המישור העקוב

הרהורים על שירתו רבת הפרדוקסים של מירון איזקסון


פורסם: לנשף את הצעקה: מחקרים על יצירתו של מירון ח. איזקסון

עורכת תמר וולף-מונזון, 2019


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

מירון איזקסון הוא משורר, סופר, ואיש ספרות בְּרוּך כשרונות, שבאמתחתו עשרה ספרי שירה, ארבעה רומנים, למעלה ממאה מאמרים ועוד. הראשון שהעניק לו את הכינוי "ברוך כשרונות" היה המשורר הנודע אורי צבי גרינברג – שידע לעודד את בן-חסותו ולעקוב אחר צעדיו הראשונים בדאגה אבהית. במאמר אחד לא ניתן להקיף את עושר היצירה של סופר וֶרסטילי ופורה כדוגמת מירון איזקסון, לפיכך אֶפנה כאן לאחת מפינות יצירתו ואפתח בשיר קצר בשם 'יצאתי',1 המכיל להרגשתי "אֶת כָּל תּוֹלְדוֹת הָהָר בִּרְסִיס הָאֶבֶן" (אם לנקוט את לשונו של אלתרמן בשיר 'ליל תמורה' מתוך עיר היונה).


זהו אחד השירים היפים של מירון איזקסון – מונולוג של בן הפונה אל אִמו ומבטא את כמיהתו לחזור למצב העוּבּרי – לחזור אל תוך רחמהּ ולמצוא שם נחמה. זהו ספק שיר נוסטלגי של בקשת מרגוע, ספק שיר טרגי של אכזבה מן המציאוּת, שהרי כבר לימדנו ספר איוב ש"אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" וכי המפגש עם החיים ה"אמִתיים" מזַמנים לאדם גם מכאוב וסבל, ולא רק אושר וברכה:


יָצָאתִי מִתּוֹךְ גּוּפֵךְ

כְּמוֹ נַעַר הָעוֹזֵב לָרִאשׁוֹנָה אֶת בֵּיתוֹ,

בַּתְּחִלָּה שׁוֹכֵחַ בְּכַוָּנָה סֵפֶר

אַחַר-כָּךְ חוֹזֵר בְּתַקִּיפוּת לְנַשֵּׁק אֶת אִמּוֹ

לְבַסּוֹף לוֹקֵחַ עַל כְּתֵפָיו אֶת מִטַּת נְעוּרָיו.

חָזַרְתִּי לְתוֹךְ גּוּפֵךְ

מֻטְרָד מִכָּל הַקְּרוֹבִים הַמִּתְרַבִּים

אֲשֶׁר אֶצְטָרֵךְ לְנַחֵם אֶת מוֹתָם,

עַמּוּד הָאֵשׁ בְּרֹאשִׁי.


שיר קצר – מעט המחזיק את המרובה – שניתן לזהות בו את כל מולקולות הדנ"א של שירתו רבת הפנים של מירון איזקסון: קונצפטואליוּת, משפחתיוּת הדוקה, אחריות חסרת המנוח של אב לילדיו, מוּדעוּת המפוכחת למגבלות הגוף האנושי וידיעת גזר דינו של החלוף. כשאלתרמן קרא לאדמה בשירו 'אל הפילים' "תֵּבֵל רַחוּמָה"2 הוא ביקש לרמוז לקוראיו שרחמהּ של האדמה הוא גם רחמהּ של אֵם חמה ורחומה וגם רחמהּ של אֵם קרה ומתנכרת; שהאדמה בעבורו היא גם באר-מים-חיים וגם בור רקב וקבר. בשיריו הראה לא פעם שהאדמה מוציאה חיים מרחמהּ, אוהבת את עולליה וחומלת עליהם, אך גם בולעת אותם ללא רַחֵם. גם במשאלה שמביע הבֵּן בשירו של איזקסון – לחזור למצב הרחמי – יש מן הרצון להחזיר את הגלגל לאחור, אל גן-העדן האבוד של הילדוּת, וגם שמינית של משאלת מוות סמויה שלא קל לתת לה ניב שפתיים.


רבים משיריו של מירון איזקסון הם מונולוגים ודיאלוגים: בן פונה לאִמו, בעל לאשתו ואישה לבעלה. כך גם השיר 'איסור',3 שנדפס בפתח חוברת 40 החגיגית של גג, כתב העת של איגוד הסופרים, ובו מונולוג – ספק אמִתי, ספק מדומיין – של אישה לבעלה:


לְכָל אִסּוּרֵי עֲרָיוֹת

הִצְטָרֵף בַּעַל עַל אִשְׁתּוֹ,

הִיא זֹאת שֶׁפִּיהָ פָּסַק:

"קָרוֹב אַתָּה מִכְּדֵי שֶׁתֵּדָעֵנִי

וּבַמֶּה טוֹבוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹתְךָ מִמֶּנִּי?


אַתָּה וַאֲנִי גּוּפִים הַמְגַדְּלִים יַחַד אֶת דָּמָם

וְאֵין לָהֶם סְפִירָה נִפְרֶדֶת,

לָשׁוֹן אַחַת גּוֹרָלֵנוּ

בְּתוֹךְ גָּרוֹן נָגוּעַ". [...]


"הֲלֹא זֹאת אִשְׁתְּךָ מֻתֶּרֶת"

צוֹעֲקִים חֲדָרָיו עַל לִבּוֹ.

אִישׁ וְאִשָּׁה זֶה לְזֹאת אֲסוּרִים לְעוֹלָׂם,

אָדָם עָצוּר מִכֹּחוֹ.



