האדם הוא חידה הפותרת חידות
עודכן: 9 בספט׳
על שירו של אלתרמן "ירח"
פורסם: חדשות בן עזר ( אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש ) ,גליון 1779, 5/9/2022
( הרחבה של דברים שנכתבו ב-1989 )
די בעיוּן מרפרף בכרטסת ספרייתו הפרטית של אלתרמן כדי להבין עד כמה נמשך המשורר בכל תחנות חייו אל ז'נר החידה לסוגיו. הוא היה כידוע בְּנו של מחנך, מחלוצי החינוך העברי לגיל הרך. יצחק אלתרמן גם ערך כתב-עת לילדים ("הגנה") וחיבר שירי ילדים. נתן, שגם דודו זלמן אריאל (ליבוביץ) חיבר ספרים לילדים, הבין משחר ילדותו את תפקידהּ החברתי והפדגוגי של החידה. הוא אסף חידות, וחיבר מפעם לפעם חידות מקוריות משלו, אף הטמין חידות בין שורות שיריו. רעהו של אלתרמן והביוגרף שלו, מנחם דורמן, הוציא לאור זמן קצר לאחר פטירתו את "ספר החידות" שלו, שאותו מצא מוכן לדפוס בעיזבונו של המשורר.
ביחד עם כתב-היד של "ספר החידות" נתגלו אחרי מות המשורר גם רשימות מקוטעות שהוכנו לשם כתיבת הקדמה לספר, ובהן הערות מחכימות. לשם דוגמה על לבין-לאומיותו של ז'נר החידה הביא אלתרמן את חידת החייט והמחט (המוצגת בגרסאות רבות אצל עמים שונים בדמותו של בעל חיים עם זנב). ומהו צל? לפי "ספר החידות" מדובר בברנש ש"בָּאוֹר הוּא מִשְׁתַּטֵּחַ, / בַּחֹשֶׁךְ הוּא בּוֹרֵחַ". ומיהו הדובר בחידה: "גָּב לִי אֶחָד / וּפָנִים לִי אֶלֶף", אם לא הראי? על תפקידה של החידה כמשחק המשלב מאמץ אינטלקטואלי, הנאה ותועלת, כתב אלתרמן באחד מפזמוניו: "הַחִידָה הִיא מִשְׂחָק שֶׁיָּדְעוּ בּוֹ לִשְׂמֹחַ / מִדּוֹרוֹת קַדְמוֹנִים וְעַד כָּאן / הִיא יָפָה, כַּמְּפֻרְסָם, לְחִדּוּד הַמֹּחַ, / וּבִכְלָל / לְבִלּוּי הַזְּמָן".1
מנחם דורמן העלה בדברי ההקדמה שלו ל"ספר החידות" את דבריו של אלתרמן במאמרו "עץ החיים במשתלה",2 שבּוֹ כָּלל את המימרה שליוותה אותו כל חייו: "האדם הוא חידה הפותרת חידות":
בפזמון ישן אמרתי פעם, על דרך ההיתול, כי "האדם הוא חידה הפותרת חידות". למעשה, הוא חידה החושפת חידות חדשות. גדולתו של המדע הוא בכך שהוא מעלה ומפרש לנו את שפת החידות של היקום, ואילו הפתרון הוא אילם ואין לו שפה ופירושים.
אלתרמן השתמש אפוא במושג "חידה" בשתי הוראות לפחות: מן הצד האחד, בהוראה הטכנית המצומצמת, כז'נר של ספרות הפולקלור – חידוד אינטלקטואלי שפִּתרונו ברור וחד-משמעי; ומן הצד השני, בהוראתו המטפיזית הרחבה של מושג זה המבטא תופעות שפתרונן אינו מושג במלואו לעולם. "חגיגת קיץ" מלמדת שהמשורר נותר בפליאה מתמדת לנוכח חידת החיים וחידת הנצח, ונתן לפליאתו זו ביטוי ביצירתו .
