"אהבת ציון" נוסח אלתרמן

עודכן: 14 במאי

על הפזמון "בכרם תימן"


פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1717 , 26/01/2022

חדשות בן עזר 1717
.pdf
Download PDF • 48KB

לחצו להורדה בקובץ PDF



הפזמון "בכרם תימן" הוא שיר פשוט למראה, שלכאורה אינו זקוק כלל לפירוש כלשהו. רוב השיר הוא דיאלוג של זוג צעיר מ"כרם התימנים" – סעדיה ותמר – המנהלים פרשיית אהבים לוהטת מתחת אפם של הוריהם השמרניים. הצעיר מבטיח לצעירה "הרים וגבעות", ומתאר לפניה איך ייראו חייה רצופי המנעמים לאחר שתינשא לו כדת וכדין. זהו אחד הפזמונים ה"קלים" שחיבר אלתרמן בשנות הארבעים, בלחן שחובר על-ידי מרדכי זעירא ונוספו לו מוטיבים מִשל משה וילנסקי (זעירא השתמש כאן בלחן שחיבר לשיר מ-1927 בשם "למולדתי" מאת הלל אביחנן ברגמן, הפותח במילים "לְמוֹלַדְתִּי הֵבֵאתְ אוֹתִי / בְּיַם גַּלִּים וָקֶצֶף"). את "בכרם תימן" ביצעה בפעם הראשונה אסתר גמליאלית, ואחר-כך זכה שיר זה לביצועים מחודשים רבים – בדרך-כלל של זמרות בנות העדה התימנית: יונה עטרי, עפרה חזה, רבקה זוהר, ורדינה כהן, ועוד.


בשירו-פזמונו "בכרם תימן" "התכתב" אלתרמן עם פזמוניו ה"גלותיים" של ביאליק, שאל מהם מחוות רטוריות ומוטיבים והעבירם מן העיירה היהודית הדלה של מזרח-אירופה אל השכונות הדלות של העיר תל-אביב. בשנות הארבעים נפרדו דרכיהם של אלתרמן ושלונסקי (שהיה בתחילת הדרך פטרונו של אלתרמן, והשליט בין כל בני ה"אסכולה" שלו גישה שלילית לביאליק), ואלתרמן יכול היה כבר לעשות כטוב בעיניו. למעשה, הוא מעולם לא קיבל את התכתיב השלונסקאי שקבע שיצירתו של "המשורר הלאומי" שייכת לעבר הגלותי, וכי בארץ-ישראל ניתן לראות בה שריד של תרבות העבר.


כזכור, גיבורת "שיר העם" של ביאליק "יש לי גן" מזמינה את אהובהּ אל גנה האמיתי או המטפורי: "אִמִּי נָמָה, נִרְדָּם אָבִי, / עֵרִים רַק אֲנִי וּלְבָבִי [...] דּוֹדִי, דּוֹדִי! – חוּשׁ מַחֲמַדִּי, / אֵין בֶּחָצֵר אִישׁ מִלְּבַדִּי". היא מביעה באוזניו את חששותיה פן יעזבנה לאחר שרווה מדודַיהָ, אך הוא מרגיע אותה ומבטיח לה שיעמוד אִתה תחת החופה, אך לא מחר אלא... בעוד שנה. לעומת זאתה, גיבור שירו של אלתרמן, מרגיע את אהובתו, ומבטיח לה חתונה וחיים טובים. לדבריו, אין לה סיבה לדאגה, כי "אִמָּא יוֹדַעַת כְּבָר" וגם "אַבָּא יוֹדֵעַ כְּבָר". מה יודעים אבא ואימא? את זאת אין השיר מפרש (האם הוריה של תמר בסך-הכול יודעים כבר את דבר-קיומו של החתן המיועד, או שמא נודע להם שבִּתם כבר הרחיקה לכת ביחסיה עם סעדיה, ועל כן הבת פוחדת ורועדת וראשה עליה סחרחר):

