הסופר כשוטה הכפר הגלובלי

על ההיחשפות היח"צנית ועל הביוגרפיה הטריוויאלית בעידן תקשורת ההמונים


פורסם: גג: כתב-עת לספרות ,גליון 12 , 2005


ספרה האחרון של הסופרת והמסאית שולמית הראבן ("ימים רבים, אוטוביוגרפיה", 2002) פותח בקטע המנתח בבהירות ובהיגיון את הטירוף שאחז ב"קריית ספר" שלנו בעידן הכפר הגלובלי ותקשורת ההמונים – עידן שבּו הכול נכנעים, מדעת ושלא מדעת, לתכתיבי הרייטינג ולכוחות השוק. בין השאר כלולה בדברי הראבן קובלנה מרה על התביעה הווּלגרית שתובעים ללא הרף מן הסופר להיחשף קבל עם ועולם כדי לזכות בפירור של תשומת לב:


תמיד חשבתי שתרבות מתחילה במקום בו יודעים להבדיל בין האישי לציבורי. אופנת ה"חשיפה" הנוכחית, שאינה מכירה בצנעת הפרט, נובעת בחלקה משיקולים מסחריים, מפני שתמיד יימצאו מציצנים בַשוּק; אבל גם משיקול – לעניות דעתי, מוטעה לגמרי – של חלק מן המחקר הספרותי: אם לא יידע החוקר עם מי וכמה זמן היה לסופר רומן בגיל תשע-עשרה, איך יידע "למה התכוון המשורר בשירו"?... והדברים מגיעים עד אבסורד: וילה קייתר האמריקנית אסרה בצוואתה על פרסום מכתביה, ומייד נמצא חוקר הספרות, או יותר נכון חוקר הסופרים, אשר אסף מאות מכתבים והוציאם לאור, כשהוא כועס על החלטתה הנלוזה של הסופרת. לזה קוראים, כנראה, כבוד האדם.


ממבט ראשון, אי-אפשר שלא להסכים עם כל מילה, אך – בהרהור שני – דומה שהדברים הנכוחים האלה תובעים בכל-זאת כמה סייגים והסתייגויות: אילו אך ורק שיקול דעתו של הסופר הוא זה שצריך להכריע בעניינים של פרסום וגניזה, כי אז הייתה ספרות העולם חסרה את כתבי קפקא, למשל. אילו נגנזו איגרותיהם הפרטיות של אותם סופרים שלא נתנו הרשאה מפורשת לפרסם את עיזבונם, כי אז היה צרוֹר איגרותיה של אירה יאן, אהובת המשורר הלאומי, צרוּר עד עצם היום הזה במרתפי בית ביאליק. ומכיווּן אחר: אילו באמת רצתה לאה גולדברג להסתיר את יומניה לעולם ועד, האם לא הייתה מוצאת בכל שנות מחלתה הארוכות דרך להעלימם, או לפחות לתלוש מתוכם את הדפים הפוגעים לכאורה בצנעת הפרט שלה? הבעייה האמִתית אינה נעוצה,אם כן, בחשיפה עצמה, כי אם בדרך הנלוזה שבּה חשיפה זו נעשית. לא אחת נקרע הלוֹט מעל גנזיו של הסופר בטלפיים מזוהמות של כתבן, העושה מן החומר הפרטי והאישי קרדום לחפור בו, בלי שיזכור ובלי שיתחשב בכך שלנגד עיניו מונח נתח רוטט של חיי אנוש, התובע אִזמל דק ומדויק, ולא סכין של מקולין.


הקורא הצעיר בן-ימינו כבר נולד לתוך מציאוּת רב-תרבותית ווּלגרית, שבּה לפזמוניה הרעשניים של רשת ה-M.T.V יש השפעה רבה יותר מלשירה "קַנונית" כלשהי. היוכל קורא כזה להבין אילו שינויים מסחררים התחוללו בעולם הרוח שלנו בדור האחרון באשר לטשטוש הגבולין שבין יצירה לבין מוּצר? בין האנין לבין התפל? בין העיקר לבין הטפל? בין ספרות אמת לבין תחליפיה הממוסחרים והזולים? היֵדע קורא כזה להבחין בין יצירה הטעונה בחכמה וברגש, בידע ובקנייני הרוח של כל הדורות לבין תוצר קיקיוני, קל ונקלה, שמחר יישאנו הרוח? ואיך יבחין קורא תמים כזה בין מאמר ביקורת אמיתי לבין פרסומת שמעליה ראויה הייתה שתתנוסס חתימתה של "ג' יפית", לאחר שמבקרים אחדים מציעים את שירותיהם כ"עט להשכיר" לכל מרבה במחיר?


