ההחמצות הגדולות של המו"לות העברית
- לפני 6 ימים
- זמן קריאה 6 דקות
מחשבות על ספרו החדש של בועז דנון "הוואדי נפלש"
בועז דנון, "הוואדי נפלש" (רומן),ערכה: ד"ר מוריה דיין-קודיש,
הוצאת שְׁתַיִם, תל אביב 2026, 293 עמ'.
ברצוני לומר משהו על ספר החדש של בועז דנון – "הוואדי נפלש" – מבלי לחשוף עליו מידע ופרטי עלילה שישמשו לקוראיו "ספוילרים" ("קלקלנים" בלשון האקדמיה ללשון העברית). אקדים לכך דברים שנאמרו לפני ועדת השיפוט של "פרס ברנר", כשלא היה לי ספק שאת הפרס לספרי ביכורים ראוי לקבל סופר לא ידוע, בועז דנון שמו, שהיכולת הסיפורית, הדמיון היוצר והסגנון העברי של ספרו "כל שהוא כביצה" (2021) העידו על כשרונות גדולים, הרבה מעֵבר לאלה שניכּרו בכל הספרים שהוגשו לתחרות בקטגוריה זו.
לפיכך, אביא בראש וראשונה את דבריי על ספרו הראשון, שזיכהו בפרס ברנר, כפי שנשמעו בטקס חלוקת הפרס:
כל שהוא כביצה מאת בועז דנון / פרדס הוצאה לאור, 2021. 253 עמ'.
"כל שהוא כביצה – ביצה טובה ממנו" הוא פתגם מסקרן מתוך מסכת ברכות, שמשמעו: המקור עולה תמיד על החיקוי. ואכן, רומן הביכורים שלפנינו עוסק, בין השאר, בשאלות פילוסופיות של חיקוי מול מקור וביתרון המובהק של המקור על החיקוי, יתרון החיים על חקר החיים ויתרון ההתפתחות האורגנית על זו המלאכותית והמהונדסת.
המחבר בדה כאן עלילה היסטורית אלטרנטיבית, שבָּהּ שיר שנכתב בידי משורר בעל זהות עלומה העומד לכאורה בראש קבוצת אידאולוגים פוליטיים, ששמו להם למטרה לכתוב את העברית החדשה באותיות לטיניות, מוביל לחידה בלשית מורכבת בַּמציאות בת ימינו.
המחבר טוֹוה עלילות מקבילות ביד אמן. עלילה אחת מתרחשת כאן ועכשיו, ובה הגיבור – אשורולוג ירושלמי שנושא השפה קרוב ללִבּוֹ יותר מכול – שרוי במסע חיפושים אחר אהבה, בכלל, ואחר אהבה של ממש, בפרט. האהובה המסתורית, נוגה, גם היא אשת אקדמיה העוסקת כמו הגיבור בתחום אזוטרי ומפתיע: היא חוקרת לוטרות. איש האותיות המתות נמשך אפוא לאישה שעוסקת בחקר החיים האמפיביים – כלומר, ביצורים החולקים את ימיהם בין הים ליבשה.
כך גם בעלילה השנייה, זו הנוגעת בֶּעבר ומושכת אל תקופת האימפריה העות'מאנית והמנדט הבריטי, ובאמצעות יסודות בלשיים חוזרת אל ימינו (בל נשכח שהבלשות והבלשנות מאותו שורש נגזרו). כאן שואפת העברית, שהיא כמדומה הגיבורה הראשית של הרומן, לצאת ממעמדה של שפה מתה שהתעוררה לחיים מחודשים, ובעזרתה של חבורת "לטינאים" לחֲבור אל השפות החיות הרוחשות על פני כדור הארץ.
