top of page

המטעמים המוגשים על מגשי העניים

עודכן: 6 במרץ 2023

על שני פזמונים אלתרמניים שהולחנו על-ידי יצחק קלפטר ז"ל

פורסם: אתר נתן אלתרמן , 7/1/2023



לפני עשרה ימים הודיעו כלי התקשורת את הידיעה המרה בדבר פטירתו בטרם-עת של הפזמונאי, הגיטריסט, המלחין והזמר יצחק קלפטר. למשמע הידיעה, מצאתי את עצמי מקשיבה לתקליטו "יושב על הגדר" (שאותו הוציא יצחק קלפטר במשותף עם אריק איינשטיין בשנת 1982). ביקשתי להיזכר בימיו הטובים של מי שסיים את חייו בבדידות, במחסור ובחולי. את חלל ביתי מילאו צלילים אהובים, אחדים מהם ידועים לכול ואחדים נידחים – צלילים שכבר אינם מוּכּרים כמדומה לרוב אוהבי הזֶמר העברי.


כשיצא התקליט "יושב על הגדר" עדיין לא עסקתי בחקר אלתרמן, וכלל לא נתתי דעתי לכך שקלפטר כָּלל בו שניים משיריו הפחות מוּכּרים של אלתרמן שאותם הלחין המלחין והמבַצע המחונן כעשור לאחר פטירת המשורר בן הדור הקודם (כוונתי לשיר 'מבלי להפריע' מתוך "סקיצות תל-אביביות" ולשיר "חייו של יוחאי" מתוך "רגעים").


את שני השירים הללו פרסם אלתרמן הצעיר בשנת 1934, קרי בראשית הקריירה שלו, כאשר עדיין כתב חרוזים שהבוסר רב בהם על הגומל. שניהם שייכים לשירה הז'ורנליסטית ה"קלה" שלו שהתפרסמה ב"דבר" וב"הארץ", ולימים בשני כרכיו של הספר "רגעים" שערך מנחם דורמן אחרי מות אלתרמן (הספר יצא לא מכבר במהדורה מלאה ומוערת בעריכת פרופ' דבורה גילולה).


דומני שלא במקרה הלך קלפטר אל כרך נידח של שירי אלתרמן, שלא רבים מכירים אותו, ומתוכו דלה לא את השירים המז'וריים, תרתי-משמע, אלא דווקא שני שירי-שוליים נוּגים על דמויות דלות ונידחות משולי החברה. הוא הזדהה כמדומה עם הגיבורים האנטי-הֶרואיים המתוארים בשני השירים הללו – עם מוכרת העוגות הזקֵנה ועם מוכר הפיסטוקים העלוב – "גיבורים" שבכוחותיהם הדלים מנסים להתגבר על מצוקות החיים ולהיטיב את גורלם. במקום לפשוט יד ולקבל נדבה מהזולת הם מגישים לזולת את מרכולתם על מגש או על טס כדי שהציבור יטעם ממטעמיהם (כמו המשוררים הנותנים לציבור את לִבָּם כתרומה ללא תמורה).


אביא להלן את שני השירים הללו, כדי לשפוך אור על משיכתם של משורר כדוגמת אלתרמן ומוזיקאי כדוגמת קלפטר אל אותם עלובי החיים, שלמרבה האירוניה המרה מושיטים את ידם "כְּדֵי לָתֵת וְלֹא כְּדֵי לָקַחַת" (כניסוחהּ של נעמי שמר בפזמונה "בהיאחזות הנח"ל בסיני").


הראשון הוא השיר "מבלי להפריע", שהתפרסם בעיתון "דבר" ביום כ"ד באב תרצ"ד, בעקבות ידיעות שהתפרסמו בעיתונות היומית (כגון ברשימה "מחאות נגד גזירות העליה" שהתפרסמה בעיתון "דבר" מיום ט"ז בכסלו תרצ"ד) בדבר התנכלות הרשויות לאותם יהודים שעלו ארצה ומבקשים להקים בה מקורות פרנסה שיאפשרו את קיומם.


