"הה, מי יוכל לשערך שלמה, מגמרת, מלטשת!"
עודכן: 17 באוג׳
החיפוש אחר הזהות בשירה העברית בשנותיה הראשונות של המדינה
פורסם: ארץ חפץ אמנות ועיצוב במתכת בשני העשורים הראשונים במדינה, נורית כנען קידר, 2006
"כל סופר צבר הוא, במידה מסוימת, 'כנעני' בכוח, אם גם איננו חייב לקבל את מִשנתו [...] של מחולל תנועת העברים הצעירה". כך כתב ב-1981 המשורר משה דור במאמר על יונתן רטוש, אבי התנועה "הכנענית".1 תנועה זו הייתה כזכור מקור השראה לדור שלם של צברים, או כמעט צברים, שמאסו בגינוניו הגלותיים של דור ההורים. מייסדיה ומחולליה ביקשו להינתק ניתוק חד ומוחלט, ולא מתון והדרגתי, מכל ערכיה של היהדות ושל ספרות ישראל שנכתבה על אדמת נֵכר, כדי ליצור מרחב מחיה להתחדשות ההוויה בארץ. את השירה "הכנענית" – שלו ושל חבריו לתנועה – הציג רטוש כיצירה, המנותקת מכל שורש וייחור, שמקור יניקתם בתרבות העברית באלפיים שנות גולה. הוא ביקש לראותה כיצירה שנבראה ללא זיקה אל העבר, בחינת יש מאין (creatio ex nihilo).2
בשנותיה הראשונות של המדינה, להיות ישראלי פירושו היה – ברוח "הכנעניוּת" – לקבל את מנהגי המקום החדש וסמליו, להיפטר מן ההיגוי הזר והלשון העילגת של הגולה ולסגל מִבטא, שפת גוף, לבוש, מאכלים ומנהגים חדשים. החולצה הרקומה של ריקודי העם, הסנדלים התנ"כיים, השיזוף הטבעי, שירי הרועים והבוקרים, ההיגוי הילידי והדיבור המתרחק ממליצה – כל אלה היו משאת נפש נכספת ומושא לחיקוי לאלה שזה מקרוב באו; סימני ההיכר המובהקים של הצבר הגאה בעצמו ובהישגיו.
למעשה מדובר באחד מגילוייה המקומיים של תופעה כלל עולמית, שאִפיינה מדינות הגירה בתקופת כור ההיתוך, שעודדה מיזוג גלויות ותרבויות: גם בארצות הברית, באוסטרליה ובדרום אפריקה – ביקשו בני המיעוטים והמהגרים להיזרק לאלתַר לתוך היוֹרה הרותחת של כור ההיתוך, ולצאת משם ילידים לכל דבר. כיום, שלטת בעולם ובארץ מגמה הפוכה, המעודדת בידול, ולפיה כל מיעוט אֶתני מבקש לשמור על עצמיותו ועל מנהגיו שמִבּית, כדי שלא להיטמע בתרבות ההגמונית. כיום, ניכרת שאיפתם של המיעוטים שלא לאבד את פרצופם הייחודי ושלא להתנכר לשורשים, אף להביא למדיניות רב-תרבותית, המעודדת ססגוניות וריבוי קולות. גם בארץ רוֹוחות בשנים האחרונות אָפנות המימונה והסהרנה, ואפילו את דמותה של האם הפולנייה, בעלת המבטא העילג, שהוסתרה כל השנים מעיִן, מציגים בספרות העברית לראווה, ולא בספרות ההומור והסַטירה בלבד.