במאמר מוסגר אומר, שהלטינאים חוברים כאן לחוקרי הלטאות. פרט לדמיון הצלילים ניתן לאתר חוטים סמויים נוספים המקשרים בין שני תחומי המחקר השונים כל כך, לכאורה: אשורולוגיה והתמחות במיתוסים של המבול לעומת חקר הלוטרות. לדוגמה, העובדה שגם הלוטרה וגם השפה קשורות בטֶריטוריה מסויימת, או שהלוטרה הולכת ונכחדת כמו תרבויות שירדו מעל במת ההיסטוריה; או העובדה שהכול מוביל בדרך כלשהי למקור מים גדול וקדום. ואולם, מאחר שהרומן הזה הוא גם פָּרודיה על המחקר האקדמי ועל חיי האקדמיה בישראל, אשתדל שלא ליפול בפח של הפרשנות האסוציאטיבית הזאת, ולא ארחיק בה לכת. בשלב זה, דומה שדי אם אציין, שרק אדם בעל מבנה אישיות מסוים מסוגל להתעמק במחקר אקדמי אזוטרי, ואולי יש תקווה לדויד שבהכירו את נוגה, סוף-סוף תבוא גאולה לכלל הקובע ש"מצא מין את מינו".
רעיון הלטיניזציה של השפה העברית, בדומה למה שעשו "התורכים הצעירים" לתורכית העות'מאנית, יש לו אמנם עקבות אמת בהיסטוריה שלנו, אלא שמדובר היה בקולות בודדים ובנסיונות עקרים שאבד עליהם כלח בעודם באִבּם. המחבר מפַתח כאן עלילה דמיונית ראליסטית ועוצרת נשימה, המתעתעת בקורא לאורך כל הרומן. בסיפור המוצג בספר חבורת "הלטינאים" היא לכאורה אמת היסטורית צרופה, מגובה בארכיון, בחנות ספרים בשם הפרדוקסלי והמבריק "סיפורי בדים" ששומרת עליו, במערך סודות בסגנון אילומינטי עברי, ובדוגמאות ממשיות-כביכול לכתיבה כזאת. הבדיה מוצגת בכשרון כתיבה כה גדול, עד כי קשה להבחין במקום שבו היא מתחילה וממשיכה את שרידי האמת הקלושים.
הגיבור של דנון, דויד, הוא בחור ישראלי בן ימינו אבל כל מעייניו נתונים לעבר. הוא בן ארבעים כמעט, ועדיין שקוע בכתיבת הדיסרטציה שלו, מועסק כמרצה זוטר, ללא קביעות. זהו אנטי גיבור מובהק, מבולבל ולא בטוח בעצמו, חייו מצטיירים כתלויים על חבל דק של תלישות מודרנית. אגב, אם תרצו, אין הוא שונה באופן מהותי מהגיבורים של ברנר.
חייו של דויד אינם ריקים. אדרבא, הוא מבין גדול בתחומו, הוא מבלה בין אתרי ארכיאולוגיה מקומיים לבין המוזיאון הבריטי בלונדון ובקרוב אולי יקטוף פֵּרות אקדמיים במוזיאון הפֶּרגמון בברלין (ואפשר שלא). אולם החיים האינטלקטואליים והאקדמיים העשירים שלו אינם מפצים על העדר אהבה ומותירים אותו מתחבט על שוליו של העולם האמִתי שבחוץ. גם כשהוא מתרגם שירים, הוא אינו מבַצע אותם על הבמה ואפילו אינו זוכה להאזין להם בעת שהם מבוצעים.
דמותו של הפושע בסיפור, נוח צבישן, איש הביניים של הרומן המפריד בין דויד ולבין נוגה ונקרא על שמו של נוח המקראי והמיתולוגי, נשוא מחקריו של דויד, הוא דמות מפחידה כדבעי, פָּרודיה על דמותם של אידֵאולוגים קנאים מכל התקופות, הדבקים ברעיון מופרך ומשוכנעים שעליהם לקדמו בכל מחיר. צבישן הוא אויב מבית, שכן וחבר, בוגד וחוטף. כך הוא הדבר בעצם בכל מחלוקת אידאולוגית: המריבה נערכת בין אנשים שהם אחים ואחאים, קרובים ושכנים, שמוכנים להרוג ולהיהרג למען רעיון. דנון מיטיב להעביר לקוראיו את תחושת הקנאות הזו שבדמותו של צבישן, אגב סיור בצפון הארץ בליווי של ניידת משטרה.