בְּכֶרֶם תֵּימָן יָרֵחַ שָׁט רוּחַ צַחָה נוֹשֶׁבֶת. – וְאָנֹכִי בְּשִׂמְלַת שַׁבָּת עַל מִפְתָּנִי יוֹשֶׁבֶת. יָבוֹא חֲתָנִי, צָעִיר וִיפֵה עֵינָיִם, אָשִׁיר לוֹ אֲנִי וְהוּא יִמְחָא כַּפַּיִם. – לִבִּי הוֹמֶה בִּי פְּנִימָה... – הַס, אַל תָּעִיר אֶת אִמָּא... – אַל תִּפְחֲדִי, תָּמָר, אִמָּא יוֹדַעַת כְּבָר.

– בְּדִירָתֵנוּ תֵּשְׁבִי, תָּמָר, נְאוּם חֲתָנֵךְ – וְתִלְבְּשִׁי רַק מֶשִׁי יָקָר וּתְנַגְּנִי עַל רַדְיוֹ. תֹּאכְלִי פִיסְטוּקִים וּמִזְמוֹרִים תַּשְׁמִיעִי וּשְׁנַיִם מְתוּקִים אַתְּ בְּחֵיקֵךְ תָּנִיעִי. – תְּנִי אֶת יָדֵךְ, אֶגַּע בָּהּ... – אַל נָא תָּעִיר אֶת אַבָּא... – אַל תִּפְחֲדִי, תָּמָר, אַבָּא יוֹדֵעַ כְּבָר.

בְּכֶרֶם תֵּימָן יָרֵחַ שָׁט רוּחַ צַחָה נוֹשֶׁבֶת. – צֶמֶד עֵינַיִךְ בְּבַת אַחַת בִּי מַדְלִיקוֹת שַׁלְהֶבֶת. – מַכֶּה בִּי הַלֵּב, אֱחֹז בִּי וְאַל תָּנוּעַ, רֹאשִׁי עָלַי סוֹבֵב וְלֹא אֵדַע מַדּוּעַ. וְנִשְׁמָתִי רוֹעֶדֶת, וְלִבָּתִי פּוֹחֶדֶת... – אַל תִּפְחֲדִי, תָּמָר, זֶה יַעֲבֹר מָחָר!

לכאורה, שיר פשוט וחסר כל תִּחכּוּם, אך מאחורי המילים הפשוטות מסתתרת מחשבות היסטוריוסופיות מעמיקות שהעסיקו את אלתרמן בכל יצירתו, לסוגיה ולתקופותיה (לרבות הז'אנרים הקלים – "שירי העת והעיתון" והפזמונים). אלתרמן האמין שתחיית העם והארץ מקורה בספרים – בספרי הקודש, מזה, ובספרות העברית החדשה, מזה. אלמלא הספרים, כך טען בין שורות יצירתו, לא היה קם המפעל הציוני על תִּלוֹ.


בשנים תרמ"א-תרמ"ב (1881 – 1882), הגיעו כידוע לארץ יהודים מרוסיה ומתימן, מבלי שהיה קשר של ממש בין שתי העליות הללו, שכל אחת מהן ראויה לתואר "העלייה הראשונה". צעירי תנועת ביל"ו הגיעו בגלל פַּרעות "הסופות בנגב" ובזכות ספרים מעוררי כיסופים כמו "אהבת ציון" של מאפו, ואילו יהודי תימן הגיעו בזכות "ספר הספרים" ובזכות סידור התפילה.


עולי תימן הסתמכו כידוע על שמועות שהגיעו אליהם על שהושג זיכיון להתיישבות יהודים בחבל הגלעד ועל הפסוק "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר" (שיר השירים ז, ט) [בתמר = תרמ"ב בשֹיכּוּל אותיות]. פרופ' יוסף טובי, מחבר הספר "יהודי תימן במאה הי"ט" (1976), קושר את עלייתם הראשונה של יהודי תימן לא רק עם עניינים רוחניים של אמונות ודעות, אלא גם עם המציאוּת הגאופוליטית החדשה שהתפתחה במזרח התיכון לרגל פתיחת תעלת סואץ (1869) שהקלה על הנסיעה מתימן לארץ ישראל ולרגל צירופה של תימן בשנת 1872 אל תחומי האימפריה העו̇ת'מאנית  (מעתה השתייכו תימן ופלשתינה-א"י לאותה אימפריה).


