העברית כמרגלית שבָּלַע העם בלוֹעוֹ

עודכן ב: יונ 9

על מחשבת הלשון של ביאליק


א. גילויים של אי-אמון בתחיית השפה העברית

חיים נחמן ביאליק התחיל את פעילותו הספרותית והציבורית בראשית שנות התשעים של המאה התשע-עשרה – בתקופה של התעוררות לאומית גדולה, שהגיעה לשׂיאהּ בשנות התכנסותם של שלושת הקונגרסים הציוניים הראשונים (1897 – 1899). היו אלה שנות פריחה מואצת של הספרות העברית ושנות מעברו של החינוך העברי מן ה"חדר" המסורתי אל ה"חדר המתוקן". היו אלה גם השנים שבהן התחילה העברית לקום לתחייה ולהפוך לשפת דיבור. חרף כברת-הדרך הגדולה שעשתה התרבות העברית ב"דור התחייה", ביאליק וחבריו עדיין נתקלו בראשית דרכם בדברי הסתייגות לא מעטים שפקפקו ביכולתה של "שפת הספר" לעמוד בתהליך הקשה וחסר התקדים שעתיד היה לעשותהּ בתוך שנות דור לשפה חיה, המדוברת בפי כול והמסַפּקת את צורכי החיים החומריים והרוחניים.


בשנות הגולה הארוכות שימשה העברית כידוע בעיקר לצרכים ליטורגיים ופדגוגיים ורק כשלושה-ארבעה דורות לפני "דור התחייה" שינתה את ייעודיה והייתה לשפתה של הספרות החדשה. הספרות של "דור המאספים"1 הייתה אפוא הניצוץ הראשון שהצית את תהליך תחייתה של השפה העברית (כמאה שנה לפני כניסתו של ביאליק ל"קריית ספר" העברית). שנות התסיסה שקדמו למהפכה הצרפתית חוללו במערב אירופה תהליכים רחבי הֶקֵּף של שִׁחרור ודמוקרטיזציה. אלה זעזעו גם מקומות נידחים ברדיוס ההשפעה של המהפכה, ואחת מתגובות המִשנה המינוריות של המהפכה הצרפתית הייתה הפיכתה של העברית לשפת חולין שניתן לכתוב בה על כל נושא, אפילו על יפי הטבע ומַנעמי האהבה. מהפך זה הוביל כמובן לאָבדן מעמדה של העברית כ"לשון קודש".


שינוי זה שאירע ב"דור המאספים" והתחזק אט-אט לאחר שנפוליון ביטל את זכותם של הרבנים בהולנד להטיל חרם על "פורצי הגדר", לא נתקבל בברכה בכל קהילות ישראל. הוא הגיע למזרח אירופה בתום מאבק שארך כמאה שנה, בתהליך אֶבולוציוני שקלט את הרעיונות הרדיקליים טִפּין-טִפּין ולא בלי תגובות-נגד של החוגים השמרניים. בסיומו כתב ביאליק הצעיר ברשימתו הגנוזה "המפרפּרים והמפרכּסים": "ובימים ההם כבר שקטה ארצנו ממלחמת ה'אבות והבנים' [...] ואפילו הקל שבקורוספונדנטי 'המֵליץ' התבושש לכתוב אז 'קרני ההשכלה לא חדרו עוד אל חשכת עירנו'" (ראו בספר כתבים גנוזים שההדיר משה אונגרפלד בשנת תשל"א).


לכאורה מלחמת "בני אור בבני חושך" של תקופת ההשכלה הגיעה לסיומה בדורו של ביאליק, אך אז התחיל מאבק נוסף על הפיכתה של העברית ללשון מדוברת; ואם המאבק על הפיכתה של העברית מלשון קודש ללשון ספרות החולין עורר התנגדויות רבות– לא כל-שכּן הניסיון להפוך את העברית ללשון דיבור "פשוטה" ויום-יומית. ניסיון זה נתקל בראש וראשונה בהתנגדותם של החרדים שעדיין ראו בעברית "לשון קודש", אך גם בקרב החוגים הליבּרליים עורר הרעיון ספקות והסתייגויות. אפילו בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, כתב בספרו מדינת היהודים (1896) בפרק המוקדש ל"שפת ארצנו" שאין לפי שעה סיכוי שבמדינת היהודים ידברו בעברית, בשפה שאיש אינו יכול להשתמש בה אפילו לשֵׁם פעולה יום-יומית קלת-ערך כקניית כרטיס נסיעה ברכבת:


רבים אולי יחשבו, כי יכבד ממנוּ להבין איש את שפת רעהו, יען אשר אין לנו עוד שפה אחת המדוברת בפי כל העם. הן לא נוכל היום לדבר עברית, כי מי מאתנו יש לאל ידו לדרוש פתקא למסעו במסילת הברזל בשפת עבר? אבל גם הדבר הזה פשוט הוא מאוד. כל איש ידבר שם בשפה, שבָּהּ חוּנך ובה הגה מנעוריו בארץ מולדתו. ומדינת השווייץ תוכיח, כי יוכלו עמים שונים, המדברים שפות שונות, לשבת כאחים יחדיו. גם בארצנו החדשה נהיה כולנו את אשר היינו פה, כאשר לא נחדל לעולם מאהוב את ארצות מולדתנו בכל נפשנו. שפות הז'רגון הבלולות והמנוּולות, שפות הגיטו, השגורות עתה בפינו לא תישמענה עוד. [...] השפה אשר תסכון ביותר לענייני המסחר והעסקים הכללים תהייה במשך העת לשפה המדוברת בארצנו. תכונת לאומיותנו הן נפלאה ויחידה היא במינה; כי הקשר היחיד המאחד אותנו לעם אחד הנהו עתה: דת אבותינו לבדה.2


תאודור הרצל לא האמין אפוא שב"מדינת היהודים", שאת דמות דיוקנה העלה בחזונו, ידברו בעברית, ושיער שתהא זו מדינה ללא שפה רשמית אחת. ואם הרצל חשב שהפיכת העברית של הספרים ללשון חיה הוא רעיון חסר תוחלת, לא ייפלא שהאוריינטליסט הגרמני תאודור נלדקה (Nöldeke), חזה חזוּת קשה לרעיון תחיית הלשון העברית. בלשן זה, שהתמחה בשפות שמיות עתיקות ונתן את עיקר חילו לחקר תרבות האִסלאם, לא הסתיר את אי-האהדה שרחש כלפי הרעיון הציוני. במהדורת 1911 של האנציקלופדיה בריטניקה בערך "השפה העברית" כתב תאודור נלדקה שההסתברות לתחיית העברית נמוכה ושהסיכויים למימוש החלום הציוני מעטים:


The dream of some Zionists, that Hebrew – a would-be Hebrew, that is to say – will again become a living, popular language in Palestine, has still less prospect of realization than their vision of a restored Jewish empire in the Holy Land.3


