האומנם בגד הירשל באהובתו עם אשתו?

עמוס עוז. 'שתיקת השמים', כתר הוצאה לאור, ירושלים 1993

פורסם: מעריב 29/01/1993

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

את ספרו החדש של עמוס עוז 'שתיקת השמים' ניתן וראוי לקרוא מתוך פרספקטיבה כפולה ומכופלת: לכאורה, לפנינו ספר של ביקורת ופרשנות, המנומר בשלל הערות-שוליים למדניות, ובו אבחנות לא מעטות, שחוקרי עגנון "גמורים" היו יכולים להתקנא בהן - כעין הזדהרות מאוחרת של הגישה ה"ניו-קריטיציסטית", ששלטה בחוגים לספרות בדור שלאחר הלקין וסדן, לפיה נבחנת היצירה היצירה בחינה טקסטואלית מדוקדקת ושהויה (וזאת בניגוד לגישה הקונטקסטואלית הבין-תחומית, הרווחת כיום במקומותינו).

ואולם, מי שילך שולל אחר ה"אפראט המדעי" של 'שתיקת השמים', ויראה בעמוס עוז עוד פרשן בשורת ה"מעגננים", יחמיץ כמדומה את לב-לבו של הספר. לפנינו, במקביל, גםין רומאן אוטוביוגרפי, שהוא שעטנז של "סיפור אהבה" ושל "רומאן התחנכות", ושבו מתוודה המחבר על אהבתו רבת-השנים לעגנון וליצירתו (ואגב כך, חושף את חוויות התשתית הספרותיות שלו). מתברר שגם כיום, כשנות דור לאחר הדברים הקשים שהשמיע מ' פרי, בפתח 'סימן קריאה', בגנות השפעת נוסחו האלגוריסטי של עגנון על הסיפורת הישראלית בת-הזמן, מוסיפה הסיפורת ההו ובת "כאן ועכשיו" - ספריהם של עמוס עוז, א"ב יהושע, עמליה כהנא-כרמון, י' אורפז, ח' באר ורבים אחרים - לנהל דיאלוג גלוי-סמוי עם יצירת עגנון. להעי, הזיקה המתמ הזו, אינה אות לחולשתה של הסיפורת הבתר-עגנונית או להיגררותם של סופריה כ"חסידים" אחר ה"רבי". אדרבה, ראוי לראותה כסימפטום של תרבות ערה ועשירה, היונקת את חיוניותה משורשים עבים ונפתלים והמצמחת נופים ענפים. בחלקה, זיקה זו מלמדת על אהבה והימשכות כלפי מקור-ההשפעה הכריזמטי, בחלקה - על רגשות מעורבים של של משיכה-רתיעה כלפיו, ובשום מקרה אין לפנינו "סיפור פשוט", ובו מע יחסים חד-ערכית ונוחה להגדרה (על מקצת הדברים עמדתי במאמר "'שירה' - דגם-אב של הרומאן הישראלי", שעתיד לראות אור בקרוב ב-העת 'עלי שיח').

ולמעשה, התמונה המצטיירת מבין דפי הספר שלפנינו אף מורכבת פי כמה ממה שעשוי להתגלות ממבט ראשון: האם לפנינו - באמת ובתמים - 'עי"ן תחת עי"ן'? האומנם משים עצמו עמוס עוז תלמיד למרגלות עגנון, תלמיד המוכן להתאבק בעפר רבו, לצקת מים על ידיו ולהתחמם כנגד אורו? התשובה על שאלה זו אינה קלה כל עיקר, כשם שכל מע-יחסים של "בן" או של "נכד" עם "אב גדול" היא עניין סבוך, הנזקק לעתים לעינם הבוחנת ולעצתם המקצועית של העוסקים ב"פסיכולוגית המעמקים". בספר מתוארת לא אחת מחאתו הסמויה של עגנון נגד "האב הגדול" שבשמים - ההטחה הקשה שהטיח סופר, דתי וכופר כאחד, "מחזיק נושנות" ומודרני כאחד, כלפי ההשגחה העליונה האדישה, שמולה הוא ניצב מתוך התרסה מהולה בכיסופי-אהבה. האם אהבתו המוצהרת של עוז כלפי הסמכות העליונה של הסיפורת העברית אינה שזורה גם בביקורת מרומזת ובאותות מרד לטנטיים? אף זו שאלה, שתשובה ממשית וממצה עליה אינה מצויה בספר בגלוי, אלא מובלעת בו פה ושם, בין השורות.