אלתרמן תיאר בשיר "מבלי להפריע" סבתא זקנה, המנסה בשעת לילה מאוחרת למכור את מרכולתה (עוגות שאפתה למכירה כדי שלא לרעוב ללחם, סיטואציה שיש בה מן הפרדוקס האלתרמני האופייני), אך אין לסחורה דורש. מדוע היא מתוארת בלילה, לאורו הנוּגה של הירח? ייתכן שהיא עומדת מִבּוקר עד לילה על המדרכה בעיר המנוּכּרת, האדישה לגורלה. אפשר שהיא יוצאת רק לעת לילה, מחמת בושה על שהיא נאלצת למכור את מרכּוּלתה לכל עובר-ושב. ייתכן שהיא יוצאת בחסות החשכה מתוך חשש מִפני רשויות החוק המתנכלות לרוכלים שאינם מוּרשים לשוֵוק את סחורותיהם בחוצות העיר. ניכּר שהיא וכלב-החוצות שלצִדהּ, המתייפח "אֶל חֵיק הָאַסְפַלְט" (אוקסימורון אלתרמני טיפוסי) רעבים ללחם וליד מלטפת:


​הָעִיר מְזַמֶּרֶת בַּפַּעַם הָאֶלֶף. עֵינַי הַיָּרֵחַ נוּגוֹת. אֶל חֵיק הָאַסְפַלְט מִתְיַפֵּחַ גּוּר כֶּלֶב. הַסָּבְתָא מוֹכֶרֶת עוּגוֹת. הַסָּבְתָא זְקֵנָה, הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת. כָּל אֵם לְיַלְדָּה מְסַפֶּרֶת סִפּוּר. עוֹמֶדֶת הַסָּבְתָא קְטַנָּה וְחִוֶּרֶת מִבְּלִי לְהַפְרִיעַ אֶת שְׁלוֹם הַצִּבּוּר.

​שְׂפָתֶיהָ דַּקּוֹת וְהָעִיר מְצַלְצֶלֶת. מִיָּם וְעַד יָם נוֹהֲרִים הַזּוּגוֹת. אֲנַחְנוּ אוֹכְלִים אֲרוּחָה מְבֻשֶּׁלֶת. אוּלַי רַק הַכֶּלֶב רָעֵב לְעוּגוֹת. שְׂפָתֶיהָ דַּקּוֹת וּבַפַּעַם הָאֶלֶף אֵין יֶלֶד אוֹמֵר לָהּ: סַפְּרִי לִי סִפּוּר... עַל חֵיק הָאַסְפַלְט מְנַמְנֵם גּוּר הַכֶּלֶב מִבְּלִי לְהַפְרִיעַ אֶת שְׁלוֹם הַצִּבּוּר. אלף נון

כ"ד באב תרצ"ד 5.8.1934



מצטיירת לנגד עינינו וינייטה קטנה מחיי "העיר העברית הראשונה" שהלכה אז וגדלה לנגד עיניו המשתאות של המשורר הצעיר (שהגיע אליה עם משפחתו בשנת 1925 לאחר דרך נדודים ארוכה וממושכת בארצות הגולה). אלתרמן שילב בחרוזי שירו – כדרכו בחרוזי "סקיצות תל-אביביות" – סיפורים סוחטי דמעות מן החיים, המהולים באירוניה דקה שבכוחה להעלות חיוך על שפתי הקוראים. איך יכולה סבתא קטנה, דקה וחיוורת לאיים על "שלום הציבור" עם מגש העוגות שהיא נושאת בידה?!


לפנינו סיפור ה"מתכתב" עם סיפורהּ הטרגי של "מוכרת הגפרורים הקטנה", גיבורת אחת האגדות הנודעות לילדים מאת הנס כריסטיאן אנדרסן, אגב היפוך גילהּ של הגיבורה (היפוך המצדיק את המימרה "דּוֹמֶה זָקֵן לְיֶלֶד", המשולבת אצל טשרניחובסקי ב"שירו לביבות" ואצל ביאליק במאמרו "ומנדלי חולה". מקורה בפתגם הלטיני "senex bis puer", שפירושו: "זקֵן הוא ילד בריבוע").


כאן לא ילדה קטנה הרעבה ללחם לפנינו, אלא סבתא קטנה ותמימה כילדה, שהכינה עוגות בתקווה שתצליח למכור אותן ולא תרעב ללחם. העוגות המתוקות שלה לא נועדו לחסרי-כול כמוה או לכלב-חוצות רעב (כמו הגור המנמנם לידה). הן נועדו לאותם בני-מזל שהפרוטה מצויה בכיסם (אך אלה ממהרים הביתה, לחיק משפחתם, ואינם מתעכבים ליד הרוכלת הזקֵנה כדי לקנות ממנה את דברי-המאפה שהיא מציעה למִמכר). אפשר שהיא תיאלץ בסוף היום לאכול מן העוגות ולהשליך מהן לכלבים.


