האם הייתה לאה גולדברג פמיניסטית?
עודכן: 23 בספט׳ 2021
השקפת העולם המוצנעת של המשוררת והשלכותיה הפואטיות
פורסם: גג - כתב עת לספרות, גליון 49 , 2019
לאה גולדברג (להלן: ל"ג) הייתה האישה הראשונה בתולדות הספרות העברית שזכתה להגיע למעמד הנכסף של "סופֵר לפי מקצועוֹ". היא כתבה ללא הרף, הפגינה את כוחה בספֶּקטרוּם רחב של ענפי יצירה והִפנתה את יצירותיה לקהלי יעד רחבים ומגוּונים: לילדים, לנוער ולקהל הקוראים הבוגר. לעתים קרובות היא ניסחה את דבריה ב"פשטות"; כלומר, היא העטתה עליהם מין מעטה של נאיביוּת מדומה ( faux naïf ) העושה אותם ראויים לקהל רחב ולקהל אֶליטיסטי גם יחד. תודות לכשרונה ולהתמדתה, וכן תודות לחשיבות שייחסו מפלגות הפועלים לאמנים יוצרים ולאנשי רוח, עלה בידה למצוא את פרנסתה מן הכּתיבה ומן המלאכות הנלווֹת אליה: עריכה, תרגום, כתיבה לבמה הקלה ולבמה הממוסדת, חיבור חרוזים לפרסומות ולקומיקס, חיבור דברי ביקורת בתחומי השירה, הסיפורת והדרמה, חיבור יומני קריאה ויומני מסע וכיוצא באלה מלאכות שהעמיסה בלי-לאוּת על כתפיה.1
לעול הרב שהוּטל עליה, הן מתוך בחירה והן בכורח צורכי הפרנסה, נתנה ל"ג ביטוי מטפורי בשירה הרפסודי "בהרי ירושלים", המפגין עֶמדה אוקסימורונית של קינה מאושרת, של ענוותנות גאוותנית ושל לאוּת רבת-אונים: "אֵיכָה תוּכַל צִפּוֹר יְחִידָה / לָשֵׂאת אֶת כָּל הַשָּׁמַיִם / עַל כְּנָפַיִם / רָפוֹת / מֵעַל לַשְּׁמָמָה? / הֵם גְּדוֹלִים וּכְחֻלִּים, / מֻטָּלִים עַל כְּנָפֶיהָ / הֵם עוֹמְדִים בְּכֹחַ מִזְמוֹרָהּ". מעניין להיווכח כי חרף השתייכותה בשנות השלושים והארבעים לחבורת סופרים תל-אביבית, ובשנות החמישים והשישים לחבורת מלומדים ירושלמית, היא ראתה את עצמה במשתמע כ"צִפּוֹר יְחִידָה" (ולא כציפור המשתייכת ללהקת ציפורים כלשהי).
מעניין אף להיווכח ששירה מציג את העול המוטל על כנפיה כעול רוחני, המשַׁקף את השמים התכוּלים של "עולם האצילוּת" המרוחק והשונה בתכלית מ"עולם המעשה" – מעולם החולין שעל פני הארץ. אִמהּ שהתגוררה אִתה תחת קורת-גג אחת אכן שִׁחררה את בתה החרוצה והמוכשרת מכל הטרדות הקטנות והמאובקות של חיי החולין, אך הניחה לה להתמודד לבדה עם המאבקים הגדולים של מלחמת הקיום וההישרדות. היה זה אפוא מודל בלתי שגרתי של תלות הדדית בין אם המגַדלת את בתה היתומה מאב בכוחות עצמה ופוטרת אותה ממלאכות הבית ה"נשיוֹת", ובו בזמן נתמכת בבתה המוכשרת והעמלנית, שקיבלה על עצמה את תפקיד "הגבר" המפרנס הדואג לכל מחסוריה הכלכליים של משפחתו. דגם מהופך וכיאסטי זה שלתוכו נקלעה המשוררת על כורחה, מחמת העדר אב (אביה שנכלא בסנטוריום לחולי נפש, נספה בשואה), התבטא גם בחיי האהבה העגומים והבלתי ממומשים של ל"ג. בצעירותה התאהבה לא פעם בגברים מבוגרים ששימשו לה דמויות-אב נערצות, ובבגרותה – בגברים צעירים שתלו בה עין שואלת. אף לא פעם אחת נקשרה המשוררת בקשר רומנטי ממשי או בר-מימוש.
אם נעניק ליצירתה של ל"ג תווית מִגדרית ונסווגהּ כ"ספרות נשים" (סיווּג שמעולם לא עלה בקנה אחד עם טעמה האישי ועם העדפותיה), נגלה שאין הבחירה בכתיבה פרופסיונלית המפרנסת את בעליה התחום היחיד שבּוֹ פָּרצה המשוררת האישה דרכים חדשות – דרכים שנשים ב"קריית ספר" העברית לא ניסו להַלך בהן לפניה. ל"ג הוכיחה שוב ושוב שאין טֶריטוריה על מפת התרבות העברית שהיא "מחוץ לתחום" בעבוּרהּ, ולא חששה להציג את כף רגלה גם באותם מקומות שנודעו עד אז כתחומים "גבריים" מובהקים (בארץ-ישראל כבעולם הרחב).
עוד בעלומיה התעמקה בקריאת יומני פרנץ קפקא, וביומנה כתבה ביום 28.7.1939: "קראתי ביומני קפקא. אחד הספרים העמוקים ביותר בעולם" (עמ' 261). קפקא הן קבע ביומניו כי "כל ספרות ראויה לשמה היא קריאת תיגר על הגבולות", ויצירותיה של ל"ג אכן קוראות תיגר על כל גבול ומגבלה, קלישאה ומוסכמה. היא כתבה לכאורה רק שירים נעימים ואָ-פוליטיים, רבים מהם כתובים בז'נרים הסדורים והממושטרים, ובמקביל חיברה שירי-ילדים "מעוגלים" ופשוטים-למראה, היפים לכאורה לכל נפש. ואולם למעשה יצירותיה טומנות בחוּבּן מסרים חתרניים הקוראים תיגר על מוסכמות ופורצים גבולות ומגבלות. בין שבמוּדע ובמתכוון ובין שלא במוּדע ואגב-גררא, לא אחת הכניסה ל"ג לספרות העברית "סוס טרויאני", כניסוחו של גדעון טיקוצקי, חוקרהּ המובהק של יצירתה;2כלומר, לא אחת מתגלה חזותה של יצירה זו או אחרת כתחבולה "תמימה" שכוונותיה האמִתיות מתגלות בדיעבד. אכן, חזוּתן התמימה וההרמונית של שיריה מטעה את קוראיה ומונעת לעִתים קרובות את קליטתם של המסרים הקשים או החתרניים הטמונים בהם מתחת לציפוי "הצֶלוֹפן" החלק והמבהיק.
ראוי לציין כי לאמִתו של דבר גם לא רבּוּ בימיה הגברים ב"קריית ספר" העברית שזכו למעמד של "סופֵר לפי מקצועוֹ", ואפילו גדולי הסופרים נאלצו אז בדרך-כלל למצוא את עיקר פרנסתם ממקורות "חוץ-ספרותיים", אלא אם כן נסמכו על שולחנם של מֶצֶנטים נדיבים כדוגמת אברהם יוסף שטיבּל או זלמן שוקן. היו אלה דווקא צעירי המודרנה התל-אביבית, אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן, חבריה לאסכולה של המשוררת, שהראו לכול כבר בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים, שכָּשרה השעה והגיעה העת להתקיים בכבוד מן הספרות העברית. תודעתם המעמדית האנטי-בורגנית של סופרים אלה גרמה להם שינַסו, ואף יצליחו, להוכיח, שגם סופר עברי מ"מחנה הפועלים" – צעיר חֲסַר פרוטה, חסר קשרים ואמצעים – יוכל, לכשירצה, להתפרנס מכתיבתו בזכות כשרונותיו, מסירותו, התמדתו וחריצותו. הם הראו כי זכות זו אינה שמורה רק לסופר מִזדקן אמיד ממפלגת "הציוֹנים הכלליים" כדוגמת חיים נחמן ביאליק, בעלֶיהָ של הוצאת ספרים מובילה ובית מידות תל-אביבי. ל"ג, כמו חבריה לחבורת "יחדיו", ראתה בספרות מקצוע שאמור לפרנס את בעליו בכבוד, והתנהלה בתוך עולם ספרותי טוטלי, שבּוֹ הכתיבה היא גם מקור החיים וגם טעם החיים. עוד בעלומיה כתבה המשוררת הצעירה לחברתה מינה לנדאו באיגרת מיום 30.12.1929: "כנראה כל הדברים האלה [נשפי ריקודים ובילויים חברתיים] הם לא למעני הומצאו. לי ישנה רק אפשרות אחת – עבודה. ויותר לא ניתן לי".3
בצעדיה הראשונים בארץ נטלה עליה הצעירה, ילידת ליטא וחניכת האקדמיה הגרמנית, את תפקיד המזכירה של ביטאוניהם המודרניסטיים של אברהם שלונסקי וחבורת "יחדיו" (תפקיד "נשי" מובהק, שאותו מילאה במקביל למשׂרת הוראה לדרדקים ולהוראת עולים חדשים, אף היא עבודה "נשית", שבּני חבורת "יחדיו" לא התנסו בה ולא ראו בה מקור פרנסה שמתאים לבּוֹהמיאנים כמוֹתם, שאינם מתנזרים מיין ומאהבהבים). אולם עד מהרה החלה נוצתה לרוץ ללא הרף ולחבּר אין-ספור יצירות מקור ותרגום שאותן פרסמה על-פי-רוב ב"עיתונות הממופלגת" (כך קרא יונתן רטוש לעיתונות של מפלגות הפועלים, שהייתה שנואה עליו אף-על-פי שאִמו פנינה הלפרן ואחותו מירי הלפרן-דור כתבו בה בקביעות). בו בזמן, היא כתבה, עיבדה ותרגמה מחזות לבמה הקלה ולתאטרון הממוסד, והוציאה ספרי ילדים רבים פרי עטה. כל ענפי היצירה הללו נועדו בעיקר לצורכי פרנסה, שהרי ספרי השירים שלה ביצרו אמנם את מעמדה ב"רֶפּוּבּליקה הספרותית" הקטנה שנתבססה אז בתל-אביב של ימי העלייה החמישית, אך לא היה בהם כמובן כדי לאפשר את קיומה. השילוב של כורח ושל כוח רצון שאינו יודע לאוּת הניבו תנובה חסרת תקדים בגיווּנה ובהיקפה.
