top of page

'המרובעים' של עמיחי: מחוץ לקופסה

הרצאה במושב החגיגי של "פרס עמיחי"


משכנות שאננים, ירושלים 28.12.2022.


ערב טוב,

בזמן הקצר העומד לרשותי אומַר משהו על ה"מרובעים" (או ה"רובאיאת" כפי שהם נקראים במקור הפרסי העתיק). מדובר בשירים קצרים בני ארבע שורות, שכל אחד מהם חורז א.א.ב.א, והם מתמקדים בנושאים הגותיים על החיים ועל המוות, בנוסח קוהלת. מי שהמציא אותם היה מתמטיקאי פרסי בשם עומאר חַ'יאם (יש ההוגים את שמו "כַּיאם"), שהיה גם אסטרונום, פילוסוף ומשורר.


במאה התשע-עשרה, בעיצומה של התקופה הרומנטית, תורגמו ה"מרובעים" של עומאר ח'יאם לאנגלית בידי אדוארד פיצג'רלד שהעניק לז'נר הזה גוון מודרני ובמאה העשרים הוא התאים במיוחד לדרישות הזרם האקזיסטנציאליסטי שהתפתח במערב אירופה והתמקד במשמעות החיים.


מדוע פנה סופר כדוגמת פיצג'רלד להחייאת הרובַּיאת? למיטב הבנתי מדובר יוּבל צדדי של זרם אדיר ממדים, הזרם האוריינטליסטי, ששטף את מערב אירופה בסוף התקופה הרומנטית (לא רבים יודעים אך המשורר רוברט בראונינג, למשל, ידע עברית והיה בקי בשירה העברית של "תור הזהב בספרד" בזכות קשריה עם השירה הערבית).


אף לא רבים יודעים שהמקַמות של אלחרירי, שהמשורר העברי אלחריזי הלך בעקבותיו, תורגמו במאה התשע-עשרה לגרמנית על-ידי פרידריך ריקֶרט, והתרגום השפיע בגרמניה על ההומור במעשיות המחורזות לילדים. באמצעות המשוררת והציירת תום זיידמן-פרויד, אחייניתו של זיגמונד פרויד, שכָּתבה לילדים ואיירה את יצירות ביאליק ועגנון לילדים, חִלחל סגנון המקאמה ליצירתם של שני הסופרים הגדולים האלה. ביאליק ועגנון כתבו זה לזה מכתבים משועשעים בסגנון המקאמה, סגנון שאליו הגיעו למרבה האירוניה דווקא דרך הגרמנית (הגם שהם הכירו כמובן גם את המקאמות של אבן-עזרא).


אכן, בעברית יש לנו כותבי "מרובעים" רבים – מאבן-עזרא בן תקופתו של עומאר חַיאם ועד ימינו. עמיתי פרופ' ראובן צור, חתן פרס ישראל, שתרגם מרובעים אחדים, נהג לומר שכל מרובע חייב להיסגר בצורה מדויקת כמו "קליק" של תיבה (עמיחי, אגב, לא ציית לכלל הזה, ומעולםלא אהב תכתיבים וכללים מחייבים).


באמצעות ראובן צור הכרתי את ה"מרובעים" של זאב ז'בוטינסקי, של אריה לודוויג שטראוס, של לאה גולדברג, של יהודה עמיחי ואפילו של המשורר העברי ההולנדי שהתחרד יעקב דה-האן שנרצח ע"י אנשי ההגנה או האצ"ל בחשד שהוא ממריד את האוכלוסיה הערבית נגד המחתרות ומחבל במאמצי התנועה הציונית. מעניין להיווכח שאת ה"מרובעים" כתבו משוררים מקצות המפה הפוליטית, אולי משום שמדובר בז'נר עם תביעות כה מחייבות וקיצוניות.