התופעה "הכנענית" הייתה ביטויה הקיצוני ביותר של תקופת כור ההיתוך בתרבות הישראלית – תקופה שבה ניסה כל עולה חדש להשיל את "כלי הגולה", להשתלב במרחב השמי ולאמץ לעצמו חזוּת חדשה. השנים היו שנות גיבוש הזהות החדשה בארץ, וניכר הרצון ליצור סימני זהות חדשים בִן-לילה. אתרים שונים בארץ זכו בִן-לילה בשמות עבריים; נציגי המדינה נתבקשו להמיר לאלתַר את שמותיהם ה"גלותיים" בשמות עבריים ומלכות היופי נשלחו לחו"ל בשם עברי למהדרין, עטויות מינֵי גלימות "קדמוניות" בכחול לבן, שהתיימרו לייצג את הישראליוּת החדשה במיטבה.
היה זה ניסיון מגמתי ומסוגנן של צעירים מבני הארץ, שעליהם הסתפחו רבים שלא נולדו בארץ, אך ביקשו לאמץ לעצמם חזוּת צברית, להתמזג במרחב השֵמי ובתנאי המִדבּר שלו, לשלב את החומרים הטבעיים "הקמאיים" של המקום עם תרבות מערבית מתקדמת ועם אינטלקטואליזם עדכני. שורשיה העמוקים של הוויה זו נעוצים עוד בשנות העליות הראשונות, שבניהן טיפחו תחושת ייחוד שהצביעה על תחושת עליונות ואדנות. הללו לבשו חליפה מחויטת וכאפייה (יוסף לישנסקי איש ניל"י), או חולצה רוסית רקומה וכאפייה (אנשי אגודת השומר), תוך הכלאה מוּדעת ומכוּונת של סימני היכר אירופאיים ומזרחיים, לשם יצירת מראה ארץ-ישראלי "אותנטי".
ברי, בשנותיה הראשונות של המדינה, שנות החיפוש אחר הזהות העברית, כל מה שזוהה עם הישראלי הילידי זכה לאלתַר בנקודות זכות, וכל מה שריח של גלות וגלותיות נדף ממנו – נדחק לקרן זווית. שׂיאה של התופעה בתקופה שבין מלחמת העצמאות למלחמת סיני, שבּה התבטאה ההכלאה הזו, שבין אוריינטליזם ארכאי מסוגנן למודרניזם מערבי עדכני, בכל גילוייה של התרבות המקומית המקורית: בשירה ובפזמונאות, בריקוד, בציור ובפיסול, באדריכלות, בעיצוב המוצר, באָפנה ועוד). המשורר וההוגה יונתן רטוש, מחוללה של התנועה "הכנענית", היה יוצר הנוסח של מגמה מודרניסטית זו.3
בשני העשורים הראשונים של המדינה, התבטאה התופעה בשמות האָפנתיים שנתנו הורים לילדיהם. רווחו שמות המכילים את הסיומת "הכנענית", כמו ענת, רינת, יונת, אסנת ובשמת. ניתנה עדיפות גם לשמות מִדבריים ואוריינטליים, כדוגמת ענבל, הגר, תמר או דִקלה. רבים מהבָּנים קיבלו שמות מקראיים נדירים, המתחילים בעי"ן השמית (ערן, עידו, עמרי, עומר וענר), או שמות מִדבּריים, טריטוריאליים וכוחניים (יוּבל, גיא, גלעד, יריב, און, עוז ואיל). בתקופה זו טרם נשתגרו אותם שמות אנגלו ישראליים פופולריים של שנות מִפנה האלף השלישי (אדם, בן, תום, או לי), המתאימים לדור השליחים והמשתלמים, שנולד במזרח ולבו בסוף מערב.