חיי הגיבורים כולם אינם קלים והמציאוּת העלילתית טופחת על פניהם במקצב שמכניס את הקורא לסחרחורת, אולם תמיד, כנרמז משֵם הסיפור, ינצח המקור את החיקוי. האהבה מנצחת את הבדידות, ולא ניתן אלא לדמיין בפחד, מה היה קורה לעברית לו היו ה"לטינאים" ודומיהם מנצחים במערכה. משום שחרף הבדיה, הקרב על העברית הוא קרב אמיתי שמוסיף ומתרחש מדי יום.
כתיבתו של בעז דנון, היא כתיבה יפה ובשלה העוברת בין משלבים, מדלגת בין שפת יום יום לבין שפה אקדמית גבוהה. זוהי כתיבה עמוסה מאוד, שמעבירה את תחושת הגודש האינטלקטואלי והרגשי של הגיבור. שפת המקרא והתלמוד משמשות כאן בעירבוביה לצד שפה מודרנית בתתי-משלבים ובעגה עכשווית בועטת. אין שום נפילות סגנוניות וכל משלב משולב במקומו הראוי.
תחושת העירובין שוררת בכל מהלכי הסיפור הזה ותחבולותיו. ישראל העכשווית ותקופות שונות בהיסטוריה של הארץ מתערבבים. בעולמו של הגיבור מככּבים סיינפלד ומשפחת סימפסון לצד גילגמש, אשתר ותמוז ואין כל סתירה ביניהם. רבי יהודה הלוי ומדונה יכולים להופיע במרחק עמוד זה מזה, ואין תמהּ. הגיבור הוא בעל תודעת היסטורית אבל גם פרוידיאנית. חלומותיו משמשים כר פורה לכתיבה מרשימה, שמלהטטת בין דמיון לבין מציאות עד כי קשה להבחין ביניהם.
נסכם ונומר ש"כל שהוא כביצה" הוא ספר ביכורים בשל להפליא הראוי ביותר לפרס ברנר.
*
והנה הגיע לידי ספרו השני של בועז דנון, ומצאתי את עצמי יושבת פעורת פה, וצוחקת מדי פעם, אף-על-פי שגיבורת הספר היא אם שכולה, שאיבדה את בנה כששירת ("בזכות" אופיו המאצ'ואיסט של בעלה-לשעבר, הפלמ"חניק לשעבר) בצבא ארצות-הברית ובמהלך שירותו הצבאי ההזוי קיפח את חייו במלחמת ויאטנם. ואֵם זו, צברית ירושלמית כבת 90, מספרת את סיפור חייו, העצוב אך "הקורע מצחוק".
אני מתארת לעצמי מה קרה לספרו של בועז דנון כשהגיע להוצאות הספרים. עורכי הספרים ראו על המעטפה את הכתובת – קיבוץ כפר עציון – והניחו את כתב-היד בצד מבלי לקראו, רק משום שחיבר אותו אחד "שאינו משלנו". לא עלה בדעתם לקרוא ולהיווכח שבועז דנון צוחק על הכול, גם על "הפרות הקדושות" של חיינו, בכל האגפים והמגזרים. בהחמצה מן הסוג הפוליטי הניחו גם את ספריו של דוד שחר בצד, עד שתורגמו לצרפתית וזכו דוקא שם לכבוד וליקר. שחר סוּוג בצרפת כמרסל פרוסט של נופי המזרח התיכון.
