המציאות הפשוטה כיער של סמלים

עודכן: 23 ביולי

על שירתו של ישראל בר-כוכב

פורסם: מאזנים / 5 פ"ה חשון תשע"ב 2011


( טקסט מלא בהמשך הדף )

...מבחר השירים מן השנים 1973 עד 2010 מציג את שירתו של ישראל בר-כוכב כשירה משפחתית מאוד. טובי השירים בַּכֶּרך הגדול והעשיר הזה, והם רבים מִסְפוֹר, עוסקים בְּבֵית ההורים וּבִבני משפחתו של המשורר, שהם עבורו חוויה מתקנת חֵלף הסֵבל והעלבון שהיו מנת חלקם של הוריו וּמנת חלקו כילד שגדל בְּצִלָּם. בִּתחום זה מסתמנת בתולדות הספרות העברית דינמיקה מעניינת, שאינני יודעת אם שָׂמו אליה לב בַּמחקר וּבַבּיקורת. ניתן להראות שבדרך הילוכה של ספרותנו כֹּל דור קבע את ייחודו לפי המקום הדומיננטי או השולי של בית אבא-אמא בשירתו.....

לחצו להורדה כקובץ PDF


 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

המציאות הפשוטה כיער של סמלים

על שירתו של ישראל בר-כוכב


ישראל בר-כוכב הוא משורר בעל קול צלול ומיוחד, היודע את סוד המאגיה של המילים. באמצעות המילים הוא בורא עולמות ומחריבם, וּבסיוּעָן הוא הופך מראֶה יום-יומי וּפשוט לסמל רב-אנפין. מראות פרגוד – screen memories – צפים ועולים בשיריו מִמַעמקי הילדוּת הרחוקה: שדרות ירושלים וקולנוע "לילי" של רמת-גן הוותיקה, גימנסיה דביר שכבר אינה קיימת, רחובות שנקין וכצנלסון בגבעתיים, נסיעה לים עם אמא המצוידת בסל של כריכים, המטבח של הדודה חיה וכן הלאה. מנבכי הזמן עולה מראה בית-ספר פרדס שֶ(אני מצטטת) "נטוי ברחוב אמנון ותמר / כמו אלגוריה עצובה / על אהבה ועל איסורים" (סוף ציטטה. ראו בשיר "פנס קסם" מתוך הקובץ "מֶדיוּם, שש תמונות" מ-1991).


השירים הללו חורגים מהמציאוּת גם כשהם עוסקים במציאות הפשוטה. הם מַעֲטים עליה זוהַר מיוחד, גם כשאין המצב המתואר זוהֵר כלל וּכלל. בשיר "טַנְטָלוּס" מתוך הקובץ "פסוקי ירח" (מ-1999) נאמר במפורש שהשירה אוהבת את המחלה ואת הכישלון ואת הדברים המשבשים דעתו של אדם, כי בעצם רק היא מסוגלת להפוך את הסחי ואת הקיא ואת המאוֹס לזהב טהור.


מבחר השירים מן השנים 1973 עד 2010 מציג את שירתו של ישראל בר-כוכב כשירה משפחתית מאוד. טובי השירים בַּכֶּרך הגדול והעשיר הזה, והם רבים מִסְפוֹר, עוסקים בְּבֵית ההורים וּבִבני משפחתו של המשורר, שהם עבורו חוויה מתקנת חֵלף הסֵבל והעלבון שהיו מנת חלקם של הוריו וּמנת חלקו כילד שגדל בְּצִלָּם. בִּתחום זה מסתמנת בתולדות הספרות העברית דינמיקה מעניינת, שאינני יודעת אם שָׂמו אליה לב בַּמחקר וּבַבּיקורת. ניתן להראות שבדרך הילוכה של ספרותנו כֹּל דור קבע את ייחודו לפי המקום הדומיננטי או השולי של בית אבא-אמא בשירתו.


יל"ג, גדול משוררי המאה ה-19, כתב בעיקר על המצב הלאומי והתגאה בשירו "אַתֶּם עֵדַי" שמעולם לא עשה את חייו הפרטיים קרדום לחפור בו: כשנשא אישה והוליד בנים הוא לא פצח פיו בְּשיר, וּכְשחלו בניו וָּמתו הוא לא קונן על כך בשיריו.