סיפור כזה, כך נאמר בשיר, מסופר כבר "בַּפַּעַם הָאֶלֶף", כמו אותם סיפורים שמספרת האם לילדיה בפעם האלף וכמו אותם שירי-ערש שהיא משמיעה להם בפעם האלף כדי להרדימם. בבית פנימה שוררת חמימות משפחתית נעימה, ואף בחוצות-העיר "נוהרים" זוגות האוהבים (בכל משמעיה של המילה "נוהרים": "זורמים", "ממהרים" ו"מאירים בעיניים נוצצות"). אך מול אותם מאושרים ששפר גורלם; שיש להם משפחה אוהבת, קורת-גג ומקור מִחיה, מצויים תמיד גם אותם מוכי גורל הרעבים ללחם ולאהבה. יש מי שמתכרבל בבית בחיק אֵם אוהבת, המספרת לו סיפורי אגדה לפני השינה, ויש מי שנרדם בחיק האספלט וצפוי לדריסה ולכלָיה.


סיפור על סיפורים המסופרים "בַּפַּעַם הָאֶלֶף" מעלה במרומז גם את סיפורי "אלף לילה ולילה", שבהם נועד הסיפור לדחות את הקץ. ואולם בשירו של אלתרמן אין מי שידחה את הקץ ואת הכלָיה. אלתרמן רומז שאם יוסיפו הפַּקָּחים להתנכל לזקֵנה הענייה והעזובה ואם לא ידאגו לקיומה (כמו גם לקיומו של גור הכלבים הנטוש הנצמד אל חיק האספלט במקום שייצמד לחיק אִמו-יולדתו ולעטיניה), סופהּ לא יאחר לבוא.


לפנינו שיר-תוכחה כמו הפזמון "ילדי הפקר" (שנכתב בעבור התכנית "הכול בסדר" של "המטאטא" מיום 18.12.1934, שנערכה באותה השנה שבָּה נכתבו שני השירים הללו, שיצחק קלפטר בחר להלחינם). ילדים שנולדו למשפחות קשות-יום ויתומים חסרי כול של הרוגי המאורעות שוטטו באותה עת ברחובות תל-אביב, ואיימו על שלום תושביה ועל שלוותם. בשיר "ילדי הפקר" רמז אלתרמן שאין העירייה ממלאת את תפקידה, ושמחיר האדישות וההזנחה יאמיר עד שיהיה רב ומכאיב מן המצופה.


רשויות המנדט הבריטי העניקו לתל-אביב מעמד של עיר בינואר 1934, וללא דיחוי רמז כאן אלתרמן הצעיר לקברניטי העיר שאין הם ממלאים את תפקידם כראוי: עליהם לזכור לטפל ביתום ובאלמנה – בילדי ההפקר המשוטטים ב"שעות הקטנות" של הלילה, ובזקֶנה שתפילת "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה" שלה לא נתרצתה. זקֵנה זו מושלכת לרחוב כמו כלב-חוצות, ונאלצת לעמוד בלילה כדי למכור את מרכולתה כדי לקושש פרוטות אחדות למחייתה.


שירים אלה של אלתרמן, על בני דלַת העם, צעירים וזקֵנים כאחד, בנה אלתרמן גם על בסיס המבנה הרעיוני-רטורי של השיר "במקומותינו יש בית דין" מאת גרהרד האופטמן (מתוך המחזה "האורגים" שאותו תרגם המשורר באותה עת). שיריו הז'ורנליסטיים של אלתרמן, כמו השיר הגרמני, מיועדים להגיע לאוזניהם של בני המעמדות השאננים, ולאיים עליהם (לפעמים ברמז דק ולפעמים ברמז שעוביו כקורת בית-הבד), שקִללתם של הדלים והאביונים תתפרץ יום אחד ותרדוף אותם עד חָרמה, וכדברי האופטמן: "בִּמְקוֹמוֹתֵינוּ יֵשׁ בֵּית-דִּין / שָׁחֹר הוּא וְכָבֵד, / נִשְׁמַת אֶבְיוֹן שָׁם תֵּרָמֵס / לְלֹא עָווֹן וָחֵטְא" (מגרמנית: נתן אלתרמן).


