האומנם בגד הירשל באהובתו עם אשתו?

עמוס עוז. 'שתיקת השמים', כתר הוצאה לאור, ירושלים 1993

פורסם: מעריב 29/01/1993


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

את ספרו החדש של עמוס עוז 'שתיקת השמים' ניתן וראוי לקרוא מתוך פרספקטיבה כפולה ומכופלת: לכאורה, לפנינו ספר של ביקורת ופרשנות, המנומר בשלל הערות-שוליים למדניות, ובו אבחנות לא מעטות, שחוקרי עגנון "גמורים" היו יכולים להתקנא בהן - כעין הזדהרות מאוחרת של הגישה ה"ניו-קריטיציסטית", ששלטה בחוגים לספרות בדור שלאחר הלקין וסדן, לפיה נבחנת היצירה היצירה בחינה טקסטואלית מדוקדקת ושהויה (וזאת בניגוד לגישה הקונטקסטואלית הבין-תחומית, הרווחת כיום במקומותינו).


ואולם, מי שילך שולל אחר ה"אפראט המדעי" של 'שתיקת השמים', ויראה בעמוס עוז עוד פרשן בשורת ה"מעגננים", יחמיץ כמדומה את לב-לבו של הספר. לפנינו, במקביל, גםין רומאן אוטוביוגרפי, שהוא שעטנז של "סיפור אהבה" ושל "רומאן התחנכות", ושבו מתוודה המחבר על אהבתו רבת-השנים לעגנון וליצירתו (ואגב כך, חושף את חוויות התשתית הספרותיות שלו). מתברר שגם כיום, כשנות דור לאחר הדברים הקשים שהשמיע מ' פרי, בפתח 'סימן קריאה', בגנות השפעת נוסחו האלגוריסטי של עגנון על הסיפורת הישראלית בת-הזמן, מוסיפה הסיפורת ההו ובת "כאן ועכשיו" - ספריהם של עמוס עוז, א"ב יהושע, עמליה כהנא-כרמון, י' אורפז, ח' באר ורבים אחרים - לנהל דיאלוג גלוי-סמוי עם יצירת עגנון. להעי, הזיקה המתמ הזו, אינה אות לחולשתה של הסיפורת הבתר-עגנונית או להיגררותם של סופריה כ"חסידים" אחר ה"רבי". אדרבה, ראוי לראותה כסימפטום של תרבות ערה ועשירה, היונקת את חיוניותה משורשים עבים ונפתלים והמצמחת נופים ענפים. בחלקה, זיקה זו מלמדת על אהבה והימשכות כלפי מקור-ההשפעה הכריזמטי, בחלקה - על רגשות מעורבים של של משיכה-רתיעה כלפיו, ובשום מקרה אין לפנינו "סיפור פשוט", ובו מע יחסים חד-ערכית ונוחה להגדרה (על מקצת הדברים עמדתי במאמר "'שירה' - דגם-אב של הרומאן הישראלי", שעתיד לראות אור בקרוב ב-העת 'עלי שיח').