*

לכאורה, כלל לא היה צפוי שמשורר מדור המדינה כמו יהודה עמיחי יכתוב "מרובעים", כי הוא היה שייך לחבורת סופרי "לקראת" שמרדו בסדירות המטרית של אסכולת שלונסקי-אלתרמן, והתרחקו בדרך-כלל מז'נרים עם תביעות פרוזודיות מוגדרות ועם סכמת חריזה מחייבת ונוקשה (כמו הסונטה, הרונדו, הווילנל, ה"מרובע" וכו'). אבל ייתכן שבהשפעת המורה האהובה עליו, לאה גולדברג, שהייתה ידידתו הקרובה של אריה-לודוויג שטראוס, ואולי בהשפעת השירה האנגלית והגרמנית שבהן הוא היה בן-בית, ניסה עמיחי את כוחו גם ב"מרובעים". הוא התחיל לפרסמם ב-1947, וחזר אליהם אחרי עשור כשהוסיף עשרים "מרובעים" לעשרות שכבר היו בידו.


הסכֵמה הזאת, הנוקשה והמחייבת, לכאורה גם לא התיישבה עם הפשטות הדיבורית היום-יומית שעליה המליצו משוררי דור המדינה, זו שהייתה סימן ההיכר של שירת עמיחי. אבל עובדה שזה "עבד". עמיחי הצליח לדחוס לתוך כל אחד מה"מרובעים" שלו רעיון שהעסיק אותו בשירים רבים, וגם הצליח לדחוס לתוכו את האירוניה המחוכמת שלו, המנוסחת בלשון-המעטה חמקמק, שמוצאה במרחב התרבות האנגלי, והיא אינה אופיינית לרוביאת במקורו הפרסי, החגיגי ועתיר הסלסולים, כפי שהוא מוכר לנו מתרגומיו של פיצג'רלד.


אצל עמיחי יש דלות מכוּונת, דלות החומר או מינימליזם שמתוך בחירה, של משוררים שוחרי חידוש, שנמאסה עליהם הסנטימנטליוּת הרוּסוֹ-עברית של שלונסקי ותלמידיו. ובאמת עמיחי העיד על עצמו בספרו האירוני במרחק שתי תקוות: "אֲנִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ רַק בְּחֵלֶק קָטָן / מִן הַמִּלִּים שֶׁבַּמִּלּוֹן". הוא, שלמד בילדותו בבית-ספר דתי, ויכול היה לעשות בלשון המקורות כבלהטים, רצה לפרוק מעליו את עול הירושה והמורשה של בית אבא, ולא להסתובב כל הימים עם עומס הדורות על כתפיו. עמיחי ביקש את חופש ההחלטה לקבוע מה מתאים לו לצרכיו הספציפיים ושלא לסור למרותם של תכתיבים ושל קונבנציות.


ז'בוטינסקי קרא לתרגום שלו "קוהלת פרס" כי האווירה של המרובעים היא באמת אווירה קוהלתית של דור הולך ודור בא. אצל עמיחי שיצא מן הקופסא של ה"מרובע" הקלסי, השיר גם מעגל, או מעגל בתוך מרובע, כי יש בו רק שלושה חרוזים ובתוך התבנית הסטרוקטורלית המרובעת הרובאיאט העמיד עמיחי לעִתים קרובות תבנית אידֵאית מעגלית על מעגל החיים למן הילדוּת והנעורים ועד לימי הזִקנה. לפעמים עמיחי חרז את המרובע שלא לפי הסכמה המקובלת בארבעה טורים חורזים. לפעמים יש במרובעים שלו גלישות מטור לטור, אף זאת בניגוד לכללי הז'נר של הרוביאת. וכך הוא כותב במרובע השביעי:


לָרְחוֹבוֹת שֵׁמוֹת. לַיִּסּוּרִים שֵׁמוֹת. לָאֳנִיּוֹת שֵׁמוֹת בַּחַרְטוֹם.

כְּבָר אָבִיב, כְּבָר נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים. אַךְ הַמִּסְמָךְ סָתוּם.

