דב סדן חושף אבני ח"ן
עודכן ב: אוק 8
דב סדן /'חיים נחמן ביאליק - דרכו בלשונו ובלשונותיה' / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989
פורסם: לשון ועברית: כתב עת לעניני לשון, שפות והלשון העברית, 1991
לכאורה, החל דב סדן את אחרון ספריו - "חיים נחמן ביאליק ודרכו בלשונו ולשונותיה" - בדיגרסיה אישית, שאינה ממין העניין: בווידוי הנוגע לזיקתו אל ביאליק, ולא בקביעות ובהכללות "אקס קתדרה" על דרכו של ביאליק ביצירת לשון עברית "סינתיטית" או ביצירת שעשועי-לשון מפתיעים או בהיתוך לשון המקורות. להלכה, אין לפנינו בפתח הספר אלא מארג של זיכרונות, המעלים פרטים אקראיים מנבכי העבר: מתי שמע הנער את שמו של המשורר לראשונה, וכיצד נזדמן בעלומיו למחיצת המשורר בזכות ידידו, בן מלמדו של ביאליק ב"חדר". בדיעבד, מתברר לו לקורא, כי דב סדן - גדול חוקרי ביאליק - הוא מאותם חוקרים, המאמינים בצורך בקרבה אישית בין החוקר לבין מושאי מחקרו, וכי למעשה כל פועלו הוא פרי קרבה אישית כזו, מבלי שזו תפגע אף כמלוא הנימה באובייקטיביות של המחקר ובמהימנות פרותיו. לפנינו מחקר אקלקטי בן שנים רבות, שלא כפה עצמו על החוקר הר כגגית, אלא בקע ועלה מתוקף משו האינהרנטית של דב סדן החוקר-היוצר אל יצירת ביאליק, מזה, ואל ענייני לשון סינכרוניים ודיאכרוניים, מזה.
אף אני אפתח רשימה זו על דבר ספרו האחרון של סדן ין וידוי אישי, הנוגע לזיקתי שלי לביאליק ולסדן: פרופ' דב סדן, שאת שיעורי הראשון באוניברסיטה שמעתי מפיו, היה עבורי - כמו עבור רבים מבין תלמידיו - אישיות מעוררת ומדרבנת, שקבעה לא במעט את דרכם לעתיד לבוא. תלמידיו חשו בעליל כי הם ניצבים מול אנציקלופדיה חיה, שכדאי להתאמץ ולהבין את הגלום בין דפיה, וזאת חרף האמירה השיבוצית, הנפתלת כערבסקה סבוכה, שלעתים אין הקורא או המאזין יכול לעמוד על כל סתרי כיווניה וכוונותיה. לא אחת השאיר את תלמידיו פעורי פה אל מול "מכיתת השביבים", שניתכה עליהם כגשמי ברכה, מבלי שידעו - כמתחילים המגששים עדיין את דרכם בערפל - לאספם ולבנות מהם את הפסיפס השלם. ממרחק השנים, מצטרפים לפניהם במאוחר כל "אבני השפה", "אבני המפתן", "אבני הגדר", "אבני הבוחן", "אבני הגבול", "אבני הבדק" ו"אבני הזיכרון" הללו למבנה מרהיב בגודלו וביופיו.
עברו שנים, שבמרוצתן הוסיף דב סדן ללוותני מפעם לפעם באיגרותיו הארוכות, שמבין שיטיהן נרמזו דברי עצה ועידוד. לא אחת חקרני מתי יראה אור מחקרי על ביאליק, ואני האמנתי שטרם כשרה השעה. כשגמלה בי ההחלטה לכנס בספר כמה מדבריי על ביאליק, שהיה במשך שנים, ועודנו כיום, תחום מחקרי העיקרי, הח