למרבה הפרדוקס, הדברים הפשוטים ביותר היו בעיניו החידתיים ביותר. על נצחיותה של חידת החיים, הנותרת בעינה חרף התפתחות המדעים, כתב אלתרמן במאמר ההגות הנרחב ביותר שכתב מימיו: "בין סִפרה לסיפור", שאותו צירף כאחרית-דבר למחזהו "משפט פיתגורס":
עלינו לדעת כי שעה שאומרים לנו שהמדע הולך ומתקרב אל הסיכוי להרכיב את התא החי בתוך מבנה ניסיונית, אין זה סימן שאנו עומדים לפני פתרון החידה אלא רק לפני סיכוי של הצלחת הדגמתה בתנאי מעבדה. מי שאומר, על סמך הניסיונות הנעשים כיום, שהמדען הצליח, או יצליח בקרוב, לברוא חיים בתוך שפופרת , אינו רחוק הרבה מאותם בני שבטים של תקופת האבן שסברו [...] שהמכשף המנבא ומדגים הלכה למעשה את ליקוי החמה, הוא גם הגורם לכיסוי פני השמש והוא המחשיך את אור היום ומשיבו כרצונו.3
המדע ככל הנראה לא יפתור לעולם את חידת החיים במלואה: הוא יכול להציע לה פירושים חלקיים, אך החידה במלואה תיוותר בעינה', וכדברי אלתרמן ב"עיר היונה": "אֵין הַפִּתְרוֹן אֶלָּא יַד / הַחוֹשֶׂפֶת אֶת פְּנֵי הַחִידָה" (ראו בשיר "שפת הסרגל"). אלתרמן חזר וטען שעל המדען ועל האמן להודות בקוצר ידו להיאבק באותה סטיכיה "שאינה מקבלת לא מרות של עקרונות מוסר ולא הסבר של חוקי טבע",4 וכדבריו בשיר "איילת", המדבר על חוקי ההיסטוריה האנושית וחותם את "שירי מכות מצרים": "וְהִיא חִידַת הַכֹּחַ שֶׁתִּכְלָה לוֹ אַיִן, / וְהִיא חִידַת הָאֹמֶן שֶׁאָפֵס לוֹ קֵץ / גַּם נַעַר יִפְתְּרֶנָה, וְלַשָּׁוְא עֲדַיִן / רֹאשָׁם שֶׁל הַכְּסִילִים אֵלֶיהָ מִתְנַפֵּץ".
*
ואולם, אלתרמן נמשך אל החידה לא רק במשמעות המטפיזית הרחבה, כי אם גם במשמעות ה"טכנית" המצומצמת, המצויה בפולקלור ובספרי הילדים. משיכתו של החידה נעוצה כנראה בספרי הילדים שהקיפוהו בבית אבא. יש להניח שלימים הבחין המשורר שההתמודדות עם פיצוח צופן של חידה דומה להתמודדות הקורא עם האתגר האינטלקטואלי שמציב לפניו הסופר המודרני. גם בפתרון חידות וגם בפענוח משמעויות של שיר מודרני מפעיל המחבר תחבולות הצפנה מכוּונות שמתפקידן לערפל את הפתרון ולהקשות על הפותר. כאן וכאן מוצמדים זה לזה להרף עין שני עניינים, שצד הדמיון ביניהם מפתיע ושרירותי ממבט ראשון. החתירה של פותר החידות לחישוף אמת המסתתרת מאחורי המראות הנגלים לכל עין היא צד שהביא את מנחם דורמן לקביעה ש"ספר החידות" של אלתרמן הוא לכאורה "ספר מספרות הילדים כפשוטה אבל במשתמע ממנו הוא בכל זאת גם ספר פילוסופי".5
אחדים משירי "כוכבים בחוץ" בנויים להערכתי כחידות הדורשות מן הקורא הברקה מבזיקה שבעקבותיה יהא הפתרון מונח על כף היד כהרף עין. פתרון החידה מעוכב ומושהה במכוּון , ועל הקורא לעקוב אחר הרצף הרעיוני העדיף ולהבין את העיקרון המאחד את הפרטים השונים, שלכאורה אינם נקשרים ואינם מתאימים זה לזה. בעקבות פתרון החידה הופך השיר בכהרף-עין משיר עמום וקשה להבנה לשיר מובן, כמתואר בשירו האַרְס-פואטי הנודע של אלתרמן "השיר הזָר" ("כוכבים בחוץ"):
אַל תִּרְאִיהוּ כְּזָר… הָהּ, מַה קַּל לְעוֹרֵר
אֶת לִבּוֹ
הַשׁוֹאֵל - אַיֵּךְ?
