היכן, איך ומתי נודע לך על פיגועי ה-11 בספטמבר?

מֶגָה-אירוע הרסני כדוגמת פיגועי ה-11 בספטמבר של שנת 2001 הוא מסוג האירועים שעליהם נוהגים לשאול "איפה היית ואיך הגבת כאשר הודיעו בכלי-התקשורת על האסון". ואכן, מייד עם היוודע הפגיעה ב"מִגדלי התאומים" שבניו-יורק ובפנטסון שבוושינגטון – אירועים שגבו את חייהם של כשלושת אלפים אזרחים (והותירו אחריהם גם כששת אלפים נכים), התיישב המוזיקאי והזמר אלן ג'קסון בחדרו, וחיבר באופן ספונטני את שירו הנודע "איפה היית כשהעולם הפסיק את מהלכו" ("Where Were You When the World Stopped Turning").

אלן ג'קסון טען שהוא רצה להימנע מחיבורו שיר פטריוטי, וכן מחיבורו של שיר נָקָם. שירו מציג סִדרה של שאלות יום-יומיות, חלקן כמו-טריוויאליות חלקן מתארות תחושות מוקדמות של אסון קרב ובא, כגון: "האם היית אז עם אשתך וילדיך בגינה?", "האִם הפסקתָ את הקרנת הסרט האַלים שבּוֹ צָפיתָ?", "האם חשבתָ שהגיעה העת לצאת החוצה ולקנות אקדח להגנתך?". השיר מסתיים בפרפרזה לדברי פאולוס [שאול התרסי] באיגרת אל הקורינתיים (פרק יג, פסוק יד): "וְעַתָּה שְׁלָשׁ־אֵלֶּה תַעֲמֹדְנָה הָאֱמוּנָה וְהַתִּקְוָה וְהָאַהֲבָה וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבָּהֶן הִיא הָאַהֲבָה" (הנוסח העברי מובא בתרגום דליטש). ובמאמר מוסגר: ספר השירה היפה של המשורר אלי אליהו "איגרת אל הילדים" (2018) נפתח במובאה מתוך פסוקים יא-יב של פרק זה מתוך "הברית החדשה".

במילים אחרות, הסיסמה הפָּציפיסטית של "ילדי הפרחים" נגד המלחמה בוויאטנם "Make love, not war", קיבלה אצל המוזיקאי אלן ג'קסון גרסה חדשה ומודרנית, אך ספק רב הוא בעיניי אם מילות שירו מתאימות לנסיבות האקטואליות של הפיגוע שפָּתח באקורד כה צורם את המאה העשרים ואחת ואת האלף השלישי לספירה. הסטודנטים שהפגינו בשנות השישים של המאה העשרים ושרפו את צווי-הגיוס שלהם, מחו נגד המעורבות האמריקנית במלחמה שנערכה הרחק מבתיהם ומלִבּם; מלחמה שנבעה מהחלטות של מעצמות-על, שמטרותיהן היו מנותקות מהתחשבות בחיילים היוצאים לסכן את חייהם למענן וממחשבה על גורלם.

ב-2001 פגעה המלחמה במרכז העצבים של החיים האמריקאיים, והאלימות של הג'יהאדיסטים המוסלמיים נגעה בכל אדם. התחייבה אפוא תגובה חדשה, עזה ומקורית יותר מזו שהציע השיר הפּושֵׁר "איפה היית כשהעולם הפסיק את מהלכו". הפיגוע נערך במלאת שישים שנה להנחת אבן-הפינה לבניית הפנטגון המסמל את כוחה הצבאי של ארצות-הברית והמשמש מטה-ההגנה שלה. הוא נועד לפגוע פגיעה קונקרטית וסמלית גם יחד, באֵמונו של הציבור בכוחה של המעצמה הגדולה בעולם להגן על תושביה, אף אותת לתושבי העולם הנאור שחייהם בסכנה. תגובתם של האמריקאים הייתה צריכה להיות מעמיקה ומחודדת יותר. עליהם היה להבין לאן מועדות פניהם של "לוחמי החופש החדשים", היוצאים למאבק אלים נגד "הכופרים".