אָבִי בִּתְפִלִּין, וַאֲנִי בַּחֲלוֹמוֹתַי רָתוּם

הָעוֹלָם נֶחֱרַשׁ בָּנוּ לָהֶם. וְלָנוּ נִשְׁאָר סָתוּם.


ברבים משיריו עמיחי מבקש להתנתק מן הרצועות שרוצעות אותו אל משקוף בית אבא. הוא אינו מעוניין להיות כמו הוריו ומוריו – ללכת בתלם ולשאת בעול שמירת המצוות. לפעמים המסר נראה ילדותי, אפילו מחויך או קומי במקצת , אבל מבטא בדרך-כלל תכנים אקזיסטנציאלים, רציניים ולא קלים. הנה, למשל, השיר "מתן תורה" מתוך הקובץ "עכשיו ברעש" (תשכ"ט), שהוא ספק שירו של ילד תמים, ספק שירו של מבוגר מיתמם (ויש לו מסר דומה למרובע שקראתי לפניכם):


בְּשָׁעָה שֶׁמֹשֶׁה יָשַׁב

אֵצֶל אֱלֹהִים בְּהַר סִינַי וְכָתַב

עַל הַלּוּחַ. יָשַׁבְתִּי בִּקְצֵה הַכִּתָּה, בַּפִּנָּה

וְצִיַּרְתִּי, חוֹלְמָנִי,

פְּרָחִים וּפָנִים, אֲוִירוֹנִים

וְשֵׁמוֹת מְקֻשָּׁטִים.

עַכְשָׁו אֲנִי מַרְאֶה לָכֶם הַכֹּל:

אַל תַּעֲשׂוּ וְאַל תִּשְׁמְעוּ.


במקום לוח מלוחות הברית, יש לפנינו לוח בית-ספר. בפינה יושב ילד חולמני, שמצייר במחברת במקום ללמוד, ועתה הוא מראה לנו את חלומותיו, בנימה ילדותית. הוא יושב ליד הלוח, כשם שמשה ישב ארבעים יום על הר סיני, ליד אלוהים ולוחות הברית. אבל במקום ההבטחה ממעמד הר סיני "נעשה ונשמע", הוא שולח לקוראיו מסר אַנַרכיסטי ואומר להם: "אַל תַּעֲשׂוּ וְאַל תִּשְׁמְעוּ". התכנים העמוקים שמאחורי החזוּת הילדותית והמשועשעת הזאת מעמתים כמובן את הכבילות שבדת עם החופש של האינדיווידואליזם החילוני, כמו שאמר עמיחי ב"מרובע" שלפנינו על אביו שהיה רתום לרצועות התפילין, והוא – לחלומותיו.


כאן, הבן ואביו, כל אחד בדרכו, כמו שור יגיע כוח היוצא לחרוש את אדמת העולם כדי להוציא לחם מן הארץ. עמיחי הוא לא רק דתי-חילוני אלא גם בורגני-אנרכיסט. בהרבה משיריו הוא מדבר על הצורך להביא לחם למשפחתו, וניכּר שבעבורו המשפחה ורווחתה הן מעל לכול.


אני הייתי יכולה להמשיך לקרוא "מרובעים" נוספים של עמיחי עד שנקרא "קריאת שמע של שחרית", אך אסתפק בעוד "מרובע" אחד, העשירי במניין (למעוניינים יש "מרובעים" נוספים של עמיחי באירוע ZOOM הכלול בקטגוריה "מדיה" באתר האישי שלי www.zivashamir.com ):


כָּל מִלּוֹתַי וּמַעֲשַׂי אָבְדוּ בֵּין קְרִי וּבֵין כְּתִיב / כְּמוֹ הַתֵּל אֲנִי שׁוֹתֵק עַכְשָׁו עֲשַׂבִּים בָּאָבִיב /

כְּיָד עַל אֹזֶן, שַׂמְתִּי גּוּפִי עַל לִבִּי לְהֵיטִיב / שְׂמוֹעַ. / אַךְ אֵין מַשְׁמִיעִים עוֹד. וְלָמַדְתִּי לְהַקְשִׁיב.


