החי והצומח ביצירת רטוש וביצירת אלתרמן - טבע או אמנות?

מקרה בוחַן בפואטיקה היסטורית


נדפס בספר "שירת רטוש ולשונו", בעריכת מיכל אפרת, אוניברסיטת חיפה, 2002.


בשנות מִפנה המאה - שנות התכנסות הקונגרסים הציוניים הראשונים והעליות הראשונות לארץ-ישראל - החלה כידוע הלשון העברית להשתנות ולהפוך בהדרגה מלשון ה"ספר" ללשון הדיבור. בשנים אלה נעשו בשני מרכזיה הגדולים של התרבות העברית בת-הזמן - באודסה ובירושלים - ניסיונות מאומצים ומואצים להחייאתן או לחידושן של מילים שמתחומים רבים, לרבות תחומי החי והצומח, מילים שבני העם לא נזקקו להן באלפיים שנות גולה, בהיות השפה העברית "לשון קודש". העגבניה והמלפפון, למשל, שני הירקות, או הפֵּרות, הנפוצים ביותר במציאוּת הארץ-ישראלית היום יומית, נקלעו אז כידוע לתוך פולמוס פילולוגי נסער, שהוכיח עד כמה היו בני "דור התחייה" מנותקים מן הקרקע, בכל משמעיו של ניתוק זה (סיון תש"ם, סיוון תשמ"ב).


איתמר אבן זֹהַר, חוקר התרבות העברית, שהיה בעלומיו איש "המועדון למחשבה עברית" ומקורב בדעותיו ליונתן רטוש (פורת 1989, עמ' 319, 334), הראה במאמרו העקרוני "מה בישלה גיטל ומה אכל צ'יצ'יקוב?", כי ב"דור התחייה" היה עדיין מעמדן של דֶנוטציות רבות רופס ומעורפל למדי: "מי שקורא על אכילת קישואים ב'מסעות בנימין השלישי' אולי מתקשה להבין איך גיבוריו של מנדלי אכלו את הירק בלתי מבושל, והוא הדין במי שקורא על 'קישואים חמוצים' ב'בחורף' לברנר. אבל קישואיהם של מנדלי וברנר אינם אלא מלפפונים בני זמננו" (אבן זֹהַר 1976, עמ' 2).


גם ביאליק, תלמידו של מנדלי, כתב בסיפוריו על "הקישואים הכבושים" - בסיפור 'אריה בעל גוף' (ביאליק, תרצ"ז, עמ' קכ"ד ,ובעוד מקומות), שכּן עבורו היה ה'קישוא' 'מלפפון', שאת שמו נתנו בטעות מחדשי הלשון הירושלמיים לפרי המכונה בערבית 'קוסא' על פי דמיון צלילים ועל פי שכנותם במקשאה. הפרי המכוּנה בלשון ימינו 'קישוא' אינו אלא ה'קישות' מן המקורות, ואילו ה'מלפפון' הריהו ה'מֶלון', וכבר העיר על כך "מילון חידושי ביאליק", ש"ראשו המלפפוני" של איש הסיפון (ביאליק תרצ"ז, עמ' קפ"ה) הוא "כעין המלפפון, והכוונה למֶלון, שהוא המלפפון, ולא לקישוא, שבטעות קוראים לו בארץ-ישראל מלפפון" (אבינרי תרצ"ה, עמ' 27).1

מכאן, שהצנון משיר הילדים הביאליקאי "בגינת הירק" (ביאליק 2000, עמ' 393), המקנא ברעהו התירס, ש"חטף" לעצמו חמנית כבת זוג לריקוד הזוגות שבשיר, וקם לפזז עם "אחות המלפפון", בוחר לו בת זוג זהובה ועגלגלה, דמוית מֶלון, ולא בת זוג גבוהית, רזה ואנֶמית, כדמות ה'מלפפון' שבפינו (אלא אם כן החל ביאליק בתקופה התל-אביבית שלו, שבּהּ חיבר את שירו "בגינת הירק" ועמד בראש ועד הלשון בארץ-ישראל, להשתמש במילה 'מלפפון' כדרך שנשתגרה בפי בני הארץ).


