"הערב, כרגע, כבר"

על פזמונו המאוחר של אלתרמן "אוריאנה"

פורסם: חדשות בן עזר ( אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש ) ,גליון 1786, 29/9/2022


תמיד היו אָזניו של אלתרמן כרויות לכל שינוי חברתי או פוליטי שהתחולל בארץ ישראל, ואחרי הכרזת העצמאות – במדינת ישראל. כשהתחיל לכתוב פזמונים למען הבמה הקלה ("המטאטא", "לי-לה-לו") התחיל להיווצר בעירו תל-אביב אותו בליל האזרחי בתל-אביב, שאותו כינה אלתרמן ב"חגיגת קיץ" בשם "סטמבול". התקבצו בעיר מורים ואנשי-ספר מאודסה, פליטים מגרמניה ומפולין, עיתונאים וכותבי מערכונים מהונגריה, סלוניקאים מרחובות יפו-תל-אביב ומה"מרכז המסחרי", תימנים מהשכונות שבשולי העיר, ועוד ועוד.


רחוב אלנבי חצץ בין רחוב ביאליק, שבּוֹ התגוררו "יקירי קרתא", לבין "כרם התימנים" ו"שוּק הכרמל", שהוסיפו לעיר צבעים, טעמים וצלילים אֶתניים חריפים. אלתרמן הצטיין עד כדי כך בפזמוניו ה"תימניים", עד כי אחת המבַצעות, בת העדה, הודתה שכאשר היא שרה את "בכרמי תימן" ומגיעה לשורה "יָא אִמִּי, יָא אָבִי, מֶה הָיָה לוֹ לִלְבָבִי?" מתמלאות עיניה דמעות, והיא מתקשה להאמין שהמחבר אינו תימני.


בשנות החמישים והשישים השתנו "פַּלֶטַת הצבעים" ואוצר-המילים של פזמוניו. מעתה עמדו במרכזם של פזמוני אלתרמן "העולים החדשים" מאגן הים התיכון – מן הבלקן ומצפון אפריקה.


בשנים אלה נכנסו לשיריו טיפוסים כדוגמת אוריאנה, מרימה וחמוריקו (שמו של האחרון נגזר על משקל שמות-חיבה בלקניים אופייניים, כדוגמת "מושיקו", "אברמיקו" או "סלומוניקו") וביטויים ים תיכוניים – ספניוליים, איטלקיים או ערביים – כמו "מָאמָא מיה", "החָרָאמה" או "מַניאנה". פזמונו "אוריאנה" הוא מהפזמונים המאוחרים ביותר שלו שנכתבו בעבור מופע הפזמונים "צץ וצצה" (1969) ובוצע בביצוע מזהיר של רבקה זוהר הצעירה, בוגרת להקת חיל הים:

​כַּאֲשֶׁר שָׁאֲלָה אוֹרִיַּאנָה מָתַי שׁוּב נִפָּגֵשׁ בַּכִּכָּר, צָחַקְתִּי, אָמַרְתִּי – מַנְיַאנָה, צָחַקְתִּי, אָמַרְתִּי – מָחָר. אַךְ עַד יוֹם מָחָר, אוֹרִיַּאנָה, הַכֹּל כְּבָר הָיָה כֹּה זָר. חָלְפָה אַהֲבָה, אוֹרִיַּאנָה, בָּרְחָה מִי יוֹדֵעַ אָנָה, הִיא שׂוֹנֵאת אִם אוֹמְרִים – מָחָר, הִיא רוֹצָה שֶׁיֹּאמְרוּ, אוֹרִיַּאנָה, הָעֶרֶב, כָּרֶגַע, כְּבָר. כָּךְ בְּלִי הֶרֶף מֵאָז חִכִּיתִי וְלֹא פַּעַם, עַל לֵב רַע וָמַר, אָמַרְתִּי: אֶפְשָׁר שֶׁטָעִיתִי, צָרִיךְ לְתַקֵּן זֹאת מָחָר. אַך רָצוּ יָמִים, אוֹרִיַּאנָה, וְתוֹר נְעוּרִים עָבַר. חָלְפוּ הַשָּׁנִים, אוֹרִיַּאנָה, בָּרְחוּ מִי יוֹדֵעַ אָנָה, הֵן שוֹנְאוֹת שֶׁאוֹמְרִים – מָחָר, הֵן רוֹצוֹת שֶׁיֹּאמְרוּ, אוֹרִיַּאנָה, הָעֶרֶב, כָּרֶגַע, כְּבָר.