חלומם של ציונים אחדים, שהעברית – כלומר, העברית שלעתיד לבוא – תיעשה שוב שפה חיה ועממית בפלשתינה, סיכוייו להתגשם עדיין פחותים מן הסיכויים למימוש חזונם בדבר הקמת מעצמה יהודית מחודשת בארץ הקודש. [מאנגלית: ז"ש]


האוריינטליסט החשוב לא ידע כנראה שבשנים הראשונות של המאה הוקמו במושבות בתי-ספר עבריים ובשנת 1905 נוסדה הגימנסיה הרצליה שבָּהּ התנהלו הלימודים בעברית. הוא אף לא זכר כנראה שאין זה מתפקידם של אנשי מחקר להתבונן בכדור של בדולח ולנבא עתידות. עד מהרה נתבדתה תחזיתו הקודרת בדבר סיכוייהם הקלושים של תחיית העברית ושל יעדי הציונות; והוא, שמחקריו מעידים בבירור על עמדתו הפרו-אִסלאמית, לאחר שראה את נבואת השווא שלו מתנפצת לנגד עיניו, לא טרח כמובן להודות בטעות ולהביע התפעלות מן הנס חסר התקדים. תחיית הלשון המדוברת הלכה ונעשתה מחלום אוּטוֹפּי הזוי של קומץ תימהונים לעובדה קיימת, ובתוך שנות דור או שניים נשתגרה העברית ברחוב ובשוּק, בגנים ובבתי-הספר, בבתי-העם ובתאטראות. כידוע, העברית היא כיום שפתם של מיליונים, לרבות כשני מיליון ערביי ישראל ורבבות עובדים זרים. מעולם לא אירע ששפה עתיקה, שירדה לכאורה מעל במת ההיסטוריה, תקום לתחייה ותגשים את חלומם של מחייהָ להיות שפה ככל השפות –שפה מודרנית המסַפּקת את צורכי החיים המתחדשים.



ב. הסבריו של ביאליק לנס תחיית השפה העברית

ביאליק הבין את גודל הנס, והסביר שרעיון תחייתה של העברית כשפה מדוברת מצליח להתממש ולהכות שורש רק משום שבשנות הגלות הארוכות הייתה העברית "חנוטה" בין דפי הספר. כל אחת מהגָלויות שבפּזורה היהודית שממזרח וממערב בראה לשון דיבור מִשלה הדומה לשפת המדינה (דיאלקטים שונים של יידיש, לדינו, ערבית-יהודית, פרסית-יהודית, ארמית חדשה, ועוד), ומשום כך ניתן היה לחולל בבוא העת את נס התחייה. הָא כיצד? לפי מחשבת הלשון של ביאליק נשמרה השפה העברית במשך אלפיים שנות גולה כי לא השתמשו בה לצורכי היום-יום. ללא לשונות היהודים, גרס, הייתה העברית נכרתת מזמן מתחת השמים כשם שנכרתו ונעלמו כל הלשונות הקדומות. אלמלא נתהווּ לשונות מדוברות כגון לשון יידיש, היה העם משתמש בכל תפוצה מתפוצות ישראל בדיאלקט עברי שונה, עד שהייתה העברית דועכת, מתמסמסת כליל ומתמזגת עם השפה המקומית. בדברים שנשא באחת ממסיבות "עונג שבת" אמר המשורר:


הגיעו נא, רבותיי, מה עלתה לה לקריאה העברית, קריאה בספר. כמה וכמה דיאלקטים נוצרו, והם שונים זה מזה תכלית שינוי (פולני, ווהליני, ליטאי, ספרדי, תימני, ועוד ועוד). ומה היה עולה לנו, לוּ הייתה הלשון מדוברת בפינו? הרי לא היינו יכולים בשום אופן להחיות כעת לשון עברית לשם העברים [...] צדקה עשה הקב"ה עם הלשון העברית, שלא הייתה מדוברת בפי האומה בארצות גלותה.4


בהרצאה "יידיש ועברית",5 חזר ביאליק וחיזק את השערתו שקיומה של העברית בין דפי הספר הוא ששמר אותה לדורות רבים. לשונות היהודים ספגו את ההשפעות הזרות, טען, ואילו העברית נשארה בטָהרתה, כפי שהייתה לפני אלפיים שנות גולה. לשונות היהודים הן שהצילו את העברית מתהליכים של פיחות והסתאבות החלים בכל הלשונות החיות, וגורמים להן בסופו של דבר לדעיכה ולגוויעה. עתה, משמתחיל העם לחזור מכל קצות תבל אל ארצו שמִקדם, ניתן להחיות את העברית הקדומה ולעשותה שפה מודרנית, כי כל בני-העם מכירים את העברית הקדומה, ולא עשרות דיאלקטים עבריים בלולים ומבולָלים, מסואבים ופגומים. בהרצאה אחרת הִטעים ביאליק והדגיש את הרעיון הזה שלפיו לא היה אפשר להחיות את העברית כשפת הדיבור של ימינו אלמלא נשמרה אחרי החורבן בספרים בלבד; שאם לא כן, חזר וטען, בכל תפוצה היו מדברים עברית אחרת, ולא היה אפשר להאחיד את כל הניבים:


איזה אינסטינקט פנימי שמר על הלשון העברית שלא תהא מדוברת. אלמלא כך היו לנו עכשיו עשרים לשונות עבריות, דיאלקטים שונים והברות שונות דוגמת הלשון הסורית. כל לשון זרה הייתה אז ניכּרת ומבצבצת בעברית. איזה חוש טבעי שמר על לשוננו, שתישאר לשון הספר. הספר שמר על אחדות-הלשון – ויש לנו עכשיו שפה אחת. הכל הוכנס לאוצר-הפקדונות של האומה כולה, דוגמת אותה גפן-של-זהב, שכל אחד היה תולה בה את אשכולו. כל האומה כולה חסתה בצל האילן הגדול. יש איזה תחום, קו החותם את היצירות הספרותיות בין מה שנוצר בארץ-ישראל ומה שנוצר אחר-כך. הספר – זהו הדבר היותר קל להעבירו ממקום למקום.6



מחשבת הלשון של ביאליק הושפעה לא במעט משני חלקיו של מאמרו פורץ הדרך של אחד-העם "לשאלת הלשון" ("הלשון וספרותה"; "הלשון ודקדוקה"), והֵדיו ניכּרים היטב במאמריו בענייני לשון המכונסים בכתביו במדור "דברי ספרות" ובנאומיו המכונסים בשני הכרכים של הספר דברים שבעל-פה. כמו אחד-העם גם ביאליק האמין שיש לשכלל ("לסלסל") תחילה את המחשבה; שהחייאת הלשון תיעשה בעקבות הכנסתן של מחשבות רעננות ופוריות אל הספרות, ולא מתוך החלטה של פילולוג זה או אחר להכניס אל המילון העברי כל מילה המצויה במילונים זָרים.