בדומה לסופרת האנגלייה וירג'יניה ווּלף, שאת יומניה בלעה בשקיקה,4חייתה ל"ג חיי יצירה טוטליים וחסרי פשרות. היא הקדישה את כל חייה ליצירה, ודאגה לכך שקיומה יובטח במלואו מִכּתיבתה. היא יצרה מִבּוקר עד ערב, ניסתה את כוחה בְּקֶשֶׁת רחבה ומגוּונת של סוּגים וסוּגוֹת, והפיקה במהלך חייה קוֹרפּוּס יצירתי אדיר ממדים: בשירה, בסיפורת, במחזאות, בספרות ילדים ונוער, בז'ורנליסטיקה ובפוּבּליציסטיקה בביקורת ובחֵקר הספרות. רק חלק מכּתיבתה הענפה זכה עד כה לכינוס בספר, וחלק לא מבוטל מיצירתה לסוגֶיהָ ולתקופותיה עדיין חבוי בין דפי העיתונים, עיתוני-הילדים וכתבי-העת של התקופה. חלקו גנוז בארכיוני התאטרון, ומותר כמדומה להניח שחלק מפרי עטה עתיד להתגלות אגב סריקת ארכיונים, או אגב סקירת עיתונות שיטתית (בהתחשב בעובדה שהמשוררת השתמשה לעתים קרובות בשמות עט שונים, הרי שהיקף יצירתה אף עולה על המשוער והנגלה). לעִתים קרובות פרסמה במוסף אחד שיר החתום בשמה ומאמר החתום בשם בדוי. לא אחת – באותו שבוע שבּוֹ נתפרסמו דבריה במוסף לספרות של עיתון דבר ושל עיתון על המשמר – פִּרסמה ל"ג גם בעיתון דבר לילדים ו/או משמר לילדים2 – 3 יצירות פרי עטה, ובאותו גיליון עצמו: שיר בעמוד הראשון, סיפור או מאמר באמצע הגיליון וחרוזי קומיקס בעמודו האחרון. ניתן לומר עליה בבדיחות הדעת כי לא אחת נפגשה המשוררת עם המבקרת כשחלפו זו על פני זו במדרגות המערכת. כך, ניתן אפילו לגלות כתבת ביקורת מאת ל"ג (בחתימת "עדה גרנט") על המשוררת לאה גולדברג שכּותבת "רקלמות" בחרוזים.5אם מביאים בחשבון את יצירת המקור הענפה שלה למבוגרים ולילדים, את שלל מאמריה המפוזרים על פני שבעת הימים, את תרגומיה הרבים לרומנים רחבי יריעה כדוגמת מלחמה ושלוםמאת לב טולסטוי או ילדוּת מאת מקסים גורקי, וכן את תרגומיה למיטב הסיפור הקצר העולמי, כדוגמת סיפורי אנטון צ'כוב, ומצרפים אותם לתרגומי מחזות מִשל שקספיר, איבּסן, סטרינדברג, פירנדלו, גונדולי ואחרים, הרי שהיקף יצירתה וגיווּנו עולה על כל קורפוס יצירתי שהעמידה סופרת אחרת כלשהי בקריית ספר העברית – לפנֶיהָ או אחרֶיהָ.
כל חייה הייתה ל"ג רכונה על מכתבתה, וכתבה ללא הרף. רק בראשית דרכה בארץ התנתקה כאמור מחדר העבודה לפרקי זמן קצרים, שעה שלימדה את תלמידיה קרוא וכתוב. גם בשנותיה האחרונות התנתקה ל"ג תכופות משולחן הכתיבה שעה שעמדה על הקתדרה ולימדה את הסטודנטים שלה פרקים נבחרים מספרות העולם: בשנת 1952, היא הוזמנה ללמד בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים, ובערוב יומה, בשנת 1965, זיכּוּהָ קברניטי האוניברסיטה בדרגת "פרופסור-חבר" ומינוּהָ לתפקיד ראש החוג – תפקיד שהעניק לה סטטוּס אקדמי-חברתי-כלכלי ששום סופרת עברייה לא זכתה בו לפניה. גם בתחום זה עשתה ל"ג צעד נחשוני, שאפילו בימינו אינו "חזון נפרץ". בתקופתה, רק הסופרים שמעון הלקין ודב סדן זכו בו לפניה, ולא במסלול המיועד לסופרים (השניים זכו לתואר "פרופסור" ולתפקיד "ראש חוג" תודות לתרומתם לחקר הספרות). גם לל"ג ניתן התואר "פרופסור" ותפקיד ראש-החוג בזכות ולא בחסד; כלומר, היא זכתה בו במסלול הקידום הרגיל תודות להכשרתה האקדמית בברלין ובבון ולכישוריה הביקורתיים-המחקריים, ולא כמחווה חוץ-אקדמית הנעשית לעִתים מטעמם של החוגים לספרות באוניברסיטאות הגדולות כדי לאַפשר לסופר זה אחר, שהמִמסד האוניברסיטאי חָפץ ביקרוֹ, ללמד סדנת יצירה ולהתפנות לחיי יצירה נטולי דאגות קיום.6
המעמסה שאותה נשאה ל"ג על כתפיה, הן מתוך בחירה והן בלית ברירה ובכורח הנסיבות, קלעה אותה אל תוך מסכת סבוכה של ניגודים וניגודי ניגודים שהפכוהָ למין "אוקסימורון מהַלֵּךְ".היא לא הייתה חסונה בגופה ובנפשה, ותכופות הגדירה עצמה ביומנה ובמכתביה כ"עצלנית" נרפֵּית, אך בו-בזמן עבדה בחריצות ובהתמדה שעות ארוכות מדי יום ביומו כ"פועלת" ב"כוורת";7היא החזיקה בהשקפת עולם סוציאליסטית של "הצנע לכת", אך חיבּרה לצורכי פרנסה פרסומות המעודדות צריכת מותגים של תרבות השפע הקפיטליסטית. היא אף נסעה תכופות לתייר בעולם בשנים שבהן נסיעה לחו"ל לצורכי הנאה הייתה תופעה נדירה (נסיעתה בגפה לאיטליה ב-1937 לסיור מוזיאונים, כשנתיים לאחר עלותה ארצה ובעודה עובדת בשתי משרות כדי להתקיים, הייתה בהחלט תופעה בלתי שגרתית ונועזת); היא האמינה ברעיונות המהפכניים של "עולם המחר", אך התרפקה על הערכים האֶתיים והאֶסתטיים של אירופה האריסטוקרטית של טרם המהפכות הגדולות; היא השתייכה לאגף ה"שמאלי" של מחנה הפועלים ועבדה בהוצאת ספרים פועלית, אבל התהלכה במעיל פרווה אלגנטי שהביאה אִתה מאירופה;היא הייתה חדורת הכרת ערך עצמה, אך בו בזמן סבלה מרגשי נחיתות קשים ובחנה את עצמה בביקורת עצמית מחמירה ומתמדת. היא נמלטה מגרמניה כשנה לאחר עליית היטלר לשלטון, מפחד הקץ הצפוי לה וליהודי אירופה מידיו. מתוך בוז גמור לאותן סיסמאות ראקציוניות בנוסח KKKׁ (Kinder, Küche, Kirche) שהפיץ המשטר הנאצי שמפניו ברחה ארצה (כגון הסיסמה "האישה הגרמנייה אינה מעשנת", המצוטטת מתוך אירוניה מרה באחד ממאמריה),8היא החלה מעשנת "בשרשרת", וכך חרצה את דינהּ והחישה את קִצהּ במו ידיה. ל"ג נפטרה בגיל 59 מסרטן ריאות, ואילו אִמה צילה האריכה ימים ונפטרה 12 שנה אחרי בתה.
נִמנה גם אחדים מן הניגודים העַזים שאִפיינו את יצירתה של ל"ג: היא דיברה שוב ושוב בזכות ה"פַּשטוּת", אך הייתה בעלת טעם אֶליטיסטי דק ומעודן, פּרֶציוֹזי (précieux) ומלוטש; בכל מקום שאליו השתייכה היא נודעה כאדם רציני ונושא בעול, אך דווקא היא, האחראית והמיושבת בדעתה, הִרבּתה בחיבורם של חרוזי הבאי, או חרוזי אִיגָיון (non-sense), המצטיינים בהומור מטורף ואבסורדי (היא הייתה האישה הראשונה שחיברה חרוזי אִיגָיון, ולמעשה היא חיברה את שירי הנונסנס הרבים ביותר שכָּתב סופר כלשהו בתולדות הספרות העברית – גבר אן אישה); היא כתבה על עצמה שירה אֶסתֶטיציסטית מלוטשת וכלילת יופי, בעוד שחייה הפרטיים היו בעיקרם חיים קרועים וגרועים, ויומנה אף מעיד על כך שהיא קָצָה לפעמים בחייה, אף ביקשה ליטול את נפשה בכפה; היא כתבה אחדים מהיפים שבשירי האהבה של הספרות העברית, הגם שלא חוותה אהבה של ממש (אהבתה לאותם גברים שנשאו חן בעיניה לא נתממשה על-פי-רוב אלא בדמיונה ובחלומותיה); היא לא התברכה בילדים משלה, אך הכירה את עולמם של הילדים ואת שפתם טוב יותר מאחרים;9היא דיברה בגלוי על הכורח של אישה כמוה עם מטען גנטי של דיכאון תורשתי להחניק את אינסטינקט האימהוּת, מחשש פן תנחיל מחלת נפש לצאצאיה, אך הפיקה אחדים משירי הערש היפים ביותר שלצלילי מילותיהם המולחנים מרדימות אימהוֹת את ילדיהן, בני הגיל הרך, עד עצם היום הזה ("פזמון ליקינתון", "מה עושות האיילות?", "מדוע הילד צחק בחלום?", "ערב מול גִלעד" ועוד).
התמסרותה חסרת הגבולות וחסרת המנוח של ל"ג לעבודתה הספרותית נבעה כאמור לא רק מִמַשק כנפי המוזה, אלא גם מִכּורח בל-יגוּנה שהוטל על כתפיה – לפרנס ולהתפרנס. בניגוד לקודמותיה בקריית ספר העברית – סופרות ומשוררות כדוגמת דבורה בארון, רחל, אלישבע ואסתר ראבּ, שלא נאלצו לעמול לקיומן (אפילו רחל המשוררת, שמעולם לא נישאה, נסתייעה רוב שנותיה בכספיו ובמשאביו של אביה האמיד) – נאלצה ל"ג לשאת בעוֹל חיי הפרנסה לבדה לגמרי, ואף לדאוג לקיומה של אִמה. מחד גיסא, חייה העריריים של המשוררת, התמכרותה לעישון סיגריות והעול הכבד שהוטל עליה הכריע אותה לעִתים, והיא נפלה למשכב לעִתים קרובות ואפילו התעלפה ואיבדה את הכרתה מפעם לפעם; ומאידך גיסא, האושר שהעניקו לה חיי היצירה, ההכרה בערך יצירותיה, המשוב שקיבלה מחבריה לחבורה ואהדת הקהל שהתבטאה במכתבים ששיגרו אליה קוראיה, ובהם ילדים רבים, נסכו בה כוחות גוף ונפש ואִפשרו לה להתמודד עם מועקות החיים.
ככל שנקף הזמן הייתה היצירה בעבורה צורך קיומי ולחם חוק, אך גם טעם החיים ותכליתם. היצירה הפכה כבמטה קסמים את חייה העגומים והעריריים לעולם מלא סיפוק ועניין. ל"ג עיצבה את עולמה מחדש באמצעות המילים, ודמיונה הפך את הדווי והמחסור – הממשיים והמטפוריים – של חייה לאושר ולעושר רבים ועצומים. בספרה מעשה בצייר(1965), שבּוֹ גוללה במשתמע את מגילת-חייה, היא פרשׂה בערוב יומה את סיפורו של צייר ירושלמי, שבּנה עולמות והחריבם, עד שיום אחד צייר נערה והתאהב בה (כבסיפור פיגמליון). האמן עזב את ביתו, ויצא אל העולם הרחב כדי לחפש בו את אהובתו (כבסיפור סינדרלה). בסופו של דבר נזכר גיבורנו שהנערה האהובה עדיין מחכה לו על כַּן הציור שבביתו הירושלמי, וכי לשווא הוא מחפש אותה במרחבי תבל. מאותו יום ואילך, "הַצַּיָּר יוֹשֵׁב בַּבַּיִת / בִּרְחוֹב הָעֵץ הֶעָקׂם / וּמִן הַחַלּוֹן שֶׁבַּבַּיִת / הוּא רוֹאֶה אֶת חֵן הַמָּקוֹם, / וְכָל שֶׁעֵינָיו תִּרְאֶינָה / מֵעַתָּה חַי וְקַיָּם. / כָּל דְּמוּת שֶׁיֶּשְׁנָה אוֹ אֵינֶנָּה / בַּתְּמוּנָה הֵיא יֶשְׁנָה עַד עוֹלָם". אליבא דלאה גולדברג, האמן אמנם מוותר על החיים ה"אמִתיים", אך חוֹוה את עולם הרגש באמצעות האמנות, ועל כן חייו מלאים וגדושים. לאמִתו של דבר אין האמן מוותר כל ויתור שכּן האמנות הנוצרת בדל"ת אמות ובין ארבעה כתלים חשובה לו פי כמה וכמה מן החיים ה"אמִתיים" המשתרעים ת"ק על ת"ק פרסה מחוץ לחדרו. היא מאפשרת לו לברוא את עולמו כרצונו, להפוך את עוניו ומכאוביו לעושר ולאושר גדולים. האהבה האמִתית תתרפט יום אחד ותיבול, רומזת היצירה, אך מעשי ידיו של האמן יעמדו לדורות רבים.