את שמות המשפחה הגלותיים נהגו אז להמיר בשמותיהם של עממי כנען והמזרח הקדום, שמות בעלי ניחוח אוריינטלי, זר וקוסם (קינן, עילם, צידון, חירם, חובָב, חֶבר, יבין, לוטן, דותן, קנז, קֵדר או שבא). כן רווחו שמות מהווי הקיץ המדברי, הנגב וחיי הרועים (נקדימון, נווה, רועה, רותם וברקן). גם יישובים חדשים, שהוקמו בשנותיה הראשונות של המדינה, בחרו לעצמם שמות בעלי סיומת "כנענית", כמו היישובים שמרת (1948), גילת (1949), או עינת (1952). נותני השמות הממלכתיים אף אהבו לבחור בשמות המאזכרים גיבורי קדומים נָכריים (רמת חובָב, או צומת חירם, על שם המבצע לכיבוש הגליל, שנשא את שמו הכנעני של מלך צור). גם מוסדות ואגודות נקראו בשמות כגון בסמ"ת ונעמ"ת, שצלילם צליל כנעני. למעשה, שם אתר לא היה פנוי מההשפעה "הכנענית" ומספיחיה.
צעירי הדור, גם אלה שיכולים היו להצטייד בריהוט משוכלל ויקר, ולא רק אלה שריהטו את חדרם הצנוע שבקיבוץ, התהדרו באגרטלים עם קוצים, בפגז גדל ממדים, שהוסב לכד ובו פרחי רותם יבשים, במדפי עץ בלתי-מהוקצעים, שהוצבו על לבֵנים, והיו לספרייה. הטבעי, הארץ-ישראלי, המדברי, "הכנעני" – היו אז אות לטעם טוב. הצעירים בזו לטעם הזעיר בורגני של אבותיהם ושל שכניהם המזרח אירופים, שהתהדרו באגרטלי בדולח ובפסלוני חרסינה טרקליניים. באדריכלות ניכּר אז הניסיון לשלב חומרים טבעיים עם תבניות פריקַסט, שיצרו אפקט פיסולי. הרהיטים היו בעלי אלמנטים זוויתיים אַ-סימטריים או דמויי אַמֶבָּה אַמורפית, כאילו קיבלו את השראתם מציוריהם המופשטים של פיקסו וקנדינסקי.
ההוויה הישראלית החדשה נקבעה באמנות "הכנענית" כהוויה של קיץ קוצני, וכך נטלו לעצמם גם הסופרים והאֳמנים הצעירים דאז שמות, שהעידו על הוויה זו: הסופר והפסל בנימין תמוז, שנמנה עם חוגי "הכנענים", המשורר אריה סיוון, שנמנה עם חוג "לקראת", שמרד בסמכותו של אלתרמן, או הפסל קוסו אלול, שהרבה לפסל בחומרים טבעיים והעניק להם עיצוב מסוגנן, ספק גלמי ספק מלוטש. הקיץ שלט גם בשירה המהפכנית, למן שיר קדם "כנעני" כדוגמת "מות התמוז" של שאול טשרניחובסקי ועד לשירו האנטי "כנעני" של נתן אלתרמן "מריבת קיץ".4
הייתה זו שעתו היפה של הצבר המיתולוגי – שעתם של יגאל ידין, יגאל אלון ומשה דיין; שעתם של לוחמי יחידת 101 האפופה אגדות גבורה, שעתם של הקיבוצים, גרעיני ההכשרה ותנועות הנוער. הייתה זו שעתו של דוד בן-גוריון, ששלל את הגולה ואת שפת יידיש, דיבר בזכות מיזוג גלויות והעדיף את הנגב הטרשי על פרדסי השרון ועל בוסתני הגליל. להקת "ענבל" ניסתה ליצור ריקוד עברי מקורי, שירי רועים נשמעו מעל גלי האתר, והירידה מהארץ, או אפילו עזיבת הקיבוץ או תנועת הנוער (וההצטרפות לחברה סַלונית) גונו כעריקה וכבגידה. טרם נודעו אז אותות תהליך הדֶמיתיזציה של הצבר "יפה הבלורית והתואר", שנושאי דגלו הראשונים היו דווקא אותם "כנענים" מאוכזבים, שראו את קלקלות המציאוּת החדשה שנוצרה בארץ לאחר הקמת המדינה.