מאחד-העם למד ביאליק להתנגד לכל חידוש שריח של התייפייפות עולה ממנו. הוא דיבר כל ימיו בזכות הפַּשטות הרֵאליסטית הן בלשון הן בעיצוב האמנותי; בזכות היכולת להכיר את המציאוּת כמוֹת שהיא ולבטא אותה כראוי, ונגד המליצות הנבובות המעַוותות את פניהָ.7 מתוך כך התנגד גם לסלסולי הלשון המתחכמים של משוררי ההשכלה, קודמיו בשירה העברית, וגם לתחבולות הלשון של ממשיכיו, סופרי המודרנה. לדבריו, המודרניסטים לא הביאו בלשונם הראוותנית חידוש מקורי אלא המשיכו את דרכיה של "המליצה" המשכילית, שנועדה להדהים את ציבור הקוראים בהברקותיה. על כתיבתו העיד שהיא משתדלת למסור את הדברים כמוֹת שהם, "בלי פרכּוּס" (כדברי האני-הדובר על המסופר בפתח הסיפור "החצוצרה נתביישה").


ועוד הסבר היה למשורר, שאותו פרשׂ לפני ועידת המורים הראשונה באודסה באלול תרע"ז, שבָּהּ הִציב חיץ גבוה בין ציוֹנים חובבי שפת עֵבר כמוהו לבין שתי מפלגות אחרות שסחפו בדורו חסידים ומעריצים רבים: האחת היא מפלגתו של שמעון דוּבּנוֹב והאוחזים ברעיון האוֹטוֹנוֹמיזם, שלא האמינו בחשיבותה של תחייתה ארץ-ישראל לקיומו של עם ישראל, וגרסו שהיהודים הפכו זה מכבר לעם שהעולם הוא ביתו ואין הוא זקוק לטריטוריה משלו. השנייה היא מפלגתם של היִידישיסטים שראו ביהודי מזרח אירופה אומה בפני עצמה שכבר התנתקה מזמן משאר הגָלויות והזכאית לאוטונומיה תרבותית ולאומית מִשלהּ בלשון היהודית, שהיא שפה חיה, ולא בעברית הקדומה, שנחשבה בעיניהם שפה מתה. על התנועה הציונית, המאמינה ב"חוט המשולש" של עם ישראל, ארץ-ישראל והלשון העברית ותרבותה, אמר ביאליק:


אנחנו, המחנה השלישי, היודעים, שלשון וארץ הן מַתָּנוֹת הניתנות מאת ההיסטוריה רק פעם אחת, אנחנו רואים את כל השינויים כקלקלה, כמום, כמקרה רע. האסון נשאר אסון, אפילו אם הוא מאריך ימים. העיוור אפילו אם הוא מאריך ימים במומו, אינו חושב את מומו לנורמה אלא לאסון. ולפיכך אנו אומרים, שכל זמן שלא נתייאשנו מן הגאולה ויש אמונה לתחייה, הקלקלה נשארת מום ולא נורמה.8


ומאחר שאָבדן הארץ ואָבדן הלשון המדוברת נחשבו בכל שנות הגלות כתקלה וכמום, ולא כמצב נורמטיבי שראוי להשלים אִתה, טען ביאליק, נשארה בכל הדורות התקווה לתקן את המעוּות ולחדש את פני המציאוּת. במאמריו ובנאומיו חזר ביאליק והסביר שלמעשה העברית לא הייתה שפה מתה, כמו רבות מן השפות העתיקות שירדו מעל במת ההיסטוריה. בכל שנות הגלות, שבהן לא הייתה העברית שפה מדוברת, היא לא ממש חדלה להתקיים: הבָּנים למדו עברית ב"חדר", אבותיהם התפללו בעברית, והבָּנות שלא נשלחו ל"חדר" והשתמשו בלשונות היהודים הכירו ברוּבּן לפחות את האלפבית העברי (בכתב רש"י אמנם). התקווה לחדש את המציאוּת (בחינת "חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם"; איכה ה, כא) שמרה על הגחלת ואִפשרה את תחיית העם, הארץ והלשון העברית.


הסבר זה של ביאליק מתלכד היטב עם ההסבר הפסיכולוגי שהעניק בשעתו פרץ סמולנסקין, עורך השחר (1868 – 1885), בחוברת הראשונה של כתב-העת שלו, שבָּהּ הציג את כתיבתם של בני-דורו בעברית כביטוי לגעגועיו של העם לאחד מהאוצרות הלאומיים היחידים ששׂרדו, איחדוהו ועשוהו לישות לאומית אחת: "כל העמים יציבו להם מצבות אבנים, יבנו מגדלים, ישפכו דמם כמים לבל ימח שם עמם ושפתם מקרב הארץ, המה ייחלו בכליון-עיניים ליום ישועה עת תשוב הממלכה להם, ואם ירחק חוק היום ההוא לא יחדלו מִצַפות. ואנחנו, אשר אין לנו לא מצבה ולא ארץ, לא שם ולא זֵכר, רק המצבה האחת, הזיכרון האחד הנשאר לנו מחָרבות מקדשנו, היא השפה העברית, והמה יֵבושו או ימאסו בה, לכן המואסים בשפת עבר ימאסו בהגוֹי כולו, לא שם ולא להם זכר בקרב בית ישראל, בוגדים הם בעמם ואמונתם".


ולאחר עלייתו ארצה ראה ביאליק טעמים נוספים שאִפשרו את תחיית השפה ואת תיקון הקלקלה שגרמה לעברית המדוברת תרדמה בת אלפיים שנה: בשנות העליות הראשונות זכתה העברית לעֶדנה בזכות עקשנותם של החלוצים שגזרו על עצמם שלא לדבר בשפת אִמם ובזכות מלחמתם הקנאית של גופים כדוגמת "גדוד מגיני השפה העברית" שהאיצו את תהליכי ההתאזרחות של השפה ברחוב ובשוק, והתנגדו לשימוש בלעזים במוסדות ההשכלה הגבוהה שקמו אז ברחבי הארץ. גם עלייתם ארצה של יהודים מבּני כל התפוצות הפכה את התחייה לכורח ולאילוץ, שבלעדיהם עלולה הייתה "מדינת היהודים" להיעשות קונפדרציה של קנטונים ומובלעות, שלכל אחד מהם לשון משלו.