'שתיקת השמים' הוא ספר פשוט וישיר להלכה, וסבוך ורב-כיווני למעשה: ניתן להבינו, בין השאר, גם כטקסט פוסט-מודרניסטי, ובו מבוך של אספקלריות מאירות, המשתקפות זו בזו ומהתלות זו בזו. אומברטו אקו נזקק בספרו 'שם הורד' ללבירינת של מרתפיו ועליותיו של מנזר ביניימי רב-תככים איטאלו קאלווינו העלה באוב את הערים הסמויות מן העין עמוס עוז מובילנו בנבכי מבוכיה של ה"ביוגרפיה ליטרריה" שלו אל עולם עגנוני חידתי ומעולף בסודות מסתוריים, מופלאים ומוקשים כאחד, שהוא - תלמידו של ה"מייסטר" - משמש להם לפה. ואולם, כאמור, האובייקט הנבחן הוא רב-צדדי ורב-ממדי: עוז מלמדנו על עצמו ועל דיוקנו הספרותי והחוץ-ספרותי לא פחות משהוא מלמדנו על מושא ניתוחו. ספרו הוא גם הצעה והזמנה לקורא ולפרשן (המחבר מחבב את המלה "פיתוי" להלך בין דפי ספריו ולהתבונן בהם באותה מידה של תשומת-לב שספרו החדש מעניק לעגנון הוא אף נותן ביד הקורא מפתחות להבנתיבתו, המשתקפת כאן - לפעמים בבהירות, לפעמים במעומעם - דרך האספקלריה העגנונית.

מאחר שהדברים הם מורכבים ובלתי ניתנים למיצוי, בחרתי לעסוק כאן בעניין אחד מתוך שלל העניינים המרכיבים את הספר 'שתיקת השמים', והוא הפרק "מים גנובים ולחם סתרים", המוקדש ל'סיפור פשוט', וזאת בעיקר משום שרומאן זה הוא, לדעת עמוס עוז, הרומאן בה"א הידיעה של הספרות העברית במאה העשרים (ובאמת יש בו ב'סיפור פשוט', חרף חידתיותו וסופו הפרום, מין שלמות ומלאות, שרומאנים מעטים הגיעו אליה במקומותינו). וטעם נוסף לבחירה: "נכדיו" של עגנון, בני "דור המדינה", סופרים מן השורה הראשונה, כדוגמת א"ב יהושע ועמוס עוז, נענו - איש-איש בדרכו - לסיפור-המשפחה המושלם הזה, בעל "הקסם הבורגני", והטמיעו יסודות וסודות ממנו ביצירתם, אף ניתחוהו ניתוח טקסטואלי שהוי, והגיעו בניתוחם לתיזות פרשניות מעניינות, גם אם שנויות-במחלוקת. בספרו החדש, מגיע עמוס עוז, (לאחר שגלגל בפירושיהם של גרשון שקד, של מלכה שקד ושל אחרים), למסקנה המפתיעה והפראדוקסלית ממבט ראשון, אך הנכונה והמדוייקת, לפיה מרוב הנמקות לשיגעונו של הגיבור, נותר הקורא באובדן כיוונים, ללא כל הנמקה: "שפע הנימוקים אינו שופך אור אלא מסנוור את הקורא עד כדי כך, שהעילה הפנימית נותרת בתחום של מסתורין עמוק" ובאמת, הפואטיקה העגנונית מחבבת מצבי תיק"ו מביכים וחידתיים, המותירים את הקורא בתחושת טלטלה רגשית ואינטלקטואלית.