דוגמה זו מדגימה אפוא במובהק את מעמדן הבעייתי של הדנוטציות בעשורים הראשונים של המאה, בתקופה שבה בכל אחד ממרכזיה החשובים של התרבות העברית נשתגרו דנוטציות אחרות לאותו רֶפֶרֶנט עצמו. בחוג אודסה, מכל מקום ה'קישוא' שבמקורות ציין את הפרי המכוּנה בלשון ימינו 'מלפפון', ה'מלפפון' שבמקורות - את ה'מֶלון', וה'קישות' - את ה'קישוא'. שסע נפער אפוא בין קהיליית דוברי העברית ב"נוסח אודסה" לבין מחדשי הלשון ה"ירושלמיים" שביססו דנוטציות חדשות לבקרים (לא אחת מתוך טעות שמקורה בחיפזון) שנשתגרו עד מהרה בלשון המדוברת. אילמלא בוששו סופרי אודסה לעלות ארצה, אפשר שדנוטציות אחרות היו משמשות אותנו כיום בלשון הדיבור, אך ביאליק עלה ארצה רק ב1924-, ומצא שגם אם המילים שנשתגרו אינן לטעמו, את הנעשה אין להשיב. הכורה אוזנו לנעשה בין השורות ביצירת ביאליק, יזהה את הדיאלוג הסמוי עם מחדשי השפה שמעבר לים. "המשורר הלאומי", ולא הוא בלבד, נהג לרמוז ל"יריביו" אילו מחידושיהם נאים בעיניו ואילו פסולים בעיניו מכול וכול.2


העגבניה עוררה גם היא סערה בקריית ספר העברית של שנות מִפנה המאה. דנוטציה זו, שמקורה בצירוף הצרפתי pomme d'amour, ששובש ל"באנדורה" בערבית, הייתה בהמלצת אנשי הלשון הירושלמיים ל'עגבניה' (כלומר, פרי האהבה, תרגום שאילה מן הצרפתית), תחדיש שעורר התנגדות אצל החוגים השמרניים של אודסה, שכנראה לא רצו לטעום טעם עגבים בפיהם. כשראה ביאליק - שנרתע כאמור מן החיפזון של בן-יהודה וחבריו ה"ירושלמים" - שהמילה 'עגבנייה' נשתגרה בארץ-ישראל, כפף כביכול את ראשו בכניעה, אך השתמש בה בשירו "בגינת הירק" בשינוי גִזרה. ודוק, בין בתי שירו מרקדים העגבנית והחמנית, ולא העגבנייה והחמנייה (מעולם לא חיבב ביאליק את הסיומת Xיָּה, שרווחה בתחדישיהם של בן-יהודה ובני חוגו), ונספח אליהם גם הבולבוס הגלותי, המושך אחריו שובל של בני משפחה בשפות אירופה השונות וביידיש, שביאליק העדיפו על פני התחדיש הירושלמי 'תפוח אדמה' שזה מקרוב בא.3


אמנם ביאליק, שבעשור הארץ-ישראלי שלו ישב בראש ועד הלשון, הרים תרומה משלו לביסוסן של דנוטציות אחדות מתחומי החי והצומח בלשון העברית החדשה (משפירש את "סדר זרעים" למען מערכת החינוך בארץ-ישראל). אולם בשיריו ובסיפוריו הוא לא הִרבה לשלב דנוטציות מתחומי החי והצומח, מאותן מילים שאמורות היו להחזיר את הטבע לתוך חייו של "עם הספר". בכל ספרי המקרא הן לא נזכרו אלא שני פרחים ותוּ לא - השושנה והחבצלת - ושני פרחים אלה לבדם משובצים שוב ושוב בין טורי שיריו הקאנוניים.4