לשון השיר "מבלי להפריע" היא לכאורה לשון פשוטה, חסרת תחכום, וסיפורה של הזקֵנה מסופר בסגנון כמו עממי, כאילו מסופרת כאן אגדה רחוקה מִני-קדם (כמעט כל שורה קצרה שבשיר היא משפט פשוט הנחתם בנקודה).


גם אוצר המילים בשיר יום-יומי ופשוט למראה. אלתרמן שבאותה עת כבר התאקלם היטב בין ילידי הארץ והתנתק מן העולם הדתי של הגימנסיה "מגן דוד" שבָּהּ למד בשנות נדודיה של משפחתו, שילב בשירתו הקלה גם את עגת הרחוב. הוא השתמש בשיר "מבלי להפריע" בלשון היום-יום שאינה נקייה משיבושים, והתרחק מן הלשון פיוטית ומן המילים ה"גבוהות". וכך, למשל, שלוש פעמים נזכרת כאן "הסבתא" בה"א הידיעה (בנוסח צורות הדיבור המשובשות בפי העם במילים "האבא", "האמא", "הסבא" – מילים המשתמשות שלא כדין בה"א הידיעה פעמיים – פעם בעברית ופעם בארמית). על שיבושי הלשון של אלתרמן – שחלקם שולבו בשיריו במוּדע ובמתכוון – ראו במאמרי "ב'תער נוצצת' וב'משקפיים שחורות'", המצוי באתר .zivashamir.com


בשיריו על "עלובי החיים" הִרשה אפוא אלתרמן לעצמו להשתמש גם במִשלב נמוך, שאינו דומה לזה ששימש את ביאליק, למשל, בתיאורי הדלוּת שלו (והשווּ: "וּכְיָתוֹם עָלוּב, אֲשֶׁר שָׁכְחוּ / מְתֵי חֶסֶד תֵּת לוֹ כְסוּת לְחֹם" שבשיר "תיקון חצות", או "בְּהִתְנַהֲלִי כָּל-הַדֶּרֶךְ לְאִטִּי לְרֶגֶל אִמִּי / וּלְרֶגֶל נַעֲלוֹתַי הַבָּלוֹת, הַגְּדוֹלוֹת כִּפְלַיִם מִכַּף פְּעָמָי" שבשיר "פרֵדה"). אצל אלתרמן לפנינו תיאורים פשוטים, יום-יומיים וטבעיים, המחזקים את תחושת ההזדהות של הדובר עם עלובי החיים – עם האנשים הפשוטים הזקוקים ליד מלטפת, לקורת גג ולמקור פרנסה כלשהו.


אלתרמן יכול היה להזדהות עם תמונת "הסבתא" היהודייה, שאינה רוצה ליפול כמעמסה על משפחתה ומנסה להמתיק את מר-גורלה. סבתו (ה"בּאָבּע") נזכרת במפורש בפתח ספר שירים שהביא אתו מימי לימודיו ("שירים מצרפת"). אך השיר חורג מן הממד האישי ומגיע אל המישורים הקולקטיביים והטרנסצנדנטיים. באחדים משיריו המוקדמים ומ"טוריו" תיאר את האומה בדמותה של סבתא זקנה, שגופה כפוף ועיניה כבר כהו מזוֹקֶן ומדמעות (למן השיר הגנוז "חבריא בקריית ספר" ועד לטור הנודע "מגש הכסף"). ייתכן שגם הזקֵנה, הרעבה ללחם אך בוחרת למכור עוגות לאותם עשירים ומאושרים החולפים לידה, היא בָּבוּאה דבבוּאָה של האוּמה הזקֵנה וידועת הסבל, בת-זוגו של "הַשָּׂב נְזִיר הַלְאֻמִּים, /שֶׁנָּדַד עִם־צְלוֹחִית שֶׁל־פְּלַיְטוֹן בֵּין זֵדִים" משירו של ביאליק "על סף בית המדרש".