הנה כי כן: כל הכללה שעשוי הפרשן לקבוע לגבי 'סיפור פשוט' תתברר לאלתר כקביעה יחסית, הרחוקה מן המוחלט ומן המדויק, ואין הדברים אמורים על נסתרות הנפש בלבד, כי אם גם על הנגלות - על כל אותם עניינים חברתיים יומיומיים מן העלילה החיצונית, המתגלים כאן אף הם כיחסיים וכחומקים מהגדרה: תאמר הירשל הוא בן מעמד הסוחרים, והרי אביו אינו אלא משרת שעלה לגדולה. תאמר הירשל מתאהב במשרתת, אך "משרתת" זו היא שארת-בשר שלו, והיא מלומדת ותרבותית ממנו. תאמר הורביץ וצימליך משפחות של "מתעשרים חדשים", והרי צירל היא בת למשפחת חנוונים ותיקה, שקיבלה את הונה בירושה מאבותיה ומאבות-אבותיה. תאמר משפחת צימליך מתבוללת בתרבות הגרמנית (אמה של מינה שינתה שמה ל"ברטה", ומינה נשלחה ללימודים ב"פנסיון", באווירה מתבוללת-למחצה), והרי אבי המשפחה ממשי להתקרא בשמו העברי "גדליה", והוא דומה בפחדנותו ובדאגנותו ליהודים המזרח-אירופיים, תכונות שכל הביטחונות הכלכליים המוצקים לא הצליחו לשרשן. תאמר הזיווג המשובש בין הירשל למינה הלא-האהובה הוציא מקרבו ולדות פגומים, והרי הבן השני מוצלח הוא, והירשל אף מתחיל לחבב את אשתו הבלתי-מו. בקצרה, אין לפנינו אמת אחת, שאי-אפשר לערערה, ואין לך כלל אחד שאין לו יוצא מן הכלל. שומה על הפרשן להודות, כי כל קביעה שתיקבע לגבי 'סיפור פשוט' נכונה רק לחצאין, לשני שליש או לשלושה רבעים, ולעולם לא בשלמות.

דא עקא, בעניין זה מתגלעת בספר סתירה אינהרנטית: מצד אחד, מלמדנו עמוס עוז, ובצדק, שאין הסיפור העגנוני פשוט כל עיקר, ושמכל עניין המסתעף ממנו מתגלים לעיני הקורא והפרשן, בעת ובעונה אחת, דבר והיפוכו. מצד שני, דווקא בהגיעו לניתוחו של הסיום, אל הפרקים החידתיים ביותר ברומאן, הוא מושכנו לפתע לכיוון פרשני ברור ומובהק, לפיו הירשל מגלה עד מהרה, כי מינה החיוורת והבלתי-מצודדת היא-היא האשה המתאימה לו מכול - מי שנועדה לו מבראשית. אילו נשא את בלומה לאשה היה הירשל ממשיך, לטענת עוז, את יחסי התלות שהיו לו עם אמו ה"בשרית", ולא היה מצליח להיחלץ מן הסירוס (בנקודה זו גם א"ב יהושע סבור, במאמר שפרסם ב'עלי שיח', שצירל סילקה את בלומה מן הדרך לא מתוך שיקולים חברתיים-מעמדיים, כי אם מתוך תחרות על נפש בנה). בתבוסתו של הירשל עמוס עוז רואה "ניצחון מוחץ, אם גם ניצחון סודי בתכלית הסוד": הירשל יוצרין "מחתרת" סודית עם אשתו, "מדורה ארוטית סודית ומרנינה". לטענת המחבר, אפילו בימים השוממים שלאחר החתונה נרמז (מאחורי שבעה צעיפים, אמנם), שהתעופפו בין בני-הזוג "זיקוקין-די-נור ארוטיים". בסופו של דבר, בוגד הירשל עם אשתו באהובתו ה"פריג'ידית", והצוחקים האחרונים בסיפור זה הם דווקא הזוג הצעיר, ולא הוריהם או השדכן. ועוד טוען עוז: גם המספר משקיף על האידיליה לא "במגינת לב" (כהצעת גרשון שקד), כי אם "בעין יפה". הוא מעניק את אישורו לשמחתם של הירשל ומינה בלי שום אירוניה, או כמעט בלי שום אירוניה.