גם כאן, כמו בשיר הקודם, ניכּרת מודעות רבה לאיברי הגוף, שבשירת מירון איזקסון אינם מצייתים תמיד לתפקידם הקונבנציונלי, אלא מקבלים לפעמים על עצמם באורח אוטונומי תפקידים סוּרֵאליסטיים ומוזרים שלא קל להבין את פִּשרם, בדומה לציוריו של סלוודור דאלי: "לָשׁוֹן אַחַת גּוֹרָלֵנוּ / בְּתוֹךְ גָּרוֹן נָגוּעַ", או "צוֹעֲקִים חֲדָרָיו עַל לִבּוֹ"; ובשיר נוסף מאותה סדרת שירים – 'מלאכת השינה' – נכתב: אֵיבָרִים מַרְדִּימִים אֵלֶּה אֶת אֵלֶּה [...] אֶצְלִי אֲזוֹרֵי הָעַיִן מְפַטְפְּטִים בִּצְרִידוּת".4 לא חדרי הלב צועקים, ולא הפה מפטפט, אלא חללים ואיברים בגוף האדם המפירים את תפקידם הטבעי והמקובל.


אכן, במכלול יצירתו של מירון איזקסון – בשירים וברומנים – ניכּר ריבוי האִזכּורים של איברי גוף ושל תפקודיהם. למעשה, אין כמעט שיר שאין בו אִזכּור כזה – למן השְׂעָרות והאצבעות ועד ללב ולמוח. ניכּרת בשירים רגישות רבה לריחות הגוף, וכל זה מקנה לשירים האלה אווירה מאוד חושנית וארוטית, אך גם היפוכה של האווירה החושנית. יש בשירים גם אותות של פרישות ונזירות: של חובות והגבלות שמטיל אדם על עצמו ועל יצריו כדי להתנזר מהנאות העולם הזה, להתנתק מן הארצי ולהתחבר לעולם הרוח, החלום וההזיה. יש בשירים הללו גם משהו מופשט מאוד, שסותר את התחושה שלפנינו שירה חושנית וחושית. השיר 'איסור' המצוטט לעיל הוא דוגמה מובהקת לפסיחה האופיינית לשירת מירון איזקסון בין הֶתֵּר לאיסור ובין סער לרסן.


מאחר שלפנינו שירה אֶניגמטית, המציבה בפני קוראיה מסלול של מכשולים ומשוכות, מתעורר הצורך בחיפוש אחר דרכי התמודדות עם צפונותיה. לפנינו קורפוס שירה מרשים, הניצב מול קוראיו וחוקריו כאותו ספינקס גדול הצופן בקִרבו חידה גדולה המחכה לפתרונה משחר ההיסטוריה ועד ימינו. כשעמדתי מולו, מנסה לפענח שיר גלוי לכאורה אך מוצפן כהלכה, נזכרתי בהמלצתו של חוקר הספרות היהודי-הצ'כי לאו שפיצר (Spitzer) בדבר מסכת ניסיונותיו לאתר את האֶטימון הרוחני של אותם סופרים שעמדו במרכז מחקריו הסגנוניים.


שפיצר טען, שכאשר חוקר מבקש לתהות על ייחודו של סׁופר, כדאי וראוי שינסה להתחקות אחר אותן חוויות יסוד, מִבני עומק וצייני סגנון שאותם חצב הסופר מלִבּוֹ והם בבחינת "האֶטימוֹן" (Etymon) הרוחני שלו. אם לנקוט מינוח חסידי-קבלי, ניתן לומר שיש לחפש במרחבי היצירה את "שורש נשמתו" של היוצר – את הרכיבים החוזרים ביצירתו באופן אוֹבּססיבי. מרכיבים כאלה, כשהם חוזרים ללא כוונת מכַוון, אין האמן-היוצר יכול להתכחש להם כי הם חזקים ממנו. אֶטימונים כאלה מתגלים ביצירתו של כל סופר אמת, וכשהם מתגלים הם חושפים במפתיע את אחדותה של היצירה, העולה ובוקעת חרף הריבוי הז'אנרי, הרעיוני והסגנוני שמאפיין אותה.5

הלכתי לשיטתו של שפיצר, ובדקתי את המרכיבים החוזרים ביצירת מירון איזקסון, הן בשירתו והן בסיפורת שלו, כדי לבודד מתוכם עניינים המהותיים להבנתם. כך, למשל, הריונה של עליזה,6 הרומן הרביעי של מירון איזקסון, עמוּס למכביר בסמלים פרוידיאניים, וראש וראשון להם הוא התיק, או הארנק, שכמוהו כרחם הנושא בחוּבּוֹ עוּבּר או כקוּפּה האוצרת בתוכה סוד: עליזה מוֹכרת תיקים וארנקים, כלומר מְכלים מחופים בעור (בדומה לגוף האנושי שאף הוא "כלי" העטוף בעור), המכילים את סודותיה האינטימיים של האישה.7 התיקים והמְכלים המרובים ביצירתו של מירון איזקסון מכילים בחוּבּם שפע של רמזים מוצפנים, לרבות רמזים אֶרוטיים – ויש בהם מן ה"גילוי" ומן ה"כיסוי" כמאמר ביאליק במסתו הידועה.