בשירה העברית שלטו אז שתי מגמות, שצררו זו את זו: זו "הכנענית" של רטוש ובני חבורתו, וזו "האירופאית" של אסכולת שלונסקי-אלתרמן. שירתם של רטוש ו"הכנענים", בעלת העמדות הקיצוניות, הצטיינה במוטיבים של קוצים וברקנים, בשימוש אינטנסיבי באַנַפורות (חזרה על המילים הפותחות את הטור השירי), המקנה לשיר אפקט של שיר השבעה שבטי, קמאי. שירה זו אף הצטיינה בריבוי צלילי חי"ת ועי"ן, המקנים לה אופי מזרחי, ונקטה אמצעים טכנים מינימליסטיים, סולם כרומטי מוגבל ועיצוב מונוליתי:
אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל
אַתְּ בּוֹגֵדָה כַּנַּחַל
אַתְּ תִּצְעֲנִי לַכֹּל, לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב
אַתְּ מְתוּקָה כַּלֵּיל
אַתְּ חֲמֻקָּה כַּשַּׁחַל
אַתְּ מְפַכָּה כַּנַּחַל בַּשָּׁרָב.
(מתוך השיר "על חטא" מהקובץ חופה שחורה)5
השירה "הכנענית" אהבה אפוא אהבתה להשאיר את האמירה בערפל, כבחזיון תעתועים מִדברי. היא הצטיינה בטכניקה מינימליסטית, בתחומים רבים ומצטלבים, ואף גילתה משיכה בולטת אל הקמאי והאלילי, אל הגברי והאַ-מורלי. תכונות אלה הילכו קסם על בני הדור, והולידה מעריצים וחקיינים מרובים. בעקבות רטוש וחבריו, המירו רבים את שמות המשפחה הגלותיים שלהם בשמות עבריים, בעלי קונוטציות של צחיחות מדברית, של אֶתוס הֶרואי נָכרי וגברי, כיאה למי שביקשו להשתלב במרחב השמי ולהיות אדוניו.
כנגד המגמה "הכנענית", התייצבה גישתם של הסופרים "האירופאיים", שלא המירו את שמם בשם עברי (אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אלכסנדר פן, עזרא זוסמן ואחרים), ואף סירבו לצמצם את קשת האפשרויות שלהם בתחום האקוסטי והחזותי. הם המשיכו לכתוב שירת תזזית פוליפונית ופוליכרומטית, שאין בה דבר מן המינימליזם של המִדבּר (אף שכּתבו שירי מִדבּר לא מעטים, הם היו בעיקרם משוררים אוּרבּניים, ושירתם הביאה ניחוח פריזאי לבתי הקפה של "תל-אביב הקטנה").6
היה זה חלק ממאבק על הזהות החדשה, שהתגבשה בסוף תקופת המנדט ובשנותיה הראשונות של המדינה. אלתרמן, מתנגדם של "הכנענים", תיאר את המאבק על ההוויה הישראלית – המוחשית והתרבותית – בשירו "מריבת קיץ", ובו מתגוששים חודשי הקיץ, הניצבים כמו פסל כנעני מונוליתי, עם חודשי החורף ועם הנערה אדומת השיער וכחולת העיניים, הקוראת תיגר על הנוף הצחיח שמסביבה. על חודשי הקיץ, גילומם של ערכי האסתטיקה "הכנעניים", נאמר בשיר:
וּמִכָּל חֲמֻדּוֹת יְפִי-נוֹף וְנִיחוֹחַ,
בָּן תְּקוּפוֹת-הַשָּׁנָה הִתְקַשְּׁטוּ עַד טְפָחוֹת,
הֵם נָטְלוּ רַק אֶת גְּמַר לִטּוּשׁוֹ שֶׁל הַחוֹחַ,
לְסִמָּן שֶׁהַיֶּתֶר יָאֶה לַשְּׁפָחוֹת.