ל"ג ביקשה להאמין שיצירתה תשרוד דורות לאחר מותה, ועל כן נגרם לה סבל בל ישוער שעה שראתה שלנגד עיניה מתחיל מפעל חייה לקרוס ולרדת לטמיון. היא האמינה שאכן הקִיץ הקֵץ על יצירתה, ולא צפתה שתהיה לה תקומה ביום מן הימים. היא תיארה את עצמה בשיריה האחרונים כמשורר זקן שדינו נחרץ, שעולה אל הגרדום ושצעירים מרקדים על קברו. אפילו בימי התרוממות הנפש שליווּ את הניצחון במלחמת ששת הימים, שעה שבפי כול נישא פזמונה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", כתבה ל"ג שירים קצרים ועגמומיים שכותרתם "שירי שישה ביוני 1967", שבשני שבהם – "לפנות ערב על סף בית מואפל" – היא תיארה במילים פשוטות אך אֶניגמטיות, המעידות על תערובת של רגשות קיפוח ושל רגשות עליונות, את אפסות האדם ואת אפסותן שלה ושל יצירתה לעומת נצחיותה של עירהּ ירושלים: "אַף פַּעַם / לֹא יָדַעְתִּי כָּךְ, / שֶׁאַחֲרֵי מוֹתִי / (וְלוּ גַם בְּחֻרְבָּן) / יֻשְׁלַם עוֹד אֵי בָּזֶה / הַנֵּצַח / בִּלְעָדַי".
ב. טריטוריות חדשות
כיום מרבים לדוּן בל"ג וביצירתה בחסות השׂיח הפמיניסטי ולימודי המִגדר שהתפתחו בעשורים האחרונים באקדמיה בארץ, כברחבי העולם. כידוע, לימודים אלה אינם נטולים אוריינטציה פוליטית מסומננת (marked), שתכליתה לרתום את המוסדות להשכלה גבוהה למען קידומם והעצמתם של אותם מיעוטים מדוכאים שההֶגמוניות הוותיקות דחקוּם בשעתם אל השוליים. לימודי המִגדר חותרים ליצירת אקלים רוחני חדש המעודד העדפה מתקנת ושינוי הייררכיות סוציו-אקונומיות וסוציו-תרבותיות שנתבססו ונתקבעו במשך דורות. השיח הפמיניסטי מרבה לדבר על הַדָּרַת נשים, בכלל, ועל קיפוחן של נשים יוצרות בעולם גברי, בפרט; על תת-ייצוג של במוקדי הכוח ההגמוניים ועל אי-התחשבות בנָרָטיב הנשי במהלך ההיסטוריה של הרעיונות והדעות. האם הלוך הרוחות השֹורר כיום באקדמיה, המציג את הנשים כקבוצה כפופה, מוחלשת ונשלטת (subordinate group) תואֵם את תמונת עולמה של ל"ג ומייצג אותה נאמנה? התשובה על שאלה זאת אינה חד-משמעית והיא דורשת בחינה מדוקדקת, תוך אבחנה בין גוונים שונים של אותה תופעה עצמה המצויים על גבי רצף אחד.
ל"ג השתייכה לעולם המודרני המהפכני שנתבסס בין שתי מלחמות העולם, ולאורו עיצבה את השקפת עולמה. בניגוד למקובל כיום, בעולמנו הבתר-מודרני, היא האמינה שהאֶמנציפּציה של האישה כבר הושגה, ולא היו בפיה כל טענות קיפוח או אפליה.10אדרבה, היא לא שׂמה פדות בין משורר למשוררת, והאמינה שאישה מודרנית כמוה שקראה תיגר על מוסכמות החברה הבורגנית והכניעה אותן, יכולה להתמודד עם כל ענפי היצירה, לרבות דרמטורגיה וביקורת תאטרון – ענפי יצירה שנחשבו בזמנה ענפי יצירה "גבריים" אפילו בארצות המערב (בתרבות העברית ראוי לראות בה חלוצה ופורצת דרך שהעזה לחדור ראשונה לתוך שני תחומים "גבריים" אלה ולהתמודד בכבוד עם תביעותיהם ועם קשייהם).
אמנם בתחומי אמנויות הבמה יש כמובן לזכור ולהזכיר את שמה של מרים ברנשטיין-כהן, ממקימות התא"י [התאטרון הארץ-ישראלי] שלמדה תאטרון מפי סטניסלבסקי, ביימה ושיחקה על קרשי הבמה, אך כל כתיבתה של ברנשטיין-כהן – מקור ותרגום – התמקדה בתחומי הפרוזה הסיפורית והתיעודית, ולא בתחומי הדרמטורגיה. קדמו לל"ג גם קומץ סופרות-מורות אחדות שמחזותיהן הוצגו בבתי ספר ומעל קרשי במת החובבים או במת הקיבוץ, כגון הבמאית והמחזאית שולמית בת-דורי שיסדה את להקת התאטרון של הקיבוץ הארצי וכתבה ביחד עם המשורר משה ליפשיץ את המחזה כשיצאתָ איש פשוט.11אף-על-פי-כן, דומני שניתָן "בְּלִי פִּקְפּוּק וּבְלִי הִסּוּס" (אם לנקוט את לשונה של המשוררת-המתרגמת בספר המפוזר מכפר אז"ר) להציג את ל"ג כסופרת הראשונה בתולדות הספרות העברית החדשה אשר כתבה, עיבדה ותרגמה למען הבמה הקלה ("המטאטא") ולמען התאטרון המסחרי והממוסד ("הבימה", "הקאמרי", "האֹהל", התאטרון לילדים ולנוער ועוד). היא עשתה כן במרץ רב ובכישרון רב, והשתמשה בלשון דיבור חיה, טבעית ואמינה, נטולת אורנמנטים ומליצות. גם טורי ביקורת התאטרון שכּתבה בעיתון דבר ביטאו את שאיפתה להתמודד עם טֶריטוריות "גבריות", אשר רגל אישה לא דרכה בהן לפניה.
טֶריטוריה "גברית" נוספת שאותה כָּבשה ל"ג בסערה הוא תחום תרגומם של מחזות למען הבמה העברית. תחום זה, שפָּרח פריחה חסרת תקדים בין מלחמות העולם ובשנותיה הראשונות של המדינה, נחשב כבר אז תחום המפרנס את בעליו בכבוד, ועל כן נמשכו אליו גם סופרים מן השורה הראשונה – מטשרניחובסקי ועד שלונסקי ובני חבורת "יחדיו". ביאליק ניסה אמנם לעודד את המשוררים העברים האמריקניים שיקחו על עצמם את מפעל תרגומי שקספיר לעברית, אך קלֵיאו מוזת ההיסטוריה חמדה לצון, ומשימה זאת נפלה דווקא בחיקה של חבורתו של שלונסקי, יריבו של ביאליק, שחבריה כלל לא ידעו אנגלית כהלכה (ונעזרו בתרגומי שקספיר לרוסית ולצרפתית).
אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, רפאל אליעז ולאה גולדברג, חרף ידיעותיהם המוגבלות בשפה האנגלית, העמידו בתחום זה מפעל אדירים שעד היום לא הצליחו מתרגמי שקספיר בני-ימינו להעמיד לו תחליף ראוי לשמו. כל אחד מהם תרגם גם מחזות רבים נוספים, קלסיים ומודרניים כאחד, ואלתרמן שלא מָשָׁה ידו ממלאכת התרגום, העמיד קוֹרפּוּס אדיר של עשרות מחזות מתורגמים פרי עטו.12 ואולם, בעוד שאלתרמן מצא את עיקר פרנסתו מן ה"טורים" השבועיים שכתב לעיתון דבר ומעבודות תרגום מזדמנות של "free lance", ועל כן רוב זמנו היה בידו, ל"ג כתבה מחזות לתאטרון העברי ותרגמה מחזות למענו לאחר שעות עבודה ארוכות במשרד, במשׂרתה הקבועה שבהוצאת הספרים "ספריית פועלים". על כן מפתיעה ומפליאה היא העובדה שהחלטתה הנחשונית לחדור לתחום "גברי" זה נעשתה בעָצמה כה רבה ובהיקף כה נרחב. אכן, ל"ג הצליחה להוציא מתחת ידה יבול רב ועצום בתחום התרגום לבמה העברית, ובכך היא סללה את הדרך לנשים מתרגמות שבאו בעקבותיה כדוגמת תרצה אתר, רינה ליטווין, נאוה סמל ועוד (כפי שבתחום הדרמה המקורית היא סללה דרך לדרמטורגיות כדוגמת עדה בן-נחום, עדנה מזי"א, ענת גוב ועוד).
בארכיון "גנזים" מצאתי בשנת 1980 מבחר מחזות שתרגמה לאה גולדברג לתאטרונים שונים: כטוב בעיניכם מאת ויליאם שקספיר, פֶּר גינט מאת הנריק איבּסן, בית הספר לנשים מאת מולייר, חזיון החלום מאת אוגוסט סטרינברג, הנפש הטובה מסצ'ואן מאת ברטולד ברכט, ארבעת העיקשים(או העיקשים) מאת קרלו גולדוני, בעור שִׁנינו מאת ת'ורנטון וויילדר, המחזות הנרי הרביעי ו כל אדם והאמת שלו (הרי זה כך אם כך אתם סבורים), שהוצג בשם הרי זה כך מאת לואיג'י פירנדלו, ברברה בלומברג מאת קרל צוקמאיר ונוצות העגור מאת רונדזי קנוסיטה. אחדים מתרגומים אלה ראו אור בפורמט של ספר, אך חלקם נותר בארכיון בעמודי סטנסיל מצהיבים ומתפוררים.13
אגב סקירת עיתוני דבר ועל המשמר,התברר לי שהמחזות הרשומים בארכיון "גנזים" אינם המחזות היחידים שתִרגמה ל"ג. ואף זאת: בניגוד לאלתרמן שתִּרגם על-פי-רוב למען תאטרון "הקאמרי", ל"ג תרגמה בעבור כל הבמות, ובה בעת כתבה ביקורת תאטרון על הצגות שהועלו על אותן במות עצמן. מודעות שנתפרסמו בעיתונות מטעם תאטרוני ישראל מעידות כי בשנותיה האחרונות של תקופת המנדט הבריטי ובשנותיה הראשונות של המדינה תרגמה המשוררת גם את ההצגהחליל הכשפים מאת מאק אנרו, את הנערה והכושי מאת ז'ן פול סרטר, את ההצגה המפקח בא מאת ג"ב פריסטלי, את ההצגה פונדק בדרך שעובדה לפי סיפור של גי דה מופסן, את הקומדיה משי ולחם מאת י' דה פריס, את חתונת הדמים מאת פדריקו גרסיה לורקה, את מעשה בחייט מאת צ"פ ראמיז, את המת החי מאת לב טולסטוי, (ייתכן שגם הפעם נשמט מעיניי חלק מהצגות שתרגמה ל"ג בעבור תאטרוני ישראל). תחום המחזאות חִייב את ל"ג לשתף פעולה עם במאים ושחקנים, תפאורנים, כוריאוגרפים ומנהלים מוזיקליים. עם אחדים מהם התיידדה, ועם הציירת והתפאורנית ז'ניה ברגר אף סיירה בחו"ל. יחד עם הסופר והמלחין מכס ברוד, ידידו של פרנץ קפקא, היא נטלה חלק בוועדה המייעצת הספרותית של "הבימה".