הבה נודה על האמת: הטקסט העגנוני מתכחש לאבחנות הפרשניות הללו, או כמעט מתכחש אליהן. דומה שניתן לחוש בבירור, שנכפו כאן על הטקסט העגנוני החומקני אותן אבחנות עזות-גוון וסמוקות-מזג, היפות אולי לתיאוריבתו של עוז, אך נוגדות את רוח עגנון תכלית ניגוד כמעט. האומנם בגד הירשל בבלומה אהובתו עם מינה אשתו, האנמית והמשעממת? בהצעה פרשנית זו עוז מושכנו לכיוון הסיום הסגור, ולא אל הסיום הפתוח, המפולש לכל הכיוונים, וזאת בניגוד לפואטיקה העגנונית, שהוא עצמו מנה את כלליה. הטקסט, מכל מקום, זורע גם רמזים מנוגדים למכביר: מיום שובו ממרפאתו של הד"ר לנגזם, הירשל - כך נרמז בבירור - אינו מפסיק להתלבט בין יצר לחובה הוא אינו פוסק לגלות כלפי אשתו, שבמידה מסוימת נכפתה עליו, רגשות איבה ואהבה - יד אחת דוחה והשנייה מקרבת. גם אהבתו הנכזבת לבלומה אינה מרפה ממנו אף לרגע, למרות שפה ושם הוא עושה מאמצים להשניא אותה על עצמו, ולחשוב עליה מחשבות רעות.

"התרתה" של התסב הרומנטית הזו אינה דומה אף לא לסיום אחד, המוכר לנו משגרת הז'אנר של סיפור האהבה הבין-מעמדי. הירשל אינו מתפכח לגמרי מאהבתו לבלומה, אף אינו בורח אתה למרחקים מתוך בוז למוסכמות החברה הוא אינו פורש פרישה נואשת ממינה אשתו, אף אינו מגלה לבלומה או למינה את המתרחש בלבו. כל הקונפליקטים של ה"משולש הרומנטי" נותרים בתוך הנפש פנימה, ללא פתרון ברור, אלא שעוקצו של כל עניין קיצוני וקוצני מתקהה, לאכזבת אותם קוראים המצפים למיפנים דרמטיים: הירשל מתבגר ומתגבר במקצת על שיגעונו, ואפילו מתחיל לגלות מש-מה כלפי אשתו הבלתי-מו. שניהם חובקים בן שני, מוצלח ואהוב מקודמו, התינוק החולני שנותר עם הוריה הזקנים של מינה בכפר, לבל יפריע בנוכחותו את האידיליה המדומה. בנושא גורלה הבלתי-פתור של בלומה מבטיח המספר להרחיב במקום אחר.

בקצרה, כל קצות העלילה החיצונית נותרים פרומים, כברומאן מודרני, ושלא כברומאן החברתי-משפחתי המסורתי, שמתוך מוסכמותיו הז'אנריות צמח כביכול 'סיפור פשוט'. הקורא המעוניין באינטריגה הרומנטית נותר בפה פעור, בסקרנות שאינה באה על סיפוקה. בא עמוס עוז, ומבהיר לו את מסתרי העלילה האקוורלית הזו, שצבעיה החיוורים מתפשטים לכל עבר, בעזרת "טושים" צבעוניים וזוהרים. עמוס עוז, יבתו שלו מצטיינת בצייני-סגנון ססגוניים ונועזים (יש בה, כבשירת אלתרמן, ריבוי של צירופים אוקסימורוניים מרשימים, מיני הפלגות והיפרבולות, מערכות-יחסים דמוניות ומעמדים אופראיים "גדולים מן החיים" אינו משלים כנראה עם הטון ה"אפרורי" והמחוק-כלשהו של הסיפור העגנוני, ומדגיש את קווי-המתאר המעודנים-רופסים שלו כדי לחזקם ו"תקן" בהם את "הטעון תיקון". אחיזתן של רבות מההנחות של עוז בטקסט העגנוני רפה, אפילו מסופקת: ה"זיקוקין" וגם "המחתרת החשאית" הם, לא קשה לגלות, מוטיבים עמוס עוזיים טיפוסיים, הזרים לרוח עגנון.