ג. בחירתו של ביאליק בעברית לפי עקרון הברֵרה טבעית

במרחבי יצירתו של ביאליק, לסוגיה ולתקופותיה, לרבות יצירתו המסאית והאֶגרונית, אין אפילו עדוּת אחת הרומזת על לבטים כלשהם באשר לשאלה שהעסיקה את סופרי הדור: האם לבחור בעברית או ביִידיש כלשון היצירה. לשון יִידיש שימשה אמנם את המשורר בחיי היום-יום כלשון הדיבור גם לאחר שעלה ארצה, אך הבחירה הבלעדית בעברית כלשון היצירה הייתה לביאליק בחירה טבעית ומובנת מאליה למן הרגע שבּוֹ נטל את הקולמוֹס לידו והתחיל בחיבורן של היצירות הראשונות – שירי בוסר שרובם נגנזו ומאמר קצר בשם "רעיון היישוב", שנדפס בעיתון המליץ לשנת תרנ"א (1891).9


הייתה זו בחירה טבעית ומובנת מאליה כי היא נבעה מתוך האמונה שהשפה העברית היא שפת היצירה האחת והיחידה של עם ישראל לדורותיו, להבדיל מן הז'רגונים למיניהם ששימשוהו לאורך הדורות. גם לפני שיצא העם בגלות וישב עדיין בארצו הוא נזקק לארמית לצרכים פרגמטיים של חיי היום-יום. ביתר שאת הוא נזקק ללשונות היהודים (לשון יִידיש, לדינו, ערבית יהודית, פרסית יהודית, ועוד),10 במרוצת אלפיים שנות גולה. אף-על-פי-כן, גם בשנות הגלות הארוכות נכתבו היצירות הלאומיות החשובות בעברית, ולא בשפה אחרת. ביאליק הדגיש בנאומיו כי רוב החיבורים שלא נכתבו בשפה העברית – קרי, אלה שכּתבו בני ארץ-ישראל בארמית, חכמי אלכסנדיה ביוונית או חכמי ימי-הביניים בערבית – לא נאספו עִם קנייני התרבות של עַם ישראל וצללו לתהום הנשייה, לרבות חיבוריו הערביים של רמב"ם.


בנאום שנשא בוועידה הראשונה של "חובבי שפת עבר" במוסקבה, באייר תרע"ז (1917), הסביר ביאליק כי "בצאתנו בגולה ויתרנו על הכול, ויתרנו על הארץ, ויתרנו על המקדש – אבל לא ויתרנו על הלשון".11 הלשון היא המבדילה בין עם לעם, ובה מצויה "השארת הנפש היחידה של שיטות ודעות" שתפקידן ההיסטורי נסתיים זה מכבר, אך שרידיהן נשארו בכֵליה עד עולם. לטענתו, כשיצא העם מארצו היה עליו לצמצם את המשא שיישא על גבו בדרך נדודיו, ועל כן קיפל את הכול בתוך הלשון:


בדרך נדודיה הרבים של האומה צריכה היתה למַעט במשא, כדי שתוקל עליה המלחמה, החליפה את המרוּבּה ב"מועט המחזיק את המרובה" והגיעה לידי הפשטה עליונה. הלשון נעשתה, איפוא, שומרת חינם של כל הקניינים הלאומיים. משל למי שנתן את כל נכסיו במרגלית אחת ובלעהּ – מיִראה מפני הליסטים. המרגלית – זוהי הלשון. הלשון היא שטר – שטר על נחלתנו ועל כל נכסינו הלאומיים, שטר המובלע בדמנו ובאיברינו. מי ששומר בידו את השטר – זכותו קיימת, ומי שאבד לו השטר – פקעה זכותו על הכול.12


העברית הייתה אפוא, אליבא דביאליק, כאותה מרגלית יקרה שאדם בולע בדרך נדודיו מחשש פן יפגעו בו שודדים ורכושו ייפול בידי זרים. כך תיאר גם את גלגולהּ של הבָּרקת האבודה, מתנת אִמו של העלם נתניה, גיבור "אגדת שלושה וארבעה". את בני עמו, הוסיף ביאליק וטען, אין הוא מסַווג לפי שיוכם הפוליטי למפלגה זו או אחרת, אלא לפי מידת ריחוקם או קִרבתם אל הלשון העברית.


מי שכָּרַת ברית-אהבה ראשונה עִם לשונו הלאומית וקשר עִמה את חלומות נעוריו ומשאת-נפשו – הוא לא יבגוד עוד בעמו לעולם. הבגידה הלאומית, טען, מתחילה לא עִם רפיון הדת והיחלשות האמונה, אלא עם הזנחת הלשון. דוגמה לכך הם האלכסנדרונים, שלא השאירו זֵכר בעמם. אלפי היהודים, שהשתמדו בימי-הביניים, כולם היו קודם מזניחי הלשון העברית, ועקב הזנחת העברית באו לידי כלָיה לאומית. זונחי הלשון ושוכחיה נשתמדו בכל אתר ואתר. בגמרא אנו מוצאים שני איומים הסמוכים זה לזה "ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית" (בבא קמא פב ע"ב). הסמיכות מלמדת, טען ביאליק, כי "מי שעושה שפת נכרים שפת הנפש לבנו, סופו של בן בנו לגדל חזירים"; כלומר, להתרחק מעַמו ומֵערכיו.


בתקופתו של משה מנדלסון, טען ביאליק, מחמת הצימאון הגדול להשגת אמנציפציה, התחילו יהודי גרמניה, ומשכילים אחרים בעקבותיהם, לכתוב בגרמנית ובשאר לשונות אירופה, והאומה נתפרדה לכמה אומות. גם במאה העשרים, הוסיף וטען, בוחרים יהודים רבים לתת מחֵילם בשׂדות נֵכר במקום להעניק את כשרונותיהם לעמם, וכניסוחו: "בוחרים הם להיות חוט ארוג במסכת זרה מהיות טלאי חדש על גבי טלאים ישנים". לביאליק היה ברור מלכתחילה שהוא, כמו מורהו י"ל גורדון שהכריז על עצמו "עֶבֶד אָנֹכִי לָעִבְרִית עַד נֶצַח",13 לא יבגוד בשפתו ולא יערוק מן המערכה להחייאת העברית ולהפיכתה לשפה מודרנית המתאימה לצורכי החיים ולצורכי האמנות גם יחד.



את מכתבו הראשון כתב ביאליק לסבו הקשיש בעברית. אף-על-פי ששפתו הטבעית, השפה שבּהּ חשב ודיבר, הייתה יִידיש, לא הִרבה המשורר הצעיר לכתוב בשפה זו: קומץ שירים, אף לא סיפור אחד, ומכתבים סְפורים לאשתו ולמיודעיו בתוך אלפי מכתבים שכּתב בעברית. את רוב שנותיו וכוחותיו הקדיש לכתיבה בעברית, ובה חיבר גם את איגרותיו "האוֹטוֹבּיוֹגרפיות" הראשונות ששיגר אל רֵעֵי נעוריו בז'יטומיר ממקום שִׁבתו בישיבת ווֹלוז'ין שבליטא.


