דב סדן חושף אבני ח"ן

עודכן: 13 ביוני

דב סדן /'חיים נחמן ביאליק - דרכו בלשונו ובלשונותיה' / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989

פורסם: לשון ועברית: כתב עת לעניני לשון, שפות והלשון העברית, 1991


לכאורה, החל דב סדן את אחרון ספריו - "חיים נחמן ביאליק ודרכו בלשונו ולשונותיה" - בדיגרסיה אישית, שאינה ממין העניין: בווידוי הנוגע לזיקתו אל ביאליק, ולא בקביעות ובהכללות "אקס קתדרה" על דרכו של ביאליק ביצירת לשון עברית "סינתיטית" או ביצירת שעשועי-לשון מפתיעים או בהיתוך לשון המקורות. להלכה, אין לפנינו בפתח הספר אלא מארג של זיכרונות, המעלים פרטים אקראיים מנבכי העבר: מתי שמע הנער את שמו של המשורר לראשונה, וכיצד נזדמן בעלומיו למחיצת המשורר בזכות ידידו, בן מלמדו של ביאליק ב"חדר". בדיעבד, מתברר לו לקורא, כי דב סדן - גדול חוקרי ביאליק - הוא מאותם חוקרים, המאמינים בצורך בקרבה אישית בין החוקר לבין מושאי מחקרו, וכי למעשה כל פועלו הוא פרי קרבה אישית כזו, מבלי שזו תפגע אף כמלוא הנימה באובייקטיביות של המחקר ובמהימנות פרותיו. לפנינו מחקר אקלקטי בן שנים רבות, שלא כפה עצמו על החוקר הר כגגית, אלא בקע ועלה מתוקף משו האינהרנטית של דב סדן החוקר-היוצר אל יצירת ביאליק, מזה, ואל ענייני לשון סינכרוניים ודיאכרוניים, מזה.


אף אני אפתח רשימה זו על דבר ספרו האחרון של סדן ין וידוי אישי, הנוגע לזיקתי שלי לביאליק ולסדן: פרופ' דב סדן, שאת שיעורי הראשון באוניברסיטה שמעתי מפיו, היה עבורי - כמו עבור רבים מבין תלמידיו - אישיות מעוררת ומדרבנת, שקבעה לא במעט את דרכם לעתיד לבוא. תלמידיו חשו בעליל כי הם ניצבים מול אנציקלופדיה חיה, שכדאי להתאמץ ולהבין את הגלום בין דפיה, וזאת חרף האמירה השיבוצית, הנפתלת כערבסקה סבוכה, שלעתים אין הקורא או המאזין יכול לעמוד על כל סתרי כיווניה וכוונותיה. לא אחת השאיר את תלמידיו פעורי פה אל מול "מכיתת השביבים", שניתכה עליהם כגשמי ברכה, מבלי שידעו - כמתחילים המגששים עדיין את דרכם בערפל - לאספם ולבנות מהם את הפסיפס השלם. ממרחק השנים, מצטרפים לפניהם במאוחר כל "אבני השפה", "אבני המפתן", "אבני הגדר", "אבני הבוחן", "אבני הגבול", "אבני הבדק" ו"אבני הזיכרון" הללו למבנה מרהיב בגודלו וביופיו.


