האומנם החמצה?

משה גרנות, על ספרה של זיוה שמיר "מעל כל במה – ביאליק והתאטרון" ,ספרא – הקיבוץ המאוחד, 2014

פורסם: חדשות בן עזר, 06/11/2014

הספר, המלא הגדוש הזה בידע חובק עולם, מביע אכזבה מכך שכישרון פנומנאלי כמו שניחן בו משוררנו הלאומי ח"נ ביאליק – החמיץ פן חשוב ביכולותיו – הפן הדרמטי. ביאליק הרי ניסה כוחו בהצלחה אדירה בכל תחום ספרותי שאפשר להעלות על הדעת: שירה, סיפורת, מסה, כינוס, עריכה, תרגום, ורק בתחום הדרמה, שבוודאי היה בו ניצוץ ("לא זכיתי באור מן ההפקר"), איכשהו לא הסתייע להפגין את מלוא כוחו.

פרופ' זיוה שמיר מזכירה לקורא שהדרמה, פרי ההילולים של התרבות היוונית-רומית, היתה רחוקה מההווי הדתי-למדני היהודי. בעולם קמו דרמטורגים עתירי מבע ביוון, ברומי, באיטליה, בצרפת, באנגליה, בגרמניה וברוסיה, ואילו בעם היהודי היתה אפילו סלידה מעולם התאטרון. יש אמנם התחלות מהוססות: יחזקאל הטרגיקון מאלכסנדריה של המאה השנייה לפני הספירה, ולאחריו עד יהודה סומו (המאה ה 16!) לא חובר שום מחזה על ידי מחבר יהודי. אחרי סומו כתבו מחזות גם רמח"ל, יוסף האפרתי, שלום הכהן, אברהם גולדפאדן, מ"ל ליליינבלום – אבל להוציא את גולדפאדן (בעיקר ביידיש) כל המחזות נועדו לקריאה דמומה, ולא להופעה על במה, שהיתה עבור היהדות המסורתית בבחינת מוקצה (להוציא הופעות רחוב – "פורימשפיל" וכיוצא בו). כדי שיקום הווי של תאטרון היה הכרח בתהליך של חילון, שבו התחילו סופרי ההשכלה. על כן הציפייה שגאון השירה שלנו ח"נ ביאליק יפליא לעשות גם בדרמה, כאשר התאטרון העברי הראשון בא לעולם (1921), כשלושים שנה לאחר תחילת היצירה שלו, אין להניח שהיו לה סיכויים רבים.

זיוה שמיר, הבקיאה מיספר אחת במכלול יצירתו של ביאליק, סוקרת את כתביו ומוכיחה בעליל שהם רוויים בדרמטיות: כבר כבחור ישיבה בוולוז'ין מחבר ביאליק מערכונים מחורזים, ביניהם "חוה ונחש" ו"יעקב ועשיו". הראשון מושפע ללא ספק משירו של מפיסטו ב"פאוסט" של ו' גיתה, שהושפע בתורו משירה של אופליה ב"המלט" של שקספיר. המחברת מוצאת נימים דרמטיות ב"מעשה ילדות", שעניינו ילד, שאינו נשמע לציפיות המבוגרים ודווקא מתנהג כמו ילד. גם ב"המתמיד" היא מוצאת גלגול של המלומד המצוי בדל"ת אמות של ספרים בלים, בדומה לפאוסט ביצירה של גיתה, והמלט ביצרה של שקספיר. ב"דמעה נאמנה" מופיעה הרפליקה השקספירית "מילים מילים", ב"כוכב נידח" וב"חלפה על פניי" יש מוטיבים הַמְלֵטִיִים וב"לפני ארון הספרים" יש רפליקה הדומה לזו שבמונולוג של ליידי מקבת ("ואקרא לו עד מוות עייף: בואה לילה").

נימים דרמטיות מוצאת המחברת גם ב"אגדת שלושה וארבעה" (לאה גולדברג באמת עיבדה אגדה זו למחזה שלוש פעמים!) – ב"מתי מדבר", וכן גם ב"אל הציפור". הסיפור "מאחורי הגדר" הוא מעין אנטיתיזה יהודית ל"רומיאו ויוליה", שכן הגיבור הארצי מאוד, כמעט "שייגץ", נוח, נכנע למסורת, הופך ל"בעלבית" מצוי, ולא ממלא אחרי ציפיות המחבר ואולי של הקורא, שיעשה מעשה אמיץ ויברח עם מארינקא "השיקצה".

זיוה שמיר מתארת שביאליק לא רק כתב "דרמטית", אלא אף עמד ליד ערשו של התאטרון העברי הראשון בעולם – "הבימה". הוא תירגם עבורם את המחזה של אנ-סקי "הדיבוק", למרות גישתו האחד-העמית המסתייגת מאגדות, ניסים ופולקלור, גישה שהיתה משורש נשמתו של ביאליק. לאחר הפצרות רבות של אנ-סקי עצמו, הוא נענה, כי הבין שגם מחזה כמו "הדיבוק" ראוי שיהיה חלק מהמפעל הגדול אליו גייס את עצמו – מפעל "הכינוס". הוא נכח לאורך חודשים בימי החזרות בבימויו של יבגני וכטנוב, והעיד על עצמו שמתארע לנגד עיניו נס של ממש, וכי השחקנים הם לא פחות ממשרתים בקודש.