בתחילה חשב שאַל לו לסופר עברי להשחית את כוחותיו בכתיבה ב"ז'רגון", בשפה בלולה ומשוּבּשת המעכבת את תחיית הלשון העברית. בשנות מִפנה המאה העשרים הוא ניאות לכתוב שירים אחדים ביִידיש, משעורכו וידידו יהושע חנא רבניצקי, שהקים ב-1898 את כתב-העת דער יוד, ביקש ממנו להשתתף בעיתונו כדי לסייע לאחד-העם האֶליטיסט והפּוּריסט, שלא פעם הביע את סלידתו מיִידיש ומן העיסוק בפולקלור, להגיע אל המוני בית ישראל. הימים היו ימי הקונגרסים הציוניים הראשונים, וביאליק הבין שאחד-העם לא הצליח להלהיב את ההמונים כשֵׁם שהצליח מתחרהו, תאודור הרצל, ועל כן הפּנייה אל הציבור הרחב, דובר לשון יִידיש, הייתה צו השעה. בהמשך דרכו, מקץ עשרים שנות יצירה דו-לשונית, שלא הניבו אלא עשרים שירי יִידיש בסך הכול, ודווקא משהחל לפתח יחס עמוק ליִידיש ולהבין את תפקידה ההיסטורי בחיי העם, נאלץ ביאליק לנטוש את הכּתיבה הספרותית בשפה זו. בשָׁלב זה כבר הבין כי מתנגדיה של התנועה הציונית עושים ביִידיש שימוש ציני ומניפולטיבי למטרות פוליטיות מוגדרות מראש (כלומר, עושים בה קרדום לחפור בו כדי לנגח את השפה העברית, לקעקע את מעמדה ולתקוע טריז בין המוני העם לבין האמונה ברעיון של תחיית העם בארץ-ישראל).


במציאוּת הגלוֹבּלית שבָּהּ אנו מצויים כיום – מציאוּת שבָּהּ אפילו ילדים קטנים מבינים אנגלית בשל חשיפתם הממושכת לכלֵי-התקשורת ושבָּהּ מעטים הם האנשים המשכילים שאינם שולטים בשפה זרה כלשהי, קשה להעלות על הדעת מה מצומצם היה בהֶקֵּפו עולמו הלשוני של ביאליק, ועם זאת מה עמוק היה ובלתי נדלה. הוא שלט היטב ב"לשונות היהודים" בלבד – ביִידיש ובעברית. בעברית כתב ונאם בעניינים שברומו של עולם, אך רק ביִידיש יכול היה לדבר באופן טבעי ובלתי מאולץ על ענייני היום-יום ה"נמוכים". כמו רבים מבני דורו שהגיעו ארצה כשנות דור לאחר פרוץ המהפכה של בן-יהודה וחבריו הירושלמיים, הוא הכיר בעיקר את העברית של הספרים, ולא את זו המדוברת ברחוב ובשוק. ועם זאת, הרצאות ונאומים שנשא בנושאים שברומו של עולם, לפני עלייתו ארצה ואחריה, מעידים על יכולת לשאת דברים בעברית מדוברת שטעמם לא נתפוגג בכמאה השנים שחלפו מאז ועד עתה.


מובן, יִידיש הייתה שפת הדיבור בבית הוריו ובבית הורי אישתו מניה, ואפילו עם רעהו ושותפו י"ח רבניצקי שוחח ביאליק ביידיש. שליטתו ברוסית ובגרמנית הייתה מוגבלת, שהרי לימודיו עברו עליו ב"חדר" וב"ישיבה". כאשר ענה ביאליק ברוסית על מכתביה של הציירת אירה יאן, שאיירה את מהדורת כתביו משנת תרס"ח, הוא נזקק לסיוע מידידיו. באוזני רעהו הצעיר, המשורר אביגדור המאירי, הודה כי שליטתו ביִידיש, שלכאורה הייתה צריכה לסייע לו בידיעת השפה הגרמנית, היא בעוכריו. לשון יִידיש מטעה אותו תכופות, במקום לסייע לו.14 ביאליק, מתרגמו של וילהלם טל, הודה אפוא ששליטתו בגרמנית לא הייתה מעולם שליטה של ממש.


בסוף ימיו התחיל ללמוד אנגלית כדי לתרגם את שקספיר. ידיעותיו הדרדקיות בשפה זו לא מנעו את תרגום המערכה הראשונה של יוליוס קיסר. מערכה יחידה זו שתרגם המשורר (ככל הנראה בסיוע תרגומה לגרמנית) תורגמה אמנם תרגום פרוזאי, חסר ריתמוס, אך פה ושם מצויים בה פתרונות מבריקים לצירופי לשון-נופל-על-לשון, כבדברי הרצען המאנישים את סוליות הנעליים: "רוֹפֵא נְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְבֻקָּעוֹת אָנֹכִי. נַעַל כִּי תֶחֱלֶה וְתֵאָנֵשׁ – אָנֹכִי אֶרְפָּאֶנָּה". עד סוף ימיו לא השתלט ביאליק כראוי ולוּ על שפה זרה אחת. מה גרם אפוא לאנומליה זו, שדווקא בלשון יִידיש, שבּהּ שלט שליטה בלתי מאולצת, ללא מצָרים, לא כתב ביאליק אלא כעשרים שירים בלבד?


ואף זאת: בעשור הראשון של המאה העשרים פרסם המשורר מחזור של "שירי-עם" עבריים, רצוף יִידישיזמים, כעין עיבוד פָּרודי של שירי-עם יהודיים אותנטיים, מאלה שהושרו ב"לשון האִמהות" הרכה. סינתזה כעין זו שיקפה גם את השקפתו החוץ-ספרותית באותו שלב של התפתחותו הרוחנית: חרף לגלוגו על חסידי שפת יִידיש, שביקשו בוועידת צ'רנוביץ (1908) להָפכהּ לשפה הלאומית של עם ישראל, הִמליץ ביאליק לחבריו, ממש באותה עת עצמה, לבל ייכּנעו לקנאותם חסרת הפּשרות של "גדוד מגיני השפה העברית" ולבל יוותרו על שפת יִידיש כעל שפת העראי של "דור המִדבּר", עד שיימלאו האסמים בר. בארץ-ישראל, כך האמין, ידעך מעמדה של שפת יִידיש בלאו הכי, ועל כן אין להשליך לאלתַר את כל קנייניה המרובים ככלי אין חפץ בו.


