גבהים ושאול

ש. שפרה / רחוב החול, (סיפורים) /הוצאת הקיבוץ המאוחד

ידיעות אחרונות / ספרי חמד, תל-אביב: 1994

פורסם: ידיעות אחרונות 04/03/1994


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

לא נופיו של הסיפור העגנוני 'גבעת החול' ולא אלה של 'חולות הזהב' מסיפורי תמוז, אך גם בסיפורי 'רחוב החול' של ש. שפרה משוקעים נופי ארץ-ישראל של ימי ה"יישוב", על הצמחייה האופיינית להם, זו שנעלמה זה מכבר מחצרות הבתים (פרחי שעונית, עלי חלמית וסרפד, עצי תאנה וחושחש), ועל שלל הגוונים ופרטי-ההווי השכוחים, הקמים כאן לרגע-קט לתחייה תחת חרט-אמן. ואולם, העלאתם של זכרי-מציאות מתהום הנשייה לא נועדה בסיפורים אלה כדי שיתרפק הקורא על העבר בגעגועים, ולא כדי שיתבשם ממראות, ניחוחות וטעמים נעלמים כמאותה עוגת-מאדלין, הצפה ועולה בזכרונו של מארסל פרוסט, המחפש את עקבות הזמן האבוד. שברי-העבר עולים כאן, כמדומה, כדי שיתחקה הקורא באמצעותם של מראות ואירועי ילדות רחוקים על שורשי הבעיות והכאבים של הקיום האנושי, בכלל, ושל קיומנו במקום הקשה והאכזרי הזה, בפרט.


הסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הקובץ, והוא הנותן לו את טעמו המיוחד, נראה ממבט ראשון כנובלה לירית, יפה להפליא, המתרחשת בשכונה, צפונית-מזרחית לתל-אביב (העיר הגדולה אינה נזכרת בסיפור, כאילו רחוב החול הפרובינציאלי הוא טבורו של עולם), בסביבות הכפר הערבי ג'ממסין, כלומר בסמוך לערוצי הוואדיות ולפרדסים שהשתרעו פעם בין נחלת-גנים לעין-גנים.


הנובלה כתובה בטכניקה של דיבור משולב (בכל פעם משתקפים הדברים דרך תודעתה של דמות אחרת, על סגנונה ואורח מחשבתה האינדיווידואלי). לפרקים, משקפת כאן המספרת את נקודת-התצפית והשקפת-העולם של אנשי צפת האדוקים, הרואים באשת נהג המתהדרת בפרווה, אשת נאפופים ששרכה דרכיה, ופעם היא חודרת לתודעתה של אשה יקית עזת-יצר, שצחוקה הרם נשמע למרחוק בבתי שכניה - אשה שמעולם לא הצליחה ללמוד עברית ושחלקה את יצועה עם יותר מגבר אחד.


עיקרו של 'רחוב החול' בנסיונה המאוחר של הדוברת, שימי ילדותה ונעוריה עברו עליה ברחוב החול שבשכונה, לאתר ולשחזר את פרטי חייו של נער מבני השכנים, שהתרסק עם מטוסו בשנותיה הראשונות של המדינה. הדרך שבה היא חוזרת באובססיביות של השבעה על פרטים ונתונים, מלמדת על רצונה להעלות את התמונה מן השאול בדרך האינבוקציה, כמתוך שכנוע עצמי שאכן היו הדברים מעולם, ולא קיבלו מיני עיוותים וסילופים שהזמן החולף גרמם. ללא הרף, היא מבטאת את חששה שמא אין היא זוכרת את העובדות לאשורן, ומבקשת להם אישוש ובים - בתיק שירות ישן, בכרכי עיתונות מצהיבים. ללא הרף, היא מעמתת גירסאות שונות, מנסה למלא פערים של מידע ולאמת את הידוע לה מפי השמועה (שהרי במקום כה פרובינציאלי, שבו יודעים הכול על כולם, עולה הרכילות כפורחת ובאמצעות הזיכרון האישי, ההולך ומתעמעם.


מתוך שהסיפור מעלה את הדברים באמצעות תודעתה של המספרת, הנזכרת בימי ילדותה, לא אחת הם נקלטים דרך תודעתה התמימה והסלקטיבית של ילדה, השומעת קטעי-שיח של המבוגרים, מעניקה לעניינים טריוויאליים משמעות הרת-עולם, ואילו לאירועי האקטואליה הגורליים (הוויכוחים על חלוקת הארץ או קרבות על עלמיין, למשל משמעות משנית, שבשולי הדברים. תרבות המערב, שאותה מייצגת כאן משפחה יקית רבת סודות אפלים, ותרבות המזרח, המעניקה לדברים ממדים מוגזמים, כבמחזות מדבריים של פטאמורגנה, נפגשים ברחוב החול הקיצי, השטוף באור שמש מסמא, ויוצרים סינתיזה ייחודית.


*

סיפוריה של ש. שפרה נשזרים ומשתלבים בערוצים אחדים, החוצים את הספרות העברית בת הדורות האחרונים: מצד אחד, מצויים בה עדיין פרטי-הווי וטיפוסים "גלותיים", הלקוחים כאילו מתוך הסיפורת של שלום-עליכם ומנדלי מו"ס. מצד שני, נשזר בסיפוריה קו ההולך ונמשך מסיפורי-ילדות עבריים, סיפורי הכפר והפרבר, שראשיתם ב'מאחורי הגדר' וב'ספיח' הביאליקאיים, סיפורים שחרתו אותות על סיפורי-ילדות, המתרחשים על רקע נופי-ניכר (כגון סיפורי 'רחוב הטומוז'נה' של אורפז), ול סיפורי-ילדות שנופיהם ארץ-ישראליים, משל חנוך ברטוב וס' יזהר. מצד אחר, היא נקשרת לסיפורי המושבה והשכונה של סופרי 'הארץ' ו'קשת' (בנימין תמוז, נסים אלוני, יעקב שבתאי, יהושע קנז, רות אלמוג ואחרים).


