בשנות המלחמה והמהפכה היו מערכות הספרים והעיתונים סגורות, וממילא לא הגיעו רבות מהיצירות לידיעת הקהל.


אך נוצתו של המשורר רצה ללא הרף: בשנות שִׁבתו בגרמניה כתב ביאליק שירי ילדים למכביר, לרבות מעשיות מחורזות ארוכות ומורכבות כמו "התרנגולים והשועל" ו"הנער ביער". הוא התחיל לכתוב את הנוסח הראשון של "אלוף בצלות ואלוף שום", אף תִּרגם את ספרה של תום זיידמן-פרויד "מסע הדג" לעברית; הוא הוציא אִתה את "ספר הדברים" ועמד להוציא אִתה קובץ של שירי-עם לילדים עם ציורים מרהיבי-עין (שהוכן אך לא ראה אור עקב פירוק השותפות עם הציירת). כל אותה עת הוא גם עסק בההדרת שירת "תור הזהב בספרד" ועסק בשכלול פרויקט "ספר האגדה", שאותו השלים ביחד עם רבניצקי, בראשית שנות השלושים בתל-אביב הדיבור המוטעה בדבר "שתיקתו" של המשורר נבע מאי הכרת המתרחש מאחורי הקלעים.


מה גרם אפוא למירון להפריז בדברים על פִּרצי זעם עזים ואלימים? חז"ל אמרו ש"אין אדם למד אלא ממקום שלבו חפץ" (בבלי, עבודה זרה יט ע"א), ויש הרואים באמירה זו תשקיף של הדרך שבָּהּ לומד האדם את הדברים המונחים לפניו ומפָרשם. ככל יצירה קלסית גאונית, שריחה אינו מתפוגג עם השנים, גם הטקסט הביאליקאי מציע אפשרויות פירוש אחדות, וכל פרשן נמשך לפוטנציאל אחר מתוך רבים שהטקסט מציע. אך לפעמים – כך מסתבר – עלול פרשן להיסחף ולהמציא דברים הקרובים ללִבּוֹ, תוך שהוא מצרף לדברי פרשנותו לשם הדגשה ו"לתפארת המליצה" שלל מילים רמות, המלוּות בהלמוּת תופים ובתרועות של חצוצרות שאין להן כל אחיזה בטקסט – מילים מן הסוג שביאליק התריע מפניהן בשירו "שחה נפשי", ולא בו בלבד.

Comments


bottom of page