כך או כך, חלק מבני העלייה הראשונה של יהודי תימן התיישבה ב"כרם התימנים" (מאותן שכונות מגורים שהוקמו לפני "אחוזת בית – תל-אביב"), על קרקעות שנמכרו על-ידי אהרן שלוש ושותפיו. שירו של אלתרמן מזכיר גם את ה"כרם" וגם את השם תמר הקשור בעליית יהודי תימן ("אֶעֱלֶה בְתָמָר").


גם החזרה על מילות האזהרה של תמר – "אַל תָּעִיר" – מעלה במרומז גם את הפסוק "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם [...] אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שיה"ש ב, ז; שם ד, ב; שם ח, ד), וכן את הפסוק "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן" (שיר השירים ד טז). שני הפסוקים הקשורים בעוררות עומדים זה מול זה בניגוד אוקסימורוני: האחד ממליץ על המתנה ועל מתינות, ואילו השני – על זירוז ועל החשת הקץ.


אם תרצו: שני הפסוקים המנוגדים האלה מבטאים אל-נכון את שני הפלגים שהולידו את המפעל הציוני: מן הצד האחד, הציונות ה"רוחנית" המתונה מבית-מדרשו של אחד-העם, שהלכה לאט כמו מי "השילוח", ומן הצד השני – הציונות ה"מדינית" המהירה והדינמית של הרצל, שביקשה להקים בארץ-ישראל את מדינת היהודים ללא דיחוי. ואולי משום שאלתרמן חשב כאן על חלקם של עולי תימן בסיפורה של העלייה הראשונה וראשית הציונות, הוא שָׂם בפי תמר את המילים "לִבִּי הוֹמֶה בִּי פְּנִימָה...", ה"מתכתבות" עם מילותיו של נפתלי-הרץ אימבר, שהגיע ארצה ב-1882 (תרמ"ב – בתמר) בשירו "התקווה": "כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה / נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה".



בפזמון "בכרם תימן" אלתרמן "מחתן" עדיין את תמר מ"כרם התימנים" עם חתנה סעדיה ששמו התאופורי1 מעיד עליו שגם הוא הגיע מתימן (הגם שבתל-אביב כיהן באותה עת איש מועצת העיר סעדיה שושני, יליד רוסיה). ואולם, אלתרמן האמין בכל לב ברעיון "מיזוג הגלויות" עוד לפני בן-גוריון, מקימו של "כור ההיתוך". אולי משום כך סיים את השיר במילים "זֶה יַעֲבֹר מָחָר!", הרומזות שהעתיד עדיין סמוי מן העין ושבְּליל העדות בתל-אביב ובארץ-ישראל כולה עוד יטביע את חותמו על צביונה של המדינה שבדרך. וכדבריו בסוף שירו "מריבת קיץ" משנת 1945: "שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת / וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶּרֶךְ חֹר-הַמַּנְעוּל". במילים אחרות: בזמן התרחשותן של מהפכות חברתיות כה גורליות, אי אפשר לדעת מה תהיינה התוצאות, וכדאי להימנע מהתערבות, אינדוקטרינציה ותכתיבים