ל"ג גם הייתה גם היחידה מבין חברי חבורת "יחדיו", בני "אסכולת שלונסקי", שהִרצתה בקביעות הרצאות אקדמיות למחצה לציבור הרחב, תפקיד שחִייב אותה להיעדר תכופות מביתה ולנסוע בתנאי התחבורה הלא קלים של אותם ימים לאולמות ולבתי-תרבות שונים במרחבי ישראל – בערים הגדולות ובהתיישבות העובדת. בבית-הספר הדרמטי שליד "הבימה" הרצתה ל"ג על תולדות התאטרון, ובמוסדות ההשכלה לעם הרצתה על ספרויות העמים.הניסיון הרב שצברה בתחום ההרצאות האקדמיות למחצה הכשיר אותה לימים למשרת ההוראה האוניברסיטאית.14שיעוריה האוניברסיטאיים היו פּוֹפּוּלריים ומבוקשים עד מאוד חרף עיסוקם הטקסטואלי שנגע בבעיות פואטיות פרטניות, נטולות יסוד סיפורי מרגש או סנסציוני, וחרף קולה העבה והמונוטוני, חסר המוֹֹדוּלציה והגיווּן. הופעותיה הפומביות במרחבי הארץ בנושאים פנים-ספרותיים מילאו בחייה תפקיד חשוב: אלמלא יצאה להרצות "פה ושם בארץ-ישראל", ולולא נפגשה מִפּקידה לפקידה עם קהל שוחרי תרבות במקומות שאליהם הוזמנה, היו חייה הנזיריים סגורים ומסוגרים כבתוך בּוּעה סוֹליפּסיסטית. הייתה זו גם הזדמנות להיפרד, ולוּ גם ליום-יומיים, מאִמהּ שהמגורים המשותפים אִתה תחת קורת גג אחת הקלו את חייה של המשוררת, אך בעת ובעונה אחת גם הכבידו עליהם בוודאי.
ל"ג הייתה גם היחידה מבין בני החבורה שכּתבה בקביעות לעיתונות הילדים העברית. מעקב אחרי גיליונות דבר לילדים למן שנתו הראשונה של העיתון מגלה שהיא מילאה בעיתון פונקציות ותפקידים אחדים. לא אחת פתח העורך יצחק יציב את הגיליון בשיר של ל"ג, ואת מרכזו של אותו גיליון עצמו (בדרך-כלל את עמודים 11 – 12 של הגיליון) הועיד העורך לסיפור או למאמר שלה. את הגיליון חתם העורך בבתים מחורזים (שניים, ארבעה או שישה בתים) שצירפה המשוררת לציוריו של אריה נבון, ואפילו לא נתן לה "'קרדיט" עליהם בתוכן העניינים. ל"ג "ייצרה" את החרוזים הללו במהירות, בדייקנות ובהתמדה מעוררי השתאוּת, ומעולם לא דרשה ששמה ייזכר בתוכן העניינים. את כל האשראי על "ייצור" סדרות כדוגמת "אוּרי מוּרי", "אורי כדורי" ו"מר גוזמאי הבדאי" נתנה מערכת דבר לילדים לצייר בלבד, שכּן שְׁמהּ של המשוררת ממילא התנוסס בכל גיליון מעל שיריה וסיפוריה לילדים ולנוער. לימים תיקן אריה נבון במקצת את העוול הזה, שעה שפִּרסם את חרוזיה של ל"ג ואת ציוריו בספרים שנשאו את שמה של המשוררת. ואולם, אפילו ספרים אלה, שנשאו את שמה של ל"ג (אורי כדורי משנת 1983; החמור החכם משנת 1986 והאפרוח בילבול מוח משנת 1997) ראו אור לאחר מותה וגם בהם נדפס שמה בשולי העטיפה, בעוד ששמו של הצייר התנוסס בראשהּ.15
בעלומיה חָברה המשוררת אל העולם הפטריארכלי-הגברי של רֵעֶיהָ לחֲבוּרת "פֶּתַח" ואחר-כך לזה של חברי חבורת "יחדיו" – עולם השואף "אֶל בִּינָה וְאֶל גֹּדֶל", כמאמר אלתרמן בשירו "השיר הזָר". היא השתלבה בחבורתם של שלונסקי ואלתרמן כשותפה שוַות ערך וזכויות, ופעלה כ"משורר" לכל דבר, וזאת מבלי שתקפח ולוּ במקצת את נטייתה לכתוב שירי אהבה ופרֵדה, עקרוּת ופריון, המזוהים תכופות עם "כתיבה נשית". כאמור, היא לא ייחסה חשיבות למינו של הסופר, והתמקדה באיכויותיו האֶסתטיות של הטקסט הספרותי ובמורכבותו. גם כשניתחה טקסטים מספרות העולם היא עסקה תכופות בטקסט כאילו היה בגדר unseen passage שניתָן להבינו "מתוכו" מבלי לעסוק ברקעו ההיסטורי של או בנסיבות החוץ-ספרותיות שמתוכן צמח, ובכך הטרימה במידת-מה ובדרכה שלה את שיטת ה-New Criticism ואת שיטת ה-Explication des textes שרווחו באוניברסיטאות בעולם הרחב ובארץ בשנות השישים. יחד עם שלונסקי ערכה את קובץ התרגומים שירת רוסיה, ויחד אתו ערכה את ילקוט שירת העמים. ל"ג כיהנה גם בוועדה לתרגומים מספרות העולם שליד מוסד ביאליק. בקיאותה בספרות העולם – שירה, סיפורת ודרמה – הפכה אותה לבת-סמכא מאין כמוֹתה, ואך טבעי היה שאריה לודוויג שטראוס ראה בה מועמדת ראויה למלא את מקומו בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים.
בעניין בחירתו של שם גברי (לא אחת חתמה על יצירותיה בשמות בדויים גבריים, כגון "מרדכי", "מתי" או "מתיא"), זה יש למתוח קו של הבדלה בינה לבין נשים יוצרות אחרות מתולדות עם ישראל שהחלו את דרכן בשנות העשרים והשלושים. בברלין של שנות העשרים, בהאמינה שבעולם האַנדרוֹ-צֶנטרי יִקשה עליה לפַלס את דרכּהּ, בחרה לעצמה האמנית המקורית מרתה גרטרוד זיידמן-פרויד, אחייניתו של הפסיכולוג הנודע זיגמונד פרויד ושותפתו של חיים נחמן ביאליק, בשם הגברי "תום" (תום זיידמן-פרויד לא הייתה האמנית היחידה שנזקקה לשם גברי לצורכי הסוואה והטעייה). בבחירת שם גברי דמתה ל"ג במקצת לסופרת הבריטית הוויקטוריאנית מרי אן אוונס, מחַבּרת הרומן הפרוטו-ציוני הידוע דניאל דירונדה,שחתמה על ספריה בשם העט הגברי "ג'ורג' אֶליוֹט" כדי להבטיח יחס רציני ליצירותיה (בתקופתה נשים פרסמו ספרים מבלי להזדקק לשם-עט, אך אליוט רצתה להבטיח שלא יתייחסו אליה ככותבת רומנים רומנטיים). ל"ג, ספק בעמדה מחויכת ספק בעמדת מחאה ומרי, חתמה על תרגומיה הראשונים בשם "לאה משורר",16וגם גיבורת סִפרהּ מכתבים מנסיעה מדומה, בת דמותה של המשוררת, מאפיינת את עצמה כ"משורר", תוך הקמת חיץ גבוה בינה לבין כל אותן נערות סנטימנטליות שנוהגות לכתוב שירה לירית למגירה.17
הצגת עצמה כ"משורר", ולא כ"משוררת", לא נבעה מרצון לקדם את אפשרות פרסומם של שיריה, אלא מרצון לאותת לעצמה ולזולתה שעיסוקה מתמקד בכתיבה פּרוֹפֶסיוֹנַלית, וכי אין מדובר במשובת נעורים קַפּריזית או בתחביב חולף של נערה מתבגרת. גם את השיר הראשון מן המחזור "משירי הנחל" סיימה ל"ג במילים "אֲנִי הַמְשׁוֹרֵר וְהִיא – הָעוֹלָם" (המילה "היא" מוסבת בשיר זה על האבן, שאִתה מזדהים הנחל-המשורר "כִּי שְׁנֵינוּ קֹרַצְנוּ מִנֶּצַח אֶחׂד"). גם במחזור "משירי הבן האובד" מופיעה דמות "המשורר". גם בשיריה האחרונים ("דיוקן המשורר כאיש זקן") היא חזרה והשתמשה באֶפּיתט "משורר", להבדיל מ"משוררת", וכך גם בשיר המתאר צעירים הרוקדים על קברו של "המשורר" (כלומר, על קברה שלה).היא השתמשה כאמור תכופות גם בשמות-עט גבריים בעיקר כדי להבטיח יחס רציני ליצירותיה: כדי שלא יתייחסו אליה כאל אותן נערות מתבגרות המחַבּרות ליריקה ריקה ומרפרפת או רומנים רומנטיים מדמיעי עין.18
ב-1969, שנה לפני מותה, באחד המקרים האחרונים שבהם ניאותה להתראיין לעיתון, אפילו אז, היא לא שכחה להביע את ההוקרה והכרת התודה למבקר יעקב פיכמן, שקיבל בברכה את קובץ שיריה הראשון טבעות עשן(1935), וכינה אותה "משורר חדש". לקראת סוף הריאיון שאלה המראיינת תלמה אליגון את ל"ג: "אתְּ כמשוררת וכציירת, מה יש לך לומר על עובדת היותך אישה יוצרת?". לאה גולדברג (נראה שהיא נרגזת מעצם הצגת השאלה): "יש משהו שאיני אוהבת בכל עזרת הנשים הזו. האישה היא סופר או לא סופר. תמיד אחזיק טובה ליעקב פיכמן שכתב ביקורת על ספרי הראשון. הוא כינה אותי, בדברו עליי 'משורר חדש'...".19
האם הצביעו צעדיה של ל"ג על השקפת עולם פמיניסטית? אין לשאלה זו תשובה חד-משמעית. גם בתחום זה קשה לשבץ את המשוררת במשבצת כלשהי מן המוכן, שכּן היא בָּזָה כאמור למוסכמות ויצרה סינתזות ייחודיות מִשל עצמה. מצד אחד, יש בגישתה פֶמיניזם רדיקלי וחסר פשרות, שאינו מציב שום מחיצה בין גבר לאישה. היא ביקשה ללכת בגדולות, ולא הייתה מוכנה להתגדר בגבולות הכּתיבה ה"נשית" – שזוהתה בזמנה עם שירה אישית ורגשית. מצד שני, ל"ג האמינה ככל הנראה שרק נשים מעטות ונבחרות מסוגלות להגיע לאותו מעמד מאוּוה שבּו אין פדות בין המינים. במובנים מסוימים נראה שהיא האמינה בעליונותו של העולם הגברי ושאפה להשתייך אליו (אולי משום שבדורהּ היה עדיין בדרך-כלל מצבה של האישה בכלל, וכמוהו גם מצבה של האישה בישראל, ירוד ביותר, ול"ג ביקשה לחבור אל העִלית השלטת ולא להיות "ראש לשועלים"). גם פנייתה לכתיבת דרמה ולתרגום מחזות מעידה שהיא שאפה בכל מאודה אל אותם הישגים "גבריים" שעד אז נבצר מִן האישה העברייה להשיגם. גם פנייתה לכתיבת ביקורת תאטרון העידה על כך, והיא אף הרבתה להרצות במרחבי הארץ, בעיקר על שיאיה של ספרות העולם (גם בתחום זה של הרצאות אקדמיות-פופולריות היא חדרה לתחום "גברי", שנשות ישראל עדיין לא התנסו בו עד להופעתן של נשים שקיבלו את הכשרתן האקדמית במרחב התרבות הגרמני כדוגמתה וכדוגמת הפרופסור נחמה ליבוביץ).