עברו שנים, שבמרוצתן הוסיף דב סדן ללוותני מפעם לפעם באיגרותיו הארוכות, שמבין שיטיהן נרמזו דברי עצה ועידוד. לא אחת חקרני מתי יראה אור מחקרי על ביאליק, ואני האמנתי שטרם כשרה השעה. כשגמלה בי ההחלטה לכנס בספר כמה מדבריי על ביאליק, שהיה במשך שנים, ועודנו כיום, תחום מחקרי העיקרי, החלטתי שלא לפתח ולהרחיב בספרי את נושא הדיסרטציה שלי (העשור הראשון של ביאליק, על ניסיונות הגישוש הגנוזים שלו, נושא שהפך בינתיים מתחום מחקר זנוח ואזוטרי לתחום שאחרים דשו בו), אלא לפנות אל תחום מעניין יותר ולהימנע מעיבודו מחדש של שדה שכבר נחרש דיו. תחת רישומם של מחקריו של פרופ' איתמר אבן-זהר על מקומן של המערכות המשניות ברב-מע של הספרות, ומחקריהם של תלמידיו פרופ' זיוה בן-פורת ופרופ' גדעון טורי, וכן בהשפעתו אר-הטווח ורבת-ההשראה של החוקר הקנדי נורתרופ פריי, שספרו 'האנטומיה של הביקורת' הרבה, כידוע, לעסוק בתפקידיהם של דמויות קבע מן הבמה הקלאסית, כדוגמת ה"איירון" וה"אלאזון", פניתי יבת הפרקים הראשונים של ספרי 'הצרצר משורר הגלות' (לחקר היסוד העממי ביצירת ביאליק). לימים, נתברר לי, להפתעתי, כי מקור ההשפעה העיקרי היה, למעשה, ומבלי שנתתי על כך את דעתי מחילה, לא אחר מאשר דב סדן ודבריו ה"ישנים נושנים", הטובים והבדוקים (וליתר דיוק - חוברת שכוחת-אל משלו, שכבר כמעט ונשתכחה גם ממני באותה עת - 'סוגית יידיש במ ביאליק' - שיצאה בזמנה במתכונת צנועה ובסטנסיל במפעל השכפול של האוניברסיטה העברית). בניית ההכללה הרחבה על סמך עיוני לשון פרטניים היא דרכו של סדן במחקר, ומאז ומתמיד דרך זו נראתה בעיני הגונה ונכונה, והעדפתי אותה על פני דרכם של חוקרים המשרטטים ביד בטוחה מפות ענק, מבלי שיכירו את הדרכים והשבילים ומבלי שיהלכו בהם ברגליהם שלהם.


דווקא כיום, כבשחלקים מסוימים של הביקורת והמחקר ניכרת רישומה של האסכולה הדיקונסטרוקטיבית מבית מדרשו של דרידה, השוברת כביכול את כל כלי המחקר הישנים, מבטלת את ערכם האובייקטיבי ומעלה את הפרשן למעלת סופר ואת פרשנותו למעלת יצירה, ראוי שייאמר מפורשות: דב סדן הוא אכן סופר, שכישרונו ויצירתיותו עולים תכופות על אלה של רבים ממושאי מחקרו, אך גם חוקר היודע שמי שנישא על כנפי כישרונו, או דמיונו, מקדיש את כל אונו למאמצי ניסוח ואינו מכין טרם ההמראה בסיס עובדתי איתן (שפירושו: עבודת נמלים בלשנית, ארכיונאית, ביבליוגרפית וכד' - אותו קרחון גדול, שרק אפס קצהו מתגלה לעיני המתבונן במחקר כבמוצר מוגמר), יתגלה בסיכומו של דבר כשרלטן. דב סדן הוא מהמעטים היודעים לשלב שילוב נכון בין כתיבה יצירתית ומכונפת לבין עבודה אפורה מאומצת, שלא כל יוצר פנומנלי בנוי לה ומוכן "לרדת" אליה.


גם הקורא בספרו של דב סדן 'חיים נחמן ביאליק - דרכו בלשונו ובלשונותיה', כמו תלמידיו של סדן באוניברסיטאות בשנות החמישים והששים, עלול למצוא עצמו לכוד בסבך הפרטים ופרטי-הפרטים מבלי שידע איזוהי הדרך שעליו לבור. על כך ייאמר כבר בפתח הדברים, כי לפנינו אך חלק אחד ממכלול שלם, שעתיד לראות אור, ולאו דווקא החלק הקרדינלי מבין החלקים המרכיבים את מ ביאליק במשנתו של סדן. כמה ממאמריו הנודעים ביותר: "שעשועים בשירת ביאליק", "נגינת לוואי", "תאומים בביטוי", "כף הדמיון ואחיותיה", "בין פזמון לחזון", "דמעה בלי שפוכה","החורש ומשמרת קודשו", שלא לדבר על "החוט המשולש" ו"באפילת הסתירה" ועל "מסת המבוא" ו"מסת החיתום" הנודעות שלו, הקובעות את ההקשרים הרחבים ביותר, ואת יצירת ביאליק בתוכם, מסות שהשפעתן על הביקורת ועל המחקר היא לאין גבול ולאין שיעור.