הֵן יָדַעַתְּ - כִּי תֵּשְׁבִי לְקָרְאוֹ לְאוֹר נֵר,
כָּל אוֹת בּוֹ אֵלַיִךְ תְּחַיֵּךְ.
מתואר כאן אותו רגע חסד נדיר, שעליו דיבר אלתרמן במאמרו "על הבלתי מובן בשירה" – רגע שבּו השיר "הקשה" והעמום, הזָר והמוזר, קולע ללב קוראו – ובהבזק אחד נעשה שקוף כזכוכית (כבאותן חידות קצרות ושנונות שאותן הועיד אלתרמן לילדים ולנוער). כאמור, אלתרמן בנה לא אחת את שיריו ה"קנוניים" כמין חידת-אתגר, חזותית ורעיונית, שאותה הציב לפני קהל-הקוראים הבוגר, כשם בשיריו לילדים וב"ספר החידות" הציב חידות חזותיות קצרות לפני הילדים והוריהם.
כך, למשל, הציב בשיר הקצרצר "שקר החן" המשולב ב"חגיגת קיץ" (במחזור "דברים שבאמצע") כעין חידת אתגר, שבָּהּ מתח המשורר בסמוי קו של אנלוגיה בין שני סוגי נשים: זו מרופטת אך נאמנה, וזאת יפה אך מופיעה בחיי הגבר ונעלמת מהם במהירות הברק: "הָאֵשׁ הַמְבַשֶּׁלֶת / אֲדֻמָּה עֵינָהּ / פָּנֶיהָ עָשָׁן / כִּפְנֵי הַזְּקֵנָה. // יָפָה מִמֶּנָּה / אֲחוֹתָהּ בָּרָק, / אַךְ לֹא הִיא תַּאֲכִיל גֶּבֶר / בָּשָׂר וְיָרָק". למעשה, השיר מדבר על שני סוגים של אש, אך יש מדרשים רבים על הדמיון שבין "אֵש" ל"אישה". סוגיה שאינה מתאימה כלל לילדים זכתה כאן לניסוח אֶפּיגרמטי קצר ו"פשוט", בסגנון החידה לילדים, אך הפעם בספר למבוגרים.6
*
השיר "לבדֵךְ" ("כוכבים בחוץ") הוא דוגמה מובהקת לשיר-החידה האלתרמני, הכורך לכאורה מין בשאינו מינו. השיר בנוי במתכונת של אוֹדה קצרה ומלוטשת, ששבחיה מופנים אל נמענת נערצת, מלאת סתירות וניגודים, שזהותה אינה מתפרשת בנקל. דברי השבח עומדים גם הם בסימן הפרדוקס: לפנינו שבחים על הרגלים החטובות של הנמענת, העשויות כביכול ממתכת, ואלה אינם מתיישבים עם השבחים על קלות התנועה של אותן רגליים עצמן. מיהי היודעת לשאת את רגליה במרוץ מהיר וגם להאיר באור לבן? שתי התכונות המנוגדות האלה אינן מתיישבות זו עם זו, והשיר כולו נראה ונשמע כחידה שנונה, הדורשת את פתרונה:
שׁוֹקַיִךְ תְּהִלָּה לְלוֹטְשֵׁי הַמַּתֶּכֶת.
מֵרוֹץ גִּזְרָתֵךְ מְפֻנָּק וּמָהִיר.
בָּךְ מִסְתַּכְּלִים כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת,
לָךְ נוֹהֲמִים דֻּבֵּי הַצִּיר.
שָׂדוֹת שֶׁחָוְרוּ וְעֵצִים נוֹשְׂאֵי שֹׁבֶל
עָמְדוּ בְּאוֹרֵךְ הַלָּבָן.
הַלַּיְלָה, סְחַרְחַר מִיּוֹנִים עַל הַשֹּׁבֶךְ,
מַדְלִיק לָךְ עֲצֵי דֻּבְדְּבָן.
הדברים נשמעים כאמור כבליל של שבחים שונים ומלאי סתירות, שההיגיון הפנימי שלהם רופף ומעורפל. ואולם, מרגע שנפתרת חידת זהותה של הנמענת נחשף ההיגיון הפנימי של השבחים. לפתע פתאום כל פרט ופרט בשיר מתלכד ומתחוור היטב, ושוב אין השיר נראה מפורר ואֶניגמטי כבקריאה הראשונה.