לעומת זאת טשרניחובסקי, שלמד רפואה והכיר את הרפרנטים המשובצים בשיריו היכרות בלתי אמצעית, "מכלי ראשון", נמשך אל הטבע "כמוֹת שהוא". הוא אִזכר בשיריו עשרות פרחים, צמחים, עצים וחרקים, שאותם הכיר מלימודיו את מדעי הטבע, אך אלה אינם מעניקים לשיריו אופי מדעי "יבש", כי אם מתַגברים את טיבם הרומנטי הרענן. על רקע שירת ההשכלה הקלסיציסטית שהִרבתה בתיאורים קטגוריאליים ובלתי מוחשיים, גורם ריבוי הדנוטציות שבשירי טשרניחובסקי, דנוטציות המובאות לעתים בתוך קטלוג כמו-מדעי, כגון בשיריו "פרק באנטומיה" ו"עמא דדהבא", לרושמה האישי והמוחשי, פרי הפואטיקה הרומנטית של החוויה (poetry or experience).


ביאליק שהכיר כאמור את העולם ומראותיו "מכּלי שני", באמצעות הספרים ולא באמצעות השיטוט בחיק הטבע (הוא אף כתב על כך במישרין בשירו "לפני ארון הספרים" ובשירו הגנוז "עומד ומפשפש אני בארון ספרי אבא זקני"), הסתפק בקומץ של צמחים ובעלי חיים. גם אותם תפס בדרך כלל מצִדם תלוי התרבות. רק בשירו האחרון "פרֵדה" הזכיר בעלי חיים ואילנות מנוף ילדותו הקונקרטי, ובהם ה"טִללון" וה"לִבנה" (אף שיבץ בשולי השיר הערות בנוסח ההערות הדו-לשוניות שבשולי שיריו של טשרניחובסקי, המביאות את שווי הערך הלועזיים - הרוסיים או הגרמניים - של פרטי המציאוּת הרלוונטיים). ואולם, גם כאן, בלב לִבה של כתיבה חווייתית קונקרטית, עולה הסמליוּת תלוית התרבות על גילויי היחס הבלתי אמצעי אל הטבע ואל נציגיו.5


רטוש ואלתרמן, כמו שלונסקי אבי האסכולה המודרניסטית שבתוכה צמחו, השתייכו לדור ראשון שהעברית הייתה שפתו הראשונה, שנקנתה למן גן הילדים. שפתם הייתה אפוא שפה טבעית המשקפת להלכה מציאוּת רפרנציאלית, הנקלטת ישירות באמצעות החושים ושלא בתיווּכם של ה"ספר" ושל ה"פסוק". יתר על כן, שניהם עסקו מגיל צעיר ובאופן אינטנסיבי בתרגום, ועיסוקם זה חייבם למצוא מפעם לפעם פתרונות יצירתיים למילים שלא נמצאו להן עד אז שווי ערך בשפה המדוברת. זאת ועוד, לשניהם היה, בשל רקעם ונתוני חייהם, ידע אישי בלתי מבוטל בתחומי החי והצומח, שהִכשירם לכתיבה על נושאים אלה שהיו קרובים ללִבּם. אך טבעי היה אילו העשירו את השפה העברית - ששיוועה אז לתחדישים - בדֶנוטציות הדרושות לעיסוק במדעי הטבע בכלל, ובבוטניקה ובזואולוגיה בפרט.6