לכאורה הגיעה ל"ג לשלב הגבוה ביותר במאבק למען קידומו של מעמד האישה, שכּן היא חייתה בעולם שבּוֹ נתבטלו להלכה ההבדלים בין המינים. היא הגיעה לשלב זה עשרות שנים בטרם התחיל בארץ בסוף שנות השישים המאבק הציבורי הגלוי והמתוקשר למען זכויות האישה. ואולם, בדיעבד ניתן להיווכח כי שאיפות ואידֵאלים אוּטוֹפיים לחוּד ומציאוּת לחוּד: לאה גולדברג לא סבלה מהדרה ומקיפוח, אך הִדירה לא פעם את עצמה מאור הזרקורים. כך, למשל, היא נתנה לגבר החביב עליה, הצייר אריה נבון, לחתום על ה"קומיקס" המשותפים שלהם (בהציגה עמדה נשית טיפוסית של הדרה עצמית). לפעמים נזכרה בתוכן העניינים של החוברת בשם "לאה", ולעִתים קרובות רק שמו של הצייר נזכר בתוכן העניינים ושמה נמחק כליל. הגם שעבדה במערכת דבר לילדים ושלטה בהפקת גליונותיו, היא בדרך-כלל הציבה את דבריה באמצע הגיליון, ולא בראשו (רק אם היה באמתחתה שיר מקורי, הוא הוצב בפתח הגיליון). ואף זאת: בסופו של דבר הצטיינה ל"ג בשניים מבין שלל התחומים שבהם ניסתה את כוחה – שני תחומים המזוהים באופן מסורתי עם כתיבת נשים: בליריקה אישית טעונת רגש ובספרות ילדים, ולא באותם תחומים שלתוכם פרצה פריצה נחשונית.
הנה כי כן: באותם ענפי-יצירה שנחשבו בזמנה לגבריים מובהקים – ובאופן מיוחד בתחומי הדרמטורגיה וביקורת התאטרון שלתוכם פרצה ל"ג בסערה חסרת תקדים ובמרץ בלתי נִדלה – היא לא הגיעה למרבה הצער להישגים מרקיעי שחקים. וכל כך למה? כותבי תולדות העִתים, ובכללם היסטוריונים של הספרות והאמנות, יודעים היטב שבּני הדור השני למהפכה, הם ולא פורצי הדרך הנועזים, מתגלים לא אחת כמגשימי המרד ומְמַמשיו, ואולי משום שאין הם נאלצים להיאבק ולהתאבק, הם מצליחים לקצור את רוב הישגיה של המהפכה. ל"ג, המהפכנית הרדיקלית השקטה, פָּרצה דרך למען נשים שנכנסו דור או שניים אחריה לטֶריטוריות ה"גבריות" באין מפריע ובלי סימנים של יגיעה ויֶזע (כמו תרצה אתר, למשל, שעד מותה בגיל 36 הספיקה לתרגם עשרות מחזות לתאטרון העברי ועשרות פזמונים שאחדים מהם זכו בפרסים, ואפילו בפרסים בין-לאומיים).
ג. כרטיס הזיהוי הפוליטי
ראינו כי ל"ג חדרה למעוזי ההגמוניה הגברית וחָברה בהם אל מוקדי ההשפעה והכוח. היא הציגה כאמור את עצמה תכופות במינוח גברי, אגב שימוש בדֶאיקטים גבריים, ולפעמים אף לקחה לעצמה כאמור שמות-עט גבריים. מעניין להיווכח כי גם רוב גיבורי יצירותיה לילדים אינם בני המין הנשי. ביצירתה לילדים יש בעיקר גיבורים ממין זכר ומיעוט בולט של גיבורות ממין נקבה: אוּרי מוּרי, אוּרי כַּדוּרי, גדי גד, מר גוּזמאי הבדאי, מר שמגר הנגר, נִסים ונפלאות, אלעָזָר המפוזר, מר קַשקש, האפרוח בִּלבּוּלמֹחַ, הילד הרע. ניתן להוסיף עליהם את המלך גיבור "חלומותיו של מלך", את הצייר גיבור "מעשה בצייר" ואת יאיר בנה של ידידתה הטובה מינה לנדאו שהפך אף הוא גיבור של סיפור ילדים.
בסדרה "דן ודינה על עסקי המדינה", שאותה פרסמה ל"ג בשנים 1946 – 1947 בעיתון משמר לילדים ללא חתימה (זהותה מתגלה לפי סדרות אחרות של "דן ודינה" שפִּרסמה תחת שמה),20אף מתגלֵעַ פער בין המינים המעמיד את הילד בעמדת עליונות בולטת. דינה נגלֵית בדמות ילדה חסרת ידע וישע, הזקוקה בלי הרף למידע ולהדרכה, ואילו דן הוא ילד נבון וידען העונה על כל שאלותיה של הילדה ומאלפהּ בינה. למעשה, עוד בשיר-הילדים המוקדם "ברוגז", משירי-הילדים הראשונים של ל"ג, מצטיירת ילדה קפריזית ששרויה ברוגז עם כולם. לעומת זאת, אחיה של ילדה רגזנית זאת, דן "בֶּן עֶשֶׂר, / הַפִּקֵּחַ כִּפְרוֹפֶסוֹר, / הַקּוֹרֵא בְּלִי נְקוּדוֹת / סִפּוּרִים גְּדוֹלִים מְאׁד" הוא יצור שקול, חכם ושוחר שלום. הוא מנסה לשכנע בתבונה את אחותו הבטלנית והמפונקת, המתנדנדת כמטוטלת, לחזור בה ממשוגותיה הקפריזיות ולהתפייס עם חברותיה. 21
גם באותן יצירות ילדים לא רבות שבהן מופיעות דמויות נשיות, הדמות הראשית (ה-protagonist) הוא תכופות גיבור ממין זכר, המייצג את התבונה ואת שיקול הדעת (מעטות הן יצירותיה של ל"ג המעמידות דמות נשית במרכזן כבספרה "מלכת שבא הקטנה"ׂׂ). כפי שנראה להלן, יצירה כדוגמת דירה להשכיר, המאוכלסת בדמויות נשיות לרוב (חתולה, תרנגולת, קוקייה, סנאית, נמלה, ארנבת ויונה), שכל אחת מהן מייצגת מודל נשי שונה, איננה יצירה פמיניסטית ביסודה, כפי שנוטים לפרשהּ,22כי אם יצירה בעלת אוריינטציה פוליטית מובהקת, שניתן לזהותה במידה רבה של ודאוּת, הגם שהיצירה מסווה את מסריה המורכבים ומובילה את קוראיה אליהם בדרכי עקיפין עקלקלות.
ל"ג, השתייכה אמנם לחבורת "יחדיו" שבראשות אברהם שלונסקי ומעולם לא פָּרשָׁה מן הבריות, אך הייתה לאמִתו של דבר "צִפּוֹר יְחִידָה" שחייתה את חייה במנותק, כביכול בלי קשר וזיקה נפשית אל החבורה ואל המתרחש סביבה – בארץ ובעולם הרחב. בניגוד לאלתרמן, היא לא עקבה כביכול ביצירתה אחרי אירועי הזמן (היא כתבה אמנם בעיתונות ובעיתונות הילדים מדי שבוע, אך כמעט שלא הגיבה בכתיבתה אפילו על אירועים טראומטיים ומטלטלי נפש כדוגמת מלחמת העולם השנייה, על הכרזת הכ"ט בנובמבר, על הקמת המדינה ועל מלחמת השִׁחרור. היא לא חיפשה את קִרבתם של קברניטי המדינה (הגם שנענתה לפנייתו של בן-גוריון להיפגש אִתו ביחד עם קבוצת סופרים ואנשי-רוח). היא התרחקה מן הנושאים הפוליטיים ה"בוערים", ושמרה על חלקתה מכל מִשמר. היא השתדלה שלא להתקרב אל השירה המעורבת בענייני השעה (poésie engagée), ובדרך-כלל פנתה לכתיבת שירים של אָ-טוֹפּוֹס ואָ-כרוֹנוֹס – ללא סממני מקום וזמן מובהקים – לשירים של נופים והִלכי רוח, שאינם חדורים ברעיונות חברתיים ומדיניים ואינם נגועים במגמתיוּת פוליטית בולטת או מטרידה.
אף-על-פי-כן, ניכּר שהשקפת עולמה ההוּמניסטית – הפָּציפיסטית והאוּניבֶרסָליסטית – זו המעמידה במרכז את "הזָר" ו"האחר" שמִּן השוליים או ממקומות אקזוטיים מרוחקים מן הכאן והעכשיו, חִלחֲלה לכל פינה ביצירתה, ואין אתר פנוי ממנה. היא עולה ובוקעת מכל ענף יצירה שבו שלחה את ידה: מיצירתה המקורית (שירה, סיפורת, דרמה), ממבחר תרגומיה, מיצירתה לילדים ומכתיבתה הז'ורנליסטית לסוגיה ולתקופותיה. תודות לסגנונה הניטרלי, הנטול לכאורה כל מגמה דידקטית והרחוק לכאורה מכל אינדוֹקטרינציה, היא השפיעה להערכתי יותר מאחרים על עיצוב תמונת עולמם של דורות אחדים בקרב קוראיה הצעירים שבגרו והנחילוה בחלוף הזמן לילדיהם ולנכדיהם.
ל"ג לא הייתה "בוהמיינית", ואף לא "משוררת לאומית". שני המודלים הללו של המשורר ואיש הרוח שליווּ את השירה העברית החדשה – למִן שירת ההשכלה (ובמיוחד למן הופעתה של שירת יל"ג, שהחלה להישמע בשנות "אביב העמים"), ועד לשירת "אסכולת שלונסקי-אלתרמן", שהחלה להישמע בין מלחמות העולם – היו זרים לה ולהשקפת עולמה. היא ראתה את עצמה כסופרת פרופֶסיונלית, ולא כשליחת ציבור. במרוצת שנותיה בתל-אביב, למִן שנת 1943 במשך למעלה מעשר שנים, היא יצאה מדי יום לעבודתה בהוצאת הספרים, ומילאה בה את כל מַטלות העריכה והתרגום שהוטלו עליה. בשובה הביתה כתבה שירים וסיפורים, רשימות ומאמרים, לעיתונות היומית ולעיתוני הילדים. כמו כן השתתפה בתכניות רדיו, יצאה לראות הצגות בתאטרוני ישראל וכתבה עליהן דברי ביקורת, הִרצתה הרצאה בנושאי ספרות לקהל הרחב. אם רחל המשוררת דימתה את עצמה לנמלה עמלנית, הרי של"ג דימתה את עצמה בשיריה לדבורה – אף היא חרק עמלני הטורח מדי יום להוסיף טיפת דבש מִשלה לכוורת.
