ההַמתנה הממושכת לבן-זוג אחד ויחיד

על שירו של היינריך היינה "Ein Fichtenbaum steht einsam"


פורסם: חדשות בן עזר , גליון 1683, 27/09/2021



היצירה היהודית העממית, ששיקפה את משאלות לִבּוֹ של האדם הפשוט, הציגה את בן/ת-הזוג המיועד/ת כזיווּג "מן השמים": מציאת נפש אחת ויחידה שאין לה תחליף. בלשון יִידיש רוֹוח המושג "בּאַשערט", המציין שהזיווּג המיועד הוא גזֵרת גורל שנקבעה במרומים ברוח מימרת חז"ל שלפיה "ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני" (בבלי סוטה ס ע"א).


ביצירות פולקלור לא מעטות רעיון זה לובש לבוש אגדי, כבתיאור מסעו של הנער ב"אגדת שלושה וארבעה" של ביאליק. בשתי גרסאותיה של האגדה נער זה עובר מכשולים ותהפוכות גורל – ביבשה, בים ובאוויר – עד הַגיעוֹ אל הנערה הנצורה במגדל. הורים ומורים קשי-לב כְּלאוּהָ במקום סגור ומסוגר כדי לחסום את דרכו אל הנערה המיועדת לו, אך המכשולים לא יועילו כי באגדות תהיה תמיד ידו המכַוונת של הגורל על העליונה.


רעיון זה של הייעוד שנקבע מראש (רעיון הפּרֶה-דסטינציה) בתחומי הנישואין מצוי בסיפורם של חז"ל אודות התמרה העומדת ערירית, ללא פֵּרות, עד שהיא רואה בחלומה עץ תמר העומד ביריחו ומצפה להתאחד אתו – מדרש ששימש בסיס לאחדות מיצירות ביאליק:


מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פֵרות, והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פֵרות. עבר דקלַי אחד וראה אותה, אמר: תמר היא צופה מיריחו והיא מתאווה לו בלבה, והביאו ממנו והרכיבו אותה – מיד עשתה פֵרות (בראשית רבה מא ע"ב).


האגדה המדרשית מלמדת אפוא, כי לכל אחד מהברואים, אפילו הוא מעולמם של בעלי החיים, הצומח או הדומם, יש נפש תאומה, שאליה הוא משתוקק ואִתה הוא שואף להתאחד. יוצא אפוא שכבר חז"ל הבינו שהאהבה והמשיכה הן המתכון הבטוח ביותר לפריון ולחיים מאושרים (באה שיטת השידוכים של החוגים החרדיים וטרפה את הקלפים).


התאמה מושלמת בין עלם ועלמה, שאינם מכירים זה את זו, או בין שני עצים, השתולים במרחק ניכּר זה מזה, מצויה בשירו הנודע של היינה על הארז הצפוני המתגעגע לתמרה הדרומית (שיר מס' 33 מתוך "האינטרמצו הלירי" שב"ספר השירים"). היינה למד בנעוריו גמרא ואגדה, ומותר כמדומה להניח שהכיר את המדרש מבראשית רבה על התמרה המתגעגעת לתמר מיריחו:


Ein Fichtenbaum steht einsam

By Heinrich Heine


Ein Fichtenbaum steht einsam

Im Norden auf kahler Höh.

Ihn schläfert; mit weißer Decke

Umhüllen ihn Eis und Schnee.

Er träumt von einer Palme,

Die, fern im Morgenland,

Einsam und schweigend trauert

Auf brennender Felsenwand.


לשיר "פשוט" זה תרגומים רבים (ראו על כך במאמרו של פרופ' חיים כהן "שיר של היינה בשישה-עשר תרגומים", לשוננו לעם, מחזור מח, חוב' א [תשרי-טבת תשנ"ז], עמ' 33 – 37). אף-על-פי-כן, החלטתי להפשיל שרווּלים, ולהצטרף לרשימה הארוכה של מתרגמי השיר הקצר והמופלא הזה לעברית:


עוֹמֵד לוֹ בָּדָד עֵץ אֹרֶן

עַל גֶּבַע שֹׁומֵם בַּקֹּר.

יָשֵׁן בִּשְׂמִיכַת הַלֹּבֶן

עָטוּף צְחוֹר שְׁלָגִים וּכְפוֹר.


חוֹלֵם עַל תְּמָרָה בּוֹדֶדֶת

מִקֶּדֶם, בַּמֶּרְחַקִּים,

בִּדְמִי יְגוֹנִים עוֹמֶדֶת

בַּשֶּׁמֶשׁ בֵּין מְצוֹקִים.


מגרמנית: זיוה שמיר


ביאליק קרא לספר שיריו הראשון בשם שירים (לאחר ששקל שמות פיוטיים יותר כדוגמת "רסיסי לילה"). את השם הצנוע הוא נתן כנראה בעקבות היינה, שקרא לספרו ספר השירים (Buch der Lieder). מתוך ספר זה תרגם ביאליק בעלומיו את שירו "יש שיתגעגע הלב" ("Das Herz ist mir bedrückt, und sehnlich"), שיר מס' 39 מן המחזור "השיבה הביתה" ("Die Heimkehr"). השיר המתורגם נגנז, אך השראת שירתו של היינה ניכּרת בשיריו המוקדמים של ביאליק על כל צעד ושעל. מוטיב "החתן המיועד", או "הכלה המיועדת", שעולה בעקיפין משיר 33 של היינה "עומד לו בדד עץ אורן" (וליתר דיוק: "עץ אשוח"), הוא מוטיב העובר כחוט השני ביצירתו לסוגיהָ ולתקופותיה. למעשה, ביאליק הגה בנושא מציאת בן/בת הזוג הראוי/ה כל ימיו, הן ביצירותיו הרציניות וה"קנוניות", הן ביצירותיו הקלות – ב"פזמונותיו" וב"שירי העם" שלו.