המדרשים תיארו את אברהם אבינו, סמלו של העם העברי, כמי שנשא אתו צלוחית של פליטון, ומאחר שיצא לדרך וטלטל את הצלוחית ממקומה היה ריחה נודף והגויים יצאו נשכרים מן הטובה שהביא אִתו לכל אתר ואתר בדרך הילוכו (בראשית רבה לט: עב). והנמשל: עַם ישראל הֵרים תרומה לאנושות, בעת שעבר בנדודיו דרך עריהָ וארצותיהָ, אך תמיד קיבל רעה תחת טובה, ולרוב לא נתרצה קרבנו. גם גיבוריו העניים של אלתרמן מביאים כאמור את תרומתם על מגש או על טס, אך תרומתם אינה זוכה להכרה ולהוקרה.

*

וכך גם בשיר השני שהלחין יצחק קלפטר למילותיו של נתן אלתרמן, הלא הוא השיר "חייו של יוחאי", שהתפרסם בעיתון "הארץ" מיום 3.12.1934; ונדפס בספר "רגעים" (מהדורת 2011), כרך א, עמ' 73:

חייו של יוחאי יֶשְׁנָה אֲדָמָה וְיֵשׁ עֹמֶק וָגֹבַהּ. יֶשְׁנָם יְעָרוֹת, נְמֵרִים וְתֻכִּים. יֶשְׁנָן אֲהָבוֹת וְשִׁירִים לָשׂבַע וְיֵשׁ יוֹחַאי – מוֹכֵר פִיסְטוּקִים. הָעוֹלָם יָפֶה וְאֵין קֵץ לַגֹּבַהּּ. כּוֹכָבִים גְּדוֹלִים סוֹבְבִים בְּלִי קוֹל. עִמָּהֶם יוֹצֵא גַּם יוֹחַאי הָרְחוֹבָה לָשֵׂאת פִיסְטוּקִים עַל טַס עָגֹל. מַבָּט מְזֻגָּג וּפֶה חִוֵּר וְגוּף חָלוּד וְרָזֶה. יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים יָפִים יוֹתֵר, אֲבָל יוֹחַאי הוּא כָּזֶה.



הוֹלֵךְ לוֹ יוֹחַאי כְּחֵרֵשׁ-אִלֵּם. בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה. הֶחָשְׁבָה אִמֹּו (הֵן הָיְתָה לוֹ אֵם - - - ) שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִבְנָהּ? יֶשְׁנָם בָּעוֹלָם אֲהָבוֹת וְיָגוֹן וְיַמִּים וּנְהָרוֹת עֲמֻקִּים וְיוֹחַאי מִתְקָרֵב אֶל מוֹתוֹ הָאֶבְיוֹן וּמֵבִיא עִמּוֹ טַס פִיסְטוּקִים. אגב כ"ו בכסלו תרצ"ח 3.12.1934

שירו זה של אלתרמן הוא שיר מרוּבּד ומוּרכּב שאי-אפשר למצותו ברשימה קצרה. נסתפק בהעלאת נקודה אחת, הקשורה במוטיב ההליכה של יוחאי לקראת מותו כשהוא נושא בידיו טס מלא בפיסטוקים. כאמור לפנינו leitmotif (מוטיב-חוזר) הנשנֶה בשירת אלתרמן לסוגֶיהָ ולתקופותיה. נביעתו מן הרעיון הרומנטי, שלפיו דווקא האנטי-גיבור האלמוני, חסר ההילה והתהילה, מתגלה לא אחת כ"נדבן" מופלג, המוכן להרים לחֶברה תרומה יקרה מפּז בלי לבקש לעצמו דבר.


בעניין זה שילב אלתרמן במוטיביקה הרומנטית המערבית גם רעיונות ומוטיבים מן הרקע החסידי, שאותו הכיר באמצעות ארון-הספרים מִבּית אביו-זקֵנו (ספרים אחדים מתוכו עמדו על מדפי ספרייתו הפרטית). כך נהג גם בנושאים אחרים המשולבים דרך-קבע בשירתו, כגון המשיכה אל הניגון, אל כוס היין, אל הריקוד שמתוך דבֵקוּת, אל אנשי השוּק הפשוטים, וכיוצא באלה מוטיבים מן ההוויי החסידי. הוא מיזג אותם עם רעיונות ותמונות מן הרקע הבוהמייני הפריזאי שאותו הכיר מימי שהותו בצרפת ומן הימים שעשה בבתי-הקפה התל-אביביים במחיצת משוררים מ"אסכולת שלונסקי", שרבים מהם עשו תקופת-מה ם בפריז. בשיריו מתואר לא אחת אדם דל ואביון, המוכן להשליך את חייו מנגד ולהגישם לזולתו על מגש.