יתר על כן, היֵדע המבקר הצעיר, העושה כיום את דרכו במקומונים ובאתרי האינטרנט, להבחין בין אותם פרטים פרטיים מחיי היוצר, שראויים להיחשף ולהגיע לידיעת הציבור, לבין אלה שאינם אלא מוץ שראוי לִזרותו לכל רוח? איך התבטא אחד מעמיתיי, לאחר שקרא ביוגרפיה בת 700 עמודים, שנכתבה על אחד מגדולי הסופרים בישראל (ביוגרפיה ה"מצטיינת" בגיבוב אין-סופי של פרטי טריוויה ובמיעוט בולט של אבחנות ביקורתיות): "לאמִתו של דבר, כבר באמצע הדרך כשל כוחי, אבל שהגעתי לקראת סוף הספר אל רשימת השמות של פקידי העירייה ואנשי חברא קדישא שחתמו על מסמך הפטירה, ידעתי בוודאות שקראתי ספר מיותר".


סיפור קטן מן המיתולוגיה המשפחתית שלנו יש בכוחו להדגים את התהליך כולו "כבקליפת אגוז": כשהייתה תמי בתנו הבכורה ילדה קטנה, ביקרה בבית-ספרה משוררת הילדים פניה ברגשטיין, ושוחחה עם ילדי כיתתה, כיתה ד' של בית-ספר א"ד גורדון בגבעתיים. במה זכתה דווקא הכיתה של המורה ניצה לכָּבוד המיוחד הזה, לא אדע. מכל מקום, בסוף השיעור, הודיעה ניצה – רעיית ראש העיר דאז – שהמשוררת פניה תענה על שאלה אחת בלבד, וזכות זו תינתן רק למי שיצביע יפה-יפה. הילדים שגדלו ברוּבּם על "פרפר נחמד" ועל "ניסע אל השדה" זקפו גב והרימו בשקט ידיים נלהבות, בלי לצעוק "אני! אני!". לבסוף, בחרה המורה בענתי, מלכת הכיתה (שם בדוי), ששאלה את המשוררת פניה, לתדהמת חבריה לכיתה: "במה אתְּ כותבת את השירים, בעט או בעיפרון?".


אפילו ילדים בני שמונה-תשע הבינו ששאלת ההבל של ענתי גזלה מהם את ההזדמנות האחת והיחידה לשאול את משוררת הילדים הנערצת עליהם שאלה של ממש. והנה, לא עברו אלא שנות דור, וכל היוצרות נתהפכו: הטריוויאלי הפך לעיקרי, והפריפראלי – למרכזי. המצפן אבד, ואנרכיה גמורה השתלטה בעולם הרוח. הנה, במוסף לספרות של עיתון נפוץ, שמספר עמודיו מצטמצם משנה לשנה (הכוונה לעמודיו של המוסף לספרות, כמובן, העיתון עצמו דווקא עולה כתופח), מתפרסמת בקביעות פינה בשם "בדל"ת אמות" (שם בדוי). בפינה זו אסור למרואיין לדבר על השקפת עולמו ועל הספרים שפרסם, על "הביוגרפיה ליטֶרריה" שלו ועל קורות חייו. הס מלהזכיר מַהן העדפותיו האסתטיות, או להסגיר פרטים על הספר המונח לו על האובניים. מותר לו לשתף את הקוראים אך ורק במידע חשוב ומרתק מאין כמוהו: סוג התוכנה המשמשת אותו כרגע, מודל המחשב האישי שרכש לאחרונה, הנוף הנשקף מחלון חדר עבודתו, המֶטראז' של החדר, סוג אופני הכושר הניצבים בין מדפי הספרים והעציצים, ועוד כהנה וכהנה פרטים רבי משמעות, להנאת הקוראים המציצנים.