כשביאליק השתמש במושגים "הנגלות" ו"הנסתרות" הוא רמז כמובן לפסוק החותם את פרק כ"ט בספר דברים – "הַנִּסְתָּרֹת לה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ": "עד כאן 'הנגלות' שבתולדותיי, ו'הנסתרות' הרי הן מכִבשׁונו של הלב ואין מסיחין בהן".8 מתברר שסופרים מבכרים תכופות להעניק את עיקר החשיבות ל"נסתרות", ואף יודעים לשלב את סיפור חייהם האמִתי בין שיטי הטקסט בהציגם מיתוס אישי בנוי-היטב, שאמת ובדיון שזורים בו כחוט השני. הללו אף יודעים לפרוק מעל לִבּם את סודותיהם האינטימיים המעיקים שאותם הם מבקשים להצניע מעין הקורא מבלי להציגם באופן ישיר, גלוי ומפורש, אלא בדרכי עקיפין חידתיות.


גם שירתו של מירון איזקסון עמוסה בתיקים, מגירות, ארונות, והיא אוצרת בתוכה סודות – סודות אינטימיים, סודות משפחה, וגם סודות במעגלים רחבים יותר, מופשטים והגותיים, כמו למשל בשיר 'למחרת יום הכיפורים': 9


הַזְּמַן עוֹמֵד מוּל חַדְרוֹ

מוּכָן לְהִכָּנֵס לַמְּגֵרוֹת שֶׁהִנַּחְתִּי.

יְסַדֵּר אֶת הַיַּלְדוּת

וְגַם אֶת קְרִיעַת הַגֶּרֶב הַזָּקֵן:

אַתָּה בְּנֵה לְךָ אֶת הָאָרוֹן, הוּא אוֹמֵר לִי,

אֲנִי כְּבָר אֵדַע אֶת מִדּוֹתֶיךָ".

כדאי לשים לב בשיר הזה לכפל המשמעות של "ארון", שמגלה את המודעות המתמדת לידיעת גזר דינו של החלוף, וכן להפכי הקריעה והתיקון, הבנייה והסתירה.


מוּדעוּת כזאת עולה בחריפות משיר הרֵעוּת הקצר והמפוכח הקובע:


"כְּבָר כִּמְעַט חֲמִשִּׁים שָׁנָה / רֵעִי וַאֲנִי מַבִּיטִים זֶה בִּפְנֵי זֶה, / עוֹד זְמַן מַה נַּפְסִיק / וְנִהְיֶה אֵלֶּה שֶׁלְּפֶתַע מִתְגַּעְגְּעִים אֲלֵיהֶם".10 או בפתח השיר 'מכתבים': "מִכְתָּבִים הַמַּגִּיעִים אֵלַי / דּוֹבְרִים אֶת זְמַן הִסְתַּלְּקוּתִי: / מַה שֶּׁהֵבֵאנוּ אֵלֶיךָ / יְסַפֵּר עָלֶיךָ לְבַדּוֹ".11


גם כאן עולה אסוציאציה רחוקה משיר גנוז של אלתרמן – "באמצע המישור" – שבּוֹ מבקיע המשורר את מסך הזמן, ומשער את מראה פניה של המציאוּת שתישאר אחריו, בלעדיו: "וְהוֹסִיף וּמֵאֵן / לַהֲפׂךְ לִדְמָמָה / אַךְ כְּבָר אִישׁ לֹא שָׁמַע / וּכְבָר אִישׁ לֹא יָדַע / וְהַדֶּרֶךְ הוֹסִיפָה לָרוּץ לְבַדָּהּ".


שיריו של מירון איזקסון שרויים בדרך כלל בתוך חלל מצומצם, או בתוך מרחב מצומצם. זוהי שירה של הֶבּראיסטית של "יעקב יושב אוהלים", ורק לעִתים רחוקות זוהי שירתו של עֵשָׂו שריחו כריח השדה. לא במקרה כותרתו של אחד משירי המפתח ליצירת מירון איזקסון היא 'גורל יעקב', שיר הכורך את גורלו הפרטי של מי שנולד יהודי עִם גורלו הנפתל של הקולקטיב שלתוכו נולד.12


ֹ בשיר זה האני-המשורר מודה ומתוודה על שידע "פַּחַד גָּדוֹל לָמוּת" אך לא פחות מכך פחד ממה שעתיד היה לחולל לזולתו "וְכָךְ הָיִיתִי בָּא וְשָׁב עַל עַצְמִי, / כְּיַעֲקֹב שֶׁעֵשָׂו הוֹלֵךְ וּבָא לִקְרָאתוֹ בְּמַחֲנֶה / וְהוּא יָרֵא לְהֵהָרֵג וְחָרֵד לְהָמִית אֲחֵרִים". כך היה מוסיף ומתלבט עד שהחליט לחיות את עולמו שכמוהו כ"פִּסַּת קַרְקַע קְטַנָּה תַּחַת חֲלוֹם יַעֲקֹב / שֶׁנִּסְתַּבְּרָה לִהְיוֹת אֶרֶץ שְׁלֵמָה". לכאורה לפנינו שיר שאין אישי ממנו, אך מירון איזקסון נשאר אימפֶּרסונלי וחידתי חרף הסודות שהוא מגלה על עצמו. חרף החזוּת המאוד משפחתית של יצירתו וחרף המילים הפשוטות שלה היוצאות מן הלב ונכנסות אל הלב. הווידוי שבשיר "גורל יעקב" הוא גם וידויו של עַם שלֵם, שיָרֵא להיהרג וחרֵד להמית אחרים, וידוי שנאמר במין תערובת של גאווה וענווה, של התנשאות והצטדקות, האופיינית לבני העם היהודי, ולא לאני-המשורר בלבד.