​עוֹד נִסִּיתִי לִצְבֹּר בֵּינָתַיִם נְכָסִים וְכָבוֹד וְהַשְּׁאָר, אַךְ אֵלֶּה לֹא בָּאוּ עֲדַיִן, כָּל יוֹם הֵם הִבְטִיחוּ "מָחָר". כָּךְ עָפוּ חַיִּים, אוֹרִיַּאנָה, שָׁטְפוּ כְּמוֹ חוֹל נִגָּר. חָלְפוּ הַחַיִּים, אוֹרִיַּאנָה, בָּרְחוּ מִי יוֹדֵעַ אָנָה, כִּי שָׂנְאוּ הֵם לוֹמַר – מָחָר, כִּי רָצוּ הֵם אוֹתָךְ, אוֹרִיַּאנָה, הָעֶרֶב, כָּרֶגַע, כְּבָר. אִם יָבוֹא יוֹם אַחֲרוֹן, אוֹרִיַּאנָה, לְהַגִּיד לִי כִּי סוֹף, כִּי נִגְמַר, אֶצְחַק וְאֹמַר לוֹ – מַנְיַאנָה, אֶצְחַק וְאֹמַר – בּוֹא מָחָר. אַךְ יוֹם אַחֲרוֹן, אוֹרִיַּאנָה, יֹאמַר שֶׁכְּבָר אֵין מָחָר. חָלַף יוֹם מָחָר, אוֹרִיַּאנָה, בָּרַח מִי יוֹדֵעַ אָנָה, אַךְ אוֹתָךְ הוּא תָּמִיד זָכַר, כִּי אוֹתָךְ הוּא אָהַב, אוֹרִיַּאנָה, הָעֶרֶב, כָּרֶגַע, כְּבָר.

גם דפוסי הבילוי בישראל השתנו בשנים אלה עד מאוד: בשנות השלושים, כשכָּתב אלתרמן בקביעות פזמונים לבמה הקלה, נהגו אנשי תל-אביב לבַקר בתיאטרוני רֶוויוּ כדוגמת "הקומקום", "המטאטא" או "לי-לה-לו". את המערכונים ואת קטעי הקישור כתבו "עולים חדשים", שתכופות עיבדו את החומרים מתוך הומורסקות שנמצאו להם בלעז מן המוכן. ביניהם בלטו רפאל קלצ'קין, זֶנוֹן וֶרדן (שמו הבימתי של זנון פרידוואלד), שמואל פישר ועוד. הפזמונים – פזמוניהם של שלונסקי, אלתרמן, אורלנד ועוד – היו משובחים בהרבה מן המערכונים. גם הזמרים-המבַצעים (שושנה דמארי, מתתיהו רוזין, ז'ניה לוביץ' ועוד) עלו בדרך-כלל ברמתם על השחקנים.


בשנות החמישים והשישים רוב תיאטרוני הרֶוויוּ נסגרו, ומקומות הבילוי הפופולריים היו מעתה המועדונים ביפו, שבהם העלו גם מערכונים כגון "רביעיית מועדון התיאטרון" שהופיעה במועדון ה"חמאם" ביפו. במקביל פעלו בתל-אביב-יפו המועדונים "סברה", "כליף", "אריאנה", "עומאר כיאם". רוב הפזמונים נכתבו אז על-ידי כותבים צעירים כדוגמת חיים חפר, דן אלמגור, דידי מנוסי ועוד – רובם ילידי הארץ. תרבות המועדונים העלתה את שמם של כותבי מערכונים חדשים – בעיתונים ובמופעי הבמה הקלה: אפרים קישון ("חד גדיא"), אפרים תלמי ("תמונות יפואיות"), דן בן-אמוץ ("סיפורי אבו נימר"), ועוד.


אלתרמן ראה כי המציאוּת הדמוגרפית המִשתנה מביאה אִתה גם תמורות תרבותיות מרחיקות לכת. בשנת 1957 הגיע ארצה מפיראוס שביוון הזמר והמלחין הנודד אריס סאן (שם במה), שהופיע במועדון היפואי ״אריאנה״. הזמר, שהתהדר בחליפה נוצצת ובנעליים לבנות, הפיק וביצע להיטים כמו "סיגל", "תל-אביב" ו"בחיים הכול עובר" ששינו את פני התרבות והכניסו את המוזיקה היוונית, שנחשבה עד כמוזיקה אֶתנית "נמוכה", אל ה-mainstream.