ביאליק כתב אפוא כעין שירי-עם בעברית, אף-על-פי שברור היה לכול ש"גיבוריהם" של שירים אלה, הנושאים בפיהם את המונולוגים שלהם, לקוחים ממציאוּת חוץ-ספרותית שבָּהּ הם ושכמותם אינם יודעים אלא יִידיש ומעולם לא לימדו לשונם דַבּר עברית. "גיבורים" כאלה הם למשל הדוברת החושפת באחדים משירים אלה את געגועיה לבן-זוג אוהב, או "השלימזל", בעלה של "הקליפה", או אבי הבנות קשות השידוך, המקונן על מר גורלו. לעומת זאת, הוא פנה אל הרטוריקה הנבואית בפעם הראשונה דווקא ביִידיש (למרבה האירוניה, השמיע המשורר לראשונה את דבר הנביא ואת דבר ה' בלשון יִידיש, ולא בשפה הטבעית שבּהּ ראוי היה שיישמעו דברים אלה). בעשור הראשון של המאה העשרים הוא החל לחבּר שירי תוכחה נבואיים ("דאָס לעצטע וואָרט" ["הדבר האחרון"], או "כ'בין ניט אויף אייער רוף געגאַנגען" ["לא באתי לקריאתכם"]), שלכאורה ראוי היה שייכתבו בשפת האבות העתיקה, החצובה באבן ובעלת הקול הרועם, ולא בלשון יִידיש, הרכה והמתנגנת. כך תרם ביאליק לכל שפה את מה שחָסַר בה: ללשון יִידיש תרם פתוס ושגב, רטוריקה מוגבהת, רגשי גאווה ואצילוּת של עם עתיק יומין; ואילו לעברית הכניס קללות וגידופים, צורות הקטנה (דימינוטיב) האופייניות לשפה המדוברת, אנחות קורעות לב, בדיחות וניבים עממיים, ועוד ועוד. תמיד ראה בעברית "גבירה" השוררת בביתה, ובלשון יידיש – "שפחה" היאה לאהבהבים; שבכוחה אמנם להעניק לו "בנים", אך אפשר שייאלץ לגרשה לארץ גזֵרה אם תתעורר מריבה בין "נשות הבית".


ואכן, עד מהרה התהפּכו היוצרות בין "השפחה" ל"גבירה", בין אישה לצרתה, או בין כלה לחמותה. כאשר הִשווה ביאליק את יחסי התלות ההדדיים של עברית ויידיש ליחסים בתוך המשפחה ("בחינת רות ונעמי"), היה המשל ברור לכול: העברית היא נעמי הזקֵנה, שירדה מנכסיה, וכַלּתהּ הצעירה והנכרייה, אלמנת בנה המת, אינה אלא יִידיש, האישה הזרה והנכרייה (הדומה בהֶבֵּטים מסוימים לגרמנית). זו הסתפחה אל האישה הקשישה וביקשה לכלכְּלהּ בימי עונייה ומרודיה, והגורל גמל לה והפך את האישה המואבייה, שנסתפחה לעם ישראל, לאם השושלת שמִזרעהּ יצא דוִד מלך ישראל.


ואולם בזמן שהעלה ביאליק דימוי זה בשנת תרפ"ז, כבר נשתנו הסביבה והנסיבות, ונתהפכו היוצרות: עתה הייתה העברית המדוברת שפה צעירה ומלבלבת, ואילו יִידיש – השפה הזקֵנה והנובלת.15 אף-על-פי-כן, יחסי התלות נותרו עדיין כשהיו: העברית עדיין נזקקה לסיוע ולתִגבור מבחוץ, אפילו מלשון יִידיש, שהחזיקה עדיין בחיקהּ אלומות בר די הצורך לכלכָּלתה של השפה הצעירה: מילים מן המוכן ללשון היום-יום, מינוח של בעלי מלאכה, דפוסי שיחה ומשא ומתן, דפוסי כתיבה אֶגרונית, שירי-עם ושירי-ילדים, ביטויי עגה, גידופים וקללות, ועוד כהנה וכהנה.


לאמִתו של דבר מניעיו של ביאליק לכתוב את עיקר יצירתו בעברית התלכדו עם ההשקפה שרווחה ב"דרך המלך" של הספרות העברית החדשה, ובמיוחד עם השקפתו של מורהו אחד-העם. המניעים לבחירתם של סופרי ישראל בשפה העברית כשפת היצירה הספרותית הבלעדית, או הכמעט בלעדית, השתנו מדור לדור ומתקופה לתקופה: בראשית תקופת ההשכלה נשבעו הסופרים אמונים לעברית מרצונם, והעדיפוהָ בדרך-כלל על פני יִידיש ועל פני הלעזים, מטעמים של תפיסת לשון טהרנית ("ללמד לשונם צחות"), שביקשה לשחזר את המודלים הנעלים ביותר של הלשון הלאומית. סופרים אלה אף טיפחו בלבבם שאיפה אוּטוֹפּיסטית של שִׁיבה אל המקורות הקדומים של עם ישראל, ובמיוחד אל התנ"ך, כמאמר הציווּי הקלסיציסטי "follow your fathers" ("לכו בעקבות אבותיכם"; כלומר, בעקבות המודלים הקלסיים של העבר המפואר).


ב"דור התחייה" בחרו סופרים לכתוב בעברית מטעמים של "שלילת הגולה", וכן מתוך צורך מיָדִי להחיות את השפה העברית, להגמישהּ ולעשותה שפה חיה ומדוברת, אך פה ושָׁם כתבו גם ביִידיש כדי לחדשהּ ולהגיע באמצעותה לקהל קוראים רחב – אל "המוני בית ישראל". בדור המודרנה, שניצניו נראו לאחר שנות המלחמה והמהפכה, על-פי-רוב נאלצו סופרי ישראל לבחור באפשרות אחת ויחידה, עקב אילוצים אידֵאולוגיים, שנכפו עליהם מִסיבות שהזמן גרמן ולא הותירו להם אפשרות לפסוח על הסעִפּים. במילים אחרות, בדור המודרנה כבר לא נחשבה תופעת הדו-לשוניוּת הסימביוטית תופעה מקובלת בקרב סופרי ישראל, ואלה נאלצו להכריע ולבחור בשפה אחת מִבּין השתיים. הכרעתם הייתה כרוכה בדרך כלל גם בהכרעה גאופוליטית שנתמצתה בשאלה הגורלית: "קֵדמה או ימה?".


ד. כיצד מרחיבין?

שאלת חידושם של מילים וצירופי מילים תידון בפרקים השלישי, הרביעי והחמישי. בשָׁלב זה נאמר רק כי מדיניותו של ביאליק בתחום הרחבת השפה העברית תאמה את המדיניות של חוג הסופרים באודסה שבראשות אחד-העם, מזה, ומנדלי מוכר-ספרים, מזה. הללו התנגדו לבריאת "יש מאין", והאמינו כי פעולת החידוש של השפה העברית היא פעולה אֶבוֹלוּציונית ארוכת-טווח שאין לעשותה בחיפזון ובפחז. ביאליק התריע נגד החידושים הפזיזים המסתמכים על מילים לועזיות:


הווּ זהירים בהכנסת מילים זרות אל השפה העברית! כי אם הנכם שוגים ומכניסים מילה חדשה, שהיא זרה לרוח השפה במשקלה ובצורתה, היא מביאה דיסהרמוניה בלשון, וזו הולכת ומתרבה מיום ליום יחד עם שימוש המילה הזרה בצורות שונות, וכל האחריות חלה על ראשי המחדשים הפזיזים. צריך שהמילה העברית תהיה עברית בשורשיה, ואם היא נטע זר, צריך שהרכבתה וזיווּגה יעלו יפה, כי גם הסינטאכסיס הוא יסוד לתחיית הלשון.16