(מתוך השיר "מריבת קיץ" מהקובץ עיר היונה)
זוהי אמירה רב-משמעית, שאפשר להפוך ולהפוך בה, אך כדאי לשים לב לפרדוקס הטמון בה: דווקא המִדבר הדל מוצג כאן במושגים אליטיסטיים, ואירופה עתירת התרבות מוצגת כאן כשפחה דלה וחרופה. אלתרמן אף רומז כאן לאופי הקוצני-הקיצוני של השירה "הכנענית", הרואה בשירה "האירופאית", עם קשת המראות הססגונית שלה, גורם "פלבאי" ונחות. יש כאן גם רמז לאופי המונוליתי והחד-גוני של השירה "הכנענית", שהמירה את שירי הסתיו ובין השמשות של השירה העברית "האירופאית" באורו החשוף של המִדבר, שאין בו גוונים ובני גוונים. לפנינו אמירה אירונית דקה: דווקא העושר הפוליפוני של השירה מאסכולת שלונסקי-אלתרמן נחשבת בעיני "הכנענים" לעניין פלבּאי נחות, ואילו דלוּת החומר שלהם מוצגת כעניין אריסטוקרטי ואֶליטרי. לפנינו גם אוקסימורון אלתרמני טיפוסי, המצמיד את החספוס של החוח עם הליטוש הטרקליני האירופאי והופכם למִקשה אחת. את השירה "הכנענית", המוצגת בדמות חודשי הקיץ החקוקים באבן, מעמת כאן אלתרמן עם הפואטיקה שלו ושל בני חבורתו, המוצגת בדמות חודשי החורף, המתגלגלים כמי הגשמים, רועמים כרעמים ומבריקים כברקים, סמל לפואטיקה ברוּיטיסטית (מלשון "bruit" = "רעש" בצרפתית), עשירה בפעלולים ובמצלולים, שאין בה דבר מן המינימליזם ומן הצחיחות של המִדבר "הכנעני", מזה, ומן המינימליזם האוּרבּני של זך וחבריו, מזה.
עם זאת, אלתרמן שהיה פלורליסט בכל רמ"ח איבריו, הבין ש"בכל זאת יש בה משהו" בצורת הביטוי "הדלה" הילידית של אותם משוררים שביקשו להתנער מן הריתמוס הרוּסוֹ-עברי המכאני, מן המחוות הטרקליניות של השירה האוּרבּנית ומן הלשון הפיגורטיבית הססגונית – לנתק את שלשלת הדורות ולהתחיל הכול מאל"ף. הילכך, הוא כתב גם שיר אקספרימנטלי בשם "הבאר",7 שבו הוא ספק מחקה את הפואטיקה "הכנענית", ספק כותב עליה פַּרודיה:
נָם כֹּחֵךְ הַמֻּדְבָּר
בַּטְּחָב וּבַחֵטְא.
נִכְבָּדוֹת בָּךְ דֻּבַּר
וְזַרְעֵךְ שִׁחֵת.
לָךְ הַשִּׁיר יְחֻבַּר
וְיִסֹּג שָׁקֵט.
הַגְּבִירָה! אֶת אָחִי בַּמִּדְבָּר
הִשְׁקֵית.