השיר בנוי במתכונת של חידה שנונה ומחוכמת, המשלבת בתוכה קלסיות ומודרניות, סדר ואנרכיה. אם השורה הראשונה מתאימה לתיאורו של פסל מתכת, הרי שהשורה השנייה מתארת יֵשות נשית "דולקת" (תרתי-משמע: בוהקת אך גם רצה במהירות). תיאור כזה עשוי להתאים לתיאוריהָ המודרניים והעתיקים כאחד של הלבָנָה: הן ככוכב-לכת הרץ במילתו, הן כאחת מאֵלות הירח הקדמוניות (דיאנה, למשל, תוארה כציידת הדולקת בעקבות טרפּהּ), הן כאנדרטה קלסית מרותכת היצוקה מנחושת או ברונזה.
התנזרותה של אלת הירח מגברים, ואמונתה העקבית כי טוב היות האדם לבדו, עשויות לנמק את כותרת השיר – "לבדך" – ולהעניק לו משמעות עשירה ומעוּבּה. לפנינו יֵשות נשית מושלמת – יפה וחטובה – שאמורה למשוך אליה מעריצים רבים, אך היא רצה לבדה בבדידות מזהרת, בלי מלַווים או מתחרים לצִדה. חיץ בלתי עביר חוצץ בינה לבין מעריציה.
כזכור, ארטמיס (אחד משמותיה של אלת הירח במיתולוגיה היוונית) קיבלה מזאוס קשת וחִצים שהפכוה לציידת אכזרית, אשר גוננה על הנימפות נגד תוקפנות הגברים. היא הפכה לסמל הבתולים עקב הבוז שהפגינה כלפי כל גבר שניסה לפתותה, ובכך דמתה לדפנה שהפגינה בוז כלפי אפולו שהתאהב בה וניסה לפתותה. אלת הירח, ברוב מופעיה במיתולוגיה היוונית-רומית, היא סמל של התנזרות מגברים, ומכאן הצידוק לכותרת "לבדך".
גם כעין "סתירה גאוגרפית" הנבעית בשיר "לבדך", מוצאת את יישובה לאור חשיפת פתרונו של שיר-החידה שלפנינו. מן הצד האחד, הנמענת זוכה – כפי שהבחין נתן זך7 – לשבחי גוזמה אוריינטליים מובהקים, המתאימים לכאורה לשירה העתיקה ("שׁוֹקַיִךְ תְּהִילָּה לְלוֹטְשֵׁי הַמַּתֶּכֶת"). מן הצד השני, הדמות הנערצת מוצבת על רקעו של אור צפוני וקר, שאינו עולה כביכול בקנה אחד עם אווירת המזרח ("לָךְ נוֹהֲמִים דֻּבֵּי הַצִּיר").
לאור פתרון החידה, נפתרת "הסתירה הגאוגרפית", שהרי יֵשותה של הנמענת מקיפה חוג ארץ רחב ללא גבול. בגילויה המיתולוגי, יש לנהמתם של דובי הציר (דובי הקוטב הצפוני ומערכות הכוכבים שבחוג הציר הצפוני – הדוּבּה הגדולה והדוּבּה הקטנה)8 כפל פנים וכפל משמעות. הדובים נוהמים ללבנה נהמת הערצה ותהילה, אך גם משמיעים נהמה מתוך אימה וחרדה כי אלת הירח, שהיא גם אלת הציד, עלולה לפגוע בהם בחִציה (ובל נשכח שאלת הירח הפכה בזעמה את נערתה הנימפה לדובה עד אשר זאוס הפכהּ לקבוצת כוכבים). ומכיווּן אחר טמונה כאן גם אמת זואולוגית "פשוטה": הדובים שבטבע אכן מַפנים את ראשיהם בנהימה כלפי הלבנה במילואה. פרטים חוץ-ספרותיים כאלה הגיעו כנראה למשורר-האגרונום מן הידע שצבר בשיעורי הזואולוגיה והבוטניקה שלמד בצרפת.
