דברים שרואים משם אין רואים מכאן
עודכן: 23 ביולי
הלל ויס / עלילה (ספרות הכיליון הישראלית)
ספרית בית-אל, 1992
פורסם: מאזנים / 2 ס"ז דצמבר 1992
( קובץ זה ניתן לקריאה והדפסה,
אך אינו מכיל טקסט בר-חיפוש )
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
דברים שרואים משם אין רואים מכאן
הלל ויס, עלילה (ספרות הכיליון הישראלית), ספרית בית-אל, 1992, 172 עמ'.
כותרת ספרו החדש של הלל ויס - 'עלילה' - הוא שם רב-משמעי, שקיצורו אינו מעיד ממבט ראשון על מורכבותו ועל העוקץ הטמון בו: לכאורה, לפנינו שם פשוט ותמים, העוסק בעלילה הספרותית (PLOT) וכן בעלילותיה (DEEDS) של המציאות החוץ-ספרותית, שאותן משקפת העלילה הספרותית שיקוף ישיר או עקיף, מימטי או א-מימטי. לאמתו של דבר, הלל ויס יוצא בספרו החדש בקובלנה קשה ומרה כנגד הסיפורת העברית בת-זמננו על שהיא מעלילה על מציאות ימינו עלילת-שווא, ומשקפת את מפעל התחייה הלאומי באספקלריה עקומה ומעוותת. השאלה הגדולה העולה למקרא הספר היא: האם אותם סופרים, שספריהם נדונים בספר 'עלילה', לא יבואו באותה טענה עצמה דהיינו, שספרו של הלל ויס בא עליהם בעלילות-דברים, ומעלה כנגדם תואנות שווא.
לחיזוק טענתו בדבר התמכרותה המוחלטת של הסיפורת העברית בת-זמננו לעלילת הכיליון והייאוש, סוקר המחבר את כתביהם הבלטריסטיים והפובליציסטיים של ראשי המדברים בסיפורת העברית בת-ימינו, ומגיע למסקנה המייאשת, שהבחירה בשלילת סימני הזהות היהודית-ישראלית-ציונית היא סם החיים של היצירה כיום. בחירה זו מהווה, לדבריו, ביטוי לפחד מהתמודדות עם היהדות ועם התחייה הלאומית. הלל ויס אינו מתיימר לגלות בכתיבתו אובייקטיביות חסרת-פניות: הוא מופיע בגלוי ובמוצהר כאיש פוליטי, בעל דעות מגובשות ומוצקות, שאינן עולות בקנה אחד עם דעותיהם של רוב הסופרים, המשמיעים כיום את קולם. אף על פי כן, הוא מצהיר בפתח הספר כי לא היותן של היצירות "ימניות" או "שמאלניות" הוא שמעניק להן בעיניו את ערכן הספרותי, כי אם אך ורק עצמת ההתמודדות עם הגודל היהודי לתהפוכותיו.
לכאורה, הצדק עם הלל ויס: כל המצוי בסיפורת של העשורים האחרונים יודע אל נכון ש"תמונת המצב", העולה ממנה, אינה מעודדת כלל וכלל. גם אם אינך מקבל את תיאוריו של המבקר על הסיפורת הדקאדנטית, הפונה "בעיקר לשכבת השמאל האינטלקטואלי, הקרובה לסלון", די להתבונן בגיבורי ספרותנו ובעלילותיה כדי להבין שיש בהם משום השלכה (פרוייקציה של חרדת התרפטות וכיליון, כבחלום בלהות מתמשך. בעשור האחרון, מלאה הסיפורת בגיבורים מזדקנים, גימלאים ואלמנים, ובשנה-שנתיים האחרונות - הפכה הסיפורת העברית לסיפורת "גריאטרית" ממש ואין זה רק משום שהסופרים המרכזיים החלו לחוש את את סימני הגיל המתקדם, או להכיר טעמו של "צער גידול הורים". התימה הספרותית היא, בין השאר, גם מטאפורה מורחבת של המציאות, ועל כן מלאה הספרות ב"דור התחייה" דמויות של ילדים ונערים, הסיפורת של "דור המאבק לעצמאות" בדמויות של נערים ועלמים, והסיפורת של ימינו בקשישים ובישישים. התפוררותן של מערכות-ערכים, שעמדו בתשתית החברה הישראלית ב"תור הזהב" שלה, נותנת את אותותיה בספרות, בתמונות שונות של התפוררות ושל כיליון.