אני אישית שהיתי ביום שלישי, ה-11 בספטמבר 2001, בבית-אחוזה יפה ועתיק העומד בפאתי הכפר השלֵו ירנטון שבקרבת אוקספורד – במקום עטור שדות-מרעה ומוקף פלגי-מים רעננים. אחוזת ירנטון, שנרכשה לפני יובל שנים על-ידי קרן צ'רלס וולפסון, ועמדה שנים רבות לרשותם של חוקרים במדעי-היהדות (אך במרוצת העשור האחרון היא נמכרה, והיום נערכות בה חתונות יוקרה...).

חבריי למסע, שכניי וידידיי הטובים מירה ויונתן אטקס, נמנמו בחדרם באחד מבתי האחוזה, וכשהתחילו לרצד על המסך להבות-האש הבהירות וענני העשן השחורים, רצתי כדי לבשר להם שעליהם לפקוח את עיניהם, תרתי-משמע. אחר-כך צלצלתי לבת-דודתי ליאה פריד, חוקרת אמנות, שעבדה אז באונסק"ו והתגוררה בבליקר סטריט שבדרום מנהטן. כשנודע לי ששלום לה ולבני משפחתה, עדכנתי את בני המשפחה בארץ, והתיישבתי המומה, עטופה בהרהורים. כמה שנים של יֶגע ויֶזע צריכים אדם ועם להקדיש כדי להגיע להישגים מרשימים, ובאיזו קלות בלתי-נסבלת יכול קומץ של טרוריסטים מהופנטים ושטופי-מוח להחריב את הכול בִּן-רגע.

הבליחה בראשי לפתע תמונה מקִדמת הילדוּת, שנחרתה היטב בזיכרוני. ביומה הראשון של קייטנת-קיץ שניהל המוזיקאי יוסף הדר, המורה שלנו לזמרה, הוכרז על תחרות נושאת-פרסים של עיצוב פִּסלי-חול על חוף-הים, שעתידה להיערך ביום הסיום של הקייטנה. אל המקום הראשון העפילה קבוצה של בנים מכיתה חי"ת שבָּנתה בכוחות משותפים אצטדיון כדורגל ענק, עם מושבים, דגלים ודשא עשוי פתיתי-אצה ירוקים. אֶחי ואני הגענו למקום השני בזכות פֶּסל של בת-ים בממדי נערה שכל פלג-גופה התחתון רצוף מאות צדפים דמויי קשקשים של דג שנאספו על החוף במשך שבועיים-ימים. מעיניה הכחולות של הסירֶנה הציצו גולות כחולות שהבאנו מהבית, ושערותיה הפרועות עוצבו משאריות זפת שמצאנו על החוף. לאחר שהוכרזו הזוכים ועוד בטרם חולקו הפרסים ופרסי-הניחומים, הגיעה למקום קבוצה של פרחחים בטלנים שלא השתתפה בתחרות, חבריה בעטו בפִסלי-החול, וברגע אחד של רֶשע ואלימות חירבו את פרי תכנונם ועמלם של חבריהם לספסל-הלימודים.

תריסר שנים חלפו, וכשהגעתי לאוניברסיטה שמעתי בפעם הראשונה מפי חוקר הקבלה הפרופ' אפרים גוטליב את מאמר חז"ל על הקב"ה שהיה "בורא עולמות ומחריבן" קודם בריאת העולם הזה (בראשית רבה, ג, ז). למען האמת, התקשיתי להבין את הרעיון של הרס העולמות: האם אין בכוחו של אֵל כול-יכול לתכנן ולהוציא מתחת ידו יצירה מתוקנת בלי "נוסחי-טיוטה" פגומים?!