הוא שאמר החוקר הרולד בלום בספרו האקזמפלרי 'חרדת ההשפעה': סופר גדול קורא טקסט של זולתו, וכשהוא חש באפשרות שיהא מושפע מטקסט זה, הריהו קורא אותו קריאה שגויה בעליל (NOISIRPSIM). לעינו של קורא או פרשן מן השורה, אין הטקסט העגנוני מפריח "זיקוקין" (דומה שמאחורי דלתו המוגפת של חדר-משכבם של בני הזוג הצעיר, מתנהלים חיים של הסתגלות הדדית ושל השלמה עם המצוי). הירשל ספק מחלים מן השיגעון, ספק נרפא ממנו "על תנאי" בלבד, כפי שעולה מן הדיאלוג החותם את הרומאן. אף אין לדעת בוודאות אם בהצלחתו אין משום כישלון, כשם שבנפילתו לתוך השיגעון אפשר היה לאתר שמץ של הצלחה ושל שחרור. חיי הנישואים של הירשל ומינה מתוארים להעי כחיי תפנוקים של דור שני לרווחה, שאינו דואג ליום המחר - דור דקדנטי ורפה רצון, שהוריו החלישוהו מרוב רצון להשפיע עליו רוב טובה. השניים מתגלים כצעירים משעממים ומשועממים, חסרי רוח-חיים ורפי סקרנות אינטלקטואלית (דווקא בלומה, עקב קשיי החיים, פיתחה תכונות ברוכות של חריצות ושל תושייה, ביחד עם עולם פנימי עשיר של קריאה ודמיון, המאפשר לה לברוח לפעמים מעקת-החיים).

האם באמת ובתמים בלומה היא "פריג'ידית", כהנחת עמוס עוז? ברור שהיא גאוותנית ומסוגרת, אך זוהי כמדומה גאוותנות שמתוך אצילות-נפש ולא מתוך יוהרה וגבהות-לב: ברגע שנודע לה דבר שידוכו של הירשל למינה, אף שנפגעה קשות, היא אינה מקימה רעש, אינה באה בטענות קיפוח, ואינה כל דרישות על שנות ניצולה ללא כל שכר. היא המתגלה כאן כאצילה האמיתית, היא ולא קרוביה הסוחרים האמידים, המתחתנים בבעלי-אחוזה עשירים. לימים, היא אף אינה שועה לחיזוריו של גיצל שטיין, הפרולטאר שהיה למהפכן סוציאליסטי, אך בניגוד להירשל הרואה בכך סימן להיותה "נערה משונה", מתקשה הקורא לזקוף זאת לחובתה. אמנם הירשל, מתוך ניסיונו להירפא מאהבתו כלפיה, מנסה לטפול בה מיני מומים, ספק אמיתיים ספק דמיוניים, אך מאימתי חוות-דעתו הבלתי-מהימנה של אוהב מאוכזב היא-היא הקובעת? האם לא גרר כאן עמוס עוז אל הטקסט העגנוני את תכונת ה"פריג'ידיות" הטיפוסית לאחדות מגיבורות ספריו שלו? האם אין תכונה זו מאפיינת את רמונה, גיבורת 'מנוחה נכונה', למשל, יותר משהיא מאפיינת את בלומה, שלא ניתנה לה כל הזדמנות של ממש לממש את נשיותה הפורחת?

ומה אומר על כך עגנון במובלע? השקפתו הבלתי-מפורשת של עגנון על ענייני הזיווגין נעה בין התפיסה הדטרמיניסטית הדתית הנושנה של "הכל בידי שמים" (שאותה הוא מקבל לא בלי היתממות מפוכחת לבין התפיסה המודרנית, לפיה יכול אדם למרוד בגורלו, להתקומם נגד יבים ולהיטיב את תנאי חייו. מה גובר כאן, ככלות הכול, על מה? קרבה שבנפש, הבזה להבדלי מעמד כלכלי, או חוקי החברה, המזווגים בן אביונים לבת אביונים, בן עשירים לבת עשירים? תיק"ו. חוקי החברה מנצחים אמנם במאבק הגלוי, אך ידם כמדומה על התחתונה במאבק המתחולל בתוך הנפש פנימה.