כשעקרה מרחוב ארנון שלחוף ימה של תל-אביב לרחוב אלפסי שבשיפולי שכונת רחביה הירושלמית, דמוּ חייה יותר לחייהם של אותם מלומדים ירושלמיים יוצאי גרמניה, מטַפּחי רעיונות הומניסטיים מתקדמים, העומדים במרכז הרומן שירה של ש"י עגנון. רוב שכניה המלומדים, לרבות ש"י עגנון עצמו, נמנו לימים עם ידידיה ומוקיריה (גם בעצם הבּחירה בירושלים כבעיר מגורים הבדילה ל"ג את עצמה ממשוררי "אסכולת שלונסקי-אלתרמן" שעליהם השתייכה). בזכות ידידותה האמיצה עם אריה לודוויג שטראוס – המלומד והמשורר יליד גרמניה שהקים את החוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים – הוזמנה ל"ג ללמד בחוג זה שלימים עמדה בראשו. דומה שגם השקפת עולם חברתית-מדינית משותפת שררה בין השניים, וכאשר א"ל שטראוס, חתנו של מרטין בובר, חלה במחלה קשה, מילאה ל"ג את מקומו והפכה למרצה פופולרית שטיפחה את דור המשוררים הצעיר, ובראש וראשונה את יהודה עמיחי, את דליה רביקוביץ ואת טוביה ריבנר (האחרון חיבר עליה כידוע ב-1980 מונוגרפיה שפרצה דרכים חדשות בחקר יצירתה).
ל"ג הצטיירה כל שנותיה כסופרת אָ-פוליטית, שמיעטה לעסוק ביצירתה בשאלות השנויות במחלוקת, אך מתברר שהיא טרחה והקימה חיץ גבוה בין דעותיה לבין יצירתה, ובניגוד לדימוי שבנתה לעצמה היא הייתה מעורבת עד צוואר בעניינים אידֵאולוגיים ופוליטיים. חמוטל בר-יוסף, שחיברה עליה את המונוגרפיה לאה גולדברג בסדרה "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי", מביאה מובאה מדברי ל"ג מריאיון שנערך בשנת 1964 שלפיה המשוררת מודה ש"היו תקופות שהייתי מאוד קרובה ל'שמאל' אבל אף פעם לא הייתי מוכנה לומר 'אמן' אחרי כל ההכרזות שלהם, ובעיקר לא בענייני ספרות שבהם אני מבינה יותר [...] הייתי קרובה לאנשים שהיו קרובים להלכי מחשבה אלה, וזה עניין אחר לגמרי".23מתוך דברים אלה, המעידים לדעתי בבירור על התחמקות מתשובה ישירה וכנה, הסיקה הביוגרפית שיחסיה עם שלונסקי נשתבשו כי "עמדותיו השמאלניות וגם דעותיו בתחום הספרות העלו את חמתה".24שלונסקי אכן העלה את חמתה של ל"ג, ולא אחת עמדו שני הרֵעים מִשנֵי צִדי המִתרס בסוגיה כלשהי שעמדה על הפרק, אך לא מחמת "עמדותיו השמאלניות".
להפך, עמדותיה של ל"ג, כפי שהן מצטיירות מן העקבות שהותירה אחריה באקראי ושלא במתכוון, מצטיירות כרדיקליות הרבה יותר מאלה של שלונסקי (בדרך-כלל היא טִשטשה את עמדותיה ומחתה את רוב עקבותיהן). מוּדעוּת פוליטית חריפה אף היא נחשבה בימיה של ל"ג סימן-היכּר גברי, ול"ג הן השתייכה ולא השתייכה לטריטוריה הגברית. מעטות היו הנשים שגילו עניין בנושאים סוציו-אקונומיים ופוליטיים. וגם בתחום זה מתברר שהמשוררת פרצה במלוא העָצמה לטריטוריה "גברית" מובהקת. במובאה שמלעיל מדברי ל"ג בשנת 1964, ניכּר היטב של"ג נקטה סגנון מתחמק, תוך הסטת השאלה מן התחום הפוליטי הקשור לנושאי חברה ומדינה לתחום הפואטי, שלא עליו נסבה שאלת המראיין. יש להעמיד דברים על דיוקם: התמונה המצטיירת מן המצע העובדתי שנחשף מסקירתה של עיתונות התקופה היא שונה לחלוטין. נביא את העובדות לפי סִדרן הכרונולוגי, לאו דווקא לפי דרגת חשיבותן להבנת השקפת עולמה:
ביום יח באייר תרצ"ז (29.4.1937), תרגמה ל"ג למען גיליון האחד במאי של דבר לילדים (כרך ג, חוברת 4, עמ' 12 – 14) את מעשיית-העם הסובייטית "מעשה בדגל אדום".25 זהו סיפורו של דוב רוסי המעודד את בנו לקחת את הדגל האדום ולהפיצו בכל מקום. על הדגל רקומות המילים: "לכל ילדי העולם מקוטב עד קוטב! לחגיגת אחד במאי. ילדים, כַּבדו את העבודה. חיו בשלום ביניכם ושמרו על השלום בין כל העמים ויהי שלום על הארץ מקוטב עד קוטב, בין אדם, חיה ובהמה". ילדי האסקימואים מעבירים את הבשורה לילדי היקוּטים בסיביריה, היקוּטים מעבירים אותה למנג'וּרים, המנג'וּרים לסינים, הסינים ליפנים, היפנים להודים. כך עבר הדגל האדום כמעט בכל העולם, "ויש אומרים כי בקרוב יביאו אותו גם לארץ ישראל". כביצירתה הפופולרית "דירה להשכיר" וביצירות סובייטיות פָּציפיסטיות אחרות שתרגמה ל"ג לילדים בשנות השלושים והארבעים, לימדה המחַבּרת את קוראיה שאם אך ינהגו כ"יונה" ויתעלמו מחסרונות שכניהם, יוכלו לחיות בשלום נצחי.26 בסיפורים כדוגמת "הדגל האדום" סייעה ל"ג לביסוס התדמית הפָּציפיסטית שבּנתה ברית-המועצות לעצמה, והיא לא חזרה בה מהשקפה זאת גם לאחר שנחשף מנגנון הקטל ההמוני של סטלין.
באותה עת עבדה ל"ג בעבודות מזכירוּת ותרגום בעבור חבורת "יחדיו" והתיידדה עד מאוד עם המשורר משה ליפשיץ בעל ההשקפה הקומוניסטית. בספרה יומן הבימה (תל-אביב 1971), בקטע שנכתב בברלין ביום 18 בפברואר 1928, כתבה עליו מרגוט קלוזנר, שלימים הייתה אהובתו של ליפשיץ, כי "צבי פרידלנד מרבה באחרונה להיפגש עם משורר היידיש משה ליפשיץ. זהו טיפוס מיוחד במינו: גוץ שמנמן ובעל עיניים יפות מאוד. מרננים אחריו, שהוא היה קומוניסט, ואחר כך ברח מרוסיה. ואחר כך ריגל לטובת רוסיה". כפי שנראה, ל"ג התרועעה וחשה בנוח במחיצת אנשים בעלי השקפת עולם קומוניסטית.
בעקבות שהותה בכלא, כתבה רוזה לוקסמבורג, המהפכנית היהודייה שהוצאה להורג לאחר כשלון מרד "ספרטקוס" הקומוניסטי שבהנהגתה, 22 מכתבים לרעייתו של קרל, סוניה ליבּקנֶכט. מכתבים אלה יצאו לאור בספר לאחר הירצחה, והספר ראה אור בעברית בשנת 1942 בתרגומה של ל"ג בשם מכתבים מבית הסוהר.
בשנים 1946 – 1947 מן הטורים הקבועים שכותרתם "דן ודינה על עסקי המדינה" שפרסמה ל"ג בעיתון משמר לילדים (ללא חתימה; על זהותה של המחַבּרת ראו הערה 20 לעיל), עולה התמונה הבאה: ארצות המערב, ובמיוחד ארצות-הברית ואנגליה, הן מדינות קפיטליסטיות ואימפריאליסטיות, מושחתות ומחרחרות מלחמה, שידיהן טבולות בדם, בעוד שברית המועצות, לעומתן, מצטיירת "כיונת שלום" – כנושאת בשורת השלום בעולם כולו (כך הציגה ברית המועצות את עצמה שעה שהקימה ועידות שלום בין-לאומיות הפועלות להפסקת מירוץ החימוש הגרעיני בכל מקום בעולם חוץ מאשר בברית המועצות). ביום 25 באוגוסט 1949 נערך במוסקבה כינוס ראשון של "שוחרי שלום", שבעקבות הוקם הוועד להגנת השלום. ימים ספורים לאחר מכן, ב-29 באוגוסט של אותה שנה ביצעה ברית המועצות ניסוי גרעיני ראשון תוך שימוש באותו דגם פצצת הפלוטוניום האמריקנית ששימש את האמריקנים בפצצה שהטילו בשנת 1945 על העיר נגסאקי שביפן. ל"ג שחתמה על עצומות נגד חימושה של ארצות-הברית, לא מחתה נגד ניסוייה הגרעיניים של ברית המועצות.
בשנת 1947 תרגמה ל"ג, תחת שם העט "מתיא"27 (משמר לילדים, שנה ג, גיל' 8, כ"ג בחשוון תש"ח, 6.11.47, עמ' 6) "בלדה על פסלו של לנין" מאת סמואיל מרשק. הבלדה מספרת על האויב שהפיל את האנדרטה של לנין, וגרר אותה ממקומה על חוף נהר בקווקז. בערב הגיחו פרטיזנים ודיברו בשפת האש "סָבִיב, סָבִיב הֵד הַתּוֹתָח רַעַם: 'בְעַד מוֹרֶשֶת לֶנִין, בְּעַד הָעָם!'". כשתמו הקרבות הגיעו ה"חברי'ה" למקום, "וּמָה רָאוּ? – כְּאָז וּכְתָמִיד / פִּסְלוּ אֵיתָן וְיָד לָהֶם מוֹשִׁיט.// מֵעַל הַכַּן דּוֹבֵב שָׁם לֶנִין כָּךְ: / אַל פַּחַד יְלָדַי: עוֹד נְנַצַּּח! // הוּא מְדַבֵּר... עוֹנֶה לוֹ הֵד הָהָר / אֶדְוַת גַּלִּים וְהֶמְיַת נָהָר...".
בשנים 1947 – 1948 כתבה ל"ג במשמר לילדים מדי שבוע (לא אחת כתבה 2 – 3 יצירות ילדים בחוברת אחת). ואולם, ב-1947 היא לא הגיבה אפילו ברמז על החלטת הכ"ט בנובמבר, ובאביב 1948 היא לא הגיבה על הכרזת המדינה ועל פרוץ מלחמת השחרור. לאחר קום המדינה פסק להופיע הטור השבועי שלה "דן ודינה על עסקי המדינה" בעיתון משמר לילדים, שאך טבעי היה אילו נתנה בו ל"ג ביטוי לאירועי הקמת המדינה.28 את כתיבתה לילדים חידשה ל"ג חודשים אחדים לאחר קום המדינה ביצירות פָּציפיסטיות כדוגמת "דירה להשכיר" (שאת מקורותיה הסובייטיים ואת ה-subtext האידֵאולוגי שלה כבר הזכרנו).