לא במקרה נגנז שיר "כנעני" זה. לאחר פרסום קובץ שיריו הראשון כוכבים בחוץ,8הציב אלתרמן לעצמו משוכות כדי לדלג מעליהן ולהגיע להישגים חדשים. אם, דרך משל, התאפיינה חריזתו בראשיתה בעושרה המופלג, הלך אלתרמן והפכהּ ביודעין ל"דלה" יותר ולמונוטונית יותר, ויש שראו בכך השפעה של השירה "הכנענית". אלתרמן לא ראה עצמו חלק מן התנועה "הכנענית". אדרבה, הוא מתח עליה ביקורת נוקבת בשירי עיר היונה. הוא עצמו האמין בכל מאודו בפלורליזם, ולא בדלות החומר. בשירי האומר שלו הוא קבל על האחידות הרעיונית והחזותית שמנסים להשליט על האמנות הישראלית המתהווה. את "מריבת קיץ" סיים בנבואה בדבר סינתזה בין מזרח למערב, בין הילידי לאירופאי, בין הפולקלוריסטי לאֶליטיסטי. גישתו למציאוּת ולשיקופה האמנותי היא גישה אורגנית ואֶבולוציונית, רחוקה מן הקיצוניות המאפיינת את גישת רטוש, הדורשת התערבות מיידית ונחרצת. סופה של "המריבה" הזאת – מלחמת התרבות על עיצוב הזהות הישראלית – טען אלתרמן, יצמיח איזו סינתזה, שקשה עדיין לעמוד על טיבה ולאמוד את שיעורה. אין להתיימר לדעת מה תהא דמותו של העתיד, כי הוא עדיין שרוי בתהליכי התהווּת, ורב הנעלם על הנגלה:
מַה יִהְיוּ הֶעָרִים בֵּין צִידוֹן וּבֵין פְּלֶשֶׁת?
אֵיךְ יֻמְטַר? אֵיךְ יֻרְעַם? אֲבָל הַס מִפִּלְפּוּל.
שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת
וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶּרֶךְ חֹר-הַמַּנְעוּל.
משמע, המציאות עדיין קורמת עור וגידים, ואין לנסות לחדור לתוך קרביה ולהתערב בתהליך ההתהוות הלוּט בערפל, כי יש בכך יסוד לא מועיל ולא מוסרי, אם כי נועז ומגרה, כהצצה ליפיפייה המתלבשת בחדר ההלבשה, כדי להנות לראותה במערומיה. כפי שנאמר על השולמית בשיר-השירים ("אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ"), כך המציאוּת בארץ, שאת תהליכיה אין לזרז ולהאיץ בכל מחיר. טועים "הכנענים", נאמר כאן בעקיפין, על שהם מנסים להכתיב בתקיפות את תכתיביהם, לאַבּן את המציאות ולצמצם את קשת אפשרויותיה, במקום לתת לנערה להתלבש מאחורי הקלעים בכל המחלצות ולהופיע אחר כך על הבמה בכל יפעתה. צריך להמתין בסבלנות לגמר המלאכה, שלא כרטוש וחבריו המנסים לקבוע שלא כדין מה דמות תהיה לה לשולמית, בעוד היא מתלבשת ובעוד היא מבשילה.
אלתרמן עקב בפליאה אחר היהפכו של היהודי הגלותי, שמנה אחד לאחד את מטבעות מסחרו, לצעיר האידאליסטי של ימי המאבק לעצמאות, הבז לערכים מטריאליסטיים ומוכן למסור את נפשו על מזבחם של ערכים מופשטים. ב"שיר של מסע" (עיר היונה) ובשיר ה של המחזור "שירים על רְעות הרוח" ניכרת ההשתאות לנוכח המטמורפוזה שהביאה עם של חנוונים ה"מוּאָרִים בִּנְגוֹהוֹת הַמַּטְבֵּעַ" לנכונות למסור את חייו "עַל פָּסוּק וַחֲלוֹם". בניגוד למדיניות התרבותית המוצהרת של תקופת כור ההיתוך, שביקשה למחות את שרידיה של תרבות הגולה, איחל אלתרמן לעם הזה שבעודו משיל את זִקנתו ואת בלואיו ולובש עלומים ובגדי צבא, יישמרו בתוכו תכונות אחדות מתכונותיו ה"קלסיות" של העם, מאלה שאִפיינוהו בימי גלותו:
עֵת כִּי יָקוּם עֲלֵי מַסָּד
הָעָם הַזֶּה וְשֹׁרֶשׁ יַךְ
לוּ יִשָּׁמֵר בּוֹ, גַּם בַּסַּד,
טִיבוֹ הַזָּר שֶׁאֵין לוֹ אָח.