אף על פי כן, גם הפינות המוצנעות והחבויות, המוארות בספר שלפנינו, הן ברוחן של החטיבות המהותיות יותר בחקר ביאליק של סדן, ובהצטרפן יחדיו הן מהוות נדבך חשוב ומעניין בחקר ביאליק. למרות אופיו האקלקטי של הספר, מצטרפים אבניו לתמונת פסיפס, והדבריםמיד מקוריים ויפים לקריאה ומזמנים חומר רב ועשיר לעיון ולמחשבה. בין ענייני הלשון הפרטניים, שעניין להם לעתים קרובות ב"מיקרו-טקסט", ולא בטקסט כולו (ובאופן פראדוקסלי הם מאירים לעתים את היצירה בכללה חבויים לא מעט פרשיות עלומות, שמעטים יודעים עליהם, ואשר דברי סדן - כדרכו בספריו האחרים - קוראים להם דרור. כך, למשל, יתברר כאן לקורא על דבר הימצאותו של תרגום יידי ל'תום ג'ונס' של פילדינג, פרי-עטו של יוסף פרל ב-היד גנוז בבית-הספרים הלאומי, וטרם ראה אור. אילו נתפרסם בזמנו, בוודאי היה מחיש את תהליך התפתחותה של ספרות יידיש, ובעקבותיה גם את הספרות העברית החדשה). כך, נודע לו לקורא שלצמד הידוע ביאליק-רבניצקי היה בהתחלה שותף שלישי בעבודתם על המפעל המונומנטלי של ספר האגדה, ושמו מ' צ'מרינסקי, שנטש את רעיון השותפות עם ידידיו הנודעים בשל חילוקי דעות. כך, נודע לו לקורא על מחזה מקראי בן חמש מערכות, שאותוב ביאליק בערוב ימיו, ושאבד - כנראה לנצח - עוד בטרם נרשם ארכיונו כראוי. כך אף מתברר לו לקורא, כי ביאליק - שהתרשם בנעוריו מרומאן הגיבורים של מאיר קנלסקי 'עירא וזבדיה' עיבד את הספר מחדש בשנות חייו האחרונות, אך העיבוד - שכבר נתפרסמו פרטים עליו בפרסומיה של הוצאת "דביר" - אבד כנראה במרתפי ההוצאה ולא נודעו עקבותיו.


מבין הפרשיות הללו, שהן צימוקים הזרויים, זעיר פה זעיר שם, בספרו רחב-הממדים של סדן, שעיקרו בענייני לשון סבוכים שלא תמיד ניתן להביאם ברצנזיה (רק אחדים מהם יובאו להלן), נספר כאן בהרחבת-מה על האחרונה, בשל הערפל והמסתורין האופפים אותה והסיכוי הקלוש שערפיליה עשויים אולי בדרך מקרה להתפזר ולהתבהר: פ' לחובר, הביוגרף החשוב של ביאליק, שרק מחמת פטירתו לא זכינו להשלמת המונוגרפיה שלו 'ביאליק - חייו ויצירתו', הזכיר את עובדת התפעלותו של ביאליק הנער, בעת שלמד בחדרו של ר' מרדכי בן-ציון סגל בז'יטומיר, מעלילתו ומסגנונו של הספר 'עירא וזבדיה' (אודסה, תרכ"ז), רומאן-עלילה שטעמו היה שמור עמו כל ימיו. הספר הנדיר, שאחד מעותקיו מצוי בספרייתו של אחד-העם, השמורה ב"בית אריאלה",וב ברוח הרומאן המקראי של מאפו, והוא מכיל כמה קטעים מלודראמטיים מרגשים, כגון רגע התאהבותו של עירא ב"עלמת החן היפה-פיה ברה כחמה נשקפה כמו שחר ניצבת לקראתו" וכרגעי ניסיונו של נמרוד, יועץ המלך, להשכין שלום בין הצדדים הנצים. ספרו של קנלסקי הוא עיבוד של עלילה מעלילות האפוס הפרסי 'השאח נהמה' לפירדוסי, והוא נעשה - לפי סברת לחובר - על-פי תרגומו של ז'וקובסקי.


