ב"תער נוצצת" וב"משקפיים שחורות"
סטיות מן הלשון התקנית בשירת אלתרמן
היא אינה שומעת כלום (דורמן, 92 שורה אחרונה)
אברהם שלונסקי – אבי האסכולה שאליה השתייכו משוררים מודרניסטיים כדוגמת אלכסנדר פן, נתן אלתרמן, לאה גולדברג ועוד – חיבב מילים נדירות ונאולוגיזמים, אף הִרבּה בשעשועי לשון שנועדו ליודעי ח"ן.1אלתרמן, לעומת זאת, בחר בדרך-כלל להשתמש בשיריו במילים פשוטות ומובָנות לכול, שפשטותן אינה מצביעה בהכרח על פשטות הרעיון הגלום בהן.2ואף-על-פי שבחר במילים פשוטות ומובָנות ולא הפגין "פירוטכניקה" ו"לוליינות מילולית" אלא לעִתים רחוקות, הוא לא התנזר מהן לחלוטין. בשירתו המוקדמת – ב"רגעים" ובפזמוני "המטאטא" – ניתן לזהות לא אחת אותם מופעי-ראווה אקרובטיים שאִפיינו את שלונסקי ואת חבריו לאסכולה, וכך גם בשירי כוכבים בחוץ(במיוחד בשירים על מופעי הקרקס, השוּק, מופעי הרחוב, המִצעדים ושאר גילוייה של תרבות ההמונים).3
במקביל לאותם שירים שחזיתם פשוטה וצלולה למראה, חיבר אלתרמן גם שירים "קשים", חידתיים ועמומים, מכוסי "אובך" וערפל, שקולמוסים רבים נשברו בניסיון לפענחם. במאמרו המוקדם "על הבלתי מובן בשירה" העלה המשורר הצעיר את הפָּרָדוקס שלפיו דווקא השירה המעורפלת היא היא השירה המאפשרת לסופר ולקוראיו להתבונן במציאוּת דרך "זכוכית מפוייחת" ולהגיע לאמִתות שנסתרו מן העין.4ידענותו ב"ארון הספרים העברי" אפשרה לו, כפי שראינו בפרק המבוא, להגיע למקומות נדירים ודקים, שחבריו ל"אסכולת שלונסקי" לא הכירו.
לאור רגישותו של אלתרמן לענייני הלשון בכלל ולענייני הלשון העברית בפרט, ובהתחשב ברקע הלמדני העשיר שלו בעברית, מִבּית ומחוץ, מפתיע לגלות שביצירתו לסוגיהָ מצויות שגיאות לא מעטות, רבות בהרבה מן המצוי אצל משוררים אחרים משיעור קומתו. ואולם, מן הראוי לסייג קביעה זאת ולומר מראש שלא תמיד ברור אם לפנינו שגיאה שנעשתה בהֶסַּח-הדעת מתוך רשלנות או חוסר ידע. לפעמים דומה שמדובר בטעות שנעשתה ביודעין ובמכוּון לצורך השגת אפקטים אמנותיים מגוּונים: לשם סימולציה של לשון הדיבור, לשם יצירת אווירה פסידו-עממית, או לצורכי המשקל והחריזה. גם ייתכן שחלק מהמילים שהן כיום בבחינת "שגיאה" לא נחשבו שגיאה בעת היכתבן.