כך, למשל, בשירו הז'ורנליסטי המצוטט לעיל – "חייו של יוחאי" – שנתפרסם בפעם הראשונה בעיתון "הארץ". כאן מתקרב יוחאי "אֶל מוֹתוֹ הָאֶבְיוֹן / וּמֵבִיא עִמּוֹ טַס פִיסְטוּקִים". משמע, דווקא האביון, העני ממעשֹ, המתבטל בפני כוחות עליונים ממנו, מעלֶה להם קרבן מנחה, מבּלי לצַפּות להוקרה, ואפילו מתגלה כמי שמוכן להקריב את חייו למען מטרה נשגבה. גם בתמונתו של "גיבור" בשם "יוחאי", ההולך אל מותו, יש כמובן מטעמו של אוקסימורון.


יוחאי הוא תקדימו של ההֵלך הדל, גיבור השיר הנודע "פגישה לאין קץ", המוכן להעניק לאהובתו הנישֹאה מעוֹניוֹ הרב "שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים", ואף מוכן לשלם בחייו ולהימחץ אל אבני המַרצפת כדי לִקבל ממנה חיוך ("יוֹם אֶחָד אֶפֹּל עוֹד פְּצוּעַ רֹאשׁ לִקְטֹף / אֶת חִיּוּכֵנוּ זֶה מִבֵּין הַמֶּרְכָּבוֹת").


בשיר "פגישה לאין קץ" לפנינו מעמד אוקסימורוני, שבּוֹ דווקא העני הוא הפילַנתרוֹפּ הנדיב, הוא ולא הגבירה העשירה והנישאה האמורה להעניק להֵלך הדל תרומה, או נדבה. דווקא הוא, הדל והאביון, מביא לה ולעולָליה תרומה יקרה. כדי לִזכּות בחיוך הוא מוכן אפילו להרים תרומה שאין יקרה ממנה – את חייו. גיבור השיר מתואר כטרוּבּדוּר השָׁר ליד ארמונה של גבירה, אך שלא כמו הטרובדור המצפה למתת, "גיבורנו" היהודי, המתרפס לפני הגבירה, אומר לגבירה הנכרייה, המורמת מעם: "אֱלֹהַי צִוַּנִי שֵׂאת לְעוֹלָלַיִךְ / מֵעָנְיִי הָרַב, שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים".


דמותו של יוחאי היא גם תקדימן של דמויות נערים המוכנים להשליך את חייהם מנגד ולהקריבם למען אחרים, כגון דמותו של העולה דנינו מן הטור הנושא את שמו, או דמותו הסמלית של הנער הלוחם והחולם – אליפלט – גיבור הפזמון האלתרמני הנושא שם זה; וכמובן, נער והנערה – גיבורי הבלדה מרטיטת הלב "מגש הכסף".


הן מן השיר המוקדם על מוכר הפיסטוקים, הן מן השיר הקנוני והמוגבה "פגישה לאין קץ" עולה רעיון דומה: דווקא העני והאביון מקריב את חייו ומעלה מִנחה לכוחות עליונים ממנו, מבלי לצַפות לשָׂכר (לכל היותר מצַפה ההֵלך לחיוך אחד ויחיד, רגע לפני שתפרח נשמתו מקִרבּוֹ). שתי המחווֹת הללו קרובות ברוחן למחווה הטרגית שבשיר "מגש הכסף", שבּוֹ הנערים מגישים את עצמם על מגש של כסף, על מזבְּחה של האומה.

*

גם אלתרמן שכּתב על נידחי החברה שחרף דלותם מרימים לה תרומה וגם קלפטר שבחר להלחין את השירים הללו חשו הזדהות עם האנשים החלשים של החֶברה וגילו אֶמפתיה כלפי סבלם. הם לא הבינו מדוע מפקיר אותם הציבור להתמודד עם הכאב ועם הסבל, מבלי להושיט להם יד. רבים הם המשוררים והאמנים המקוננים על מדוויהם. מעטים הם המשוררים והאמנים המקוננים על סִבלו של ה"אחר" השרוי בשולי החֶברה, כדי להושיט לו יד ולמשות אותו מן המדמנה.




Comments


bottom of page