ואולם, גם אם "תמונת המצב", שמאבחן הלל ויס, היא נכונה בעיקרה, הדיאגנוזות והפרוגנוזות שהוא בונה על סמך תמונה זו אינן דקות ומדויקות. ראשית, את הטרוניות שהוא מעלה כנגד רומאנים בני-זמננו ניתן להפנות בנקל גם כנגד הסיפורת הארצישראלית, שקדמה לדור המאבק לעצמאות - מברנר ועד הזז. הסיפורת ההולכת ונכתבת במקומותינו - מס' יזהר ועד יהושע קנז - לא "המציאו" את תימת הכיליון: גם קודמיהם מעולם לא ליוו את מפעל התחייה הלאומי בשירי הלל ובאפותיאוזה נלהבת. אף על פי כן, לא האשימו אותם בני-דורם בעמדה לא-ציונית ולא ראו בהם "סוכני המופתי" (במקביל ל"סוכני אש"ף" של ימינו אנו).
שנית, כבר העלה עמוס עוז את הטענה, שהספרות נוח לה בצד הצל של המציאות, ולא "באור התכלת העזה" שלה. אילוב שיקספיר, טען ע' עוז, על התרחבות הצי ועל שכלול דרכי התחבורה באנגליה האליזבתנית, איש לא היה קורא כיום את יצירותיו אך הוא כתב על חולי ועל שיגעון ועל שאר תופעות שהן איומות ונוראות במציאות, אך האמנות מחוללת בהן פלאים, והופכת אותם כבמטה-קסם למקור ללקח ולהנאה. באמנות כבחלום ובחלום-הסיוטים חלים אפוא חוקים אחרים מבמציאות, והפרשן נזקק לכלים אחרים מאלה הדרושים לפרשן מדיני, גם בבואו לנתח מאמר פוליטי בו סופר מרכזי.
ומעל לכול, המאה העשרים היא מאה ששיכלה את גיבוריה. האמנות המודרנית, שהגיע לשיא הישגיה בתקופה שבין מלחמות העולם, המירה את האישיות הדגולה באנטי-גיבור, ולכל היותר היא מעריצה את ה"סלבריטאים". רוב הציבור אינו יודע כיום את שמו של האדם הראשון שדרך על הירח, או את שמם של פורצי הדרך הגדולים ברפואה בת-זמננו (להבדיל משמותיהם של שדרי-טלוויזיה, כוכבניות, נשות-חברה, זמרי פופ וכיוצא באלה "סלבריטאים", ששמם נישא בפי כול). המלחמות האחרונות, אצלנו ובעולם, לא הולידו גיבורים עטורי-תהילה, כי אם ספקנות צינית, או גרוע מזה - ועדות חקירה. רוח התקופה מכתיבה יחס אירוני כלפי כל תופעה "גדולה" ו"דגולה", ומה שנחשב בדורות עברו לגבורה, היום נבחן תחת זכוכית-המגדלת של הפסיכיאטר, ומקבל שם את שמו של תסביך כזה או אחר.