ביאליק, לעומת זאת כתב בלי סוף על בית ילדותו ועל הוריו, וּבִמיוחד על סופם המר, והוא עשה כן בסגנון כה אישי וּמשכנע, עד כי חלק מִמבקריו לא שמו לב שהסיפור הוא בעיקרו של דבר סמל ולא מציאוּת כִּפשוטה. לדעתי, ביאליק לא סיפר בשירתו האוטוביוגרפית אלא על היהודי של כל ימות השנה. על האירועים האינטימיים והטראומטיים, הנטולים כל ממד קולקטיבי, הוא סיפר רק בַּחסות היצירה הבדיונית. ואולם הפסאדה של היצירה שלו היא פסאדה אישית, אוטוביוגרפית, וכך תפסו את שירתו רבים מקוראיו.


בְּדור המודרנה, וּבִמיוחד בשירת אלתרמן, "האני" והיסוד האוטוביוגרפי כמעט שסולקו לגמרי מן הזירה, אך כאן קרה דבר הפוך למה שקרה בשירת ביאליק. ביאליק כתב כביכול על חייו, אך סיפר בשיריו סיפור קולקטיבי, ואילו אלתרמן הציג ארכיטיפים נטולי ממד אישי, אך בין השורות אפשר להכיר וּלזהות את הביוגרפיה המוחשית. כך, למשל, כשמדבר הבן אל אב הגוֹוע בשיר "דם" מתוך "מכות מצרים", אפשר לשמוע את חרחור המחלה של יצחק אלתרמן, אביו של המשורר, שגסס באותה עת מסרטן הגרון. הבן אומר לאביו: "סחרחר אני, אבי, סחרחר לא ממחול, / ניחר אני, אבי, ניחר אני כחול. / חבקני [...] סמכני וכו'. האישי ביותר עולה דווקא מתוך התיאור הארכיטיפי.


דורם של יהודה עמיחי ודליה רביקוביץ החזירו את בית אבא-אמא למרכז הזירה, ואפילו נתן זך תיאר את אִמו בהרחבה, בקובץ שירים מאוחר, ועל כן לא מפתיעה היא העובדה שדורו של מאיר ויזלטיר – דור משוררי שנות השישים – סילק את הנושא הזה מחזית שירתו. והנה, משוררי הדור הבא – משוררים כדוגמת ישראל בר-כוכב, יצחק לאור, חוה פנחס-כהן ועוד – מחזירים את הנושא האישי הזה לחזית הבמה ומכוונים אליו זרקור רב-עוצמה.


קולו של ישראל בר-כוכב הוא כאמור קול ייחודי, מן הקולות הצלולים והיפים ביותר שנשמעים כיום במקומותינו. יש בשיריו תום ועורמה כאחד, יש בהם מוּדעות עצמית וּשליטה ביחד עם אובדן שליטה והרתחת מצולות התת-מוּדע. ישראל בר-כוכב בונה בשירתו מיתוס אישי מִפֵּירורי המציאוּת הקונקרטית, וּבשירתו "הסוכה הנופלת", למשל (כְּבַשיר "גינה" מן הקובץ "גיל האהבה הפגומה" מ-1983) טעונה במטען כבד פי כמה ממה שיש לה בַּפְּשָט של השיר. הגן ועבודת הגננות היא מוטיב העובר כחוט השני בשירת ישראל בר-כוכב. פעולות השתילה והגיזום וְתיאור התולעים המכרסמות את גזעי העצים משמשים מטפורה לַחיים וְלִגְזַר דינו של הַחֲלוֹף.


גם צליעת האב, המתוארת ברבים מהשירים מִתְעָלָה למדרגת סמל מיתולוגי, ומושווית בהם לצליעתו של הֵייפַסטוּס – הָאֵל הנפח מן המיתולוגיה היוונית. ואולם, מעניינת אף יותר היא האנלוגיה הסמויה לדמותו של יעקב, אבי האומה, שאינו נזכר בשירים האלה באופן גלוי ומפורש. בשיר "מיתולוגיה" (מתוך הקובץ "הִנה" מ-1998) מתוארים חיי ההורים בסגנון הסיפורים הפטריארכליים של ספר בראשית ובסגנון הכרוניקות שבספרי שופטים, מלכים ודברי הימים על חייהם ועל מותם של גדולי האומה: "ואמי בְְּלִדתה בת ארבעים ושתיים שנים / ואבי בן ארבעים ושתיים שנים וּשְנֵי יְמֵי חייו שישים וארבע שנה / ועשרים שנה מלך על חיי ועל גני ועל בית ילדותי". מות האב בשיר "גורן האטד" (מתוך הקובץ "גיל האהבה הפגומה" שכבר הזכרנו אותו) נכרך עם מות יעקב, כמתואר בפרק האחרון של ספר בראשית.