בשירת ביאליק, למשל, לא קל למצוא שגיאות לשון, ואותן שגיאות מעטות המצויות בה מקורן ככל הנראה ב"חֵרות הפַּיִט" (licencia poética) שנטל המשורר לעצמו ביודעין לצרכים ייחודיים, כגון לשם שחזור סגנון דיבורו של אדם פשוט, בור ועם הארץ, במונולוגים הדרמטיים שנתחברו בעשור הראשון ליצירתו.5ואולם, מנהג זה דבק בביאליק גם להבא: כאשר סיים את שירו "אַיֵּךְ" בשורה "רַק-אוֹתֵךְ, אוֹתֵךְ, אוֹתֵךְ…", הוא לא עשה כן לצורכי חריזה בלבד כפי ששיערו המדקדקים שתיקנו את "הטעות". ניכרת כאן כוונתו לחקות את העברית הרַבּנית המשובשת של צעירי הלמדנים ב"ישיבה" ובבית-המדרש שמעולם לא דיברו על ענייני חולין בעברית, ובוודאי שלא דיברו על אהבת בשרים. דומה שלא מקוצר יד נשתרבבה שגיאה לשירי ביאליק, אלא בכוונה להגחיך באירוניה קלה את הדובר – בן תורה שמעולם לא התנתק מעולם התורה ולא ידע אהבה מהי – אגב שיקוף דיבורו המיושן והיגויו המשובש.6
ואולם, אלתרמן – אף-על-פי שהשמיע הצהרות אהבה נרגשות לשפה העברית וחרף הידע הדק והמדויק שלו בלשון העברית לרבדיהָ – חָטא לא פעם בהֶסַּח-הדעת בשימוש לשון שגוי, ולא רק באותם מקומות שבהם ניסה לחקות את דרכי הדיבור האופייניות של אנשים פשוטים, או כדי להשיג חרוז מוצלח. ייתכן שחלק מן השגיאות הן תוצאה של הקצֶב המהיר של כתיבת "שירי העת והעיתון" שלו ופרסומם. ייתכן גם שחלק מן השגיאות נבעו מן הפן הקונדסי באישיותו שאִפשר לו להפיק במהירות חרוזים שהתפרסמו ונישאו עד מהרה בפי כול. כזכור, אלתרמן הודה בריש גלי שיש בו צד "רחובי" (כלומר: קל, היתולי ופרחחי),7ומותר כמדומה להניח שבכתיבתם של פזמוניו ושירי ה"רגעים" בענייני דיומא הוא לא ישב שבעה נקִיים על כל תו ותג. הוא גם לא התייחס לשיריו בחרדת קודש, וכשביקשוהו לשנות את הניסוח כדי שיתאים למבַצע, הוא נהג לעשות כן על אתר, ולפעמים אפילו התיר לשַׁנות מילה לצורכי הביצוע. גם טוהר השפה (פּוּריזם) לא היה כלל מחייב בעבורו. לא פעם הִרשה לעצמו "להתפרע" ולכלול בשיריו שורות שלמולן "יִרְחַב לִבָּן שֶׁל בְּנוֹת הַחֶמֶד / וְיִסְמְרוּ הַמְדַקְדְּקִים", ככתוב בשירו "שלושה שירים בפרוור" (במחזור "שירים על רעוּת הרוח" מתוך עיר היונה).
כאמור בפרק המבוא, התרוצצו בו אלתרמנים אחדים: בשיריו ניתן להבחין באלתרמן ה"רחובי" שחיבר שירים ופזמונים לעיתון ולבמה הקלה עם שיבושי לשון חינניים של ילידי הארץ,8ובצִדו ניתן להבחין גם באלתרמן ה"עולה החדש", שלמד בדרך נדודיה של משפחתו מרוסיה לארץ-ישראל בגימנסיה הדתית-החרדית "מגן דוד", והיה בקי בתורה, בש"ס ובפוסקים. בצד המשורר התמים והרגשן, בן-דמותו של אלתרמן הצעיר, שלא חדל מלהביע בכוכבים בחוץ את התפעלותו ממראות היקום ולהעטות עליהם דוק מופלא ועל-טבעי, ניתן להבחין גם באלתרמן הרציני וכבד-הראש, בעל הידע המדעי, שהחזיק בכיסו דיפלומה של מהנדס חקלאי והבין את סודות היקום לאשורם. בצד אלתרמן חסר הפרספקטיבה כביכול, שכּתב על אירועי האקטואליה על-אתר, ניתן להבחין גם באלתרמן ההיסטוריוסוף, שלא פסק מלהרהר על ההוֹוה בסיועם של תקדימים מן העבר.
■
והנה, , לצד הידע הפילולוגי העמוק של אלתרמן, שחבריו לאסכולה אלכסנדר פן ולאה גולדברג מעולם לא היו מסוגלים להגיע אליו עקב רִקעם וחינוכם, ניתן למצוא בשיריו אוסף של "סטיות תקן" או שגיאות – שגיאות השייכות בחלקן לצד ה"רחובי" שבּוֹ.