בתוך אווירה כזו, אין לבוא בתביעות דווקא אל הספרות, ולדרוש ממנה שתחרוג מכל המסגרות, ותשנה סדרי עולם. ומעניין להיווכח, שאפילו השנים האחרונות, שנים של התעוררות לאומית גדולה בעולם, שהחיו את המושג ההיסטורי "אביב העמים", לא הולידו גיבורים לאומיים ואישים נערצים. אפשר שבתקופתנו, שבה כל מנהיג חושף עצמו בכלי-התקשורת, על כל קמטיו ופגמי הדיקציה שלו, אכן רק זמר צעיר, לבוש ומאובזר, מוקף פעלולי תאורה מרשימים וליווי מוסיקאלי רועם, מסוגל לעורר את התרגשותם של אלפים ורבבות. ומה נלין על הספרות, ש"גיבוריה" עלובי-נפש ו"עלילותיה" מרמזות על מציאות ההולכת לבית עולמה?
*
בעת קריאת הספר 'עלילה', עלו בזיכרוני דבריו הבלתי-מתיישנים של ביאליק, במסתו 'השניות בישראל' (דברים שבעל-פה, כרך ב, עמ' לט-מה). לפיהם, מאז ומתמיד שרויים היינו במצב של דיכוטומיה בין אותו חלק בעם, היונק משורשיו והמאמין באמונה שלמה בהיותנו עם סגולה, "עם לבדו ישכון ובגויים לא יתחשב", לבין אותו חלק, הנוהה אחר הקוסמופוליטיות, ומבקש להיות ככל העמים. דיכוטומיה זו מקורה, לדברי ביאליק, עוד בהתפלגות הקדומה שבין יושבי-הקבע ורועי-הצאן הנוודים בשחר ימי האומה. הלל ויס שייך, בלחי ספק, לאלה המאמינים כי נפלינו לטובה מכל העמים, וכי המדברים "בזכות הנורמליות" חוששים מפני ההתמודדות עם האמת, מבלי להכיר, כביאליק בשעתו, במציאותן של כמה אמתות מקבילות, שהאוחזים בהן בטוחים בצדקתם, אף בטוחים בטעותם הפטאלית של יריביהם לדעה. ייתכן שאישים כדוגמת אחד-העם וביאליק, שבאו לאומה לאחר מלחמות מרות בין פלגים ומפלגות, מלחמות שדלדלוה והחלישוה והרבו בתוכה מעשי-מלשינות ועריקה משורותיה, הבינו בחוש שראוי להבין את האמת החבויה בעמדתו של הפלג ה"יריב", ולא לנסות להילחם בו בקיצוניות, שתוליד מן הסתם קיצוניות שכנגד. הניסיון להבין את האמת של הפלג ה"יריב" הוא אחד מעקרונות היסוד של הרומאן 'מר מאני', ודווקא ספר זה מוצג בספרו של הלל וייס כנציג טיפוסי של אותם ספרים, המייצגים "את היודופוביה, השנאה כלפי היהדות והפחד מיהדות ומיהודים של בשר ודם".
הלל ויס, מן המקוריים ופורצי-הדרך בחקר סוגית הזהות בסיפורת הישראלית, העמיד בעבר כמה וכמה אבחנות, שנשזרו ונטמעו זה מכבר בדבריהם של מבקרים אחרים, העוסקים בסוגיה זו. ספרו החדש 'עלילה' הוא קיצוני ומחודד מקודמו - 'דיוקן הלוחם' (1975 - אך אינו מעמיד קטגוריות ברורות ומובחנות, שישמשו בעתיד את המחקר והביקורת, אם מתוך הסכמה, אם מתוך התנגדות וקטרוג. עם זאת, ראוי שאת הספר 'עלילה' יקראו בתשומת-לב רבה, ולא מתוך פסילה מראש, כל אותם סופרים, העוסקים - בגלוי או בסמוי - בסוגית הזהות היהודית-ישראלית (ומי אינו עוסק בכך, במישרין או בעקיפין?), כדי שיבינו שיש עוד אמתות, לבד מאלה המקובלות בבתי-הקפה התל-אביביים והירושלמיים, וכי "דברים שרואים משם אין רואים מכאן".