טִיבוֹ הַזָּר, אֲשֶׁר חָרַג
מְמֻגְדָּרוּת, אֲשֶׁר הָיָה
גַּרְעִין תֵּבֵל אַחֶרֶת, זַג
שׁוֹנֶה וָעָז שֶׁל הֲוָיָה,
לְאֹם אַחֲרִית יָמִים, בְּלִי תַּג
הַמַּמְלָכָה וְהַחַיָּה.
החיים הגלותיים, שלא נשאו בחובות החיים הריבוניים, נתנו לעם אפשרות לפתח במשך דורות רבים תכונות נעלות של תאוות צדק ומשפט, מוסר ומדע, שהיו אור לגויים. על התכונות הלאומיות הללו, טוען אלתרמן בשיריו, אסור לו לעם לוותר גם בעת שבה הוא מתמודד עם אתגר הריבונות, מעצב לעצמו זהות חדשה ותרבות חדשה, ומבקש למחות כל זכר לתכונות הגלות וסימניה. בניגוד למדיניותם של ה"כנענים" מזה ושל בן-גוריון מזה, כלולה כאן כעין המלצה להאט במקצת את הקצב המואץ של המהפך הלאומי שהתחולל בשנותיה הראשונות של המדינה, ולבחון את ערכי הגולה בטרם ייזרקו אל מגרש הגרוטאות ככלי אין חפץ בו.
תקדים לרעיון זה, שמצא את ביטויו המגובש בשיריו הקנוניים, מצוי כבר בשירו של אלתרמן "העלמה",9 שנתפרסם לפני "מריבת קיץ":
"עַלְמָה, הַבַּת הָעִבְרִיָּה,/ עוֹד לֹא נִשְׁלַם צַלְמֵךְ עַד קֶבַע./ צָפוֹן וָקֶדֶם וְצִיָּה/ אוֹתָךְ נוֹגְדִים עוֹד בְּמַקֶּבֶת.// זָהֹב וָלֹבֶן וְקֵדָר/ עוֹדָם עוֹמְדִים בַּקְּרָב עֲלָיִךְ./ חִתּוּךְ קוֹלֵך עוֹד לֹא הָגְדַּר,/ עוֹד לֹא נִקְבַּע חֲתַךְ עֵינַיִךְ.// כָּל שֵׁבֶט מִשִּׁבְטֵי עַמֵּךְ/ מוֹסִיף לָךְ נֹפֶךְ לְמוֹרֶשֶׁת./ הָהּ, מִי יוּכַל לְשַׁעֲרֵךְ/ שְׁלֵמָה, מֻגְמֶרֶת, מְלֻטֶּשֶׁת!".
גם בשנות החמישים והשישים הוסיף אלתרמן להתחבט בסוגיית הזהות המתגבשת במדינת ישראל. בשיר י' של המחזור "שוק הפֵּרות", מתוך הקובץ חגיגת קיץ,10 מתאר אלתרמן את המאבק של יעקב-ישראל עם "אביו" (עם אברהם? עם יצחק? עם האב שבשמים? עם "ישראל סבא" והמורשת היהודית בת הגלות?):
"הָעָם יִרְבֶּה, יַגִּיעַ / אֶל עֵת שָׁלוֹם שֶׁאֵין בָּהּ פַּחַד, / וְאָז לְבַל יִשְׁכַּח בֶּן מִי הוּא, /
יָקוּם אַחֲרוֹן צָרָיו בַּשַּׁעַר: / מִלַּיְלָה יַעֲמֹד אָבִיהוּ / לְהֵאָבֵק עִמּוֹ עַד שַׁחַר. //
בְּזֶה הַמָּקוֹם הַמְיֹעָד / יִהְיוּ נִפְתָּלִים השְּׁנַיִם / עַד הֱיוֹתָם לְגוּף אֶחָד, /
חֶצְיוֹ עָפָר, חֶצְיוֹ שָׁמַיִם".