המילה "שובך" [יונים] מופיעה בשיריו בסגול (כגון בשירו "לבדך" מתוך כוכבים בחוץ או בשיר "מִנגד" שפורסם בשנת תרצ"ד ואחר-כך נגנז). בשיריו משובצת גם הצורה השגויה "גודלת" (במקום "גדֵלה") כבשורה "עִיר צוֹמַחַת, עִיר גּוֹדֶלֶת".12התואר "אפור" מנוקד בשירי אלתרמן בקובוץ יותר מפעם אחת (כגון בשורה: "עַלְמָה אֲפוּרָה מְהַרְהֶרֶת" בשירו "לילות בכנען"13). בפזמון "שיר התימניות" משולבת המילה השגויה "אֶצְלְהֶן" שאולי מְחקה את סגנונן הפשוט של עוזרות-הבית,14אך בשיר "אתך בלעדיך" משולבת המילה השגויה "בִּלְעָדֵךְ", שאין לה נימוק כזה.15בפזמון "חדר להשכיר" (שכותרתו תידון להלן) השתמש אלתרמן במילה "מַכִּיר" במקום שבּוֹ מקובלת כיום המילה "מַכָּר", אך כאן אין מדובר בטעות מובהקת.16אפשר גם שהשימוש במילה "מַכִּיר" לא נועדה אלא לשם מציאת חרוז הולם ל"לְהַשְׂכִּיר", שהרי בטורו "נא להכיר" מיום 21.5.1948 את השורות: "מִדֵּי בֹּקֶר יוֹצֵא אַתָּה, אַחָא, הָעִירָה / וּפוֹגֵשׁ מַכָּרִים חֲדָשִׁים".
כך, למשל, ברבים משיריו כתובה המילה "נָמָל" בשני קמצים, בניגוד להמלצת האקדמיה ללשון, ושיבוש זה נעשה בכוונה תחילה: אלתרמן הן ביטא את התנגדותו ל"נמֵל" במפורש באחד משירי "רגעים" ("למלחמת הקמץ והצירה"), שבּוֹ שטח את בקשתו לפני חברי האקדמיה לחזור בהם מן ההחלטה להחזיר אל אוצר המילים את ה"נָמָל" שאליו הסתגל בטרם הוחלט להסב את שמו ל"נָמֵל". בשיריו המוקדמים התיר לעצמו לחרוג מן השימוש התקני, והמשיך להשתמש במילה "נָמָל".
ייתכן שספק-שגיאות אלה נעשו בחלקן בשל אילוצי המשקל והחרוז, או לצורך סימולציה של לשון הדיבור, אך בהצטברן הן משַׁקפות כמדומה את ה"ברבריזמים" שניכּרו בלשון הדיבור של בני הארץ בראשית המאה העשרים. ייתכן שבשנים שבהן התחיל אלתרמן את דרכו ב"קריית ספר" העברית עדיין לא נתייצב השימוש בחלק מן המילים שנזכרו כאן ('נָמָל', 'מַכִּיר' [בהוראת 'מַכָּר'], 'אָפוּר'), וטרם נקבעו לגביהן כללים מחייבים. אחדים משימושי המילים הללו משמשות ראי ללשון התקופה והם נעשו שגיאות רק בדיעבד. לפעמים יש אפוא בהצגתן כשגיאות משום אנכרוניזם, שכּן יש אולי להציגן כצורות לשון שיש בכוחן להעיד על לשון הזמן – העברית המדוברת בארץ-ישראל קודם התגבשות התקן.
■
כאמור, לא אחת הגה אלתרמן את המילים כמו "צַבּר" ישראלי מצוי מן העיר או המושבה של ראשית המאה העשרים, ועל-כן נשתרבבו לשירתו (ובמיוחד לשירתו הקלה) שגיאות ושיבושי לשון אופייניים. כך, למשל, השיר הגנוז "שיר צריך לנגן" פותח בתמונה של שמי העיר במעבר משעת השקיעה לשעת ההתאפללות, במטפוריקה מבחילה ומדהימה מתחומי החולי שסופו מוות: "הָעִיר יָרְקָה בָּעֶרֶב דָּם / וּלְעֵת חֲצוֹת הִכְּחִילָה".17ואכן, בלשון הדיבור משבשים מילים כמו "מכחול" או "הכחשה", שאותן נוהגים מטעמים פונטיים להגות בכ"ף דגושה, ולא בכ"ף רפה.