להלן נביא את אחת הפינות שנתפרסמו לאחרונה במדור "בדל"ת אמות", כשמעליה מתנוססת תמונתו החייכנית של המזרחן הנודע ד"ר רון בירם (שם בדוי), המתגורר רב ימות השנה בפריז ובלונדון. ד"ר בירם עומד לפרסם בקרוב בהוצאת הספרים של אוניברסיטת אוקספורד את ספרו המונומנטלי To be on the Alert, שכותרתו משלבת רמזים לעברו הביטחוני, בצד רמז כלשהו לעניין ההולך והגובר שהוא מגלה לאחרונה בתורת הנפש, לאחר שהוא עצמו עבר פסיכואנליזה וקנה כמה ספרים של פסיכולוגים ידועי-שם. בירם הוא גם סופר פופולרי, שהתחיל דרכו בכתיבת שירים, שאת רובם גנז, אך כיום הוא מפרסם סדרה של ספרי-מתח וידוע כמתרגם פורה ועטור פרסים של ספרות מדעית. כתריסר ספרים פרי תרגומו רואים אור מדי שנה. הוא אף משתתף בקביעות בתכנית טלוויזיה עתירת רייטינג, העוסקת בענייני אתיקה עיתונאית וזכויות יוצרים, למרות (ואולי בזכות) העובדה שעמיתיו מכנים אותו מאחורי גבו "העורב הלקחן". בהערות השוליים לדברים המובאים בגוף ראשון מפי המרואיין, חושפים כאן עורכי "גג", שאינם יכולים לרסן את הטמפרמנט המחקרי שלהם, את ה-subtext הסמוי של דברי בירם, הנשלח אל קוראיו בין השיטין:


מחדר העבודה שלי שבקומה השמינית נשקף נוף נפלא, עד הים.1 אני כותב כל יום בין שש לתשע בבוקר, כשהראש שלי עוד צלול, לאחר ארוחת בוקר וקריאת שלושה עיתונים, המגיעים לפתח ביתי. אחר כך אני עושה חצי שעה כושר,2 או הולך על שפת הים עם האַמסטף שלי.3 בין השעות 9.00-11.00 אני עונה לטלפונים של קוראים, תלמידים ועמיתים. קשה לי, כמובן, לענות על כולם, כי בארץ אין לי מזכירה.4 אחר-כך אני עובר על הדואר, הכתוב והאלקטרוני.5 אחר-כך, בשעה 11.30 בערך, אני נוסע לחדרי באוניברסיטה, ונפגש שם עם הדוקטורנטים שלי, שהם גם ידידיי.6 כשאני עובד בסטודיו שלי בפריז, על גדות הסיין,7 אני מצליח לכתוב שעות ארוכות, אבל בארץ אני נקרע בין התחייבויותיי הרבות. המו"ל שלי יודע שכתבי-היד שלי מוגשים ללא רבב, וזה דורש ממני עבודה מרובה. למשל, ספרי הקודם, שכבר זכה למהדורה שנייה,8 נכתב אמנם בפריז, אבל כל עבודת הליטוש נעשתה כאן, בחדר העבודה שלי, מוקף בספריי, במחשב ובמכונת הפקס שלי, שמשמשת גם מכונת צילום וגם סורק אופטי.9 גם הפעם, ברגע שסיימתי את כתיבת ספרי To be on the Alert העברתי החומר מפריז לתל-אביב, כדי שיתרגמו אותו לעברית בכל מיני דיסקים ולֶפּטופים.10 ככה עוברים חיי, בצורה מרתקת מאין כמוה. לא הייתי מחליף אותם בחיים אחרים, למרות שאמי תמיד חלמה שאהיה מנצח של תזמורת.