חשבתי לעצמי שהרעיון הזה של חורבן העולמות הקדומים הוא זר לרוח התנ"ך, ושהוא נולד כנראה בהשראת השפעות זרות (וזאת עוד בטרם לימדנוּ פרופ' אפרים גוטליב על רעיונות גנוסטיים שהגיעו למקורות עם-ישראל באמצעות תורת הסוד והמסתורין). לימודי התנ"ך בבית-הספר התיכון הפגישו אותנו בדרך-כלל עם פעולות קונסטרוקטיביות של תכנון, הקמה ובנייה. את סיפורי הסתירה וההרס השאירו בדרך-כלל פרקי התנ"ך לבני אומות-העולם, אויבי-העם ומבקשי-נפשו, שהביאו עליו חורבן ושואה (למעט סיפורים אחדים כגון החרבת העי בימי יהושע והפיכתה לעיי חורבות). סלידת העִברים מן ההרס התבטאה, בין השאר, בסירובו של יונה הנביא לצאת לנינווה ולהביא לתושבי העיר את בשורת החורבן.

כבר בפרקים הראשונים של ספר בראשית נזכרת בנייתה של עיר: "וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ" (בראשית ד, יז). אחר-כך מסופר על העִברים שבָּנו במצרים את "ערי המסכנות" פיתום ורעמסס (שמות א, יא), ופרקים שלמים מוקדשים בתנ"ך לבניין המשכן והמקדש. הטמפרמנט של עמנו הצטייר אפוא בתודעתי כטמפרמנט של עם יוזם ובונה, ולא של עם שוחר סתירה והרס (אלא עם כן דובר בפרק שלמדנו על הריסת מזבחות ששימשו לעבודת-אלילים). ברוח קונסטרוקטיבית זו נכתב שירו של ביאליק "על סף בית-המדרש" המסתיים בשבועה לסלק את ההריסות ולהקים מִבנה חדש במקומן:

לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ,

מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים;

עוֹד תְּבַלֶּה הֵיכָלוֹת, כַּאֲשֶׁר בִּלִּיתָ

בְּיוֹם הֶרֶס רָב, בִּנְפֹל מִגְדָּלִים.

וּבְרַפְּאִי אֶת־מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס –

אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי,

וְהָדַף הָאוֹר חֶשְׁכַת צִלּוֹ הַפָּרוּשׂ - - -

שאלה המנקרת בי ולא מצאתי לה עד כה תשובה מניחה את הדעת: קשה להבין מדוע דווקא אדם נעים-מזג ופציפיסט כדוגמת א"ב יהושע הפיק בסיפוריו המוקדמים גילויי אלימות והרס כה רבים (וראו את "מול היערות", "מסע הערב של יתיר", "חתונתה של גליה", שלושה ימים וילד", ועוד ועוד). ממי שחיבר את ספר המאמרים הנפלא "בזכות הנורמליוּת" לא ציפיתי לגודש כזה של פעולות חבלה אָנַרכיסטיות שנועדו לטרפד בעולמנו את הסדר הטוב ולהביא תחתיו רק נזקים, הרס ותוהו.

והיום, מה נוכל לאמר מול מראות עִיי-החורבות של העיר עזה ובנותיה? האם לא נכפו עלינו פעולות ההרס והחורבן? לפני שנים רבות אמרה רה"מ גולדה מאיר בסגנונה הנחרץ והישיר: "אנחנו לא נסלח לפלשתינאים על שהם מכריחים אותנו לפגוע בהם". רבים לעגו לגולדה מאיר על דבריה חסרי הדקויות והתחכום, אך מיתרון הפרספקטיבה ניתן לומר שגולדה צדקה. אנשים שאין בלִבָּם כל ערך לחיי אדם, שנזונו משטיפת מוח ומהסתה, ביצעו אצלנו ביום שמחת תורה תשפ"ד פשעים נגד האנושות, והכריחו אותנו על כורחנו לצאת למסע של הרס והרג בהיקפים שעדיין לא ראינו בעבר.