אלתרמן ידע היטב שהוא וחבריו הארץ-ישראליים מדברים עברית משובשת, הרחוקה מרחק רב מן הדרישות של ועד הלשון ומן המגמה הטהרנית של הסופרים ה"קלסיים". לפיכך, כשביקש לדרוש בשבחי הפרוור העירוני, הוא קרא כנגדו בהתפעלות: "אַתָּה וְלֹא כִּתְבֵי הַחֹדֶשׁ / וְלֹא שִׁירֵנוּ הַצָּמוּק / זוֹרֵעַ עַל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ / אֶת הַכַּמוֹן וְהַצִּמּוּק.// פַּרְוַר הַתְּמָד וְהַמַּלּוּחַ,/ פַּרְוַר הַשּׁוֹט וְהַמּוֹרַג,/ לוּ בָּא מִיכַ"ל בְּךָ לָשׂוּחַ / וְלוּ שָׁמַע אוֹתְךָ יְלַ"ג" (גם שורות אלה לקוחות משירו "שלושה שירים בפרוור" מן המחזור "שירים על רעוּת הרוח" שבקובץ עיר היונה). בתארו את משוררי ההשכלה המחווירים (תרתי משמע) למשמע העברית ה"רחובית", הפשוטה והמשובשת, זו המדוברת בפי הרוכלים והעגלונים בסימטאות השוּק, לא שכח אלתרמן את הביקורת שהשמיע שלונסקי על שירתם ה"מֵימית" וה"פושרת" של הקלסיקונים הישנים בכלל ועל יל"ג בפרט. אולם, בחשאי הוא גם שלח לעומתם הצדעה חטופה, מלאת הוקרה ואמפתיה, בזהוֹתו בסופרים הללו את האבות המייסדים של התרבות הישראלית החדשה. במקביל, פזמוניו של אלתרמן לבמה הקלה מלאים כאמור ברמיזות לשירי ביאליק, אף-על-פי ששלונסקי חבריו לאסכולה גינו את ביאליק בלי הרף, וניסו להציג את יצירתו כאנדרטה מפוארת של תרבות העבר שכבר העלתה חלודה וכבר אבד עליה כלח.
■
להלן נמנה שגיאות אחדות המצויות ביצירת אלתרמן לסוגיהָ, וננסה לנמקן. שגיאות אלה נולדו בחלקן בשל אילוצי משקל וחריזה, וניתן להעלים מהן עין ולראות בהן תוצאה של חֵרות הפַּיִט (licencia poética) שאותה התיר המשורר לעצמו בדלית ברֵרה. ואולם, בהתלכדן יחדיו הן גם עשויות לשקף את עולמו הלינגוויסטי הססגוני ורב-הסתירות, שהפַּשטוּת ה"רחובית" והאֶליטיזם הלמדני דרו בו בכפיפה אחת. וכאמור, גם הקֶצב המהיר שבהם נתבע המשורר להפיק שירים ופזמונים ולהנפיקם לעיתונות היומית ולבמה הקלה גבה את מחירו:
"להתחלק" או "להחליק": בשיר "הָלאה" נכתב: "וּמֵאֲחוֹרַי יִתְחַלֵּק לוֹ הַיָּמָּה / אֶשֶׁד רָקִיעַ שָׁקֵט וְכָחֹל".18על כך נכתב באתר האקדמיה ללשון העברית כדלקמן: "בעברית הקלסית התחלק שייך אך ורק למשמעות הפיצול וההפרדה, כגון 'מתחלק לשלושה חלקים', ואילו בעברית בת ימינו רבים נוקטים אותו גם במשמעות 'מעידה על דבר חלק', כגון "התחלקתי על הרצפה הרטובה". שימוש זה בפועל התחלק נחשב לא תקני".באתר מצולם גם קטע ממאמרו של הפילולוג אברהם אברונין מתוך לשוננו לעם(תש"ה), שבּוֹ נכתב כי "מי שרוצה לומר פלוני מעד אין לו להשתמש בהתפעל התחלק שאינו אלא מעניין פירוד לחלקים [...] שיש לומר פלוני החליק על המדרכה ונפל ולא התחלק".19ובמאמר מוסגר: מעניין להיווכח כי גם בימינו אלה השתמש הפזמונאי רמי פורטיס, שספק אם הכיר בכלל את שירו הגנוז של אלתרמן, בצורת "התחלק" במקום "החליק" כמקובל בלשון הדיבור, בשירו "חלליות" הפותח במילים: "על אדמה רטובה ללא מעקה / אני מתחלק ולעולם אין קצה". נציין עוד שאפילו ברגעי המעידה שלו ניכּר כשרונו הרב של אלתרמן:אילו כתב כאן במקום "אשד רקיע" את הצירוף "אשד שמים" (הנשמע כמו "אשד של מים") היה לפנינו צירוף לשון "טבעי" יותר – ועל כן צפוי ובנלי יותר. השימוש במילה "רקיע" (במקום השימוש ה"טבעי" במילה "שמים") שובר את ציפיות הקורא והמאזין, מעלה על הדעת את האֶטימולוגיה של המילה "רקיע", שמקורה באמונת הקדמונים שכיפת השמים עשויה ריקוע של מתכת, ובהקשר זה המילה "אשד" מזכירה את המילה "עשת" (מתכת), ולאסוציאציה כזו אפשר למצוא סימוכין לא מעטים במרחבי יצירתו של אלתרמן (אך לכל אלה אין כמובן קשר ישיר לשימוש השגוי-לכאורה במילה "יתחלק").
