החלום ושברו

על "אלמנת קש" (רומן בלשי) / תהילה לוז גלמן, חלונות 2005


פורסם: - חסר -


"אלמנת קש" הוא רומן בלשי, פרי-עטה הראשון של תהילה לוז-גלמן, שנולדה וגדלה בקיבוץ בעמק-הירדן, ועסקה רוב הזמן בתחומי המדעים המדוייקים. במרכזו עומד הקיבוץ ברגע טראומטי: מתנדבת אמריקנית יפיפייה וקלת דעת, שהגיעה בעקבות בת-דודתה, נמצאה מתה מתחת לערמות החציר שבאסם. תאונה מצערת? רצח? במזיד? בשוגג? מתברר כי מותה של קרול גורמן, שסִחררה רווקים ונשואים, מפוצץ מורסה מוגלתית ברקמת החיים החולה של החברה הקיבוצית, וחושף פרשיות המשתרעות על-פני 2-3 דורות. איש אינו יוצא נקי כשמתבוננים בו בזכוכית מגדלת וכשמכירים אותו מימי בית-הילדים.


תהילה לוז-גלמן כתבה רומן בלשי לא-שגרתי, בנוי היטב, שאין בו בלש-של-ממש, אך יש בו חקירה פנימית ענפה ובדק-בית יסודי. זהו מבט פנורמי על הקיבוץ, למן האידאליסטים "של פעם" ועד למנהלי התעשייה נטולי האידאלים של ימינו, העושים לביתם ולכיסם. מספר החשודים הולך וגדל בהתמדה, ככל שהעלילה צוברת נפח ותאוצה: ותיקים וצעירים, דמויות-מפתח ודמויות-שוליים, גברים ונשים, בני-משק ואורחים. המוסר הכפול בענייני מין וממון מלמד כמדומה ש"סדנא דארעא חד הוא". המחַבּרת משַלחת בחֶברה הקיבוצית חִצי ביקורת נוקבים, אך ניכּר שהיא מבכה את קץ החלום השיתופי וש"נאמנים פצעי אוהב".


הביקורת הגלויה והמשתמעת אינה קלה לעיכול: משלא הצליחו האבות להנחיל לבניהם אידאלים של יוזמה שיתופית, פונים הצעירים לנסיעות לחו"ל, למסיבות אלכוהול, לסמים. השעמום מחפש את פורקנו גם בחילופי-זוגות ובפרשיות אהבהבים מזדמנות עם המתנדבות יפות-התואר, הנתפסות ככוח-עבודה זול וכאובייקט מיני קל להשגה. גם את ערכי החומרנות קולטת החברה הקיבוצית במעוקם ובמסורס, לרבות תחבולות העלמת-מס, נחלתם של המפעלים הקפיטליסטיים העירוניים. חרף יללת התנים, המטפורות הבֶּסטיאליות, היצרים הגועשים מתחת למעטה השַלווה של חיק-הטבע ("לא אחת, כשעבד בשדות המרוחקים לרגלי ההרים, היה רואה שרידי איילה משוסעת משיני טורפים", עמ' 11), אין זה הקיבוץ של עמוס עוז.


כיאה לרומן בלשי, לפנינו קשת רחבה של דמויות שטוחות, פרט לדמותה של טלי, חברתה של קרול, המעוצבת במלֵאוּת פסיכולוגית מרשימה, ודומה שהמחַבּרת מתגלה במידת-מה באמצעותה (אפילו צלילי השמות דומים). מוזר על-כן לגלות, שגם שמה של המתנדבת ששירכה דרכיה דומה לשם המחַבּרת. "carol" פירושו "מזמור תהילה" ו"גורמן" דומה ל"גלמן". האין לפנינו "אלטֶר אֶגו" של טלי-תהילה, הנערה הרצינית שזוכרת לטובה את עקשנותו של המורה למתמטיקה, שאינה מתחנחנת ואינה מתפתה לאהבהבים מזדמנים? אם אכן מסוגלת תהילה לוז-גלמן להיכנס לעורן של שתי דמויות כה שונות, הרי שנכונו לה עתידות.


על תעלומה בלשית אסור לכתוב בפירוט, פן יוסגרו סודות שצריכים להישאר כמוסים עד לרגע ההתרה. מותר, עם זאת, להרהר הרהורים היסטוריוגרפיים, שיבהירו לאיזו משבצת נקלעה המחַבּרת: "הבלש העברי" נולד בשנות המנדאט, משנתעוררה השאיפה להקמת כוח-המגן העברי ולדיכוי המהומות שמבית ומחוץ. לימים ירד הז'אנר למדף ספרי-הילדים ("חסמבה"), ולאחרונה חזר, בגלגול מחודש, בסיועם של מושכי-עט (נשים בעיקר!), שבלעו "בלשים" תוצרת-חוץ ו"תפשו את העיקרון". במציאוּת הישראלית הפרובינציאלית, שאינה יודעת להבחין בין אבני-חן לתחליפי פלסטיק, הקנתה לה פעילותן בתחומי "הבלש" מעמד של סופרות. פרט לסופרת-אמת אחת, שולמית לפיד, ש"סטתה" מדרך-המלך של הספרות "הקנונית" אל "הבלש" (ושרטטה בו תמונה כלל לא-מחמיאה של עולם המשפט הישראלי, בטרם ידעה שהיא עתידה להיות רעיית שר-המשפטים), דומה שרוב הכותבות מצאו כאן מפלט לאלימות לטֶנטית שביקשה את פורקנה. אחת הבולטות בתחום, פציפיסטית במוצהר, הודתה בריאיון שלמען ילדיה הייתה מוכנה לרצוח (ומה עם ילדי "האחר"?!).


"אלמנת קש" הוא תופעה יוצאת-דופן בנוף הרומן הבלשי: אין כאן עדות לזדון, שמחה לאידם של "האשמים" או תאוות-אמת ללוכדם. להיפך, המחַבּרת רואה בחברי-המשק, קרבנות של אידאולוגיה שפשטה את הרגל, מתוך אמפתיה ודאגת-אמת לבאות. מותה של המתנדבת היפיפייה אף פותח פתח להרהורים אקזיסטנציאליים על משמעות החיים, על יחסיות המושגים ועל כך ש"דברים שרואים משם אין רואים מכאן". קרול גורמן מחפשת הרפתקאות שיצהילו את אפרורית ימיהָ, בני-המשק רואים בה "מתנדבת" ואיש-המשטרה, שאביו עבד במפעל קיבוצי, רואה בה כוח-עבודה מנוצל. מיהו הצודק? מהו הגבול שבין בגידה ומעילה לבין ניהול יעיל ומוצלח? תהילה לוז-גלמן רואה את העולם במבט נבון וספקן, ללא פרכוס וללא רומנטיקה תמימה ומתייפייפת. אם תתמיד, תוכל אחרי 2-3 "בלשים" להרים תרומה משמעותית לספרות העברית המתהווה.