ופא סולטאן, רופאה פסיכיאטרית סורית-אמריקאית חילונית ממוצא עלווי, אמרה אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 ברשת הטלוויזיה אל-ג'זירה שרבים מהפלשתינאים חיים במנטליות של האלף הראשון לספירה, מתוך אמונה פונדמנטליסטית בדת פרימיטיבית וברברית, המקדשת את הסיִף ומאמינה בגמול של שבעים בתולות בגן-עדן לשאהידים המאמינים שיערפו את ראשי ה"מינים". פיגורם התרבותי, המאפשר להם לבצע פשעים כאלה נגד האנושות, טענה הד"ר סולטאן, נובע מ"חינוך דתי והעדר חינוך חילוני, מדעי ונאור". תוך סיכון חייה, חזרה הרופאה על אמירות כאלה וכגון אלה, ששלחו את מאזיניה ללמוד מהישראלים איך להשתית את החיים על לימודים ועבודה, ולא על טקסי דת קמאיים ועל האזנה לנאומי הסתה במסגדים (ד"ר סולטאן כנראה עדיין לא שמעה על אותם חוגים בציבור הישראלי המרחיקים את ילדיהם מלימודי ליב"ה ומכל עבודה פרודוקטיבית, אף מייחלים ליום שבו מערכת החינוך תכלול ביקורים בקברי צדיקים).

בשיר הילדים "שיר העבודה והמלאכה", במסווה של שיר של ברכת המזון, כתב ביאליק: "מִי יַצִּילֵנוּ מֵרָעָב / מִי יַאֲכִילֵנוּ לֶחֶם רָב? / [...] לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה? – / לַעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!". משמע, בברכת המזון המודרנית של ביאליק אין מברכים את בורא עולם על הלחם והחלב שהוא מעניק, כי אם את "העבודה והמלאכה". אין לצפות לחסדי שמים, רומז שיר הילדים, התמים והחתרני כאחד. רק מי שטורח בערב שבת יאכל בשבת, ולא מי שיושב בטל ממלאכה ומחכה לעזרת ההשגחה העליונה (גם בשירו "על שילשים" שנכתב כהמנון לתל-אביב במלאת לעיר חצי יובל שנים, עודד ביאליק את התושבים הצעירים לבנות את העיר, לשאת בעול העבודה הקשה ולא לחכות למן שייפול מן השמים:

לֹא תַמָּה עוֹד הַמְּלֶּאכֶת;

עוֹד לֹא רָפְתָה הַיָד [...]

שִפְלוּת יָדַיִם פֶּשַע

וַעֲצַלְתַּיִם חֵטְא. [...]

וְזֹאת לַדּוֹר אַחֲרֵינוּ:

בִּשְקֹד וּבַעֲמֹל

תְּבֹרַךְ אַחֲרִיתֵנוּ

פִּי שֶׁבַע מִן הַתְּמוֹל.

כִּי בִרְכַּת אֵל יֵש חֵלֶף

עֲמַל בָּנִים וְאָבוֹת

אֶחָד יְהִי לְאֶלֶף

הָאֶלֶף לִרְבָבוֹת.

הציונוּת הציבה בראש מעייניה את ערכי העבודה, וזאת גם כדי להפריח את הארץ וגם כדי לנתק את העם מן התלות רבת-הדורות ברבנות. היא ביקשה להרחיק את עמנו מכל אותם ערכים פרזיטיים נפסדים ששררו בקהילות ישראל בגלות. חיים נאורים של לימודים ועבודה, בניגוד להקשבה לדרשות של רבנים, יבַצרו את קיומנו בארץ מוקפת אויבים. ואצל שכנינו, בני ארצות האיסלאם: חיים נאורים של לימודים ועבודה, בניגוד להטיית אוזן לנאומי-ההסתה שמשמיע האימאם במסגדו, יפחיתו את הפיגועים, את המלחמות ואת פעולות הסתירה וההרס הן באזורנו והן ברחבי העולם.