האור הלבן החיוור הוא אבזר קבע בשירת אלתרמן בכלל, ובשירי "כוכבים בחוץ" בפרט.9 אלומת האור של הלבנה, המאירה את השדות באור חיוור, כמוה כהינומת כלה הנגררת על הארץ, או כשובל של גלימת מלכות, הניגר על הרצפה. הלילה כמחזר נרגש ונלהב שראשו סחרחר עליו מאהבה – עורך לאהובתו הלבנה מחוות ראווה ומדליק לה את עצי הדובדבן באור יקרות ארגמני (אדום ולבן הם, בין השאר, גם צבעיהם של אדרת המלכוּת ושובלה). למעשה, הלבנה היא ש"מדליקה" את עצי הדובדבן, אך, כרגיל בשירת אלתרמן, תפקידיהם של מבַצע הפעולה ומקבל הפעולה מתחלפים, כגון בשורה "מִסְתַּחְרֵר הָאוּלָם מִגָּבְהֵי יְצִיעָיו" (בשיר "הנאום" ההופך את הסחרחורת של הצופים לסחרחורת התוקפת את האוּלם; וכגון בשיר "שערים לרווחה", שבּוֹ מתוארת "רוּחַ, רוּחַ [...] יְרִיעוֹת וּתְרִיסִים רְדוּפָה הִיא!" – תיאור ההופך את הרוח הרודפת לרוח רדופה). מַהֲפכים כאלה מרובים בשירי אלתרמן והם ההופכים תיאור טבע "רגיל" לתיאור מודרניסטי, הגורם לכך שהמציאוּת המוּכּרת תעבור תהליך של "הֲזרה", של ניכּוּר ושל "טירוף מערכות".10
תיאורו של הלילה כ"סְחַרְחַר מִיּוֹנִים" אינו רק ביטוי לסהרוריותו של הלילה מאורהּ הלבן המסחרר של הלבנה. זהו גם פירוק והרכבה מחודשת של הצירוף הכבול "שיכור מיין". תיאורו המואנש של הלילה כגבר סהרורי וסחרחר מאורהּ של הלבנה אינו מבטא רק אהבה, רחשי כבוד והערצה. פני הטבע לובשים חיוורון של אימה ופחד מפני אכזריותה של המלכה הקטלנית. לכן, צבעו האדום של הדובדבן (כמו צבעו האדום של הרחוב השותת שקיעות של פטל בשיר "פגישה לאין קץ") מרמז למציאוּת מלחמתית, עקובה מדם, ולא רק למציאוּת תאטרלית מתקתקה בטעם הפטל והדובדבן. לפנינו תיאורו של כעין שטיח אדום שפורשֹ ה"קוואלייר" הנרגש לכבוד מלכתו הלבנה, אך גם תיאור של עצים הדולקים במנוסת פחד מאימת אלת הציד האכזרית.
אגב עימותם של הצבע הלבן (של אור הסהר, של היונים ושל הדובים הארקטיים), של הצבע השחור (של הלילה) ושל הצבע האדום (של עצי הדובדבן בדלֵקתם) נוצר צירוף צבעים אלתרמני מובהק. בצד המראה החזותי מרהיב-העין לא נפקד מקומה של ההנמקה הרֵאליסטית הבוטנית ה"פשוטה", שאותה הכיר אלתרמן כאמור מימי לימודי האגרונומיה בצרפת. לפנינו גם תיאור ממשי המעוגן במציאוּת החקלאית של איזורי האקלים הממוזג, העומדים תחת כיפת שמי הצפון: בסוף האביב, או בתחילת הקיץ, נושרת פריחת הדובדבן, הדומה ללהקת יונים לבנה, מתעופפת והופכת לפרי אדום. התמונה הרֵאליסטית ה"פשוטה" מתמזגת כאן אפוא עם התיאור הסמלי של כלה אביבית בשמלה לבנה ובהינומה, אלא ש"חיזורו" של הלילה אחר הלבנה לא יוביל לכלולות ולא יישא פרי. הנמענת תישאר – כפי שקובעת הכותרת – לבדהּ.