הערות הבהרה ופרשנות של מערכת "גג":
1. פניו של ד"ר בירם מופנות אל הים ואל בירות המערב. לפיכך, מכר לפני כשנה את ביתו בירושלים, הנשקף אל מדבר יהודה, וקנה דירה בבית מדורג על קו החוף. אגב, כשפרסם עמוס עוז את ספרו "אותו הים" (שכותרתו רומזת לדברי יצחק שמיר), תקף אותו המזרחן בירם על שיבוש לשוני שמצא כביכול בכותרת, עד שאנשי האקדמיה ללשון העברית נחלצו להגנת עוז.
2. שימו לב, לד"ר בירם הוקצבו מאתיים מילה בלבד, והוא בחר להזכיר בהן את האַמסטף שלו, ולא את שלושת ילדיו, שכל אחד מהם מתגורר במדינה אחרת.
3. ד"ר בירם, הידוע באופיו הנשכני, מזהיר במרומז את יריביו הרבים שהוא מתכוון להיות עוד הרבה זמן בסביבה.
4. גם בחו"ל אין לו מזכירה. בירם הוא סוליסט. המזכירה היחידה שעבדה אתו, עיתונאית בדימוס בשם בלה אורגד (שם בדוי), הדפיסה את ספריו וערכה לו את המפתח לספרו בן 600 העמודים The Anxiety of Superfetation (בירם אוהב לכתוב ספרים ארוכים ולתת להם שמות מסובכים, הגורמים לציבור לחשוב שלפניהם חוקר רציני; לפעמים הוא מצליח לשכנע אפילו את עצמו שהוא "משהו"). לאחר פיטוריה, ביקשה אורגד לכתוב עליו סדרת מאמרים באחד המקומונים, אך מערכת "גג" שכנעה אותה שתהא זו טעות מרה. בדיעבד, יש להודות שהטעות המרה הייתה זו של מערכת "גג".
5. בנקודה זו החלה המראיינת להשתעמם מהאינטלקט היובשני של בירם, והוא – כמי שיודע את נפש מראייניו – החליט לחזור למוטב, ולתת לעיתון ולקוראיו את מבוקשם. הרי לא כל יום באים לראיין אותו על המחשב, התוכנה, מכונת הפקס והסורק.
6. לד"ר בירם אין ידידויות ארוכות. יש לו רק בעלי ברית אחדים ad hoc לקידום אינטרס מזדמן זה או אחר, אבל בירם אוהב לעורר רושם שיש לו ידידים. ככלל, בירם ידוע כמי שיודע להפיק מ"ידידיו" הרבה יותר ממה שהם מסוגלים להפיק ממנו.
7. ד"ר בירם יודע היטב שבתקופתנו הבתר-מודרניסטית והבתר-ציונית, מגורים ממושכים בחו"ל (כך הוא קורא להתאזרחותו בצרפת) אינם מכשול לקבלת פרס ישראל, ואפילו לקבלת פרס אמ"ת (בניגוד לתקנון). הוא יודע היטב מיהם אותם אישים הממנים את הממונים על ועדות הפרסים, ויודע לרמוז להם שבכוחו "לסדר" להם סמסטר קיץ בסורבון. הם עצמם היו מעדיפים שיעמיד לרשותם את הסטודיו הפריזאי שלו בזמן שהותו בארץ.
8. רמז של עידוד ששולח רון בירם למו"ל התל-אביבי שלו, שעדיין חוכך בדעתו אם כדאי לו לפרסם את המהדורה העברית של To be on the Alert, ואינו יודע אם ההרפתקאה הזו לא תכניס אותו עמוק-עמוק לבוץ (הרי אפילו בחנויות הדגל של רשת "סטמצקי" אין לכל ספרי העיון בתחום עיסוקו של בירם אלא חצי מדף בקושי).
9. בירם, שלמד פעם כינור, יודע את סוד הקומפוזיציה. עכשיו הוא מעניק למראיינת את שאהבה נפשה (פרטי טריוויה על דרך עבודתו בדל"ת אמות). בעוד רגע, הוא יצליח לשרבב לתוך דבריו את שם ספרו החדש, והרי הוא רץ להיחשף בעיתון אך ורק כדי לזכות בכמה אינצ'ים של חשיפה עיתונאית (שאולי לעזור לו ומו"ל שלו למכור כמה עותקים מן הספר החדש).
10. בירם חושב שאם הוא ידבר על "דיסקים" (כוונתו ל"דיסקטים") ויכַנה את המחשב הנייד שלו "לֶפּטופים" (לשון רבים), הוא יצליח לזרות חול בעיני הקוראים ויגרום להם לחשוב שהוא מבין במחשבים. הוא לעולם לא יודה באוזני המראיינת,שעד עצם היום הזה הוא מעדיף לכתוב בעט נובע, על השולחן הישן שלו בבית הוריו מימי לימודיו בגימנסיה. אִמו, דרך אגב, אמרה לכותבת שורות אלה שמעולם לא עלה בדעתה לגדל בביתה אַמסטף.