ביאליק התנגד אפוא לשיטתם של אליעזר בן-יהודה ו"הירושלמים" שנטלו מילים לועזיות (בעיקר מן הגרמנית והצרפתית), והֲפָכון למילים עבריות. הוא חשב שיש להאט את קצב החייאת השפה ולתוּר אחר שורשים מתאימים שמהם תיבּראנה אלפי המילים החסרות בעברית בת-הזמן המבקשת לשַׁנות את תפקידה ולהיעשות שפה יום-יומית ומודרנית. ומאַיִן יימצאו המאגרים למילוי החסר? ביאליק חשב שאחד המאגרים החשובים ביותר לדליית חומרים למילים חדשות מצוי בארמית, וכדבריו: "אין לך ריזירבואר נאה להרחבת הלשון העברית מזו הארמית. ומובטחני, שיבוא יום ונהיה עדים למחזה לשוני מיוחד במינו: טמיעה גמורה של לשון מתה מיתה כפולה בתוך לשון מתה למחצה, המתעוררת לתחייה".17


ביאליק נאה דרש ונאה קִיים: לא אחת בחר להכתיר את יצירותיו בכותרות הלקוחות מן הארמית, ובכך תרם להטמעתם של הניבים הארמיים בשפה העברית. כך, למשל, הכתיר את אחד משיריו בכותרת "גבעולי אשתקד" על בסיס הצירוף השגור "שלג דאשתקד". הצירוף "שלג דאשתקד" הוא בעצם תרגום שאִילה (calque) של צירופים המצויים בשפות אירופיות אחדות. בעקבות "הבלדה על הנשים של פעם", שירו של המשורר הצרפתי הביניימי פרנסוּאַ ויוֹן, הצרפתים מדברים על " les neiges d'antan", האנגלים – על ""the snows of yesteryear והגרמנים על " der Schnee vom vergangenen Jahr". ביאליק נטל את המילה הארמית "אשתקד" (קיצור של "שַׁתָּא קַדְמָא" – השנה שעברה – שקיבל תוספת של אל"ף פרוסתטית) והעניק לה תצורה חדשה ("אֶשְׁתַּקֵּד") לצורך החריזה.


גם את מסתו "גילוי וכיסוי בלשון" הכתיר ביאליק בכותרת עברית שנגזרה על-פי המושגים הארמיים "אִתגליא" ו"אִתכסיא" שבספר הזוהר. אפילו הכותרת "לא זכיתי באור מן ההפקר", איננה בבחינת צירוף מקורי למהדרין. כותרת זו המכריזה על מקוריותו של האני-היוצר – על כך שאינו שואב את מימיו ממקורות לא-לו – מבוססת למרבה האירוניה על צירוף מִשנאי ידוע ("מהפקירא לא זכינא"; בבא קמא קטו ע"א), שאותו שאל ביאליק מהֶקשר חומרי-מוחשי שעניינוֹ כַּדי שמן ודבש והעתיקוֹ להֶקשר רוחני ומופשט.


לא אחת הפגין ביאליק את יכולתו לחדש חידוש מקורי משלו באמצעות הארמית. כך, למשל, תיאר ב"מאחורי הגדר" את דיבורה של המכַשפה "הערלית" במילים "תסיסה אריכתא זסשר"צית, ששופעת מתוך הגרון וניתֶּזת על פניך" (על בסיס הצירוף הכמו-ארמי "גסיסה אריכתא" שטבע מנדלי בסיפורו "בימי הרעש" בעקבות ביטויים ארמיים אותנטיים כדוגמת "יומא אריכתא" ו"תלאה אריכתא"). ובסיפורו "הבחור" (בקטע שצוֹרף בטעות לסופו של הסיפור "ספיח"), כלול שבח אירוני לאבא המיטיב לסטור על לחיו של בנו ("אבא היה אמן מופלא במקצוע זה, סטרן רבא"). בצירוף "סטרן רבא" חיבר ביאליק את הביטוי הארמי "גברא רבא" עם ביטוי ארמי אחר, "סִטרא אחרא", ויצר מין "כוי" לשוני מקורי שכּוּלו שלו (לא פעם השתמש ביאליק במילה התלמודית "כּוֹי" לתיאור תופעות היבּרידיוֹת שזהותן מטושטשת או לא מוגדרת).18 בסיפור זה החייה ביאליק גם את הצירוף הארמי התלמודי "אגב שטפא" (אחיו של הצירוף "אגב גררא"), והשתמש בו לצורכי היום-יום הפשוטים.


יחסו של ביאליק אל השותפות של העברית עם הארמית, ולמעשה אל כל תופעה בעולם הרוח, היה יחס אמביוולנטי: מצד אחד, הוא ראה בארמית "משרתת נאמנה", ששֵׁירתה את גבִרתהּ העברית באהבה וביראת כבוד: "וראו זה פלא! למרות הגדוֹלוֹת שעשתה שפת ארמית ולמרות הטובות הרבות שהביאה לעם העברי, למרות מה שהייתה בפי העם יותר משנות אלף והביאה ספרים רבים ותפילות רבות שנשארו לזיכרון עולם – בכל זאת לא הרשתה לעצמה מעולם לדחוף את רגלי גבִרתה. 'שנַיים מקרא ואחד תרגום!' תמיד משפט הבכורה לעברייה".19 מצד שני, לא פעם דיבר ביאליק על הסכנה שארבה לעברית מן השותפות עם הארמית: "הקדמונים הכירו בסכנה זו, וכשניתרגמה התורה לארמית (אף על פי שהיא קרובה לעברית) נזדעזעה ארץ-ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה (מגילה ג ע"א). אין לאומה שלמה יצירה ושמחת-יצירה בלשון נכרייה, אין הזדווגות נפשית עם העולם החיצון, אין רווחה ואין קורת רוח וחירות פנימית".20


את תחושתו האמביוולנטית כלפי הארמית ביטא ביאליק במפורש במסתו הנודעת "הלכה ואגדה":