"כלום"ו"ככה-ככה": ביטויי עגה כמו "כלום" (במקום "לא כלום") או "ככה-ככה" מצויים לרוב בשירתו הקלה של אלתרמן. כך, למשל, בשיר הגנוז "הראש הטוב" נכתב: "מֵעָלֶיךָ אֶבֶן נָחָה / הִיא אֵינָה שׁוֹמַעַת כְּלוּם".20ובשיר "זווית של פרוור" (כוכבים בחוץ) נכתב: "הבַּיִת קָטָן. מַה יִּתֵּן לָנוּ? אֵין לוֹ - - / אֵין לוֹ כְלוּם". צירוף זה הוא לכאורה צירוף תקין בהחלט, אך ניתן להראות הוא נולד מלשון הדיבור (רבים עונים "כלום", במקום "לא כלום", לשאלות כגון "מה אתה שומע?", או "מה יש לך?"). ניכּר שאלתרמן חש שהוא כותב בלשון הדיבור, כי במאמר מיום 24.2.1961 בשם "על בירור מדומה",21כתב: "על שאלת ההתאם בין דרכי עבודתה ובין מסקנותיה [..] אין פרופ' רוטנשטרייך משיב ולא כלום". השירים, שלא כמו המאמר, משַׁקפים אל נכון את לשון הדיבור. גם את המילה "ככה", שבָּהּ השתמשו בני הארץ בדורו של אלתרמן על כל צעד ושעל, שילב המשורר בשירתו הקלה פעמים רבות, לרבות בביטויי עגה כגון "כָּכָה-כָּכָה". כך, למשל, בפזמון "מִסים ונפלאות" נכתב: "מַצָּבִי הוּא כָּכָה-כָּכָה".22ובמאמר מוסגר: באותה עת המציא שלונסקי, ברוב שנינות, את משחק-המילים "כָּכִי-כָּכָה" – מקבילו העברי של הביטוי הצרפתי השגור comme ci comme ça.
"משקפיים שחורות:" בפזמונו "משקפיים ורודות"23כתב אלתרמן על "משקפיים ורודות" ועל "משקפיים שחורות", לכאורה מתוך טעות האופיינית ללשון הדיבור של בני הארץ ("הַזְּכוּכִית אֶת הַצֶּבַע נוֹתֶנֶת / וְהַלֵּב מִצְטָרֵף אַחַר־כָּךְ... / בִּשְׁחֹרוֹת הַחוֹתֶנֶת - חוֹתֶנֶת. / בִּוְרֻדּוֹת הַחוֹתֶנֶת מַלְאָךְ"). ואכן,לא אחת ניתן עדיין לשמוע בפי העם שיבושים כגון: "מכנסיים ארוכות" (או "קצרות"), "גרביים לבנות", "משקפי שמש שחורות", "מגפיים חדשות", "אופניים משומשות", "נחיריים סתומות" וכדומה, רק משום שרבות מן המילים הזוגיות הן בלשון נקבה (רגליים, ידיים, כתפיים, ברכיים, עיניים, אוזניים, שפתיים, נעליים, כנפיים, שעתיים, יומיים, ועוד). אך האם כתב אלתרמן "משקפיים שחורות" בכוונה תחילה, או שמא גרר לשירו בהֶסַּח הדעת שיבוש לשון אופייני? דומה שיקשה עלינו לתת תשובה חד-משמעית, כי בעניין זה יש ראָיות לכאן ולכאן: מצד אחד, ייתכן שאלתרמן ידע שהוא שוגה, אך השתמש בצירוף "משקפיים שחורות" מתוך זיקה לניב "רואה שחורות" (בהוראת פֶּסימיסט או ספקן, קטן אמונה). מצד שני, הוא השתמש במשקפיים בלשון נקבה גם בפזמונו המוקדם "סיום" (1936): "אַל תַּרְכִּיבוּ מִשְׁקָפַיִם, / לֹא קוֹדְרוֹת וְלֹא שְׂמֵחוֹת / הִסְתַּכְּלוּ נָא בְּעֵינַיִם, / בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת!".24 בכתב-העת האינטרנטי עונג שבת (עונ"ש)מיום 2 בינואר 2013 הציג העורך את השאלה הזאת לפני פרופ' חיים כהן, עורך המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית, ולהלן תשובתו של החוקר הבכיר: "אלתרמן אכן כִּיוון אל מה שרואים מבעד למשקפיים [..] אבל אל המשחק הזה הוא היה יכול להגיע רק על רקע העובדה שבעברית של זמנו (ועדיין של זמננו) נוהגים רבים לייחס למשקפיים מין נקבה, וכך גם באשר לשאר עצמים זוגיים: מכנסיים, משקפיים, אופניים ובעיקר גרביים – כולם להלכה זכר אך למעשה הם מתנקבים גם בפיהם של מי שאינם עילגי לשון דווקא."