ההחמצה המו"לית הגדולה ביותר היא כידוע דחייתו של הספר "הארי פוטר ואבן החכמים" מאת ג'יי קיי רולינג (Rowling), ששינה כליל את מעמדה של המחברת: מאֵם גרושה וחסרת כול לסופרת העשירה ביותר בעולם. הוצאות הספרים שדחו את ספרה הראשון בטענות ובתואנות שונות "אכלו את הכובע", כמו שאומר הפתגם העממי. ההוצאה בת-המזל שהחליטה להוציא את הספר זכתה לא רק בסכום עתק בגין זכויות המכר של 450 מיליוני הספרים שנמכרו בעשור הראשון להופעת "הארי פוטר" ובגין זכויות ההסרטה של הספר. היא גם נכנסה להיסטוריה כמחוללת נס: ספרה של רולינג הצליח להזים את השמועות על מות הספר המודפס, והחזיר את בני-הנוער ממשחקי המחשב ומן הטבלטים והמסכים למיניהם אל קריאתו של ספר "פשוט", שבו אותיות שחורות מודפסות על ניר לבן!
ההחמצה המו"לית הידועה ביותר במקומותינו היא זו של הוצאת עם-עובד ועורכה המצוין אברהם יבין, שסירבו לקבל את ספרו של יעקב שבתאי "זיכרון דברים" בטענה ש"לא קורה הרבה בסיפור: הכל מתרחש סביב חיי היום-יום העלובים שמחפה עליהם השקר והאשליה העצמית והקבוצתית". להגנתו של יבין ייאמר שהוא ראה נוסח מוקדם של "זיכרון דברים", ולשבחו של מנחם פרי ייאמר שהוא הצליח למנף את הרומן וליצור סביבו buzz שלא דמה כלל לשום campagne מו"לי שהוּכּר במקומותינו בכל הדורות.
"הארי פוטר" (ובממדים הישראליים גם "זיכרון דברים") אינם ההחמצות המו"ליות היחידות שגרמו לאנשי הוצאות הספרים לעמוד פעורי-פה. ידוע לכל המקרה המדהים של ג'ורג' אורוול (Orwell) וספרו "חוות החיות" ("Animal Farm") שפורסם ב-1945, לאחר שספג סירובי עורכים לרוב. בסופו של דבר נעשה הספר המסורב לאחת הדיסטופיה המפורסמת והמצוטטת ביותר בעולם. ידוע גם המקרה של ספרו של ויליאם גולדינג "בעל זבוב" ("Lord of the Flies"), שסורב גם הוא ונמכר אחר-כך במיליונים רבים. גורל דומה נפל בחלקו של "פיטר הארנב" מאת ביאטריקס פוטר שיצא לפני 125 שנה לאחר שמו"לים אחדים סירבו להוציאו, והוא נמכר ב-45 מיליון עותקים. יש עוד ועוד מקרים כאלה המוכיחים שהמו"לים טועים לא פעם, בין שבעקבות החלטה נמהרת בין שבעקבות שיקול-דעת שמרני שאינו מסוגל לגלות פתיחוּת לנוכח קול חדש ונועז.
*
קראתי לאחרונה כמה וכמה רומנים חדשים, ובעיניי בועז דנון הוא הקול החדש והנועז, שספרותנו זקוקה לו. הוא אינו בוחר בדרכים החבוטות של אחדים מהכותבים הידועים ממנו, אלא מציג לפנינו את עולמנו באספקלריה מעוקמת, ועם זאת עמוקה ואמִתית. הדמיון וההומור שלו מתחרים באלה של א"ב יהושע. לא פחות. מי שלא מבחין בכך כיום, יצטרך למצוא נימוקים להגנתו בעתיד כשספריו של בועז דנון יגיעו לציבור בגירסה קולנועית, ותימצא כעין יורשת ליונה עטרי, שתהיה מסוגלת להפיח רוח חיים בגיבורה נעמי תָּעזי מורה לתנ"ך בעבר וגמלאית חסרת-רסן בהווה, שפסוקי התנ"ך ולשון העגה מתגלגלים מפיה בלא כל גבול ומחסום.