בסוף ימיו, נהג ביאליק לחזור ולעבדבי-יד שנותרו בארכיונו מן השנים הראשונות, ולהסיר את האבק מעל ספרים ישנים, שאליהם נמשך בנעוריו. בין השאר, החליט להוציא לאור, במהדורה מחודשת ומתוקנת, את ספרו של קנלסקי, וכנראה גם טרח והשלים את מל ההתקנה, שכן פרטי הספר התפרסמו, כאמור, במודעות של הוצאת 'דביר' בעיתונות ובפרדיודיקה, בתוך רשימת הספרים שמועד הופעתם קרב. גם בבים, ב לידידיו באותה עת, הזכיר ביאליק את דבר הספר, העומד לראות אור "בקרוב". כך, למשל,ב לדניאל פרסקי (שבישר לקוראי המדור לילדים של 'הדואר' על הדפסתו הקרובה של סיפור קלאסי מחיי גיבורי ישראל בתקופת השופטים, רומאן שהיה עד כה אוצר "כמוס וטמון"), על דבר "הסיפור 'עירה וזבדיה' ערוך ומתוקן על ידי יצא בקרוב ע"י דביר". הספר, כאמור, לא ראה אור, ואם יתגלה עיבודו של ביאליק באחד הארכיונים או במרתפי ההוצאה הרי יהא העיבוד הזה תרומה של ממש להבנת מכלול פועלו של ביאליק בעשור האחרון של חייו, בשנים שהיו כביכול דלות ביצירה, ולמעשה היו עשירות בפעילות יצירתית ענפה בכל התחומים (אגדות 'ויהי היום', למשל, אינן כאגדות מעובדות, תמימות וילדותיות, כי אם מסווה לכל מה שרצה ביאליק לומר על עצמו ועל המציאות החדשה שנתהוותה בארץ ובעולם, ולא יכול היה לומר, מסיבות שונות, בריש גלי ובלא מסכה).


דב סדן אינו מהסס ומודה כאן, כי את הפרשה הנסתרת והמעניינת הזו העלתה מתהום הנשייה תלמידתו לילי נדב-ברקמן, שחקרה את פרשת קנלסקי והרחיבה בה, וכי דבריו שלו הם הרהורי לשון סביב תגלית זו. כאן נכנס סדן, כדרכו, למ ראיות סבוכה ונפתלת בדבר הסיבות שבגללן המיר קנלסקי את הגיבורים הענקים של שבט באיראן לגיבורי שבט דן, שבטו של שמשון הגיבור (שדמותו ומ פעליה היוו תשתית מתשתיות שירתו של ביאליק). מעניין לבדוק, אמר לי דב סדן באחת משיחותינו, האם השפיע עיצוב הגיבורים הענקים מן האפוס המזרחי, בעיבודו-תרגומו של זו'קובסקי הרוסי, על עיצוב דמויות הענקים המורדים מן הפואמה המפורסמת 'מתי מדבר'. לא אחת נהג לרמוז לתלמידיו ולתלמידי-תלמידיו רמזים, שהם בבחינת "ואידך זיל גמור".


ובדידי הווה עובדא: כשהתחלתי לפנישרים שנה את עיסוקי בחקר ביאליק, גמלה בלבי ההחלטה וב מחקר על העשור הראשון ביצירתו, שהוא עשור פורמטיבי וחשוב, אך דל מבחינת ההישגים האמנותיים. פסגתו של עשור זה היא, כידוע, הפואמה רחבת-היריעה 'המתמיד', שעליה עמל המשורר במרוצת כל העשור, וגם לאחר שנתפרסמה ב'השילוח', המשיך לשכללה וללטשה לקראת הדפסתה בספר שיריו הראשון. נתגלגל אז לידי מאמרו המפתיע של דב סדן "שני לולים עליונים בסולם התורה", שנכלל בגרסה מורחבת בעמ' 369-386 של הספר שלפנינו. מאמר זה מלמד כיצד "קלקלו" עורכיו של ביאליק את שיריו מתוך רצון לתקנם, ומדוע עדיף הנוסח הביאליקאי על נוסחם של המלומדים. לפתע נתגלה לי באחת עד היכן מגעת בקיאותו ויכולתו של חוקר אמת, שאינו הולך בדרך הכבושה והבטוחה, אלא בוחן את הדברים מבראשית, ובכל הכלים העומדים לרשותו. דב סדן הגיע כאן למסקנה, כי המשורר שאמר תחילה "שני לולים עליונים", ידע מה שאמר: "הוא נשען, גם מדעת גם מתחושה, אל מסורת הטייטש, הרואה מדרגות ספיראליות - - כל אלה וכאלה חברו לו למשורר, שכנס את נהר המסורת על יובליו בשלוש מלים: שני לולים עליונים אולם משנחלפו ה'לולים' ב'שלבים', נטרד הכול". לא זו בלבד שעורכיו של ביאליק לא הצטיינו באותו חוש לשוני גאוני, שבו נתברך המשורר, אלא שפגמו גם במצלול נדיר ביופיו, שאליו מצטרפת גם המלה "עילוי", וכל זה אבד לחלוטין עם שינוי תיבת "לולים" ל"שלבים".