על רקע דמיון-מה לקודמיה ולבני-דורה, בולט גם השוני והייחוד: למרות שבריאיון עיתונאי טענה הסופרת כי "המקום" הוא, כמדומה, הגיבור האמיתי של סיפוריה, נראה לי שכל מי שיראה בהם סיפורי הווי, יטעה בהבנתם. סיפורים אלה חדורים רמיזות למיתוס הקדום, המבאר לאדם הקמאי את האטיולוגיה ה"בלתי מדעית" של התופעות החידתיות: את מחזוריות הצמיחה והקמילה, את הירידה אל השאול והנסיקה לגובהי שמים. לא במקרה נזכרים הצינורות החלולים, המונחים בוואדי לניקוז מימיו, מתחת לאדמת ה"שלאל", והמתפוצצים באוויר ושבריהם נפוצים לכל עבר, בנשימה אחת עם נפילתו של דיקי הנער, המעופף בשמים לקראת מותו. השאול עולה כאן אל הגבהים, ואילו הגבהים נופלים אל השאול. הבן הצעיר מת ושברי מטוסו מתנפצים לרסיסים, ואילו הבן שעלה מן השאול (מברלין ההיטלראית), נושא אשה בארץ, מוליד בנים וממשיך את זרם החיים. פראדוקסים כאלה ואחרים מבריחים את סיפוריה של ש. שפרה כבריח, ומעניקים להם משמעות שמעבר לסיפור ההווי והאווירה.


הסיפור 'רחוב החול' הוא, כאמור, הארוך והחשוב מבין סיפורי הקובץ, אך ששת סיפוריו יוצריםין רצף סיפורי, גם אם מקוטע, מפורר ופרום. דמויות ומוטיבים, המצויים ב'גבעת החול' חוזרים גם בסיפורים אחרים של הקובץ: האח בעל השם הנדיר "יכוניה", סבתא חנה ה"גנרלית", התנים המייללים בגיאיות והבתים הנבנים על החול ומכסים את הצמחייה וגורמים לעקירתם ולדלדולם של הפרדסים. בתוך כך, עולה גם מסר סמוי: אנו, שהתיישבנו במרחב השמי, עוקרים מחצר הבית עץ-תאנה בן אלף שנה, ויוצקים "שמלת בטון ומלט" על רחוב החול, ואילו הערביים בני-המקום קשורים לאדמה בטבורם, כאדם עץ השדה.


המשוררת ש. שפרה מזוהה לעתים עם הספרות ה"ילידית", המרבה בסממני מקום, ולעתים עם קבוצת "הכנענים", שמרדה בהשקפה היהודית הגלותית הא-טריטוריאלית וחיפשה את שורשי העבר האותנטיים. כיום, ש. שפרה היא מן המעטים, שהמרחב השמי, על המציאות החוץ-ספרותית והפנים-ספרותית שלו, ממשיך להצית את דמיונה היוצר ולפעם ביצירתה כאש תמיד. העולם הכנעני, על הקיץ האינסופי שלו, על אליליו ואורחות-חייו, לא זו בלבד שהוא מאכלס את שיריה ( למשל, את קובץ שיריה מ-1987 'חצבים נרות נשמה', המכיל שירים מהשנים 1973-1985), אלא שהוא חבוי גם בין שיטי הסיפורים שלפנינו.


כשם שצירופים מקראיים פיוטיים כגון "כי עלה מות בחלונינו", "רוכב בערבות" ו"כנפי רוח" מרמזים לתשתית מיתולוגית קדומה, כך גם בסיפור שלפנינו משולבים צירופים כאלה ואחרים בתוך קטעים דמויי-מציאות, ומקנים לריאליה משמעות מעובה, חדורת אימה מפני החושך, מפני הבלתי-נודע ומפני הלא-מודע. מיתוס ומציאות מתערבים כאן ליישות אחת, ריאליסטית וסוריאליסטית כאחת, ואין הקורא יודע אם תודעתה של ילדה תמימה היא זו היוצרת את העולם המכושף והמפחיד הזה, שבו נושמת המשאבה ונושפת כמו תאו אגדי, או שמא המציאות ה"פשוטה" היא גלגול-נשמות מודרני של יצורי-קדם מיתולוגיים, העולים מן השאול או מנבכי התודעה, וכן גלגולם של ריטואלים שבטיים פרימיטיביים, ששינו אולי את עורם אך לא את מהותם.


הרובד המיתולוגי הסמוי הזה מעלה את סיפורי הקובץ אל מעבר לחולף והלוקאלי, ומעניק לרחוב החול, על יושביו הקרתניים, אופי אוניברסלי ועל-זמני. מתברר, שדווקא ספרות "פרובינציאלית", שאינה מתיימרת לחבוק זרועות עולם, ומצהירה דווקא על רצונה להעמיד במרכז את "המקום", חושפת, באופן פראדוקסלי, אמיתות כלל-אנושיות, שכוחן יפה בכל זמן ובכל אתר.