משנתגלגלו ענייני הזיווגין כפי שנתגלגלו, הירשל אינו מנסה לעשות דבר לתיקון השיבוש, ומחניק להלכה את אהבתו ואת יצריו הטבעיים. הפאסיביות שלו מעידה על חולשתו הדגנרטיבית, חולשת בן-יחיד עירוני ומפונק, הרחוק מן הטבע ומן הייצריות, והמקבל את שיקולי הוריו כנתינתם, עם סימני התמרדות מועטים. אולם, מה שהודחק במודע ובגלוי, צף ועולה ממעמקי הבלתי-מודע: למורת רוחה של משפחתו, ואף בלא שירצה בכך הוא עצמו, נפשו מורדת בהכרעה המשובשת להשיאו למינה, והוא מהלך כסהרורי מול חלונה של בלומה אהובת-לבו, בתקווה שתופיע לרגע-קט בחלון.

האם הזיווג עם מינה הוא-הוא הזיווג הנכון, כטענתו של עוז? כך חושבת צירל וכך חושבת החברה, אך לקורא נרמז שתפיסה חומרנית ותועלתנית זו צרת-אופק היא ובטעות יסודה (אמנם, הירשל המתלבט והמתייסר מגיע בסוף לידי ההכרה, שנישואי-נוחות לבתו של בעל-אחוזה אינם ככלות הכול הסדר כה גרוע, כשם ששיווה בנפשו). עגנון אכן זורע רמזים לכאן ולכאן, ואינו מעמיד "רומאן של תיזה", החותר לצידוקו של רעיון מוגדר כלשהו. עם זאת, ולמרות שההיפותיזות של הקורא והפרשן אינן עומדות על קרקע מוצקה, דומה שלא אחת נרמז מן הטקסט ברמז עבה למדי, שחרף בינתה וערמתה, צירל היא מקרה קלאסי של "חיפשתי פרוטתכם ויאבד דינרי". מרוב להיטות לראות צורת מטבע, היא מאבדת את היקר לה מכול: את שפיותו של בנה היחיד ואת סיכוייו לראות אושר בחייו. את אהבתו של בנה צירל מפרשת בטעות כאהבהבים קלים עם משרתת, העשויים להציל אותו מהרפתקאות זולות, קודם נישואיו לאשהרכו. בהתעלמותה מסימני האהבה האמיתית ובנכונותה לוותר בקלות על בלומה הנאה והחרוצה היא שומטת מידי משפחתה מטבע זהב אמיתי, וממירה אותו בתחליף עלוב: במינה החיוורת וחסרת החיוניות, שההשתדכות אתה ועם כספה מחלישה את משפחת הורביץ, ולא מחזקת אותה, כפי שהמשפחה מצפה. היא משיאה שני בנים יחידים, דור שני לעושר ולממון, ילדים מפונקים שאינם מסוגלים להכפיל או לשכפל את הישגי הוריהם, אלא להסיגם לאחור - ילדים שילדם עוד חלוש ופגום מהם. עם התגלות סימני השיגעון, היא שולחת את בנה לטייל בחוצות העיר, כדי שיירגע ויחלץ את עצמותיו, מבלי לדעת שבדרך הילוכו נופלת בידו מדי יום ההזדמנות ל יחידי עד ביתה של בלומה, ולזרות מלח על פצעי אהבתו, שטרם הגלידו.

עד כאן: גם ההצעה הפרשנית הכלולה כאן, שבאה לאזן את הצעתו הפרשנית של עמוס עוז, מחדדת אולי יתר-על-המידה את כלי-הפרשנות, וגם היא מדגישה ומבליטה, שלא כדין, את מה שמצוי בטקסט במעורפל ובמהוסס. ברור שבין האופציה הפרשנית ה"אפורה", המוצעת כאן, לזו ה"ססגונית" של עמוס עוז, נמתחת קשת רחבה של אפשרויות-ביניים (שהרי לגבי ריבוי-האפשרויות שמציע הטקסט העגנוני אין חילוקי-דעות בין פרשני עגנון). ואולם, יש בכל-זאתין ראיה שהאופציה ה"אפרורית" קולעת יותר לרוחו של הטקסט העגנוני מהצעתו המצודדת של עמוס עוז, ראיה המחזקת את ההנחה שהמחבר המובלע מסרב לענות "אמן" על שידוכם של הירשל הורביץ ומינה צימליך.