מוקסמת מן האינטואיציות הנכוחות של סדן בלשונו של ביאליק (שנוסחו אמנם בסגנון נפתל, שגרף בדרך-הילוכו את כל ספרות ההשכלה למרכזיה, משלמה פפנהיים בצפון ועד הלל די-לא-טורי בדרום, לרבות יצחק אדוארד סלקינסון, שאיחד ביצירתו מזרח ומערב), פניתי אל המורה הדגול בשאלה: איזוהי הדרך הטובה ביותר לבדוק את דרכו של ביאליק הצעיר בהיתוך פסוקי המקרא והפם למטבעות חדשות ונוצצות, "עוברות לסופר". דב סדן עודדני לבדוק את הפואמה 'המתמיד' צירוף אחר צירוף, בסיוע מילונים וקונקורדנציות. המסקנות האמיתיות תתבררנה, כך גרס, רק מתוך בדיקה שיטתית וחסרת-פניות של יצירה רבת-חשיבות ורחבת-יריעה כיצירתו הגדולה ביותר של ביאליק בעשור הראשון ליצירתו.


עשיתי כדבריו. הבדיקה ארכה חודשים אחדים, שבסיומם נתבררו לי מספר כללים על לשונה של הפואמה (ואף על לשונו של ביאליק בכללה), שרק מתוקף הבדיקה המדוקדקת ניתן לנסחם ככללים. כך, למשל, נתברר לי שביאליק הרבה להשתמש בצירופים מ"תורת כוהנים" - מדיני קרבנות ומתיאורי המשכן - כדי לבטא באמצעותם אמירה מודרנית על קרבנו האישי של המתמיד בעת החדשה. בדרך זו "פירק" צירופים כבולים, שנשתחקו עד דק, והפיח בהם רוח חדשה. כך נתברר לי במקביל, שביאליק נטל צירופים ממקור פחות ונקלה (ה"בהרת" היאם עור, נגע מנגעי הצרעת, "מקור דמיה" הוא צירוף שנלקח מתוך דיני טהרה ונידה ונסך בהם קדושה ויקר: הבהרת הו בשיר ם אור המתגלה על ארון הקודש, "מקור דמיה" של הישיבה הופך למקור חוסנה ואונה של האומה. הכללים נתנסחו בדיסרטציה "שירי ביאליק הראשונים" (1980 ובמאמרי "תבניות של לשון אלוסיבית ביצירת ביאליק" שפורסם אז ב'מאזנים'.


דב סדן בדק את הממצאים, והבעה של שביעות רצון נסתמנה על פניו. "עכשיו, לכי גם אצל סטפן אולמן", יעץ לי סדן, ואני בבורותי חשבתי אז כי הוא מפנה אותי אל אחד המלומדים, מיוצאי גרמניה, המתגוררים בבית-הכרם או ברחביה. בספרו של הבלשן השבדי "מבוא למדע המשמעות" מצאתי ניסוח בהיר של תהליכי הלשון והמעתקים הסימנטיים המסתמנים בלשונו של ביאליק. כך, למשל, בפרק PEJORATIVE ¦ AMELIORATIVE DEVELOPMENTS מנוסחים אותם תהליכים עצמם, ששימשו את ביאליק לצורך קביעת הסימולטניות של חיוב ושלילה, סגידה וזלזול, אשליה וראייה מפוכחת. אולם, כדרכו, עשה ביאליק נפלאות גם בתהליכים מוכרים ובדוקים, המסתמנים בספרות שבכל הזמנים ובכל אתר ואתר.