*
עד כאן הובא נוסח מחודש ומורחב של דברים שנדפסו בספרי "עוד חוזר הניגון: שירת אלתרמן בראי המודרניזם" (1989). במרוצת השנים נוספו דיונים לא מעטים על שיר זה, חלקם הסכימו עם פירושי, ולפעמים אפילו לא שכחו להזכירו ברשימה הביבליוגרפית ובהערות השוליים. לא תמיד הצטיינה הדרך שבָּהּ הוצגו דבריי בדייקנות, אך ניכּר שהדברים על השיר "ירח" כעל שיר חידה, שפתרונו מבהיר את סתומותיו, נתן את אותותיו בדברים שהתפרסמו על שיר זה בעקבות ניתוחו בספרי הראשון על אלתרמן.
רובם הסכימו עם הפירוש, אך לא כולם. מפמ"ר מקצוע הספרות (לשעבר), ד"ר שלמה הרציג, הציע ב"אתר נתן אלתרמן" פירוש משלו,11 שלפיו אין הנמענת של שיר זה אלא מכונית "סטודבייקר" מהירה ונוצצת, כמתואר בשירו הקל המוקדם של אלתרמן "רגע לילי" (1935). זיהויה של הנמענת בשיר "לבדי" עם מכונית ה"סטודבייקר", שתיאר אלתרמן באחד משיריו הז'ורנליסטיים במדור "רגעים", הוא אולי זיהוי מעניין, אך לדעתי הוא לוקה בחסרונות אחדים, ואמנה חלק מהם:
(א) זיהוי כזה אינו מלכד את כל פרטי השיר הקצר הזה ומשאיר פרטים אחדים מחוץ לפירוש. הוא אינו עונה על שאלות כגון: למה נקרא השיר "לבדך"? מאיזו סיבה ישתתפו השמים וכל צבאם במחוות התפעלות ממכונית, יוקרתית ככל שתהא? מדוע זוכה הסטודבייקר הנ"ל לתיאור רב-ניגודים, ובו תמהיל של שבחים "דרום-מזרחיים" ושל שבחים "צפון-מערביים", כמתואר לעיל? עיון ב"כוכבים בחוץ" יוכיח שכותרות השירים בקובץ טעונות במשמעות שלא ניתנה כלאחר יד. לפיכך, קשה לשער שאלתרמן היה מכתיר את שירו בכותרת "לבדך" ללא כל סיבה והנמקה.
(ב) זיהוי הנמענת עם מכונית אינו עולה בקנה אחד עם אופיו של הקובץ "כוכבים בחוץ" ואינו מתלכד עם שירים אחרים בתוכו. בקובץ הביכורים של אלתרמן יש ריבוי של מוטיבים חוזרים: הדרך, ההֵלך, הפונדק, הכוכבים, העצים שבשולי הדרך, העננים שממעל, וכיוצא באלה מוטיבים היוצרים תמונת עולם אחדותית. הקובץ בנוי על זיקות ועל "התכתבויות" בין השירים לבין עצמם. הרעיון שאלתרמן שינה כאן את מנהגו, והקדיש את אחד השירים היפים בקובץ שיריו הראשון דווקא למכונית ממודל ספציפי, שאותה תיאר בעבר בשירתו הקלה, הוא רעיון נאה אך בולט בחריגותו (וחריגה קיצונית זו מן הנורמה האלתרמנית אינה מנומקת במאמרו של הרציג).
(ג) שירי "כוכבים בחוץ" גדושים בכוכבים ובגרמי שמים, ולא אחת הם מנוסחים כחידה שהעולם האַסטרלי עומד במרכזה. תכופות אפשר לקרוא את השירים האלה קריאה מַקרוסקופית שלפיה מקיף השיר את תבל על שלל גילוייה ועל כל עידניה, ולפיה אין המתרחש בשירים על פני הארץ אלא תשקיף בזעיר אנפין לענייני קוסמולוגיה נצחיים ורחבים מִני חקר. נחזור ונטען כי הרעיון שאת אחד משיריו החשובים של הקובץ הקדיש אלתרמן לא לאחד מגרמי השמים, כמקובל בשיריו ה"קנוניים", אלא לעניין מסומנן (marked) ובר-חלוף שעתיד להתיישן עד מהרה ולחלוף מן העולם (מכונית ספציפית ממודל ספציפי), הוא רעיון שתקפותו מוטלת בספק רב, שכן אין לו שום זיקה לנורמות הפואטיות הנהוגות בקובץ "כוכבים בחוץ".