"וְשׁוּב אֲנִי חוֹבֶשֶׁת מִשְׁקָפַיִם" – האם טעה אלתרמן? בפזמון משנת 1941 שכותרתו "מכתב לאימא" (תרגום משיר בלשון יִידיש שחיבר שלמה שמולעוויטש בשם "אַ בריוועלע דער מאַמען") כתב אלתרמן את המילים "וְשׁוּב אֲנִי חוֹבֶשֶׁת מִשְׁקָפַיִם". כביכול טעות לפנינו שהרי את המשקפיים מרכיבים ולא חובשים. נדרש לכך פרופ' חיים כהן, עורך המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית בתגובתו שנדפסה בכתב-העת האינטרנטי עונג שבת (עונ"ש)מיום 2 בינואר 2013.
אכן הפועל 'הרכיב' הוא המקובל לגבי משקפיים, אך אי אפשר לראות ב'חבש' שגיאה. הכול הולך אחר שימוש הלשון, ומתברר שחבש משקפיים היה מצוי לא מעט בדור שלפנינו ואולי גם היום. חפש למשל ב'מפתח העיתונות היהודית ההיסטורית' את הצירופים חבש/חבשה/חבשו + משקפיים/משקפיו/משקפיה, ותמצא נחת. חפש גם בגוגל ותראה שפע של שימושים בפועל זה לגבי משקפיים (וגם דיון באיזשהו פורום בדבר כשרות השימוש הזה). כל אלו אינם ראיה לדבר כי אם ראיה לשימוש הקיים. השימוש, כאמור, הוא הקובע את פירושה של מילה ואת 'כשרותה'. ואגב, המדקדק הטַהרן יכול אף לצאת כנגד 'חבש מגבעת' מן הטעם שהיום אין המגבעת נלבשת עוד בחבישה כבימי קדם. ומובן שכל המצוי מעט בדרכי גלגולי משמעויות לא יעלה על דעתו לטעון טענה כזאת. לשונות לבוש אין להן קבע, בעיקר כשמדובר באביזר חדש יחסית שלא נתגבשה לגביו מסורת של לשון, ובוודאי כשמדובר בלשונות סופרים. הפועל העיקרי לעניין משקפיים הוא, בדרך הטבע, מצד הציור, להרכיב, אך שאר לשונות אינם פסולים, בבחינת דרושים לכל חפציהם.
ומדוע "חובשים כובע" ולא "לובשים כובע"? את ההסבר מצאנו באתר האקדמיה ללשון העברית: "בעבר היו מקובלים כיסויי ראש מבד כעין תחבושת ועל כן חבשו אותם, כלומר כרכו אותם סביב הראש (השוו: "פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ" ביחזקאל כד, יז – פאר בהקשר זה הוא סוג של כיסוי ראש). מכאן השימוש המורחב היום בפועל חָבַשׁ לכיסויי הראש בכלל. אבל בלשון חכמים גם כובעים לובשים: "לוי כנגד מלכות יון… אֵילו לובשי כובעים ואֵילו לובשי קסידס" [כלומר קסדות] (בראשית רבה צט, פסקה ב)". אלתרמן, מכל מקום, השתמש בצירוף "לחבוש כובע", כברשימתו "פרשת אמין (סטייה לירית)" שהתפרסמה בעיתון הארץ מיום 16.10.1933, וכן מן הטור "מסביב לגת–רמון" מיום 13.8.1948).