'גורל יעקב' הוא שיר המעלה את סיפור יעקב בגלוי ובמפורש (אף על פי שהוא מצפין היטב את הסיפור האישי המגולם בו). ואולם, ניתן להדגים את טיבו ההֶבּראיסטי ה"יעקבי" של איזקסון גם באמצעות שירים שבהם דמותו של יעקב אבינו אינה נזכרת כלל וכלל. כך, למשל, ניתן להדגימו באמצעות השיר 'שופר', שבבסיסו האנשה של חפץ דומם והפיכתו לסמל אישי ולאומי רב-אנפין:13


מִכֻּלָּם נִבְחַר הַשּׁוֹפָר,

הָיִינוּ יְכוֹלִים לְעַקֵּם

אֲנָשִׁים אוֹ חֳמָרִים אֲחֵרִים,

לִנְשׁׂף אֶת הַצְּעָקָה

(שֶׁלֹּא הֵעַזְנוּ עַל עַצְמֵנוּ)

לְתוֹךְ נְשָׁמָה אַחֶרֶת,

אוֹ לְנוֹפֵף בְּצֶבַע לָבָן

עַל חוּט הַתְּפִירָה שֶׁל הַפֶּצַע,

אֲבָל הַשּׁוֹפָר מֵהַסְּבַךְ הַקָּדוּם

רִאשׁוֹן הָעֲקֻמִּים הַהֲגוּנִים

שֶׁגַּם אִם גּוֹזְלִים אֶת גּוּפוֹ

וַאֲפִלּוּ אִם תּוֹקְעִים בּוֹ בְּקוֹל גָּנוּב

קַרְנוֹ לֹא מַפְסִיקָה לִהְיוֹת חֹמֶר שֶׁל יְרֵאִים".

לפנינו שיר הדורש כביכול בשבחו של השופר, נופח בו חיים ומעניק לו לכאורה נפש, רוח ונשמה: ("הָיִינוּ יְכוֹלִים [...] לִנְשׁׂף אֶת הַצְּעָקָה [...] לְתוֹךְ נְשָׁמָה אַחֶרֶת"). מירון איזקסון מכנה את האובייקט שבמרכז שירו בכינוי האוקסימורוני "הַשּׁוֹפָר מֵהַסְּבַךְ הַקָּדוּם / רִאשׁוֹן הָעֲקֻמִּים הַהֲגוּנִים", וכך קושר אותו בנגיעת קולמוס קלה לשלושת אבות האומה: לאברהם שהוליך את בנו לעקדה והאיל שיצא מן הסבך הציל את חיי הבֵּן (האיל שמקרניו התקין האדם שופרות), וליעקב ששמו מעיד על אופיו העקוב, העקום והעקלקל. שמו של "יעקב" נגזר מ"עָקבָּה" ( = מִרמָה), ואחיו-תאומו האשימו על שרימה אותו הן בעת לדתם והן כשפיתה אותו למכור לו את הבכורה ("וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם", בראשית כז, לו).


לִבּוֹ של מירון איזקסון נוהה דווקא אחר יעקב העקמומי, חרף דרכיו העקלקלות, ואינו מעמיד במרכז שירתו את "ישראל" זְקוף הקומה והגֵו. מעניין להיווכח שרוב השורשים הפותחים בעי"ן-קו"ף כמו השורש עק"ב שממנו נגזר השם "יעקב" – עק"ב, עק"ה, עק"ל, עק"ם, עק"ף, עק"ץ, עק"ר, עק"ש – הם שורשים שליליים. חלקם מעיד על עקמומיות, על פתלתלוּת ועל מִרמה. עק"ב ועכ"ב הריהם שורשים אחים, ואכן גם שמות אנשים, מקומות ובעלי חיים ששמם פותח בעי"ן-כ"ף ובעי"ן-קו"ף (כגון השמות 'עכן', 'עכור', 'עכביש', 'עכשוב', 'עכבר', 'עכברוש', 'עכסן', 'עכנאי', 'עקרב', 'עקמון' ועוד) נושאים השתמעויות של גנאי ומעידים על התפתלות עקלקלה ועל חמקנות עקמומית. התחבולות והשקרים של יעקב, וכן הדרך העקמומית שבָּהּ הוא מנסה לכסות על מעשיו כדי להיחלץ מחישופם – הן מפסגותיו של הסיפור המקראי.14


מירון איזקסון חוזר תכופות אל דמות האב העקלקלה של יעקב, לפני מלחמתו עם מלאך ה' (כלומר, לפני שיעקב יישר את גוו, והפך ל"ישראל" ולפני שה"עקוב" הפך ל"מישור"), כדי לבטא אמת נצחית על החיים – הפרטיים והקולקטיביים-לאומיים.