ובמאמר מוסגר: אלתרמן היה כידוע אגרונום ומהנדס חקלאי לפי השכלתו האקדמית, וידיעותיו בתחומי החי והצומח עלו כמדומה רבות על אלה של כל המשוררים שפעלו בספרות העברית, לפניו ואחריו. רטוש, שהִרבה לשבץ בשיריו פרטי פלורה ופאונה מן המרחב השמי, אף תִרגם את משלי החיות של לַפונטן, קרא מן הסתם את סיפורי החיות של אחותו מירי דור שפורסמו ב"דבר לילדים", האכסניה שלה ושל אם המשפחה פנינה הלפרין (אלה כונסו לאחר מותה של מירי בטרם עת בספר "ביברו של עולם", תש"ח).7 נישואיה של מירי לזואולוג מנחם דור בעל "הלקסיקון הזואולוגי" (1943) והכשרתה האקדמית בסורבון בתחום הפילולוגיה השמית הולידו את סיפוריה אלה, שבני "דור המדינה" חיבבום ונתחנכו עליהם. בחייה הקצרים הוציאה מירי (הלפרין) דור ביחד עם א"ל ברש גם את ספר העזר הפופולארי "עולם החי" (תש"ג), שבני "דור המדינה" רכשו ממנו את ראשית ידיעותיהם בתחומי הזואולוגיה. לשני המשוררים היו אפוא ידיעות בלתי מבוטלות בתחומי החי והצומח. כידוע חידשו שניהם תחדישים לא מעטים בתחומים רבים ומגוּונים, ואולם - למיטב ידיעתי - אין לתחדישיהם נגיעה כלשהי בתחומי החי והצומח, ואף נתון זה כשלעצמו אומר דרשני.


בתקופה שבה נכנסו השניים ל"קריית ספר" העברית של ראשית שנות השלושים, זה בעיתוניו של האוונגארד התל-אביבי החלוצי-אזרחי וזה בעיתוניה של הציונות המקסימליסטית, ניטש ב"כתובים", ביטאונה של אגודת הסופרים שנִשבּה בידי המודרניסטים, פולמוס "שירי העם" שהיה עילה לשידוד מערכות בין צעירי המודרנה לזִקני המִמסד5 (אגב, המילה "מִמסד" - שווה הערך של המילה האנגלית establishment היא כמדומני התחדיש הידוע ביותר של רטוש והמוצלח שבהם).8 שלונסקי, שערך אז את "כתובים", ביקש ליצור "שירי-עם" ישראליים מקוריים "יש מאין", ויסד את המדור "זמירות", שבּו ביקש לכלול מדי שבוע פזמון חדש שישמש לאלתָר שיר עם פופולארי (או "פִּזמוֹר", כלשונו, מילת portmanteau המורכבת מ'פזמון' ומ'מזמור' - כפי שכּינה שלונסקי את הסוּגה הפסוידו עממית, שאותה ביקש ליצור למען המציאוּת המתהווה בארץ).9


במדור חדש זה נתפרסם, למשל, פזמונו של יהודה קרני "הֵי, עגבנייה", שהעלה בגלוי על נס את התוספת המבורכת שניתוֹספה לסל מזונותיו של החלוץ העברי, ובסמוי - את המילים החדשות שניתוֹספו למילון העברי. על המדור ניחתה לאלתר ביקורת נוקבת מצִדו של יעקב פיכמן, איש המִמסד הוותיק ועורך "מאזניים", אך שלונסקי לא החשה, ועד מהרה השיב לפיכמן במאמר פולמוסי, שבּו הֵגן על ערכם של פזמוניו ועל פזמוני חבריו המודרניסטיים.10 לימים כתב שלונסקי גם את מאמרו "מעגבניה ועד סימפוניה",11 שבו הראה ש"שירי העם" וה"פזמורים" החלוציים עשו כברת דרך של ממש מאז שירו הנאיבי של קרני "הֵי, עגבניה". הוא עצמו כתב בסוף שנות העשרים פזמונים אחדים על גדוד העבודה, על העמק ועל הגלבוע, ואלתרמן הצעיר כתב בראשית שנות השלושים פזמוני "סוכנות" כדוגמת "באה מנוחה ליגע" ו"נבנה ארצנו ארץ מולדת". רטוש - אז חבר בארגון "האצ"ל" - החל לפרסם מעל דפי "הירדן" הִמנונות לאומיים שקדרות פטאלית והאדרת הכוח והגבורה עולות ובוקעות מבין שורותיהם