הכרוז שעל הכרכוב והתער הנוצצת: טעויות הנובעות מאי-הבדלה בין צורות שונות שנגזרו משורש אחד וכן שגיאות בשימושי זכר ונקבה אפשר למצוא גם בשירה ה"קנונית" של אלתרמן, ולא בשירתו הקלה בלבד. הנה, בפתח השיר "מראות אביב גאות" שבקובץ כוכבים בחוץ (1938) נכתב: "מַרְאוֹת אָבִיב גֵּאוֹת יָמֵינוּ מַחְזִיקִים. / אֶת כָּרוֹזֵי חַגָּם עַל כַּרְכֹּבֵים הוֹקִיעוּ". אלתרמן טעה כאן בין "כָּרוֹז" שהוא האיש המודיע הודעה מטעם הרָשות ומכריז עליה בקולו לבין "כְּרוּז" שהיא הודעה מודפסת התלויה על הקיר. אילו הבחין בטעות, יכול היה להוסיף מילה בת הברה אחת ("כל") ולומר "אֶת כָּל כְּרוּזֵי חַגָּם עַל כַּרְכֹּבֵים הוֹקִיעוּ", וכך לשמור על המשקל (הקסמטר ימבי). הנה, בשירו "דף של מיכאל", מן השירים הראשונים בקובץ עיר היונה(1957) נכתב על הפליטים שבבטן האנייה: "שָׁם חַיָּטִים וְרַצְעָנִים וְכַתָּפִים וְשָׁם נוֹצֶצֶת תַּעַר גַּלָּבִים [...] שָׁם דַּיָּנֵי גּוֹלָה וְחַלְפָנֶיהָ [...] עֵדָה אֲשֶׁר פָּנֶיהָ אֹפֶל וּלְהָבִים". ייתכן שאלתרמן דיבר על "תער" בלשון נקבה אגב-גררא, בעקבות הפסוק "וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ חֶרֶב חַדָּה תַּעַר הַגַּלָּבִים תִּקָּחֶנָּה לָּךְ וְהַעֲבַרְתָּ עַל רֹאשְׁךָ וְעַל זְקָנֶךָ" (יחזקאל ה, א). ייתכן שזכר הפסוק המקראי גרם לו שיעניק לתער הזכרי בטעות את תכונותיה של החרב הנקבית, מה גם שבעברית מקובלת המימרה "לשון חדה כתער", שגם בה יש כדי להכשיל את הדובר ולגרום לו לחשוב בטעות ש"תער" הוא בלשון נקבה (ואגב, בשיר "עיר היהודים" מן המחזור "מלחמת ערים" שבעיר היונה, כתב אלתרמן "וּכְמוֹ חֻדּוֹ שֶׁל תַּעַר"). ד"ר שמואל טרטנר, חוקר יצירת אלתרמן, התעכב במחקריו על עיר היונה על הצירוף הזֶאוּגמטי הזה, הבא בסופה של רשימת המקצועות (חייטים, רצענים, כַּתָּפים) וחותֵם רשימה זו בכלִי-עבודה ולא בבעל-המקצוע האוחז בו. להערכתו, אלתרמן מיקד את תשומת הלב בתער הן משום שתיאר אובייקט נוצץ המושך את תשומת-הלב, הן משום שהוא ביקש להסב את תשומת הלב לפוטנציאל הסכנה החבוי בו.25שמואל טרטנר הסמיך גם את עניין התער הנוצץ לצירוף "אֹפֶל וּלְהָבִים" שבא אחריו, שהרי אחת מהוראותיו של צירוף אוקסימורוני זה, המצמיד זה לזה את חשכת האופל ואת אור הלהבה, נקשרת גם ללהב החרב או הסכין ומעלה בחריפות את פוטנציאל הסכנה שבתער. ובל נשכח שגם "הסכין" שבפתח השיר "ליל קיץ", הנזכר לעיל, מרמזת לסכנה הצפויה לסובבים ברחובות העיר החשוכים, שהרי "סכין" ו"סכנה" מאותו שורש נגזרו.
"אֶל לֵב הַזֶּמֶר נִשְׁבְּרָה הָעֵט": שירו של אלתרמן "איגרת" הוא כמדומה השיר האֶפּיסטולרי (האֶגרוני) היחיד בתולדות שירה העברית, המסַפּר למרבה הפרדוקס על איגרת שכְּלל לא נכתבה ולא נשלחה, וכדברי הסיום של שיר זה: "רָצִיתִי לְחַבֵּר לְךָ הַיּוֹם אִגֶּרֶת, / אֲבָל אֶל לֵב הַזֶּמֶר נִשְׁבְּרָה הָעֵט". נוסח ההתנצלות דומה להתנצלות החותמת את אחד משירי "רגעים" ("לילה בנמל", שחובר בסתיו 1936 כשנתיים לפני השיר "איגרת"): "רָצִיתִי לִכְתֹּב לוֹ פּוֹאֶמָה לִירִית / יָצָא רַק הַשִּׁיר הַזֶּה". האם את איגרת הווידוי וההתנצלות שלא נשלמה כתיבתה התכונן לכתוב ילד רך לאביו-מולידו, או שמא חיבר אותה