עיתון על המשמר מיום 16.4.1950 מדווח על עצרת זיכרון שנערה בתל-אביב לזכר ולדימיר מיאקובסקי. העצרת נערכה ע"י הליגה לקשרי ידידות ישראל – ססס"ר. שלונסקי שלח מכתב שהוקרא לפני המשתתפים על "אלוף השירה הריבולוציונית והשפעת שירתו על הספרות העברית", אך לא השתתף באירוע. מכל סופרי ישראל ישבה על שולחן הנשיאות ל"ג ביחד עם הקונסולים של רוסיה הסובייטית, רומניה ופולין.
עיתון על המשמר מיום 3.10.1950 מדווח על קביעת הרכב המשלחת לוועידת השלום העולמית בשֶׁפילד שבאנגליה: מאיר יערי, תופיק טובי, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג ועוד חברים ממק"י וממפ"ם. תנועת השלום העולמית אספו 400 מיליון חתימות לעצומת שטוקהולם למניעת שימוש בנשק אטומי במלחמת קוריאה, אך לא אספה חתימה אחת למניעת שימוש בנשק אטומי על-ידי ברית-המועצות. עיתון דבר מיום 11.6.1950 הודיע כי "נפתח מפעל החתמה על העצומה נגד הנשק האטומי", בעקבות וועדת השלום בשטוקהולם. באספה דיברו מאיר יערי ולאה גולדברג, שייצגו את עמדת הפלג הרדיקלי במפ"ם.
בקיץ 1951 ל"ג לאולפני השידור ברחוב הלני המלכה בירושלים, לראיון רדיו בצרפתית. את פניה קיבל המראיין, גבר צעיר ממנה בשלוש שנים, שעבד אז בשידורי "קול ציון לגולה" בשפה הצרפתית. היתה זו פגישתה הראשונה עם ז'ק אדו (Adout) הצעיר ממנה בשנים, שבו התאהבה המשוררת. רחל ואריה אהרוני, עורכי "יומני לאה גולדברג" ב-2005, מציינים (בהערות, עמ' 603) שהיה מורה לצרפתית ולתרבות צרפת בבית ספר תיכון בחיפה וקומוניסט בדעותיו. שוב מצטייר הרושם שאותם אנשים שאִתם היה לל"ג קרבת נפש, אם לא למעלה מזה, השתייכו למפלגה הקומוניסטית.
כשנודע בחורף 1953 מצבו האנוש של סטלין, פרסם עיתון על המשמר כתבה בשם "לשלום נושא השלום", וב-5 במארס, עם היוודע מותו של סטלין, פרסם העיתון מודעת אבל מטעם מפ"ם שהכתירה את סטלין, בין השאר, כ"קברניט תנועת השלום בעולם". יהודה עמיחי, תלמידה האהוב של ל"ג חיבר אותה עת קינה על מות סטלין ובה אפותאוזה ל"שמש העמים": "אֵיזוֹ תְּנוּעָה פָּסְקָה עֵת הִשְׁתַּתְּקוּ / הַאֵבָרִים הָאֵלֶּה אִם נַחְשׁׂב עַכְשָׁו / חוּסְמוּ לָעַד – בְּסִיד הַהִסְתָיידוּת / וּכְסִיד בְּקוּמְקוּמֵי רוּסִיָתוֹ – עוֹרְקָיו./ אֲשֶׁר הָיוּ כְּרֶשֶׁת נְהָרוֹת / הָאַדִּירִים כָּל כָּךְ וַעֲצוּבִים בְּבִרְכָתָם / וְאֵיךְ גּוּפוֹ נָשָׂא תוֵי אַרְצוֹ כִּבְמָפּוֹת / הָרים דְּרָכִים – הַכֹּל עָלָיו הוּשַׂם! / וְאֵיךְ בַּסּוֹף לִבּוֹ כְּמוֹ תָּמִיד, / כִּצְעוֹד חַיָּלִים הוֹלְכִים אֶל הַחֲזִית, / אֵיךְ שָׁטַף כְּאָז בִּיְמֵי הַבְּרִית / אָדֹם וּמִסְתַּעֵר דָּמוֹ הַדָּם / כְּמוֹ תְּרוּעָה אֶל תּוֹךְ מוֹרוֹ הָרָם / וְאֵיך שָׁטַף וְלֹא חָזַר מִשָּׁם". לימים ניסה עמיחי לשכוח ולהשכיח שיר זה וראה בו חטאות נעורים, אך ל"ג מעולם לא מחתה על שירו המופרך של עמיחי, המתעלם ממרחץ הדמים של סטלין ולא גינתה אותו אפילו ברמז ביומנה. ייתכן אפילו שעמיחי כתב שיר זה כדי להתקרב למורתו, ובוודאי שלא כדי לגרום לה תרעומת או להעלות את חמתה.
בשנת 1954, כשנתיים לאחר חיסולם של ראשי התרבות העברית בברית המועצות, יצאה ל"ג במשלחת נשים מטעם מק"י למוסקבה, צעד שאפילו ראשי מפ"ם לא הסכימו אִתו. דבר, 14.9.1954 בטור "בשולי הדברים" העלה עיתונה של מפא"י את תמיהה מדוע הצטרפה ל"ג למשלחת שארגנה מק"י. מתברר שאפילו מפ"ם-השומר הצעיר לא נענו לקריאת מק"י לשלוח נציגות לסיור בברית-המועצות, ורק ל"ג הצטרפה על דעת עצמה למשלחת שבראשות אסתר וילנסקה. בשנים שקדמו למסעה התרחשו כידוע אירועים טראומטיים רבי משמעות בתולדות יהודי ברית-המועצות: בשנת 1949 כמאה אלף יהודים מליטא, לטביה ואַסטוניה גורשו לסיביר; בקיץ 1952 הוצאו להורג ראשי התרבות היהודית בברית המועצות; בתחילת שנת 1953 התפרסמו בעיתונות הסובייטית הודעות על קשר של רופאים-רוצחים יהודים שתכננו כביכול להרוג את סטלין. לכל האירועים הטראומטיים הללו אין זכר, אפילו ברמז, ביומן המסע של ל"ג שפרקים מתוכו התפרסמו בעיתון על המשמר בשנים 1954 – 1955.
שמה של ל"ג מתנוסס בראש רשימה של חברי כנסת ואנשי אקדמיה שפנתה לנשיא זלמן שז"ר בבקשה לחון את חבר-הכנסת אהרן כהן אשר הואשם במגע בלתי סביר עם גורם זר, והוא אכן שוחרר שנה וחצי לאחר שנעצר. עיתון דבר מיום 11.1.1963 מדווח על הפנייה לנשיא, ול"ג חתומה עלי ביחד עם חבר הכנסת יוסוף ח'מיס. עצומה נוספת באותו עניין יצאה מטעם ידידיה של ל"ג (פרופ' מרטין בובר ועקיבא ארנסט סימון, אנשי "ברית שלום", ולצִדם מופיע שמו של אברהם שלונסקי), אך בלי שמה של ל"ג.
ל"ג הייתה מקורבת לאריה לודוויג שטראוס, שנודע בדעותיו הקומוניסטיות, והוא שהִמליץ עליה כעל יורשתו בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית. א"ל שטראוס היה כידוע חתנו של מרטין בּוּבּר וחברם של גרשם שלום של עקיבא ארנסט סימון – כולם אנשי "ברית שלום" ששאפו להקמת מדינה דו-לאומית אפילו בעיצומם של מאורעות תרפ"ט.
מעניינת גם העובדה שהיא בחרה לתרגם את מחזהו של ג'ון בוינטון פריסטלי (J. B. Priestley) "המפקח בא" (Inspector Calls), שנכתב אמנם בבריטניה אך הוצג בפעם הראשונה ב-1945 בברית-המועצות ורק שנה לאחר מכן בלונדון. את מחזהו זה, העוסק בניצול מעמד העמלים, הנחשב לאחת הדרמות החברתיות הטובות של המאה העשרים, חיבר ג"ב פריסטלי הקומוניסט לאחר המלחמה ב-1945, וכבר ב-1948 הוצגה הצגת "המפקח בא" מעל במת "הקאמרי" בתרגומה של ל"ג. מעניינת גם בחירתה של ל"ג לתרגם את מחזותיהם של פרדריקו גארסיה לורקה וז'ן פול סארטר, שהפגינו גם הם זיקה גלויה לקומוניזם.
דומה שבנתונים אלו, ששרדו בעיתונות חרף נסיונותיה של ל"ג להסתיר את זהותה הפוליטית ולטשטשה, יש די כדי לשרטט נאמנה את "תעודת הזיהוי" הפוליטית שלה. הכורח להתפרנס ולפרנס היטה אותה אל מפ"ם – עיתוניה ומוסדות התרבות שלה – שהרי אילו הצטרפה למק"י ואילו כתבה בעיתון קול העם, היא הייתה סובלת מתנאים של מחסור ומנידוי (כזכור, הייתה זאת התקופה שבּהּ הִכריז בן-גוריון קבל עם את הכרזתו הקטגורית "בלי 'חֵרות' ובלי מק"י", שהדירה את הימין ואת השמאל כאחד והוציאה אותם אל מחוץ לקונצנזוס). צורכי הפרנסה והצורך באהבת הקהל, ובאהבת הקהל הצעיר בפרט, היו חשובים לה עד מאוד, ואפשר שגם משום כך היא בחרה להסתיר את זהותה הפוליטית מעין קוראיה.
יצירה ומסכה
אכן, עוד בגיל צעיר למדיי למדה ל"ג להסתיר את דעותיה ואת רגשותיה ולחיות בעולם קונספירטיבי שבו אין חושפים את האמת האישית. באחת מרשימותיה היא סיפרה איך נאלצה לשרוף ספרים כמו הקפיטל והמניפסט הקומוניסטי שעה שברחוב צעדו צעירים בבגדי שרד חומים. העובדה שהנאצים אילצוה לשרוף ספרים (בעוד שהם עצמם שרפו ספרים) גרמה לה סערת נפש עזה. בקוּמה מליל ביעותים כתבה לאמה מכתב, ובה ביקשה מילים שקטות, שלא יגונב בהן דבר מן החרדה שבה הייתה נתונה ("כתבתי 'בגן שלנו פורח האפרסק. לבלובו כל כך ורוד").29 דברים אלה, המסתירים את החוויה הטראומטית המזעזעת מאחורי מילים מרגיעות ואידיליות, הפכו חלק מן הפואטיקה של ל"ג, ומכאן שצריך להבין אחרת את מאמרה שפתח את פולמוס שירי המלחמה, שאותו סיימה במילים: "אני, בספטמבר 1939, רואה אני חובה לעצמי לצאת אל הספרות בפסוק הפותח, נניח במילים אלו: בבוקר אלול, הים בארצנו שקוף וצונן...".30דומה שאין מדובר בהתנכרות לסבל הפרט והכלל בעִתות מלחמה, כי אם התרחקות מן הסיאוב כדי להציל את נפשה ואת שירתה. הייתה זאת גם העֶמדה שיצאה מברית המועצות והייתה נר לרגלי סופריה: בזמן שרועמים התותחים, המוזות נאלמות דום.