כמו יעקב יושב האוהלים, איזקסון הוא משורר של ד' אמות; משורר המעדיף את ארבעת כתליו של החדר ושל הבית, על פני המרחבים המשתרעים בחוצות העיר ומחוצה לה. כך במחזור השירים 'דיבור':


מַהֲלַךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָעִיר נִינְוֵה

כְּמוֹ הַזְּמַן שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ בְּבֵיתִי

בֵּין כָּל הַנּוֹשְׁמִים וְהַחֲפָצִים

לְבָרֵר אֶת שְׂפָתִי.15


משמע, אפילו הנדודים מתרחשים בין כותלי הבית, בין כותלי החדר, ולא במרחבי ארץ. דברים אלה מזכירים את שורותיו של נתן אלתרמן בשירו האַרְס פואטי "השיר הזר" שבּוֹ נאמר:


זֶה הַשִּׁיר, אֶל בִּינָה נְשָׂאתִיו וְאֶל גּׂדֶל,

בִּנְתִיבַת הַנְּדוּדִים הַיְשָׁנָה,

מִשֻּׁלְחָן אֶל חַלּוֹן וּמִכּׂתֶל אֶל כּׂתֶל,

בֵּין תְּמוּנוֹת וְעֵינַיִם כָּלוֹת לַשֵּׁנָה.16


משמע, הדרך הגדולה יכולה להשתרע גם בין כותלי הבית, והנדודים יכולים להיות גם נדודי שינה. למקרא שירי כוכבים בחוץ הקורא מניח שכל מסעות הנדודים מתרחשים בחיק הטבע ושדרך הנדודים נמתחת בחוץ, במרחבי תבל, אך שיר כמו "השיר הזר" מלמד שזוהי הנחה מוטעית. גם שירת מירון איזקסון מטעה את קוראיה, ומשכיחה ממנו את העובדה שכל המסעות אל מעמקי ההיסטוריה וסיפורי המקרא אינם אלא מסעות המתחוללים בתוך הנפש פנימה.


ואם יעקב הוא גיבורו של המשורר, הרי שגם מקומה של רחל לא נעדר משיריו, וראו בשירו 'בפעם הזאת', הפותח את הספר הנושא שם זה, שגם בו נזכרת העקמומיות ונזכרים איברי הגוף (הידיים והשֵׂער), וניכּרת היטב הרגישות לריחות:17


בַּפַּעַם הַזֹּאת יָצְאָה

נַפְשָׁהּ שֶׁל רָחֵל כִּי מֵתָה,

אֲבָל בִּפְעָמִים אֲחֵרוֹת

הִיא יוֹצֵאת מִטְּעָמִים אֲחֵרִים,

כְּנַעֲרָה מִתְבַּגֶּרֶת רוֹצָה לִבְדֹּק

אִם חֲפָצִים עֲקֻמִּים מַדִּיפִים רֵיחַ שׁוֹנֶה,

וּבַרְזֶל שֶׁנִּתְקַצְּצוּ פְּאוֹתָיו

כְּבָר מַכֶּה אַחֶרֶת.

מְגַדֶּלֶת הַנֶּפֶשׁ שְׂעָרוֹת אֲרֻכּוֹת

עַד שֶׁתִּמְצָא לְעַצְמָהּ אַהֲבָה חֲדָשָׁה, כְּבֵן וּכְבַת הַקּוֹלְעִים שְׂעָרָם

עַד שֶׁיְּדֵיהֶם חוֹטְפוֹת לְתוֹכָן

יַלְדוּת שֶׁנָּפְלָה מִכִּסְּאָהּ".


איתור "האֶטימוֹן" (Etymon) הרוחני החוזר שוב ושוב ביצירה לסוגֶיהָ ולתקופותיה, עשוי להביא להכללה רחבה יותר בדבר הפרדוקסים והניגודים הקשים לאיחוי המצויים שוב ושוב במרחבי יצירתו של איזקסון. לפנינו שירה אחוזה בסבך סתירות וניגודים, פרדוקסים ומצבים אוקסימורוניים, שלא קל לַאֲחותם: כך, למשל, יש בהם אוצַר מילים פשוט ותחביר נורמטיבי סדור, אך באמצעותם נאמרות אמירות כלל לא פשוטות, לעִתים אנרכיות ולא קומוניקטיביות. הכלים אפוא פשוטים וסדורים, הדברים מנוסחים בצורה של כללים ואמִתות (בבחינת "general truth"), אך התכנים לא אחת פרועים וכאוטיים וכלל לא טבעיים ומובנים מאליהם. האמירות שמנוסחות כאילו היו כללים מתבררות כאמירות פסידו-לוגיות, היוצרות מצבים שאינם ניתנים למימוש כגון בשיר הסוּרֵאליסטי 'הערה אחרונה':18


הֶעָרָה אַחֲרוֹנָה בְּהֶחְלֵט,

לֹא אוֹסִיף עוֹד דָּבָר,

כְּבָר לֹא אֶהְיֶה כָּאן

אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

 

הֶעָרָה אַחֲרוֹנָה לֹא יוֹתֵר

כָּל מֹחוֹתַי יִסְתַּלְּקוּ מֵהַקּוֹל,

הַדְּבָרִים עַצְמָם כְּבָר יֵדְעוּ

לוֹמַר מִי יָבוֹא אַחֲרֵיהֶם,

הַשֶּׁקֶט שֶׁבַּחֶדֶר יִזְכֹּר

אֶת שֶׁסִּפֵּר לוֹ הַשֶּׁקֶט בַּדֶּרֶךְ לְכָאן.


ופרדוקס נוסף: נורית גוברין כינתה את מירון איזקסון, "משורר המשפחה",19 ובדין, בני משפחתו הם אכן חלק בלתי נפרד מיצירתו והוא מרבה להזכירם בשיריו (אם כי לא בשמותיהם). אולם, גם לנוכח עשרה ספרי שירה וארבעה רומנים משפחתו נשארת עלומה ומסתורית ואינה גלויה כלל לעיני הקורא. משיחה קצרה ששוחחתי עם רות איזקסון, אִמו המנוחה של המשורר, אישה אצילית ומרשימה, חובבת ספרות מושבעת, למדתי עליה ועל משפחתה יותר מאשר מכל שיריו של בנהּ. גם הספר מַעֲבָר (2015), המוקדש באהבה לרעייתו של המשורר ולילדיו, בעצם אינו מסַפֵּר עליהם כמעט דבר, למרות שהם נוכחים בשיריו.