באותה עת, פחות או יותר, שבּהּ חיבּר אלתרמן את "בכרם תימן" הוא חיבר גם את שירו הז'ורנליסטי "שבוע הלשון העברית" ("רגעים",1940), שבּוֹ פונה האני-המשורר אל העברית כאל דמות מואנשת, ואומר לה: "הֲלֹא אַתְּ וּסְפָרַיִךְ אֲשֶׁר בָּאֲרוֹן / חֲרַשְׁתֶּם רִאשׁוֹנָה אֶת שַׁדְמוֹת יִשְׂרָאֵל./ בִּזְכוּתֵךְ אֶת חֲלֵב הַפָּרוֹת בַּשָּׁרוֹן / שׁוֹתִים עַכְשָׁו / רָמִי / וְרָם / וְיָעֵל".  לכאורה לפנינו סדרה של שמות מובהקים של "צַבָּרים" (רמי, רם, יעל), שמות שכּלל לא היו מקובלים בתפוצות הגולה ושהתחילו להשתגר רק בארץ-ישראל החלוצית. ואולם, מן הראוי לזכור ולהזכיר שהמתרגם יצחק אדוארד זלקינסון תרגם את מחזהו של שייקספיר "רומאו ויוליה" בשם "רם ויעל" עוד ב-1878 (לפני היות השמות האלה שמות פופולריים של ילידי הארץ).


כך רמז אלתרמן שתחיית הארץ ותחיית הלשון המדוברת  לא הייתה מתרחשת אלמלא תחיית הספרות העברית על אדמת נֵכר. וגם בפזמון "הקל" שלפנינו: העליות הראשונות של שנת תרמ"ב, מרוסיה ומתימן, שהקימו את מושבות הבָּרוֹן, מחד גיסא, ושכונות כמו "כרם התימנים", מאידך גיסא, לא היו יוצאות לדרכן אלמלא הושפעו היהודים מן הכתובים . הן תולדה של הקשר הרב-דורי של היהודים אל הספרים – שעודדו אותם לעזוב את ארץ הולדתם ולעלות ארצה, מתוך דבֵקות בפסוקים כמו "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם" ו"לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה". כמקובל ביצירת אלתרמן: המילים יצרו את המציאוּת.


כשם שיהודי תימן, ותמר גיבורת שירו של אלתרמן בכללם, אלו בהשראת התנ"ך וסידור התפילה, כך גם צעירים יהודיים מרוסיה הושפעו מן הספר "אהבת ציון" של מאפו ומתיאוריו הנלבבים. תמר ותימן הם שמות ילדיו של ידידיה, גיבורו הראשי של ספר זה, ותימן הוא בעל כרמים, ועל כן יכול היה אלתרמן לפתוח את שירו לא במילים "בכרם התימנים", אלא במילים "בְּכֶרֶם תֵּימָן" (ברָמזו גם לתימן של מאפו). כבר בשיר הז'ורנליסטי הקליל "חג הפרסים" משנת 1936 כתב אלתרמן: "הַבִּיטוּ, הָבִינוּ מַה פֹּה! / בַּת הַשִּׁיר, קוֹלֵךְ הָעִירִי כָּאן! / הַאִם חָלַם כָּזֹאת, עַל גְּדוֹת הַנֶּמַן, מַאפּוּ?/ הַאִם יָדַע מִיכַ"ל עַל פְּרָס לְלִירִיקָה?".2


אלתרמן ראה איך העיר תל-אביב, שנולדה מן המילים ומצירופי המילים שבספרים (משמה של "תל-אביב" שבספר יחזקאל ומן הספר "תל-אביב" – תרגומו של נחום סוקולוב ל"אלטנוילד" של הרצל), יולדת עתה את לשון הרחוב והשוּק. הוא עקב בהשתאוּת בהיהפכהּ של "לשון הקודש" הקפואה והקבועה, שהייתה חנוטה ב"ספרים" במשך אלפיים שנות גולה, לשפת היום-יום ההולכת ומִשתנה תדיר – שפתם "עולים חדשים" ברחובות העיר, של שוליות בסדנאות, של חיילים במחנות הצבא ושל אוהבים בשדרות העיר ובגניה. שירו "שלושה שירים בפרוור" (עיר היונה) נכתב על העברית השגויה, אך מרחיבת-הלב, של סמטאות השׁוּק:


"פַּרְוָר צוֹעֵק, צוֹעֵן, פָּתוּחַ […] מֵעִבְרִיתְךָ הַמִּתְחַנְחֶנֶת / וּמִפְּסוּקֶיךָ הַדַּקִּים / יִרְחַב לִבָּן שֶׁל בְּנוֹת הַחֶמֶד / וְיִסְמְרוּ הַמְדַקְדְּקִים.// אַתָּה וְלֹא כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ / וְלֹא שִׁירֵנוּ הַצָּמוּק / זוֹרֵע עַל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ / אֶת הַכַּמּוֹן וְהַצִּמּוּק.// […] לוּ בָּא מִיכַ"ל בְּךָ לָשׂוּחַ / וְלוּ שָׁמַע אוֹתְךָ יְלַ"ג".3


בכוח השירים "הקלים" האלה הראה אלתרמן שאצל עם ישראל חלים כללים אבסורדיים של "עולם הפוך": אצל עמים "נורמליים" קודם יש לאנשים כלי אוכל וכלי מלחמה, ואחר-כך נולדת גם תרבות. אצל עם ישראל המציאוּת המדינית הפשוטה, השולחת את יהודי בית-המדרש לחרוש את האדמה ולאחוז בנשק, נולדת מהתרבות – מהספרים.


אלתרמן התבונן בגיבוריו הפשוטים באהבה ובאירוניה קלה, נטולת כל זדון: היום, כך אומר שירו בלי לומר זאת גלויות ומפורשות, סעדיה הוגה את השם "סְעַדְיוֹ", כשם שהָגוהו עולי תימן הראשונים, ומושגי העושר שלו מגוחכים (הוא מבטיח לאהובתו בגדי משי ופיסטוקים). מחר תחזיק מרים בחֵיקהּ שני עוללים ("וּשְׁנַיִם מְתוּקִים / אַתְּ בְּחֵיקֵךְ תָּנִיעִי"), וילדיהם של בני-הזוג מרים וסעדיה כבר ידברו בעברית "צברית", יעשו ככל העולה על רוחם, יאבדו את שרידי השמרנות הגלותית ולא ירעדו מפני אבא ואימא. לעִתים קרובות ניסה אלתרמן, ואף הצליח, לקרוע את הלוֹט מעל פני העתיד ולהתבונן במציאוּת שעתידה להתרחש בעוד דור או שניים.


אכן, כאן ובמקומות אחרים ניתן להבחין בין השיטין ביכולתו של אלתרמן להעלות במרומז פרוגנוזות נבואיות, שליָמים הוכיחו את עצמן. כאמור, הוא לא עשה כן כמי שקורא בכדור של בדולח, אלא כמי שיודע לנתח מצבים ותהליכים, בכלים של איש מדע ושל היסטוריוסוף, ולהוסיף על הניתוח המוּשׂכּל גם את חזונו האינטואטיבי וגלוי העיניים של איש הרוח. גישתו איננה גישה אֶסכטולוגית,  כי אם גישה המגלה תערובת של פּרַגמָטיזם ושל רגש; של תפיסה אָנָליטית בהירת עין ושל מחויבות אישית ורגשית לחברה, לעָם ולמדינה.



הערות:

  1. שם תאופורי הוא שם שנועד להצהיר על נאמנות לאל ולבקש את הגנתו. אלתרמן הִרבּה להשתמש בשמות תאופוריים בתארו את העולים, שממזרח וממערב. בפזמונו "מרים בת נסים", למשל, לרוב הילדים יש שמות תאופוריים: גדליה, זכריה, עזניה, סעדיה, מיכאל, חנניה. השם "סעדיה" מצוי לא רק בפזמונו "בכרם תימן", אלא גם בפזמוניו "אין לי פנאי", "סעדיה בפולין", "אתה חיכית לי" ו"מרים בת נסים".

  2. השיר התפרסם לראשונה בעיתון הארץ מיום י"א בטבת תרצ"ו (6.1.1936), והוא כלול בקובץ רגעים, כרך א, עמ' 216 – 217. והשוו למסופר ביצירתו של י"ד ברקוביץ "מנחם מנדל בארץ ישראל", כל כתבי, עמ' ריט.

  3. ראו במחזור "שירים על רעות הרוח", שהתפרסמו בכתב-העת מחברות לספרות בספטמבר 1941 וקובצו בספר עיר היונה.