האם התבזה הדוקטור רון בירם כשהסכים להתראיין לפינה "בדל"ת אמות?" של המוסף לספרות? לאו דווקא. היום הכול יודעים שסופרים ומבקרים נאלצים לשווק את עצמם ולהיחשף עד למעמקיהם כדי לזכות בכמה דקות של חשיפה עיתונאית, שאחריה ספק אם יצליחו למכור את ספריהם, אך לפחות יזכו בטפיחת שכם מהמו"ל או העורך. הכול יודעים גם שעיתונאים נאלצים למכור טריוויה כדי לרַצות את בעלי ההון המחזיקים את הערוץ או את העיתון, וכדי להתפרסם בין קוראיהם (אז מה עם כמה "גבוהי מצח" יבוזו להם בלבם?). כולם "עובדים" על כולם, ואת התוצאה מקבל הקורא, המוצף בכמות כזו של פסולת טריוויאלית, שכדי להתגונן מפניה הוא נאלץ לערוך את הסלקציה שלו כהרף עין. מאחר שרוב המידע המגיע אליו מצונזר ונזרק ל"פח האשפה" שבמוחו, חייבת התקשורת להעלות מדי יום ביומו את סף הגירוי. והנה, אנו בעיצומו של מעגל קסמים מסחרר, שכביכול אין ממנו מוצָא.


מה הם השיקולים המנחים את המו"לים ואת אחדים מעורכיהם של מדורי הספרות? הרי לכם דוגמה: רק לאחרונה השתרעה המבקרת "ריקי לגין" (שם בדוי), המקשקשת בחוצותיו של המקומון "שער העיר" (שם בדוי), על פני סדין ענק בגודל 5000 מילה, שאינן מורידות ואינן מעלות דבר (חוץ מאשר את לחץ הדם של מבוקריה). לגין אמנם טרם מצאה מו"ל שיסכים לפרסם את ההגיגים הארכניים על מותו של הסיפור הקצרצר, אך ב"שער העיר" יש לה אשראי בלתי מוגבל, כי היא יוצאת כל שנה לטיול ג'יפים עם העורך הראשי. לעומת זאת, למראייניו של הפרופסור מיכאל עינב (שם בדוי), שכבר פרסם ארבעים ספרים ועוד ידו נטויה, הקציבו עורכי המדור לספרות 800 מילה בלבד כדי להציג את הסדרה החדשה שהוציא לאור. מדובר בסדרה בת שישה כרכים עבי כרס, הסוקרת את כל סיפורת הווידוי, בעברית וביידיש, מראשיתה ועד ימינו – מליליינבלום ועד קסטל-בלום, אבל את מי זה מעניין? למען האמת, אפילו עמיתיו ו"ידידיו" של המחבר אינם מתכוונים לרכוש את הקופסה ובה ששת הסדרים. זו עתידה לשכב כאבן שאין לה הופכין במחסני ההוצאה. אך ההוצאה אינה מודאגת כלל. מיכאל עינב הרי השיג כבר לפני כשנה קרנות לכיסוי הוצאות הפרסום של ספרו, ולא ייגרם לה שום הפסד גם אם לא יימכר עותק אחד.

*

לאילו אבסורדים של "עולם הפוך" מגיעה המציאוּת התרבותית שלנו בתקופת הכפר הגלובלי ותקשורת ההמונים, יעידו הדוגמאות הבאות. כולן אמיתיות, וכולן משקפות נאמנה את רוח הזמן. הפעם הכול ברצינות גמורה, בלי שום שמות בדויים, בי נשבעתי:


  • לאחרונה במהלך הצפייה בחידון טלוויזיוני בשם "המוח", ראינו איך משתתפיו – כולם צעירים מוכשרים ואינטליגנטים, המזהים כל דבר טריוויה מצוי בשבריר של שנייה – אינם מצליחים לזהות את תמונתו של ביאליק שהוצגה לפניהם.

  • לאחרונה חזינו בתכנית "ריאליטי" מלוקקת ומלאכותית בשם "קחי אותי שרון" (המחקה תכניות "ריאליטי" אמריקניות כדוגמת "הרווק"). אולי מישהו יכול להסביר לי מדוע מכַנים תכנית שאין בה שמץ של אמת בשם "ריאליטי"? מה לתכנית כזו ולמציאוּת האמיתית, הרוחשת מחוץ לעולם "הזוהַר" והדוגמנוּת? לעומת זאת, דווקא העולם הווירטואלי של ה"צ'טים" וה"טוקבקים" הוא בעיניי העולם האמיתי. כל רשימה קטנה של יוסי שריד, דרך משל, יכולה להצית ברגע את הקוראים, ולהניב 300 תגובות, האחת שנונה ומעניינת מחברתה. עולם וירטואלי זה בהחלט נותן לקורא הנבוך מושג כלשהו מה קורה באמת.