בדיעבד התברר לי כי דב סדן, למרות שחקרי הלשון שלו מנוסחים כסיפורי תגלית ולא כמחקר בלשני המנומר בכל מראי-המקום, ולמרות שכולם חצובים ממקורות היהדות ואינם מתהדרים במחקרי המערב, הוא ידע גם ידע את החשובים שבמחקרים העדכניים, אף כי לא נהג להפגין ידע זה ברבים. לימים, חזרתי אליו עם תוצאות הבדיקה. רבים דיברו על האמביוולנטיות של ביאליק, אך בדיקת הטקסט העלתה, כי השניות ניכרת ביצירתו על כל צעד ושעל, למן הפרוזודיה ועד לאידיאולוגיה. במיוחד ניכרת שניות זו בדרך שבה התיך את פסוקי המקרא. כל צירוף וצירוף הצביע על התרוצצות בין קטבים מנוגדים, תוך הפעלת תהליך של "דיאוטומטיזציה" - ניתוק המקראות ממשמעותן הכבולה.


"עכשיו, עליך לכתוב את הדברים שוב, להסיר את כל האפראט הגדול, ששימש פיגום בלבד", יעץ לי דב סדן, "ודבריך יהוו תרומה חשובה לחקר שירת ביאליק". לא הזדרזתי לעשות כעצתו של סדן, וחבל שלא שמעתי בקולו. לימים, עשה זאת במקומי מבקר זריז-עט אחד, שנטל את כל המחקר הלשוני הזה, על כרעיו וקרביו, כולל הדוגמאות, וסיכמו בתנופה מרשימה בסגנונו המבריק. אצה לו הדרך, ולא התיישב כחוקר-אמת למצוא ולו דוגמה אחת מקורית, שכולה שלו, ושאינה שאולה מזולתו. דב סדן לעולם לא היה עושה כן. מן הנותנים היה ולא מן המקבלים, ואת שפעו הוא ממשיך להשפיע באמצעות עשרות ספריו, שבכל פסקה שבהם ניתן למצוא חומר שעשוי להוות בסיס למחקרים ולדיסרטציות.


חקרי הלשון של דב סדן, המכונסים בספר "חיים נחמן ביאליק דרכו בלשונו ובלשונותיה" אינם מן המחקרים, שהקורא יכול לרוץ בהם. הם תובעים עיכוב שהוי ופרטני, חוליה אחר חוליה, ועל כן הם מתגלים במיטבם כשנזקקים להםנא דמסייע, לצרכים קונקרטיים. לא מכבר נזקקתי למאמרו של דב סדן "כחומט בתוך קשקשותיו" ('לשוננו לעם', מחזור לג, קונטרס ג, כשלו תשמ"ב לביסוס טיעון באחד ממחקריי. ניתן היה לי להיווכח מחדש בגדולתו של סדן, שאינו מותיר חלל בלתי-פתור, ומגיע עד קצות השירה העברית ועד קצווי ארץ כדי לגייס ראיה נוספת למחקריו. לא רבים מבין ממשיכיו, מהם תלמידים מובהקים של סדן, יכולים להתברך במידותיו כחוקר: עמקות בלתי-מצויה, ארודיציה לאין-קץ, יושר חסר-פשרות, אהבת האדם וחכמה אמיתית וצרופה.


יש לקוות שיעלה בידה של הוצאת "הקיבוץ המאוחד" להשלים את המפעל המונומנטלי של איסוף כל נפוצות חקר ביאליק של פרופ' דב סדן, הגדול והמקורי שבחוקרי ביאליק, שהשכיל לשלב בכל פועלו את העיסוק בקטנות, בפרטי הפרטים, ואת ההכללה הפנוראמית הרחבה ביותר, ועל יסוד הפרטים המיקרוסקופיים העמיד תמונה כוללת ומלאה. בדברי זיכרון על דב סדן, כינה אותו משה שמיר בשם "מגדלור לעומק", ועמוס עוז תיאר את משנתו של סדן כמבוך של מחילות תת-קרקעיות הנקשרות ביניהן בקשרים סמויים מן העין. אכן, שני הסופרים היטיבו ללכוד בדבריהם את עיקרה של תורת סדן, הניכרת במעמקיה, ושיעורה הוא כמכפלת ממדיה הנגלים ומעמקיה הסמויים. על כן יכולים החוקרים בהווה ובעתיד למצוא בספריו מאגר אין-סופי של ידיעות ורעיונות, שיש בהם כדי להפרות את חקר הספרות העברית בדורות הבאים.