יש [...] שאפילו מִפּרט הלכי אחד מציץ עלינו לפרקים עולם מלא של אגדה הגנוזה בתוכו. באותה מסכת שבת [...] מובלעת הלכה זו: "כל כתבי הקודש מצילין אותם (בשבת) מפני הדליקה... היו כתובים תרגום ובכל לשון – גפטית, מדית, עילמית, יוונית – מצילין אותם מפני הדליקה. רבי יוסי אומר: אין מצילין אותם מפני הדליקה". פרט קטן של הלכה, מחלוקת של מה בכך – האין זאת? ואולם מי לא יכיר מיד, כי בהלכה קטנה ויבשה זו נתונה בצמצום מופלג, אבל במילוי האפשרי, תמונה ציורית שלמה על דבר היחס ההיסטורי והנפשי של מפלגות שונות באומה לשניים מראשי קנייניה: לספרותה וללשונה. מי לא יראה, כי מחלוקת זו שבמשנה היא היא "ריב הלשונות", שהולך ונמשך בישראל מאז ועד היום. "אל יהא לשון ארמי קל בעיניך, שהרי המקום חלק לו כבוד"; "אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, שאין מלאכי השרת נזקקין לו"; "בשעה שבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל דבר עמהם בלשון שהם יודעים ומבינים, בלשון מצרי"; "כה תאמר... אל בני ישראל – בלשון שאני אומר: בלשון הקודש"; "כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, לא בלשון אחד נגלה, אלא בארבע לשונות: עברי, רומי, ערבי, ארמי"; "אותו היום שנתרגמה התורה יוונית היה קשה לישראל כיום שנעשה העגל, ובארץ-ישראל היו אז שלושה ימים חושך" ו"כשנתרגמו הנביאים על ידי יונתן בן עוזיאל ארמית נזדעזעה ארץ-ישראל תי"ו פרסה על תי"ו פרסה" – מאמרים אלה, והרבה כמוהם, שמשמשים בת-קול ללב האומה שנחלק.

לימים השמיע ביאליק בהרצאתו על "שאלת הלשונות בישראל" (1930) הערה אירונית על השותפות ההיסטורית שנוצרה בין העברית לארמית, באָמרו ששותפות זו לא הניבה פרי הילולים: "הִנה זו היא השארית, אשר נשארה לנו מכל אותו הרכוש הגדול, אשר הלכה האומה וגנזה אותו במשך תקופה שלֵמה וארוכה של אלף ומאתיים שנה, שנות דיבור ויצירה בארמית! וכי מה נשאר לנו עוד מהארמית? כן, נשארו לנו: הכתוּבּה והגט; התרגום שהוא כספר החתום לעם, ואי אילו תפלות, כגון: יקום פורקן וקדיש יתום! זהו העמל ההיסטורי וזה פריו הרב!! כל מה שלא נכתב בעברית – נשכח ונכחד".21 ואף-על-פי-כן הוסיף ביאליק לראות בארמית מאגר חשוב ביותר לדליית מילים שניתן לחדשן בעברית המודרנית, וכדבריו: "הלוא עד היום הזה היא משמשת לנו אוצר בלום, לשאול משם מילות זרות ומבטאים שלמים אל תוך השפה העברית".22 מעניין להיווכח שדווקא בן-יהודה, שהמליץ לחדש מילים משורשים לועזיים, לא הכניס למילונו מילים כדוגמת "קונדיטון" או "קונדס" משום שאלה הן מילים לועזיות, ואילו ביאליק דווקא השתמש ביצירתו בשתי המילים ה"זרות" הללו שנטמעו בעברית זה מכבר.



ה. מצבה של העברית בעיני ביאליק: אבחנות ותחזיות

עוד לפני עלייתו ארצה הייתה לביאליק עמדה ביקורתית כלפי הדרכים שבהן בחרו מוסדות התנועה הציונית להשליט את העברית בתפוצות הגולה. בקיץ 1907 השתתף בקונגרס הציוני השמיני בהאג, ונאם בוועידה הראשונה של חברת "עברייה" (אגודה להפצת הלשון העברית והדיבור העברי בגולה), שניסתה באותה עת להשליט את העברית המדוברת בקהילות ישראל. ביאליק חשב שפעילותה של "עברייה" נוגדת את ההיגיון הטבעי, ועל כן מעטים סיכוייה לשאת פרי. היה זה נאומו הראשון של ביאליק (את עיקר תכניו עתיד היה לשקע במסתו "חבלי לשון"), ובו טען כי בגולה יש לעסוק לפי שעה בספרות עברית, ובארץ – בדיבור עברי. כאן טען בפעם הראשונה שבלי טריטוריה אין לעם ישראל סיכוי להחיות את שפתו ולעשותה שפה מדוברת:


הודות להלשון שבכתב נתקיימה הלשון העברית, ולא הודות להדיבור. אתם חפצים להתחיל בדיבור. אבל זה נגד הפסיכולוגיה של הלשונות. שעתו ומקומו של הדיבור הוא בארץ-ישראל. רק שָם יוכל להתפתח לאט-לאט. יש שם חינוך עברי, יש שם סביבה אחרת. בגלות – זה אמנם חיזיון יפה, אבל בטל ועובר. ואם אמנם לא צריך לסלק את ידינו לגמרי מהדיבור, ועל ה"עברייה" לשמור גם על החינוך אשר גם הוא יוכל להתקדם יותר בארץ-ישראל. לעומת זה, הספרות צריכה לקחת מקום בראש עבודת "עבריה". שמה יכולה היא לקווֹת לתוצאות יותר טובות. [...] לעת-עתה, עוד לא באה הסכמה מהעם העברי על הספרות החדשה כמו על הספרות הישנה. צריכים לחבּב את הספרות על העם ולעשותה ראויה לכך.23


באותה עת, בעודו יושב באודסה, הביע ביאליק את דעתו שבארץ-ישראל ייאלצו העולים החדשים להתנסות בניסיונות קשים ולגרש את הלעזים – כשם שבדורם של עזרא ונחמיה, דור "שיבת ציון", נעשו פעולות קשות ומכאיבות כגירוש הנשים הנכריות. בסוף המסה "הלכה ואגדה" טען ביאליק שהציבור צמא להנהגה שתטיל עליו מצווֹת ("בואו והעמידו עלינו מצווֹת! [...] אנו כופפים את צוארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה"). גם בנאומו ביטא את הרעיון שיש לקבוע את הכללים והמצווֹת: "עלינו להטיל על עצמנו מצווֹת" – להעמיד "שולחן ערוך" חדש לצורכי החיים המתחדשים וצירוף לשון מעניין ברא ביאליק בדבּרו על עזרא הסופר שהנהיג את שָׁבֵי ציון: לא "פורץ גדר" היה עזרא, אלא "גודר הפרץ":


עד עכשיו הרי היינו רק חובבים: חובבי ספרות, חובבי ציון, חובבי שפת עבר. הקץ לחיבה זו! נתחיל במעשים ובמפעלים ממשיים לטובת קניינינו הלאומיים והתרבותיים. רוצים אנו להעמיד על מסילה חדשה את כל מהלך ההיסטוריה, ולפיכך יש בנו מקום לקורבנות גדולים, לקורבנות עצומים. בלי קורבנות לא נעשה דבר. עלינו להטיל על עצמנו מצוות. בימי עזרא, גודר הפרץ, העמיסו על עצמם אבותינו מצוות, גזרו על הנשים הנָכריות ועל כל מה שיש בו ריח של טמיעה. אף אנו צריכים לגזור תחילה על עצמנו ואחר-כ