  • זרזירי העיתונות ועורביה עטים מזה שנים אחדות על בתי האבלים, רגע לאחר הידיעה על האובדן, אך אינם פוקדים את בתיהם של הזוכים בפרס ישראל ובפרס נובל רגע לאחר היוודע הזכייה. קל יותר, ככל הנראה, להכניע את החלשים ולחלץ מהם את "הסחורה" המבוקשת, מאשר לשכנע מדען משופשף שצוות טלוויזיה יערוך במעונו ביקור בלי התרעה מוקדמת. לדעת העורך הראשי, זה גם הרבה יותר מגרה ומעניין.

  • ביוגרפיות אקדמיות, המשתרעות על פני מאות עמודים, עוסקות בטריוויה המשכיחה מאיתנו שאותו סופר פלוני-אלמוני, שעליו נכתבו ועוד ייכתבו אלפי עמודים, אולי גם כתב ספר אחד או שניים בימי חלדו. יוצא אפוא שלא רק יצר המציצנות הוא הקובע את רמתן הירודה של רוב הביוגרפיות, אלא גם חוסר-כישרונו של הביוגרף המצוי וחוסר-יכולתו להבחין בין עיקר לטפל.

  • משוררים (ומשוררות) המבקשים לפרוץ את המעגל המצומצם של קוראי השירה, ומעוניינים לזכות בכתבת שער בחוברת הצבעונית המצורפת לעיתון בימי חג ומועד, משתרעים תחילה על ספת המבקר הנודע, וחושפים לפניו חוויות ילדוּת ונעורים טריוויאליות, בתקווה (שלפעמים מצדיקה את עצמה) שהעורב יבלע את חריצי הגבינה, יחוש עצמו שותף למעשה היצירה, ואחר-כך יכתוב את המאמר הביוגרפי האולטימטיבי, שיאדיר את שמם בארץ ובעולם.

  • גרוע מזה, גם באוניברסיטאות ובמכללות מלמדים טריוויה. כל עניין טריוויאלי וחסר משמעות זוכה כיום לקורס אוניברסיטאי, או לפחות להרצאה אקדמית בכנס רב משתתפים – שמלתה של הנסיכה דיאנה, הקודים הסמויים של המשוטטים בגן העצמאות, הסמיוטיקה של סרטי פורנו קשה, ועוד כהנה וכהנה נושאים מגרים, שעד תמול שלשום בקושי מצאו את מקומם בצהובונים נחותים (שלושת הנושאים שמניתי כאן אינם פרי המצאתי). מרצים נכבדים מגייסים את נפלאות המינוח המעודכן ביותר כדי להרצות באופן אקדמי מעמיק ומכובד על טריוויה, מעוררת גירוי או גיחוך, והקהל התר אחר "לחם ושעשועים" מלקק את שפתיו.

  • בטבלאות הרייטינג של מוספי הספרות "מככבים" בכפיפה אחת ספריהם של א"ב יהושע ועמוס עוז עם ספריהן של דיילות ודוגמניות, שלא קראו מִימיהן ספר הגות כלשהו, אך החליטו שכָּשרה השעה לשתף את הציבור הרחב בהגיגיהן.

  • נציגי קרנות השפע ממנים בעצמם את ועדות פרס, ואם התוצאה אינה משביעה רצון – הם מתעלמים מהכרעת המומחים, או מחלקים את הפרס לפי ראות עיניהם, תוך זלזול בתקנון. אחר כך, בטקס חלוקת הפרס, התורם האלמוני תמֵהַּ על כך שהציבור כפוי-התודה מתעלם מקיומו בפרס בן מיליון דולר, שאין כמותו בתולדות הפרסים במדינת ישראל.

  • אנשי אקדמיה מובהקים, שמתגלים פעם אחר פעם בקלונם כמי שאינם יודעים להבחין בין אבן חן יקרת-ערך לבין תחליף מלאכותי ונוצץ, מחלקים פרסים יוקרתיים לספרים ששמם יימחה ולא ייזכר מחר או מחרתיים. כך הם מונעים את אור הזרקורים מיצירות מופת נדירות, שאינן מכריזות על מרכולתן בתופים ובחצוצרות.