ביאליק מתרגם בתקופה זאת (תחילתה של ברית המועצות, ימי הגזירות נגד כל נטייה לאומית, בוודאי נגד הציונות) את "וילהלם טל" מאת פ' שילר, מחזה ארוך, הרואי, קלסיציסטי, שמעודד התקוממות לאומית כנגד עריצות, וכל זאת כאשר מגיעות ידיעות על קורבנו של טרומפלדור בתל-חי (1920) ומאורעות תרפ"א (1921), בהם נהרג גם הסופר י"ח ברנר. ההתגייסות ל"גדוד העברי" הייתה מעין מענה יהודי לנרמז במחזה של שילר על התקוממות הקנטונים השווייצריים. ביאליק חש שמיתוס כמו זה שבמחזה של שילר רצוי שיהיה גם אצלנו – מיתוס שעשוי לאחד את העם. התרגום העברי ל"וילהלם טל" פורסם ב"התקופה" של ד' פרישמן בשנים תרפ"ב-תרפ"ג, והוצג ב"הבימה" ב-1936, שנתיים לאחר מותו.

בעשר השנים שביאליק חי בארץ-ישראל ירדו לחייו סופרים "צעירים", שהחליטו כי זמנו עבר. שטיינמן ושלונסקי מ"שמאל" ניכסו לעצמם את "כתובים", ביטאון אגודת הסופרים, וביקרו בו קשות את ביאליק ואת "הפליאדה" שלו. חבורת "יחדיו" התריסה נגד "הכינוס" שמתמקד בעבר, ומזניח את דור העתיד של הסופרים. הם האשימו אותו בהסתופפות עם הבורגנות, ושבעצמו הוא בעל בית מידות מפואר, כשהפרולטרים שוכנים באוהלים ורעבים ללחם. מימין התקיפו אותו זאב ז'בוטינסקי ואורי צבי גרינברג, שקיוו כי ימשיך את הקו של מורד ("בעיר ההריגה"), והוא דווקא השתייך לקו המתפשר והמבליג של חיים וייצמן.

התקפות אלו, שכוונתן היתה לבטל את מעמדו הרם בספרות העברית המתחדשת, העכירו את מצב רוחו. יחד עם י"ד ברקוביץ' ופישל לחובר הוא מייסד ביטאון חדש לאגודת הסופרים – "מאזנים", ובגיליונותיו הראשונים הוא נותן ביטוי לכאבו על ההתקפות נגדו, שהפכו באותם ימים ל"בון טון" של המילייה. הוא מפרסם שם את תרגומו למערכה הראשונה של "יוליוס קיסר" מאת שקספיר. ומדוע הוא בחר דווקא ביצירה שנכתבה באנגלית, בשפה שהוא לא שלט בה? זאת משום שבמחזה זה מתואר רצח של שליט ורצח אב (קיימת סברה שברוטוס, אחד מרוצחיו, הוא בנו הבלתי חוקי של יוליוס קיסר), מעשה נבלה, שהוא בבחינת התגרות בחוקי הטבע, התגרות המובילה לאסון ולחורבן – כאילו מרמז ביאליק בתרגום זה עד כמה נורא מעשיהם של מלעיזיו. ביאליק מפרסם ב"מאזנים" את השירים "גם בהתערותו לעיניכם" ו"יתמות", שבפרק הראשון שלו מתוארת התעללות השיכורים באביו, התעללות שקיצרה את חייו – ושוב רמז להתעללות "הצעירים" באביהם הרוחני.

הפרק האחרון מספר את סיפורם של שני כתבים של ביאליק שנעלמו בצורה מסתורית: מחזה מקראי ראשון מתוך טרילוגיה מתוכננת, ועיבוד לרומן "עירא וזבדיה" מאת מאיר קנלסקי. פרופ' זיוה שמיר עסקה במשך שנים רבות בתעלומה זו, ואף פירסמה את תוצאות מחקריה והשערותיה. היא הספיקה לשמוע על המחזה של ביאליק מפי משה אונגרפלד ודב סדן, ואספה עדויות רחוקות של י"ח רבניצקי, אשר ברש ופוגרבינסקי, אשר הכירו את כתב היד, ואף שמעו את ביאליק קורא בו. לזיוה שמיר יש השערה מדהימה, שאני מבקש רשות לא לחשוף, כי ראוי לקרוא את הדברים במקור, דברים הכתובים ממש כמו בלש ספרותי.

האם צריך להצטער על כך שהכישרון הדרמטי של ביאליק לא הגיע למימוש כראוי לו? ברור שכל מה שיצא מעטו של גאון השירה העברית ראוי גם ראוי, אך חשד מתגנב לליבי שמא התוצאה עלולה היתה אולי לאכזב, כי ביאליק, שהיה תלמידיו האוהד של אחד העם, היה שמרן בכל הנוגע לתאטרון, חשב שהתאטרון העברי, בניגוד לקברטים הדקדנטיים (בהם צפה כנראה בעת שהותו ברלין), צריך להיות מושתת על אתיקה עברית, ולא על אסתטיקה יוונית. הוא התנגד לתאטרון משעשע ובז לעולם האגדות, למסתורין ולפולקלור (עמ' 19, 53, 55, 60, 131-130). עם השקפת עולם כזאת לגבי אופיו הרצוי של תאטרון – אינני בטוח שניתן להפיק יצירות היורדות חדרי בטן. לדעתי, גישתו של אוסקר ויילד (בפתיח של "דוריאן גריי"), ש"נכון" ו"אתי" אינם רלוונטיים לגבי אמנות. אבל אולי לגבי ביאליק – שאני.

אני מודה שכל ספר חדש שאני קורא מפרי עטה של פרופ' זיוה שמיר, בוודאי הספר הזה, ממלא אותי התפעלות והתפעמות לנוכח הידע הבלתי נדלה שמושקע בו, המסירות לנושא המוחשת מכל אות, והאהבה הגדולה המורגשת כלפי מושאי מחקריה.