לאור העובדה של"ג למדה לפעול במסתרים ולבנות ליצירותיה חזוּת שאינה מעידה על התוך, אין תמה שהיא כתבה לא אחת על הצורך להעטות מסכה על פניה. מעניין גם להיווכח שמכל חגי ישראל בחרה ל"ג לכתוב ביצירתה לילדים בדרך כלל על חג הפורים, המרבה במסכות ותחפושות. את מחזור שיריה הראשון בעיתונות הילדים הכתירה ל"ג בכותרת "מסכות עליזות".31 המחזור פותח במילים "מִי רָאָה אֶת דּוׁדָה לֵאָה / מִתְחַפֶּשֶׂת לִצְפַרְדֵּעַ", ובשלושת שיריו מתוארים מסכות ותחפושות. אפילו יצירה שכּתבה ל"ג לעיתון על המשמר לרגל חג הסוכות נכתבה מתארת כעין נשף מסכות פורימי המתחולל בסוכה. לפנינו להקת משחקים, ובה הדמויות וַשְׁתִּי ומוקיון, תוכי ו"חושם גוֹלוֹמאו". חוץ מאזכורה של הסוכה, אין בשיר דבר המזכיר את חג-הסוכות. גם אין בו יסוד יהודי או ארץ-ישראלי. לפנינו תאטרון רחוב "אירופי" – במה של חובבים המציגה "פורים שפיל" בעיצומו של חג הסוכות.32
*
ל"ג למדה אפוא להסתיר את דיוקנה ואת זהותה, את רגשותיה ואת מחשבותיה, מעיני סובביה. במכתב לידידתה מינה לנדוי כתבה ל"ג בעודה עלמה צעירה בת עשרים ואחת: "כאן עוד איש לא פתר את פרצופי האמיתי, וכולם בטוחים שאין סטודנטית כמוני בחריצות. לו ידעו שאין שווים לי בעצלנות, מה היו מגידים אז?".33היא השכילה להעטות על פניה מסכה שהסתירה את דיוקנה האמִתי ועִמעמה את המֶסר האמִתי של יצירותיה. החיים לימדוה בדרך הקשה להסתיר את עולמה האידאולוגי, לשרוף את כתביו ולִמחות את העקֵבות. לאור עובדה זאת ראוי כמדומני להתבונן ברבות מיצירותיה התבוננות מחודשת ולחשוף בהן את "הסוסים הטרויאניים" – כניסוחו של גדעון טיקוצקי – שהשאירה אחריה בשדה. התבוננות מחודשת תצביע, למשל, שיצירתה "דירה להשכיר", המבוססת על מעשיות עם רוסיות וסובייטיות בדבר שלום נצחי אוּטוֹפּי בין כל חיות היער כגון המעשייה הרוסית "צריף העץ" ("טרמוק"; וברוסית: Теремок– "בקתת היער"), היא אלגוריה פוליטית בעלת מגמה מסר כמו-סובייטי – פָּציפיסטי ואוּניברסליסטי במובהק – המתחפשת לסיפור ילדים תמים. היצירה חותרת ללמד את קוראיה, כמו סיפורה של לאה גולדברג "הדגל האדום" שאותו פרסמה כאמור בעיתון דבר לילדים תחת השם "לאה",שאם ינהגו כמו היונה ויתעלמו מחסרונות שכניהם, יוכלו לחיות בנחת ובשלום נצחיים, כשם שכל עממי ברית המועצות (הסלג'וקים, המנג'ורים, היקוטים ואסקימואים יכולים לחיות יחדיו תחת קורת גג אחת). כאן נזקקה ל"ג למין הנשי, כי היצירה כולה חותרת לאותו מוּסר ההשׂכּל שמביאה אִתה היונה (היונה, ולא התור, היא סמל השלום, ועל כן כתבה ל"ג מעשייה על דמות "נשית", ואף הִקיפה את היונה בשלל דמויות "נשיות").
סימנים שונים הפזורים במעשייה מעידים שלפנינו אלגוריה פוליטית. כך, למשל, לאורכה חוזרת ונשמעת השאלה "הֲטוֹבָה הַדִּירָה בְּעֵינַיִךְ?" הדומה לשאלה שהופנתה אל המרגלים שהוציאו את דיבַּת הארץ רעה ("וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִיא [...] הֲטוֹבָה הִיא, אִם-רָעָה?וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִיא אִם-רָזָה", במדבר יג, כ). יצירתה של ל"ג אינה מצהירה שהדירה והבית, ההָבּיטַט העירוני והארץ טובים בעיניה, והיא בוחנת אותם בעיניים חדות וביקורתיות. יצירה כזו, שנתפרסמה זמן קצר לאחר הקמת המדינה (למעשה הייתה זו יצירת הילדים הראשונה של ל"ג שנתפרסמה אחרי קום המדינה, לאחר שתיקה תמוהה בת חודשים אחדים) יכולה להתפרש גם כהמלצה למדינה הצעירה כיצד לִחיות עם שכנותיה: לפתח מזג "יוני" ולהתעלם מן "הרעשים" של השכנים (לרבות ההצהרות על רצונם לחסל את המדינה ולהשליך את יושביה לים).
"סוס טרויאני" הוא כאמור גם שיר כדוגמת "משירי ארץ אהבתי", הנכלל לא אחת בתכניות טלוויזיה ובערבי זמר של שירי ארץ-ישראל, אך ארץ אהבתה של ל"ג איננה ארץ ש'הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים', כבשירו של ביאליק 'אל הציפור', אלא ארץ שבָּהּ 'שִׁבְעָה יָמִים אָבִיב בַּשָּׁנָה וּגְשָׁמִים וּמָטָר כָּל הָיֶּתֶר'. במילים אחרות, היא המשיכה להתגעגע לקובנה, לברלין – לאירופה התרבותית והיפה – ונאלצה לחיות בלבנט החם וההומה.34ל"ג מעולם לא כתבה שירים פטריוטיים כדוגמת שירו-פזמונו של נתן אלתרמן "שיר בוקר" ("בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת / וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל, / אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת, / בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל"), ובתשובה לתביעה, ממשית או היפותטית, שהִפנו אליה ואל רֵעֶיהָ המשוררים ("שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁירֵי צִיּוֹן"), טענה המשוררת: "אֵיךְ נָשִׂיר שִׁיר צִיּוֹן עַל אַדְמַת צִיּוֹן / וְעוֹד לֹא הִתְחַלְנוּ לִשְׁמֹעַ" (בשיר הראשון של המחזור "משירי ציון", שבקובץ מוקדם ומאוחר, 1959).
ל"ג למדה להסתיר מעין קוראיה ומבקריה לא רק את דעותיה, אלא גם את מכאובי חייה, ונתנה להם ביטוי מרוכך וכמו הרמוני, לאחר שעברו תהליכי הדחקה ורזיגנציה. גדעון טיקוצקי הראה כיצד שיר נעים לכאורה כמו "את תלכי בשדה", משיריה הנודעים של ל"ג, אין תוכו כברו. שיר זה מבוסס למעשה על חוויה טראומטית משחר ילדותה של המשוררת: על אירוע קשה שאירע לה בשנת 1919 שעה שאִמה נאלצה לעָזבה שעות ארוכות יחידה בשדה בעת ביקור אצל בעלה, אביה של ל"ג, שהיה כלוא בידי הלאומנים הליטאים – אירוע שבּוֹ הסתיים, לפי עדוּת המשוררת, הפרק המאושר של ילדותה המוקדמת והחלו פרקי הדוויי והסבל של החיים הבוגרים.35
להערכתי גם השיר הידוע "סליחות" אין תוכו כבָרוֹ. שיר זה נתפרש כשיר המופנה לאהוב, שכן יש בו רמזים לקרבה גופנית ולאינטימיות, אך יכולה להיות זאת גם אותה קרבה גופנית תמימה של אב הרוחץ את בתו התינוקת, מונה את שִׁניהָ ונוטל את ציפורניה. המחזור "משירי הבן האובד", המבוסס על משל הבן האובד (The Prodigal Son) מן האֶוונגליונים (לוקס, פרק טו), ומתאר בן חוטא השב לביתו כדי מבקש סליחה ומחילה מאביו, מסתיים במילים: "לְעוֹלָם לֹא יִסְלַח אָבִיךָ, / לֹא סְלִיחוֹת הוּא אָגַר בַּלֵּב, / קוּמָה, בְּנִי, וְקַבֵּל מֵאָבִיךָ / אֶת בִּרְכַּת חֲרוֹנוֹ הָאוֹהֵב". מועד כתיבתו ופרסומו של השיר "סליחות" (ערב פרוץ מלחמת העולם) ושימושו באותה מטפוריקה של שיר הסיוטים הפנטסמגורי "זֶמר" שנכתב בעיצומה של המלחמה עשוי לעורר אפשרות פרשנית אחרת. לפיה, שיר זה מופנה אל האב ומבקש ממנו סליחה ומחילה, אף מתחנן לפניו שירפה ממנה בסיוטי הלילה ויניח לה לנהל את חייה בלעדיו (אלמלא אושפז האב והופרד ממשפחתו, הוא היה עולה ארצה ביחד עם אמה ואִתה ולא היה נספה בשואה ביחד עם יהודי קובנה, ומכאן שהמילה "סליחות" רלוונטית).36אפילו השיר "ערב מול גלעד" המושר כשיר-ערש לילדים רכים, למעשה מסתיר בין שורותיו סיפור על אם שמחכה לשווא לבנה הנעדר. משקעיו הפנטסמגוריים של שיר זה המרמזים לכך שלפנינו סיפור טרגי על אם שַׁכּולה, שבּנהּ כבר לא ישוב לביתו, כמעט שאינם ניכּרים שעה שהוא מושר כשיר ערש נעים ורוגע.
***
מכל אלה מצטיירת תמונה שונה מזו שטרחה ל"ג להציג לפני קוראיה. בניגוד לאברהם שלונסקי, שתפשׂ לא אחת קסת והשחיז עט במערכות המלחמה של קריית ספר העברית, היא שמרה כאמור את חלקתה הקטנה מכל מִשמר, ועל כן היא נרעשה כל כך כששמה שורבב בערוב ימיה לאחת ממערכות המלחמה שאסרו נתן זך וחבריו נגד נתן אלתרמן. את תשובתה למתקפה זו היא נתנה בשיריה, אף-על-פי שהייתה מצוידת כדבעי בכלים ביקורתיים מושחזים שאִפשרו לה לכאורה להשיב מלחמה שׁערה גם בתחום הכּתיבה העיוּנית אילו בחרה לעשות כן. היא, שמעולם לא נגררה למאבקים ולפולמוסים, מצאה את עצמה לפתע פתאום במרכזה של מלחמה ספרותית "עקובה מדם", שמיררה את ימיה ולילותיה. טוביה ריבּנר, מן המשוררים הצעירים שיצקו מים על ידיה ומי שחיבר את המונוגרפיה הראשונה עליה ועל יצירתה, מעיד כי המתקפה הבוטה נגדה, שביטלה את ערך "ילדי רוחה" שהיו כל עולמה, קיצרה את חייה.37לתחושתה נתנה ביטוי בשיר ה"מונוטוני" והקצר "תוף בודד", המסכם את חייה במילים ספורות ובנימה יובשנית ולאה: "הֵם אָהֲבוּ אוֹתִי מְאֹד / עַד שֶׁעָלִיתִי לַגַּרְדֹּם, / הֵם אָהֲבוּ אוֹתִי מְאֹד / אֲבָל עָלִיתִי לַגַּרְדֹּם. // הֵם לֹא אָמְרוּ מִטּוֹב עַד רָע / יוֹם בּוֹ עָלִיתִי לַגַּרְדֹּם/ וְכָךְ קָרָה אֲשֶׁר קָרָה / וְכָךְ עָלִיתִי לַגַּרְדֹּם".