(ד) כל שירי "כוכבים בחוץ" הם שירים ארכיטיפיים, ללא סממני זמן ומקום מובהקים. העיר האלתרמנית, למשל, היא עיר ארכיטיפית, ועל כן מאפייניה מאפיינים גֶנֶריים, שאותה תיארתי כלהלן בספרי "עוד חוזר הניגון":
"אמנם ב'מקבילית הכוחות' שבין מודרני לישן לא יימצאו בה בעיר האלתרמנית מאפיינים אוּרבּניים המזדקרים במודרניותם הקיצונית – כגון גורדי-שחקים, בתי-חרושת, בתי-קולנוע, חשמליות, מטוסים ושדות תעופה – כמו בכמה יצירות אוּלטרא-מודרניות מן הפוּטוּריזם הרוסי והאיטלקי, אך גם אין כאן חזרה 'רֶגרסיבית' אל העולם העתיק והנושן שבָּתיו מוארים בנר" (כשם שטען בטעות דן מירון בספרו "ארבע פנים" בעת שזיהה את העיר ב"כוכבים בחוץ" כעיר מימי-הביניים).
"אין זו עיר ביניימית" הוספתי בספרי הנ"ל, "שכּן יימצאו בתיאוּריה גם אוטובוסים ובתים בני חמש קומות ('יום השוק'), רכבות ('כינור הברזל') ותחנות-רכבת ('תחנת שדות'), מכבשי דרכים ('יום הרחוב'), מנופים ('הלילה הזה'), וכיוצא באלה פרטי-מציאוּת שאינם מתאימים לאִפיונה של עיר מן הזמן העתיק [...] עירו של אלתרמן היא העיר בה"א הידיעה".12
אלתרמן לא התנזר אפוא ב"כוכבים בחוץ" מאִזכּוּרם של כלי רכב, כלי עבודה ואתרים מודרניים (כגון תחנת רכבת). ואולם, את החידושים האוּלטרָא-מודרניים של תקופתו, את הסממנים הקונקרטיים של אירועי הזמן, את השמות הספציפיים של כלי הרכב הפרטיים והציבוריים (כבנוסח המוקדם של בפזמונו של אלתרמן "דצמבר" שבּוֹ נזכרים שמותיהן של חברות אוטובוסים ספֶּציפיות שעברו בינתיים ובטלו מן העולם), את כל אלה השאיר לחטיבות האקטואליות של יצירתו ("רגעים", "סקיצות תל-אביביות", "הטור השביעי", פזמוני "המטאטא", ועוד). אין ולוּ דוגמה אחת שבָּהּ גרר אלתרמן אובייקט ספציפי משירתו הקלה אל שירתו ה"קנונית", והעניק לו עיצוב ארכיטיפי – מצועף וחידתי.
(ה) ואף זאת: אלתרמן מעולם לא בנה בשירתו חידה כלשהי שאיש מקוראיה – ילדים או מבוגרים – לא יוכל להגיע אל פתרונה בכוחותיו שלו, מבלי שמישהו ילחש את הפתרון המשוער לתוך אוזנו. לפי שלמה הרצוג, נודע לו בעקיפין שהפתרון לשיר חבוי בין שירי "רגעים", שבאותה עת אפילו לא כונסו עדיין בספר. ובכן, ראוי לדעת שלא היה זה ממנהגו של אלתרמן לשים מכשול בפני עיוור. איך בדיוק אמור היה הקורא לנחש שהמכונית הנ"ל, שעל מאפייניה בנוי כביכול התיאור רב-הניגודים בשיר "לבדי", היא-היא הפתרון לחידה המוצבת לפני הקורא? אלתרמן בנה תמיד את חידותיו ואת פתרונותיהן על אובייקטים שהם בבחינת "Universals" (האֵש, האישה, השמש, הירח, הכוכבים, הגשם, הטל השלג, הצֵל, הראי, בקבוק היין, טחנת הרוח, ועוד), ולא על עניינים ייחודיים, אידיוסינקרטיים, אופנתיים ובני-חלוף. הוא סמך על יכולתם של קוראיו לחדד את מחשבותיהם ולהגיע אל פתרון החידה בעזרת הפעלתו של "כוח המוח", ומעולם לא הריץ אותם אל ארכיון העיתונות כדי למצוא את התשובה. לא סבירה היא ההנחה שהוא ציפה מקוראיו לפשפש במעמקי זיכרונם ולדלות משם שיר שולי וקל שהתפרסם שנים אחדות לפני "כוכבים בחוץ".