במקביל למועדוני זֶמר שהוקמו אז ביפו בסגנון הטבֶרנות היווניות, שבהן מוּשָׁרים השירים לצלילי הבּוּזוּקי (מועדון "כליף", ה"חמאם", "עומאר כ'יאם", "אריאנה" ועוד), התחיל אלתרמן לשלב בשיריו ובפזמוניו מוטיבים ים-תיכוניים למכביר; ואכן, שירו "זֶמר מפוחית", הכתוב כדואט, פותח במילותיו של הספן: "יֵשׁ בָּתֵּי יַיִן וְטָבֶרְנוֹת וְקֻבּוֹת יֵשׁ."


האם אוריאנה מפזמונו של אלתרמן היא נערה מהוגנת, שמתגעגעת לבן-זוגה? מן הצד האחד, ייתכן שהשיר אכן מתאר אהבה ותשוקה של אוהבים צעירים בנוסח שיר-השירים, והוא אכן גדוש באינוֶורסיות של פסוקי שיר-השירים. לאורכו יש הדים של פסוקים כגון "אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה" (א', א'); "כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" (ב', י"א); "עַל-מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים" (ג', א'-ג'); "פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר" (ה', ו'); "אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים" (ו', א'); "בְּרַח דּוֹדִי" (ח', י"ד).


ואולם, העלמה במזמורי שיר-השירים ממליצה להשהות את מעשה האהבה, ומשביעה את בנות ירושלים "אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (ב', ז'; ג', ה'; ח', ד'), ואילו כאן הגבר ממליץ ארבע פעמים לקטוף את האהבה ללא דיחוי ("הָעֶרֶב, כָּרֶגַע, כְּבָר").


מן הצד האחר, אין מדובר בצעירה הנענית לחיזוריו של אוהבה, אלא בנערה המציעה לגבר להיפגש אתה בכיכר (אף מזכירה שאין זו פגישתם הראשונה בכיכר).


האם ה-landmark שהיא מציעה לפגישה הוא כיכר השעון ביפו – שבינו לבין "השטח הגדול" ומועדון "אריאנה" השתרע פעם איזור הזנות של יפו, שירד עד הים, כמתואר בספרם של נחום גוטמן ואהוד בן עזר – "בין חולות וכחול שמיים"? בספר כלול תיאור צבעוני של הנשים בריאות הבשר המדיפות ניחוחות של בשמים אוריינטליים, שסיפקו את שירותיהן לחיילים בריטים שיכורים מיין ובירה. *


ומדוע בחר אלתרמן בשם "אוריאנה"? "אוריאנה" הוא כינויה של המלכה אליזבת הראשונה, שכל משוררי הדור חברו יחדיו להגיש לה ספר בשם זה. ספר זה – The Triumphs of Oriana – הוא קובץ מדריגלים מ-1601 שרובו אודות ושירי תהילה לאליזבת הראשונה. גם בשיר שלפנינו שכל אחד מארבעת בתיו מכיל בית מרובע שאליו צמוד בית בן שבע שורות (Heptastiche), או septet, נוצר כעין רונדל, הדומה גם למדריגל.


אלתרמן פנה אל המדריגל=madrigal בשיר "כֵּן, נכון, אתְּ צודקת" (במחזהו "אסתר המלכה"). מתוך אַנַכרוניזמם גמור – כב"שירי המגילה" של איציק מאַנגר – ליצן החצר במחזה זה חי בעולם המזרחי העתיק, ובה בעת שר לגבירתו המלכה מדריגל מערבי, שאינו משתלב עם עולמה של מגילת אסתר ("אֲנִי מוֹנְדְרִישׁ הַהֵלֶךְ, עֲקֹם הַכָּתֵף / מִשְׁתַּחֲוֶה לָךְ מַלְכָּה, מִשְׁתַּחֲוֶה קֵיסָרִינָה [...]) ("כִּי רַק לָךְ נְשָׂאתִיהוּ מַתָּת וְשָׁלָל").


נזכיר עוד כי בית בן שבע שורות, הנקרא גם rhyme royal, מצוי גם בשיר הילדים "מסעות בנימין מטוּדֶלה", וייתכן שבאמצעותו ביקש אלתרמן ליצור אווירה של טבֶרנה ים-תיכונית עם ניחוח ספניולי.

*

השירה העברית לא הרבתה בשירי carpe diem ("תפוס את היום"). אמנם גם לעברית יש גירסה משלה לפתגם לטיני זה (במילותיו של הנביא: "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת"; ישעיהו כ"ב, י"ג). עם זאת, אין הזא'נר הנהנתני הזה של ה-carpe diem רוֹוח כל כך בשירה העברית, הגם שיש לו נציגים אחדים אצל גדולי המשוררים.