בניגוד לרטוש, שהאמין כי ניתן להינתק ניתוק חד ומוחלט מן היהדות ומכל ערכיה של ספרות ישראל שנכתבה על אדמת נֵכר, חשב אלתרמן שתהליך גיבוש הזהות הישראלית הוא רק בראשיתו, וכי בסופו של דבר תהא זהות זו סינתזה בין ישן לחדש, בין דתיות לחילוניות, בין יהדות לישראליוּת.
בשיר זה יעקב-ישראל הנאבק עם כוחות ממרום, עם המלאך הנשלח להעמידו במבחן, כמוהו כמדינת ישראל הצעירה הנאבקת על צלם דמותה, על דיוקנה התרבותי, בשעה שבּהּ טרם קפאה הסטיכיה והעלייה ההמונית עדיין מזרימה לתוכה בכל יום סממנים חדשים, המשנים את צבעי הבלילה ואת טעמיה. בסוף השיר הקצה והחידתי הזה ניכרת האמונה, שלאחר שתתגבש הזהות, יצליח העם גם לפרוץ כלפי חוץ ולהשפיע משִפעו על אומות העולם:
"חֶצְיוֹ עָפָר עַם יַעֲמֹד / וּמֵחָדָשׁ יַבִּיעַ אֹמֶר / וּבְמוֹ סִפְרָה וְאוֹתִיּוֹת /
כִּבְמוֹ כַּף-יָד וְאֶצְבָּעוֹת / אֶת פְּנֵי הַיְקוּם יָמוּשׁ בְּאֹמֶן".
יעקב, שנכפו עליו מאבקים מרים מבית ומחוץ, יכול עתה ליישר את גוו ולהיקרא "ישראל"; ולאחר שיהיה העקוב למישור ובעיית הזהות תבוא על פתרונה, יוכל העם לפרוץ החוצה ולגלות מחדש את העולם הגדול, המחכה לתרומתו הייחודית בתחומי המדעים והאומנויות.
הערות:
במאמרו "המורד", מעריב, תרבות וספרות, 2 בינואר 1981.
ראו ספרי להתחיל מאלף: שירת רטוש – מקוריות ומקורותיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 1991.
ראו מאמריהם של מרדכי בר-און, יהואש הירשברג, גילה פלם, דן רונן, עדינה מאיר-מריל, נורית גרץ, בן-עמי פיינגולד, רות קרטון-בלום, חנן חבר ואהרן מגד בספר אתגר הריבונות (יצירה והגות בעשור הראשון למדינה), בעריכת מרדכי בר-און, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשנ"ט.
השיר נדפס בכתב-העת מחברות לספרות לשנת 1945. כתב-עת זה נוסד במקביל לדעיכת כתבי-העת כתובים וטורים של משוררי המודרנה, שהקצינו את עמדתם בשנות המלחמה ופנו לעיתונות המפלגתית. לימים, נכלל שיר זה בקובץ עיר היונה, הוצאת מחברות לספרות, תל-אביב תשי"ז; נדפס שוב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ומחברות לספרות, תל-אביב תשכ"ג.
יונתן רטוש, חֻפּה שחורה, הוצאת מחברות לספרות, תל-אביב 1941.
על ההבדל בין המשוררים "הילידיים" למשוררים "האירופאיים", ראו מאמרי "דיוקן המשורר כאיש זקן", בתוך: פגישות עם משוררת: מסות ומחקרים על יצירתה של לאה גולדברג, בעריכת רות קרטון-בלום וענת וייסמן, ספריית פועלים והאוניברסיטה העברית בירושלים, תל-אביב 2000, עמ' 184-217.
מחברות אלתרמן, ג, בעריכת מ' דורמן ואחרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 1979.
כוכבים בחוץ, הוצאת יחדיו, תל-אביב תרצ"ח.
מחברות לספרות, ג, דצמבר 1944.
חגיגת קיץ, הוצאת מחברות לספרות, תל-אביב תשכ"ה.