סיפור הילדוּת העולֶה משירי ישראל בר-כוכב אינו סיפור קל של "איש תחת גפנו", כי אם סיפורו של ילד שנולד לאב שהיה יתום נָכֶה בְּבֵית היתומים הירושלמי על-שם דיסקין. השיר "ירושלים" מתוך הקובץ "הִנה" מזכיר במקצת, בתערובת הקדושה והחולין שבו, את שירו של שלונסקי "עמל" (הפותח במילים "הלבישיני אמא כשרה כתונת פסים לתפארת" וממשיך במילים "בתים ניצבו כטוטפות / וכרצועות תפילין גולשים כבישים סללו כפיים"). אני קוראת בדילוגים:


קַבְּלִי אוֹתִי, יְרוּשָׁלַיִם, אֲנִי הַכֹּהֵן [...]

בָּהָר טָמוּן אָבִי הַנָּזִיר,

הוּא שֶׁצָּלַע בָּרְחוֹב שֶׁל מוֹסַד הַיְּתוֹמִים דִיסְקִין,

עַכְשָׁו הוּא גוֹלֵשׁ מִמְּרוֹם מוֹתוֹ לְנַצֵּחַ עַל מַקְהֲלוֹת הָרוּחַ לָבוּשׁ בִּכְתֹנֶת הַלַּיְלָה שֶׁלּוֹ,

וַאֲנִי בְּאֵפוֹד כֹּהֲנִים, כְּתֹנֵת פַּסִּים, כְּתֹנֶת מְשֻׁגָּעִים,

לִהְיוֹת רָאוּי לָךְ.


כעסו של האב וכאביו עולים על שולחן השבת. האב אינו מקרב את בנו ואינו מחבקו ומנשקו, ואף-על-פי-כן אין בנו, שכאביו הולידו את שיריו, יכול או רוצה להשתחרר ממנו ומדמותו, ככתוב בשיר "פתולוג של מחשבות" ("אני כותב אותך החוצה / ובכל זאת אתה נשאר בתוכי"). במיתולוגיה הפרטית שבונה ישראל בר-כוכב מדמותו של אביו לעתים מופיע האב בדמותו הקטגורית של משה רבנו, הנביא והמחוקק, כמסופר בשיר "גרזן" מתוך הקובץ "בקרוב אהבה" מ-2005):


הָאָב יוֹרֵד מִן הָהָר,

עוֹטֶה גּוּפִיָּה לְבָנָה שֶׁל "אָתָא",

גַּרְזֶן אָדֹם בְּיָדָיו הַמְגֻיָּדוֹת,

אֵין לָשֵׂאת אֶת הַמַּרְאֶה, פָּנָיו בּוֹעֲרוֹת

כְּשֶׁהוּא יוֹרֶה אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת.


וכאשר הלכה האם לעולמה בגיל תשעים ושתיים, כותב ישראל בר-כוכב בשיר "במות אמי" מאותו קובץ, ברומזו לתיאור מתן תורה באגדת חז"ל, למלחמת יהושע בגבעונים ואולי גם למות סיסרא שהכוכבים נלחמו בו ממסילותיהם:


בְּמוֹת אִמִּי שֶׁמֶש לֹא זָרְחָה, יָרֵחַ לֹא חָג

הָיָה דֶצֶמְבֶּר אַלְפַּיִם וְהַכּוֹכָבִים בְּשִׁכְחָה

אִמִּי נֶעֶצְמָה מֻקֶּפֶת שְׁלֹשֶת יְלָדֶיהָ, רוֹפֵא אֶחָד אָמַר:

"הִיא לֹא סָבְלָה", אֲבָל הַמַּכְשִׁירִים צָוְחוּ בְּכָל כּּחָם,

אִמִּי אָזְלָה, מָוֶת פָּרַח צָהֹֹב בִּלְחָיֶיהָ, עַל פָּנֶיהָ הַיָּפִים

וִילוֹנוֹת יְרֻקִּים הוּגְפוּ. רוֹפְאִים הָיוּ לִרְפָאִים.


שירים רגישים ומרגשים כאלה וכגון אלה מעמידים את ישראל בר-כוכב בשורה אחת עם טובי המשוררים הפועלים כיום בקריית ספר שלנו, ומשאירים אותנו בציפייה דרוכה לקראת השירים שבדרך.