בפזמון הקל "זה יעבור" השתמש אלתרמן בטיעוניו של ז'אנר זה, באמרו: "לָכֵן, כָּל עוֹד עֵינֵינוּ / מִשִּׂמְחָה זוֹרְחוֹת, / אֱהַב אוֹתִי הַרְבֵּה, / הַרְבֵּה, הַרְבֵּה מְאוֹד. / הַבֵּט: הַיּוֹם זוֹהֵר / עַל אֶרֶץ וְשָׁמַיִם. / מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹבֵר, עוֹבֵר / יָקָר הוּא שִׁבְעָתַיִם."


יתר על כן, בנוסח הארוך של הפזמון האלתרמני המוקדם, זה נאמר במפורש: "אֱהֹב אוֹתִי הַיּוֹם" – כלומר, "תפוס את היום." כלולה כאן המלצה לתפוס את רגעי התשוקה ללא דיחוי, בעודם בחוּמם, ולא להניח להם לחלוף ללא מימוש (וכך גם בפזמון המאוחר "אוריאנה" שבָּתיו מסתיימים בשורת המחץ הדורשת לתפוס את הזמן ולנצל את הרגע בעודם בחוּמם: "הָעֶרֶב, כָּרֶגַע, כְּבָר").


עם זאת, שירי "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" של אלתרמן הם שירים המהפּכים לגמרי את כלליו המקובלים ואת מוסכמותיו של הז'נר הקרוי "carpe diem" ("קטוף את היום") שהוא בדרך-כלל שיר פיתוי, שבּוֹ הגבר מנסה להדיח את הנערה, או את העלמה, לוותר על בתוליה, ליהנות מהנאות הרגע מבלי להתחשב ביום המחר. בשירי "carpe diem" הקונבנציונליים, הגבר מחמיא לאישה עד אין סוף כדי לקנות את לִבָּה: לשכנע אותה לבוז למוסכמות חברתיות ולהשתחרר מִכּבלי הצניעות.


לעומת זאת בשירו של אלתרמן "זה יעבור" (גם בנוסח הקצר המצוטט לעיל, אך בעיקר בנוסח הארוך המובא על-ידי מנחם דורמן בספר פזמונים ושירי זֶמר) האישה היא זו המבקשת מהגבר להתעלס אִתה באהבים, אף מציעה לו לממש את הצעתה ללא דיחוי, ואילו הגבר מסויג למדיי. בפזמון "אוריאנה", החיים הם היא זו שגרמו לאישה להעניק את חסדיה ללא דיחוי. הגבר דוחה את האישה במילה "מניאנה" ("מחר" בספניולית, ולמעשה המשמעות של מילה זו היא "לא היום" בלי הבטחה מפורשת ומחייבת מתי ייפגשו השניים).


בשירי "carpe diem" מקובל שהגבר הוא המתחנף לאישה ועוטף אותה במתנות ובחמאות, ואילו בשיר "זה יעבור" האישה מחמיאה לעצמה, והגבר נאלץ על-כורחו להנהן אחר דבריה, ולהסכים אִתם בלי התלהבות יתֵרה: "וַאֲנִי אֶלְחַשׁ – הָיִיתִי נֶהְדֶּרֶת... / וְאַתָּה תַּסְכִּים: / – כֵּן, חֲמוּדָה מְאֹד."


בעצם שיר זה של אלתרמן הוא מונולוג של האישה, המשחזר את תולדות האהבה שלה ושל בן זוּגהּ משנות העלומים ועד שנות הזִקנה, ובו הדוברת מתברכת בעצמה, עיוורת למצבהּ האמיתי. היא אינה חשה שהיא בעצם אוהבת את עצמה ומאוהבת באהבה, מבלי שתהא מוּדעת לכך שהגבר אינו מתפעל ממנה כפי שהיא מתפעלת מעצמה.


לעומת זאת, "אוריאנה" הוא שירו של גבר הניצב על קו הקץ, והוא מבין להוותו כי "כָּךְ עָפוּ חַיִּים, אוֹרִיַּאנָה, / שָׁטְפוּ כְּמוֹ חוֹל נִגָּר." שעון-החול של החיים הגיע אל גרגיריו האחרונים, וברור "שֶׁכְּבָר אֵין מָחָר." הנאות החיים שמאחוריו כבר נגוזו, ואת הנעשה אין להשיב. אוריאנה תישאר גם ביום המחר ללא הגבר של חייה, לאחר שזה כבר ייעלם מן האופק וישאיר אותה בגפה.