  • ילדים קטנים נחשפים לפורנו כשהם משוטטים לתומם באתרי האינטרנט, ואילו למבוגרים נותנים בשעות של צפיית-שיא סרטים מצוירים, כמו "משפחת סימפסון", מתוך ידיעה בדוקה שאינפנטיליזציה של סדרה טלוויזיונית הינה מתכון בטוח וערובה להצלחה.

  • כל ילד קטן מכיר ויודע את שמותיהם ואת תמונותיהם של הידוענים, המסתובבים בלגין ריק ומקשקשים בראש חוצות, אך לא רבים הם יודעים את שמו של האדם הראשון שדרך על הירח ואת שמות הסופרים הגדולים, מחוללי התרבות ומעצביה. מעטים עוד יותר יודעים את שמותיהם של זוכי פרס נובל, שהרי הדברים – זאת כבר כל אחד יודע – נקבעים מראש, על-ידי אותה מערכת יחצ"נות משומנת, המצליחה לשכנע את עורכי המדורים לספרות להוציא דווקא את פלוני מאלמוניותו, ולא את רעהו הטוב ממנו.

  • לאחרונה הגיעו סופרים ומתרגמים אחדים אל מדורי החדשות. אך באילו נסיבות הגיעו סופרים אלה אל עמודי השער ואל שידורי החדשות בטלוויזיה? כשנמצאה גופת דוד אבידן בביתו לצד מקרר ריק; כשנמצאה הילית ישורון מוכה וחבולה בברוטליות בדירתה המפוארת; כשנעצר המתרגם איל לוין כחשוד בהכאת הילית ישורון; כשנמצאה דליה רביקוביץ ללא רוח חיים בדירתה, והתקשורת מיהרה להסיק מסקנות שהיא שלחה יד בנפשה. הייפלא אפוא שסופרים המבקשים שתמונתם תתנוסס בעיתון בעודם בחיים, ולא לאחר מוֹת, אצים-שׂשׂים להתראיין במדורים כדוגמת "בדל"ת אמוֹת"?

*

מדורים כדוגמת "בדל"ת אמות", הבה נודה על האמת, מתעללים במקצת בסופר תאב-הפרסום, והופכים אותו לשוטה הכפר הגלובלי. הוא חייב לרקוד לפי חלילו של עורך המדור, החייב לרַצות את העורך הראשי, החייב לרַצות את הבעלים של העיתון, החייב לרַצות את בעלי המניות שלו ואת שותפיו. המו"ל הן לא יסלח לסופר אם יחמיץ את ההזדמנות ששמו ותמונתו יתנוססו בעיתון בזמן שספרו עומד לראות אור. תמונה אחת בעיתון, זאת יודעים גם ברשת חנויות "סטמצקי", שווה לפעמים אלף ספרים (ולפעמים, יש להודות, היא לא מוכרת אפילו תריסר עותקים). כדי שלא להחמיץ את הסיכוי להגיע אל הקהל הרחב, הסופר המסכן מוכן למחול על כבודו, ומסכים לספק את "הסחורה". כמוהו כאותו פוליטיקאי בעל קדקוד דמוי ביצה, שפרש בינתיים לגמלאות, אשר הסכים לחבוש תרבוש ולאחוז בידו דרבוקה בתכנית של דודו טופז (ואולי הייתה זו תכניתו של דן שילון מי זוכר?!), כדי לזכות בדקותיים של חשיפה בשעות השיא של צפיית ההמונים.

הנה, הגענו כמדומה אל התחתית של התחתית. חושי הציבור כבר קהו מרוב תעלולי יח"צנות ותשדירי פרסומת גלויים וסמויים, המשודרים אליו ללא הרף, ללא בושה, על-ידי מי שתפקידם להזינו במידע אמין ואובייקטיבי. תאי המוח ותאי הזיכרון של המחשב כבר מתפוצצים מכמויות אין-סופיות של פרטי טריוויה. העולם זקוק באופן דחוף לאיזה רנסאנס, או לפחות לאיזו תקופת השכלה חדשה, שתעזור לו לבור את המוץ מן התבן. הוא זקוק בדחיפות לאותו ילד קטן, ולאו דווקא שוטה, שיצביע על מבושיהם של הסופרים הנחשפים, מרצון ומאונס, במדורי הטריוויה של כלי התקשורת, ויגרום לציבור לראות ולהבין שאדרת המלכות שלהם הפכה זה מכבר לאדרת טלאים קבצנית וממורטטת.

פוסטים קשורים

הצג הכול