הראיה אינה מצויה בטקסט דווקא, כי אם מרחפת בין שיטיו. יסודה באיזו תכלית סמויה, שאינה נאמרת בטקסט במפורש, ונעוצה בפער האירוני בין מה שב כאן על העבר, על שנות "מפנה המאה", לבין המתרחש בארץ ובעולם בנקודת ההווה של זמן-יבה. עמוס עוז היטיב להבחין בפער האירוני המסתמן ברומאן 'תמול שלשום', שב ברובו בשנות המלחמה והשואה, לבין שנות "העלייה השנייה" המתוארות בו: בצאת יצחק קומר מבית אביו לדרכו העולה ציונה, הוא עובר דרך קהילות ישראל רבות במזרח אירופה, קהילות שבשנות הב הרומאן כבר חרבו והיו לשמה, אך עוד "תמול-שלשום", בזמן התרחשותה של עלילת הרומאן, עדיין עמדו על תלן ושקקו חיים - חיי תורה ומסחר.

גם ב'סיפור פשוט' לפנינו תיאור השקט שלפני הסערה, ושלוותה הזעיר-בורגנית של משפחת הורביץ ותאוותה לממון ולרכוש (צירל אינה מסתפקת בנדוניה של כלתה, אלא כבר סופרת בדמיונה את הירושה הגדולה, שעתידה ליפול בחלקו של בנה אינה בת-קיימא, אף עומדת בניגוד אירוני לאירועים שניסרו בחלל העולם בזמן חיבורה של היצירה. בשנות השלושים, בשנות חיבורו של הרומאן 'סיפור פשוט' ופרסומו, ברחו יהודים מברלין ומווינה המעטירות, מפחד התנועה הנאצית המתעצמת, והיו לפליטים חסרי-כול בתל-אביב ובכרכי הים. חנוונים עשירים כברוך-מאיר הורביץ ובעלי-אחוזה כגדליה צימליך עשויים היו למצוא עצמם לפתע חסרי קורת-גג, וכל ערמתם ובינתם הייתה כלא הייתה. המספר העגנוני,ד תם ומיתמם, מתאר את עולמם והוא עדיין שלם ויפה, כפרי בשל ומלא עסיס, שסימני ריקבונו טרם נתגלעו לעין.

בנקודת ההווה של עלילת 'סיפור פשוט', כלומר בעשור הראשון של המאה, עדיין ניצבה היהדות "על פרשת דרכים", והתלבטה אם לבחור בציונות כבדרך-חיים או בסוציאליזם הבינלאומי, חסר הזהות הלאומית. התקופה היא תקופת הקונגרסים הציוניים הראשונים, אך הדי התסיסה הלאומית בקושי רב נשמעים בשבוש. לפנינו סיפורה הפשוט והלא-פשוט כאחד של העיר הגליצאית הקטנה של טרם המשבר, שחנווניה הקרתניים עדיין סופרים בסיפוק ובנחת את דינריהם, אוכלים מסיר הבשר ובטוחים ששפר חלקם בכל העולמות (ברוך-מאיר הורביץ מחשב חישובים לעתיד בדבר אפשרות השתדכותם של צאצאיו עם צאצאי ארנולד צימליך המתבולל). מאחוריפיהם, מציץ המחבר האירוני, ומרמז לקוראיו בחיוך וולטריאני מוצנע, כי "לא לעולם חוסן". שיגעונו של הירשל, בן-החנוונים המבוסס והרופף כאחד, הוא בקע ראשון בשלווה המדומה הזו, שמקורה בביטחונות הכלכליים המוצקים, שעתידים היו להתגלות בתוך כשלושים שנה כצל עובר וכמוץ לפני רוח.