זהו שירו העצוב והמתרונן כאחד של המשורר שימיו ספורים. בסוף חייו עבר כאמור אלתרמן בשיריו ובפזמוניו מ"כרם התימנים" אל השכונות הדרומיות והשווקים הדרומיים של העיר, בסביבת מגוריה של אהובתו צילה בינדר. החיים חלפו, האהבה כבר דעכה ונתמסמסה, אך הוא המשיך לדאוג לאהובתו, שהקדישה לו את חייה, עד יום מותו. גם מצוקתו הכלכלית (חוב גדול לרשויות המס), שמיררה את חייו בשנותיו האחרונות, וגם דאגתו לאהובתו, שנשארה ערירית ובודדה, הותירו הדים בשיר "אוריאנה", המבכה את גורלו של אדם העומד לסיים את חייו בתחושת כישלון. האני-הדובר בשיר "אוריאנה", שיש לו כאמור זיקה אמיצה לדמותו של אלתרמן, מתייסר על החמצת החיים שחלפו במהירות, ללא שוב.


בהערות הבימוי שנותרו מן המחזה שנגנז (המופע "צץ וצצה" הוא אוסף פזמונים ממחזה זה) נרשם על הפזמונים האחרונים: "אוריאנה" – "על הסף" – "באמצע המישור":


דפדפת מטייל ברחוב. בקצהו מתחילים להבהב שלטי מועדון-לילה "אוריאנה". דפדפת נכנס למועדון. המקום שרוי באפלולית. רק במת-ההופעות מוארת. המלצר ניגש אליו. המלצר הוא צץ [הגבר מן הצמד "צץ וצצה" – ז.ש]. בין השניים מתקיימת שיחה מקאבּרית, לאחר שמתברר כי דפדפת אינו יחיד במועדון. מלבדו יושבים אל השולחנות צלמי-אדם, שהם ממש העתקה שלו. לשאלתו מה הללו מחפשים כאן, משיב צץ שהם מחפשים את הזהות האבודה. צץ מפסיק את השיחה ואומר: "שקט. התוכנית נמשכת." הזמרת שרה שיר "אוריאנה", אחריו שיר "על הסף", אחריו את שיר-הסיום – "באמצע המישור". לפני שהזמרת שרה את השיר הזה, אומר צץ: "עכשיו עוד שיר אחד על נושא כללי יותר."


במועדון יושבים אפוא צלמי-אדם, ולא בני אדם חיים. השיר הוא אפוא danse macabre ("מחולת המוות") ובו דמויות ללא רוח חיים. שינוי השם מ"אריאנה" (שמו של המועדון היפואי) ל"אוריאנה" רומז כמדומה שאלתרמן שואל את עצמו: "אנה פנה אורי?" – מדוע הכזיבו ההבטחות? או מדוע רימוני הכוכבים?


השם "אוריאנה" מכיל בתוכו את הזהב ("or" בצרפתית; "aurum" בלטינית) ואת ה"Aurora" (אלת השחר במיתולוגיה הרומית, שעל שמה נקראים גם אורות הזוהר הצפוני). השיר כולו מתרחש בלילה, או במועדון לילה, ושמהּ של האישה הנחשקת עומד בניגוד גמור לרקע האפלולי של מועדון הלילה.


ביצירתו הראשונה שהתפרסמה בעיתונות – שירו "בשטף עיר" [1931] – תיאר אלתרמן את העיר בדמותה זמרת מועדונים "זְהַבְהַבָּה" היוצקת בערב האפור את שיריה משׂפתיה הצבועות בשפתון אדום, ובשיריו המאוחרים חזר אל מוטיבים מן השירים שבהם נפתחה ארבעים שנה קודם לכן הקריירה שלו כמשורר.


אלתרמן הוסיף להיפגש עם צילה בצל, בחשכת הלילה, והקשר רב-השנים עִמה הלך והעיק עליו מיום ליום. בשלב זה הותירוהו החיים בתחושה שהוא זרע רוח וקצר סופת קדים. את חייו סיים המשורר הענק בתחושה של אכזבה וכישלון – בתחושה של מלך שהופל מכיסאו בידי שֵׁדי שחת ושְׂעירים, שגזלו ממנו את כתרו והצליחו לִמחות את שמו מכל אתר ואתר.


זך הרגיש שהוא הצליח במלאכת ההרס, ובאמת אחדים מצעירי דור המדינה חשבו כמוהו: שהם הצליחו בהבל פה למחות את שמו של אלתרמן ולמחוק אותו מן המפה.


מה מצער לדעת שבתחושת דיכאון כה קשה סיים אלתרמן את חייו, אך כמה מנחם לדעת שתקוותם של יריביו נכזבה. עץ בעל שורשים עמוקים ונוף רחב אין עוקרים בהבל פה. ההיסטוריה משלמת למי שמנסים את כוחם במעשה עקירה כזה, ומעמידה אותם במקומם הראוי.