שירתו של מירון איזקסון נשארת אימפרסונלית וחידתית חרף החזות המאוד משפחתית שלה, וחרף המילים הפשוטות שבתשתיתה – מילים שיוצאות מן הלב ונכנסות אל הלב. לפנינו, אם כן, פקעת צנופה של פרדוקסים: מילים ברורות ואמירה עמומה, מן השירים עולה אישיות שגם היא אחוזה בסבך של סתירות וניגודים: אישיות נועזת אך גם חרדתית, משפחתית מאוד אך גם בודדה במועדיה, אלטרואיסטית אך גם מרוכזת בעצמה, צנועה ומלאת הכרת ערך עצמה. האדם ביצירת מירון איזקסון הוא גם יצור קטן וחסר ערך וגם נזר הבריאה. זוהי גם שירה תאוצנטרית וגם שירה אנתרופוצנטרית, וכל זאת בעת ובעונה אחת. המשורר מתגלה מתוך שיריו כ'איש מחשבות', שההגות מעסיקה אותו ללא הרף. על כן, דומה שאין הוא מטריד את עצמו בשאלת הקומוניקטיביות. זוהי יצירה שבה היוצר משוחח עם עצמו, מנתח מצבים ומבהיר לעצמו את עקרונות הניתוח ואת תוצאותיו.


קיימים גם פרדוקסים רבים נוספים: כל המכיר את אישיותו של מירון איזקסון יודע שמדובר באדם מסביר פנים ונוח לבריות. אילו נדרשנו להצביע על אדם שאין לו שונאים או אויבים כלשהם, ושלעולם אינו מעמיד עצמו בעמדה אנטגוניסטית או לעומתית, ניתן היה לבחור ללא כל היסוס במירון איזקסון. והנה, דווקא בשיריו יש אמירות רבות על הצורך להתגונן מפני שונאים ואויבים. ואתה תמהַּ: מנין זה בא. כפי שנראה, גם לחידה הזאת, כמו לחידות רבות בספריו, ניתן למצוא פתרון אפשרי, שאינו מצוי בהכרח בעלילה החיצונית של חיי היוצר, אלא טמון דווקא בעלילה הפנימית שלהם, ב"biographia literaria" של המשורר.


ניגוד נוסף שמצוי אף הוא במרחבי שירתו של מירון איזקסון הוא הצירוף של קור וחום. ברכה רוזנפלד כתבה על כך מאמר מקיף, ואחר-כך אימצו את האבחנה הזאת גם אחרים מִבּין מבקריו של מירון איזקסון. ברכה רוזנפלד כתבה: "היעדר הפוזה האסתטית עושה את ספרו של מירון איזקסון לכל כך חזק [...] אך מעוצב באופן מעודן ומאופק. תכניו הווידויים "החמים" מולבשים בכסות אובייקטיבית "קרה" (כאשר החום והקור לדידי מגדירים את טמפורטורת הרגש). לא "אני" אלא "איש" ("איש עוזב את שמו"), גם אם ברור, ללא צל של ספק, שמדובר בדובר ולא באיש שהוא "כל אדם". תערובת ייחודית, שהייתי קוראת לה חום-קור, או קור-חום, היא שעושה את איזקסון לאחד הקולות המקוריים בשירה הנכתבת היום".20 במאמר זה כינתה ברכה רוזנפלד את שירת מירון איזקסון בשם "שירה אפיקוּרָאית" המטילה ספק בכול. היא אף קשרה בין האיווּי שהינו מושג מתורת לקאן עם מעשה היצירה. היא גם הרחיבה בנושא החידתיות והעמימות של שירה זאת.


אשר לחוסר הקומוניקטיביות של רבים מהשירים, באחד הפורומים באינטרנט ראיתי שאלה שהפנה תלמיד תיכון אחד לחבריו, ובו הביע תערובת של שביעות רצון ושל קובלנה: "שלום, אני מחפש ניתוח של השיר 'לזכור' מאת מירון איזקסון. בעיקרון, לא הבנתי הרבה מהשיר הזה, אך הפקתי בכל זאת כמה תובנות ממנו".21 אנסה להציע פרשנות לשיר זה:22

עַד עַתָּה רָשַׁמְתִּי מַחְשָׁבוֹת

מִתְרַגֵּשׁ וְחָרֵד,

אֵין בִּי כֹּחַ אַחֵר -

מַקְפִּיד לְעַצְמִי עַל כָּל רַעֲיוֹן,

שׂוֹנֵא מִלּוֹת שִׁכְחָה.


אֲבָל מַדּוּעַ בִּכְלָל לִזְכֹּר,

אִישׁ כָּמוֹנִי, מְפַחֵד בִּזְהִירוּת, קוֹרֵעַ נָכוֹן –

אֶפְשָׁר גַּם לְהַנִּיחַ אֶת רֹאשִׁי

עַל פְּנֵי בְּנִי הַנּוֹחוֹת.