*
האפשרות הפרשנית שהעלה ד"ר שלמה הרציג, מפתיעה אמנם ומעניינת אך אין היא מתלכדת כלל עם הדומיננטה הסגנונית של המחבר, או עם ה"אֶטימוֹן" שלו (בלשונו של חוקר הספרות הצ'כי לֶאוֹ שפּיצר). שירתו המורכבת והמרובדת של אלתרמן – ושירת החידות שלו במיוחד – יכולה אמנם לשאת על גבה פירושים רבים. אף-על-פי-כן, מומלץ לכל פרשן להאזין להמלצתו של חוקר הספרות והתאורטיקן א"ד הירש הכלולה בספרו הנודע "תקֵפות באינטרפרטציה" (Validity in Interpretation) משנת 1967. א"ד הירש הִמליץ לעוסקים בחקר הספרות לנקוט מתודה פרשנית הקושרת את היצירה ל"ז'אנר הפנימי" שלה. הוא המליץ להם להתרחק ממינֵי השערות שאינן עולות בקנה אחד עם הפואטיקה של הסופר. בעת דיון בסופר ששינה את הפואטיקה שלו במהלך הקריירה היצירתית שלו – מן הראוי להתאים את הפרשנות לסביבה הטקסטואלית של היצירה העומדת על הפרק. ואידך זיל גמור.
הערות:
ראו בשירו הקל של אלתרמן "החידה הרוסית" (בחתימת: אג"ב), "הארץ", ה' באדר תש"א (7.3.1941). השיר נכלל בכרכי שירי "רגעים".
"מעריב", 19.1.1968. המאמר כלול בספרו של אלתרמן "החוט המשולש" (תשל"א), עמ' 170 – 173. ספר זה מצוי כיום ברשת (באתר "פרויקט בן יהודה" בערך "נתן אלתרמן"). לראשונה הועלתה מימרה זו ("האדם הוא חידה הפותרת חידות") בפזמון "תשבצים" הכלול בספרו של אלתרמן "פזמונים", כרך ב (1979), עמ' 177.
נתן אלתרמן, "בין סִפרה לסיפור", בתוך: "מחזות" (תשל"ג), עמ' 561 – 580.
"בין סִפרה לסיפור" (ראו הערה 3 לעיל), עמ' 563 – 564.
מנחם דורמן, "אל לב הזֶּמר", תל-אביב תשמ"ז, עמ' 154.
ראו בספרי "תבת הזמרה חוזרת: על שירי הילדים של נתן אלתרמן", תל-אביב 2005, עמ' 35 – 36. ראו גם: חיה שחם, "העולם הוא חידה אך החידה היא עולם", "מחקרי ירושלים בספרות עברית", כרך כט, 2017, עמ' 268 – 269.
נתן זך, "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית'' , תל-אביב 1966, עמ' 34.
דן מירון "ארבע פנים בספרות העברית", מהדורה מורחבת, תשל"ה, עמ' 24.
בתיאורים כגון "הלילות שהלבינו" (אל הפילים"), "שדות לאור ירח במסוות הגבס" ("מזכרת לדרכים"), "הנופים ב"מסכות השעווה" ("הלילה הזה"), ועוד ועוד. בתיאורים אלה יש החייאה של הניב הצרפתי "לילות לבנים" (שפירושו: לילות שימורים, לילות נדודים, לילות חסרי מנוח).
ראו בספרי "עד קצווי העברית: לשון וסגנון ביצירת אלתרמן", תל-אביב 2021, עמ' 231 –232.
ראו מאמרו של שלמה הרציג "נסיעה בבדידות זוהרת: קריאה מחדש בשירו של נתן אלתרמן 'לבדך'". המאמר כלול באתר נתן אלתרמן ללא תאריך. מפריטי הביבליוגרפיה הכלולים במאמרו עולה שהמאמר נכתב כנראה בשנת 2019.
ראו בספרי "עוד חוזר הניגון: שירת אלתרמן בראי המודרניזם", תל-אביב 1989, עמ' 44 – 45. (ניתן להורדה באתר www.zivashamir.com )