אצל עמיחי אין הבדל של ממש בין המציאוּת המילולית למציאוּת הקונקרטית שמחוץ לכותלי חדר. המילים יוצרות לפעמים ממשות קונקרטית, כמו שתל-אביב המקראית שימשה את סוקולוב כשהוא בא לתרגם את "אלטנוילנד" של הרצל, ואח"כ הפכה לשם של עיר שוקקת חיים. ובמילים אחרות, מותר ואף רצוי להפיל את החיץ שבין השירים למעשים, בין המציאות הפנים-ספרותית לזו החוץ-ספרותית, ולראות בהם רצף אחד, כי החלומות מולידים מעשים, וגם להפך.


אומַר לסיום, שאין לי שעות עמיחי רבות, הגם שבמרוצת השנים כתבתי עליו לא מעט, אבל יש לי שעת עמיחי אחת בלתי נשכחת. זה היה בשנת 1994, במנור של ירנטון שליד אוקספורד – מין טירה עתיקה מוקפת בגנים נפלאים שעמדה לרשותם של חוקרים במדעי היהדות – שבה נערך כנס חגיגי במלאת לעמיחי שבעים שנה. ומי הגיע לכנס? הגיע הפילוסוף ישעיהו ברלין, מצד אחד, והמשורר תד יוז, שזכה אז בתואר "poet laureate" מטעם חצר המלוכה (בעבר ניתן תואר זה למשוררים כמו וורדסוורת' וטניסון). כולם נדחקו להצטלם עם האישים האלה, ואני התביישתי להידחק, ועד היום אני מצטערת על כך. הייתי שמחה אילו יכולתי להציב על שולחן העבודה שלי תמונה עם סיר אייזאייה ועם עמיחי ותד יוז. זה היה מעניק לי השראה.


גלנדה אברמסון, חוקרת מובהקת של יצירת עמיחי ביקשה שאסב את ההרצאה למאמר באנגלית והציבה אותו בראש קובץ מאמרים שערכה אז בשם The Experienced Soul הגם שהייתי אז טירונית בחקר הספרות, אך היא אמרה לי שעמיחי הקשיב לדברים ואהב אותם, ואני שמחתי שמחה כפולה: שמחתי שדבריי נשאו חן בעיני עמיחי, אף שמחתי לדעת שגם אנשים שאינם מכירים את תרבותנו, כמו תד יוז, שאוהבים את שירי עמיחי ומעוניינים להכיר אותם ולהבין אותם לעומקם.

*

ובכך אני רוצה לומר גם משהו לכלת הפרס: בכל סרלואי, אל תתביישי כפי שהתביישתי בגילך להתייצב באור המצלמות. אַתְּ ראויה לכך. אתְּ ששמך מעיד על כך שאהבת הספר עוברת במשפחתה מדור לדור, ראויה להעבירו גם לדורות הבאים. המדרש שממנו נגזר שמך הוא אחד המדרשים היפים ("בת הייתה לאברהם ובכול שמה"), וביאליק בחר להשתמש בו בשינוי קל בנוסח המוקדם של "אגדת שלושה וארבעה" הנפתח במילים "בת חמודות היתה למלך שלמה [...] ונפשה הומה ועיניה נשואות למרחוק". התרבות העברית לתקופותיה לא הועידה לבת מקום מרכזי. השפה העברית בראה את המושג "תלמיד חכם", אך אין בה המושג "תלמידה חכמה"; ואתְּ, בַּכֹּל, שהנך תלמידה חכמה הפשילי-נא שרוולים ומלאי-נא את אסמי התרבות העברית וספרותה יום יום, שעה שעה, ככל שידך משגת. הספרות העברית הפכה לשון עתיקה ללשון מודרנית; היא הפכה עם עתיק לעם חדש וארץ עתיקה לארץ חדשה. מוטל עלינו לשַׁמר את תפקידה של הספרות העברית כיונה המביאה את בשורת העם בארצו.


תודה.

Comentarios


bottom of page