אינני מתיימרת להבין את השיר הזה ולמצותו, אך ניתן להבהיר באמצעותו עניינים אחדים המאפיינים את מירון איזקסון – האיש ויצירתו: קודם כול, כדאי לשים לב לעובדה שאין בשיר כמעט זֵכר לסימני פיסוק, והזרימה הבלתי מאולצת שלו מדגימה את ההתרגשות והחרדה שעולות ובוקעות ממנו. בשיר יש אמירה עמומה עם פערים רבים: מה פירושן של המילים "אֵין בִּי כֹּחַ אַחֵר" החוזרות בשיר הקצר הזה פעמיים? האם הכוונה שהמשורר מתוודה על מומיו היצירתיים, ומודה שאינו יודע אלא לרשום מחשבות וזיכרונות מן העבר? האם אין לו כוח אחר אלא לזכור, כי השִׁכחה מצמיתה ומגרשת את האובייקטים החשובים מן העולם? ומה פירושן של המילים "מְפַחֵד בִּזְהִירוּת קוֹרֵעַ נָכוֹן" שחוזרות אף הן פעמיים בשיר כה קצר? האם הכוונה שהוא נוהג בזהירות, בחינת "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" והאם הקריעה מבשרת על אֵבל? על אבדן אנשים יקרים הנקרעים מחייו וגורמים לו לקרוע עליהם קריעה? ואם הוא שונא מילות שִׁכחה, מדוע לפתע הוא שואל "אֲבָל מַדּוּעַ בִּכְלָל לִזְכֹּר"?

ניתן להיעזר באבחנה הנכוחה של ברכה רוזנפלד, שצוטטה לעיל, בדבר היותה של שירת מירון איזקסון שירה אפיקוראית, שמטילה ספק בכל אמת, ובכל מצב ובכל אמירה. השיר הזה מנוסח במילים פשוטות היוצאות מן הלב ונכנסות אל כל לב, אך המסרים שלו הם כמו כתם רורשאך. כל קורא ייצק לתוכו תכנים אחרים לפי המטען שהוא מביא אִתו לקריאה אָ-פריורי. אבל האמירה אינה שרירותית ויש בה היגיון פנימי, גם אם חוקיותו ידועה למחבר בלבד.


מן הראוי לשים לב שהשורות הללו מתכתבות עם ביאליק: "'לֵךְ בְּרַח?' – לֹא-יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי! / הֲלוֹךְ בַּלָּאט" וכו', ועם הפסוק "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" (משלי כח, יד). ועל כן יש בו נפח ומשמעות חרף המילים הפשוטות לכאורה. ביאליק הִלחים זה לזה שני פסוקים: "וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא" (עמוס ז, יב), עם הפסוק: "וָאֹמְרָה הַאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְרָח" (נחמיה ו, יא).


בעקבותיו, איזקסון ערך כאן אָלוּזיה טלסקופית, שמכילה בתוכה את התנ"ך ואת ביאליק. מעניין להיווכח שמירון איזקסון שבקי בארון הספרים היהודי, וכמי שדרש ודורש בפרשת השבוע, יודע בוודאי רבים מפסוקי החומש על-פה, דווקא אצלו יש מיעוט בולט – די חידתי ודי תמוה – של הֶרמזים מקראיים. לפעמים הוא מזכיר גיבורים מקראיים בשמם המפורש, כמו בשיר "גורל יעקב", אך שירתו אינה עשויה מִרקם צפוף של צירופים של פסוקים ושברי פסוקים, אך לפעמים כשהוא כולל בשיריו הֶרמז כלשהו, הרי הוא עשיר מהצפוי והמקובל.


מירון איזקסון כאילו כותב את השיר לעצמו, משוחח עם נפשו, מהרהר, מתדיין עם עצמו, בינו לבינו, ואינו מטריד את עצמו בסוגיית הקומוניקטיביות של שיריו. כל קורא יבין לפי מיטב יכולתו ויקח מן השיר את הראוי לו. מן הבחינה הזאת לפנינו משורר מודרני ובתר-מודרני כאחד, שנותן לקוראיו חלקיקי מציאות, ומחבר רצפים חזותיים שאי אפשר לחברם, כמו למשל בשיר 'פֶּה נוסף' (מַעֲבָר, עמ' 47), שכבר נזכר כאן: "לראשונה רואים חיַי איש / שיש פה על ערפו, ...". אם פיקסו, מענקי הציור המודרני, יכול היה לצייר עין או אוזן במרכז הפנים, מדוע לא יוכל המשורר ליצור תמונות סוּרֵאליסטיות כמו ב'פֶּה נוסף' או כמו ב'קדיש' – שיר המתאר אדם המבקש לומר קדיש על עצמו, ושוב, ברקע הדברים מהדהדות שורותיו הנודעות של ביאליק בשירו "לא הראני אלהים":


וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי יִתְאַכְזֵר לִי אֵלִי –

וּבְעוֹדֶנִּי חַי אָמוּתָה,

וְצָרְרוּ אֶת-נַפְשִׁי בְּתַכְרִיכֵי נְיָר,

וּקְבָרוּנִי בַאֲרוֹן סְפָרִים,

חֹלֶד הַבַּיִת יִגְרֹר לַיְלָה עַצְמוֹתַי,

וְעַכְבָּר מֵחוֹר יְכַרְסְמֵנִי,

וְעָמְדוּ אָז רַגְלַי עַל-קִבְרִי אָנִי,

וּפִי יַגִּיד קַדִּישׁ יָתוֹם אַחֲרָי.23


ברכה רוזנפלד טענה, שלא תמיד קל לעקוב אחר האסוציאציות של איזקסון שלעיתים נראות פרטיות מדי ובלתי מתקשרות זו לזו בעיני קורא השירה הממוצע, אשר חש לא פעם אי נוחות נוכח הטקסטים ושורותיהם הסתומות ומחכה ליציאה מן המיצר שאינה באה על סיפוקה. למה הדבר דומה? היא שואלת, ועונה: לְמאזין למוזיקה אָטונלית. הנפש משתוקקת לאקורד הסיום ההרמוני שאינו בא, והמאזין נותר פעור פה בציפייה מתסכלת. מסתבר שלא היופי ולא ההרמוניה הם משאת נפשו של מירון איזקסון, טענה רוזנפלד: אין בשירתו משחקי לשון או מצלולים מתוחכמים, אך דווקא חוסר ההתייפייפות – היעדר הפוזה האסתטית – עושה את ספרו לכל כך חזק ודרמטי וזועק בתכניו. עם זאת מעוצב באופן מעודן ומאופק, באנינות. התכנים הווידויים מולבשים בכסות אובייקטיבית "קרה". התערובת של החום והקור הופכת אותו לאחד הקולות המקוריים בשירה העברית העכשווית.


אכן, מירון איזקסון, כמו אורי צבי גרינברג, אינו תר אחרי תכנים וצורות יוצרי סימטריה והרמוניה. האֶתיקה שבהם חשובה מן האֶסתטיקה. אריסטו קבע שהיצירה מורכבת משישה מרכיבים: מיתוס (יסודות של עלילה ופעולה), אֶתוֹס (מכלול האמונות והדעות שמנחות את הפרט ואת החֶברה), לֶקסיס (יסודות מילוליים וסגנוניים), מֶלוֹס (יסודות מוזיקליים), אוֹפּסיס (יסודות חזותיים), דִיאָנוֹיָה (יסודות המחשבה וההגות). מתוך ששת הרכיבים הללו מירון איזקסון מתמקד בעיקר בשניים: באֶתוס ובדיאנויה – באמונות וברעיונות הגותיים.


שיריו האמירתיים נטולים גינונים שנועדו להרשים את הקורא בלוליינות מילולית או בניגונים שובי לב. אין בהם רעמים וברקים וזיקוקי די נור ואין בהם נופים יפים או נשגבים. נראה לי שחשוב לו לדייק בתחושות אותן הוא לוכד. השירים מתחילים בדרך כלל מגרעין חווייתי, כמו למשל ריצה על חוף הים, אך מגיעים לאמירות אקזיסטנציאליות רחבות על מצבו של האדם ועל תפקידו בעולם. מדוע השירים מנוסחים ככללים, בלשון פשוטה וישירה, עוסקים הרבה בגוף ומדברים על הליכות עולם ועל התבצרות מפני אויבים ומשנאים? דומה, כי מירון הוא המשורר היחיד במקומותינו שמנהל שיג ושיח עם משנה תורה ועם שמונה פרקים של הרמב"ם.24 לפיכך, הוא עוסק לעתים קרובות במצוות עשה ולא תעשה, בחיי אישות, באיסורים, בעבֵרות ובשבועות, בחושים ובַפְּעולות של הגוף – בהנאות ובהתנזרות מהנאות. מכאן הניסוחים הרבים הפותחים במילים "אדם עושה" או "אדם נוהג". דומני שמי שיכתוב דיסרטציה על שירתו, יצטרך להתמודד גם עם הנושא ההלכתי שנובע מדיאלוג מתמשך עם גדול הפוסקים בכל הדורות, אך גם שובר את הכללים שלו ויוצר לעצמו קודקס חוקים אישי בתכלית.


מירון איזקסון הוא משורר אידיוסינקרטי,25 משורר שאין לו אח ורֵע בספרות העברית. אף על פי כן, אילו דחקו בי והכריחו אותי למצוא לו בעלי ברית בשירה העברית, הייתי מזכירה אותו בכפיפה אחת עם אדמיאל קוסמן, עם חוה פנחס-כהן ועם חמוטל בר יוסף. שירה שיש בה גם רסן וגם סערת נפש גדולה, שיש בה חוקים וכללים וניסוחים מושכלים, אך יש בה גם פריצת גדרות וחציית קווים אדומים. זוהי שירה שכותביה אינם מדושני עונג, וגם כשהם מרופדים כביכול באהבה ובכבוד ובחסדי הממסד הם שרויים תמיד בחוסר ודאות ובמצוקה כרונית. שירת מירון איזקסון היא שירה אניגמטית שתישאר כנראה לעולם חידה. לחידות של היצירה יש פתרונות אחדים, אולם אין פתרון דפיניטיבי או ממצה, כמו בחיים עצמם.


בחוברת החגיגית של גג (כתב העת של איגוד הסופריםׂ), שכבר הוזכרה בראשית הדברים כתב מירון איזקסון גם קטע של דברי הגות שאותו הכתיר בכותרת "על מצב הרוח". להלן ציטוט מקוטע ממנו: "כמי שנוהג לרוץ לעתים קרובות על חוף הים אני מאוד רגיש לכיווני הרוח [...] מרתק ללמוד עד כמה הרוח יכולה להשתנות במהירות ועד כמה השפעתה עצומה [...] היא יכולה להביא עִמה מִדבָּר או גשם, אכזבה או תקווה גדולה, תחושת כוח או חידלון". כך גם הרוח האנושית, מוסיף המשורר, וניתן לומר שכך גם יצירתו שמלמדת רבות על מצב הרוח האישי והלאומי, אלא שהקורא צריך להיות "מירונולוג" מוסמך כדי לפענח את האותות ולהבין את כתב הסתרים.