אדם בערוב יומו שביקש לכתוב מכתב לאביו שבשמים ונואש באמצע מלאכת הכתיבה? האפשרות הראשונה יכולות לתרץ את השימוש השגוי במילים "נִשְׁבְּרָה הָעֵט" המזכירה שגיאות ילדותיות המשובצות בחרוזים הנאיביים שנכתבו באותם "ספרי זיכרונות" שהיו נהוגים במחצית הראשונה של המאה העשרים: ספרים בכריכה קשה עם דפים לבנים, שבכל אחד מדפיהם נכתבו חרוזים סנטימנטליים למזכרת ובקיפול שבשולי כל דף נרשם דבר-סוד ("זיכרונות" אלה נסתיימו תכופות בחרוזים ילדותיים כגון: "וְאָז נִשְׁבַּר הָעִפָּרוֹן / וְזֶהוּ סוֹף הַזִּכָּרוֹן"). האפשרות השנייה יכולה לשקף את לשונו המשובשת של הֵלך זקן חיגר ויָגֵע, בן-דמותו של היהודי הנודד, המגיע בסוף המסע (שהוא גם סוֹפהּ של דרך החיים), ונופל באין-אונים אפיים ארצה. אף ייתכן שאלתרמן ביקש ליצור במילים "נִשְׁבְּרָה הָעֵט" הומונים עם המילה "האֵת", המתאימה לאיכר – לקין עובד האדמה שקולל לאחר הרצח הקדמון בקללת הנדודים הנצחית. אלתרמן שלמד אגרונומיה אך בָּגד בייעוד שיעדו לו הוריו וביכר את אורַח החיים הבוהמיאני, הִרבּה לכתוב בשיריו על דמותו של קין.26בשיר "איגרת, הראה האני-דובר שאף-על-פי ש"רָצח" חלק מנפשו, ואולי דווקא משום ש"רָצח" את איש האדמה והקביעוּת שבּוֹ, הוא נותר בתמימותו, כאדם קדמון נאיבי, שטרם זוהם בזוהמת החיים. בשיר "איגרת" לפנינו דובר שהוא רוצח תמים ("תמים" תרתי-משמע: נאיבי ושלם), ששימר את יכולתו המבורכת לראות את העולם כ"פתאומיים". למרבה האירוניה, דווקא לאחר הודאתו כי רצח חלק מאישיותו, האני-הדובר טוען כי הוא "תמים", כלומר שלם. לפנינו אפוא תמונה של אישיות שהיא תמימה-שלֵמה ובעלת-מום כאחת ("תָּבוֹא נַפְשִׁי חִגֶּרֶת. / תָּסִיר אֶת תַּרְמִילָהּ הַדַּל וְתִתְמוֹטֵט"). איך יכול אדם להיות רוצח וחף מפשע, חיגר ושלֵם? רק בשירתו האוקסימורונית של אלתרמן מציאוּת רבת-ניגודים כזו היא בגדר האפשר. הייתכן שאלתרמן הטיל מום בצירוף "נִשְׁבְּרָה הָעֵט" כדי ליצור מציאוּת "חיגרת" ומלאת פגמים, הצולעת על ירכהּ?27
"חדר להשכיר": ונסיים באחת השגיאות שנכנסו זה מכבר לקלסיקה של ספרות הילדים העברית בזכות סיפורה המחורז של לאה גולדברג דירה להשכיר(1948). שנים לפני שהכניסה אותה לאה גולדברג ללקסיקון העברי, שגיאה זו הופיעה באחד משירי "רגעים" שכותרתו "על נושא ירושלמי" (1941), הפותח באמירה האירונית: "אִם שָׁמַעְתָּ בַּת-קוֹל / בִּירוּשָׁלַיִם הַנּוֹשֶׁבֶת: / חֶדֶר לְהַשְׂכִּיר בְּלִירוֹת שֶׁבַע –/ אַל תִּתְפַּלֵּא נָא וְאַל תִּתְעַגֵּם: / יֵשׁ גַּם בְּתֵשַׁע / וּבְעֶשֶׂר גַּם כֵּן".28 הצירוף "דירה להשכיר" שבכותרת של לאה גולדברג, וכן "חדר להשכיר" שבכותרת תכנית 15 של "לי-לה-לו" שבָּה השתתף אלתרמן, היא כמובן תרגום שאילה (calque) של צירוף מילים המקובל בגרמנית. בגרמנית נהוג לומר "Wohnung zu verkaufen", ופירושן המילולי של המילים הוא: "דירה למכור". במקביל, מקובל לומר"Wohnung zu vermieten"ופירושן המילולי של המילים הוא: "דירה להשכיר" (וכך גם באנגלית: "a flat to let"). אך בעברית אנו מדברים על "דירה למכירה" ועל "דירה להשכרה". הביטוי "דירה להשכיר" משקף אפוא לא רק את מצוקת הדיור ששֹררה בעת היכתב הפזמונים הללו (הן בארץ-ישראל המנדטורית שאליה נמלטו יהודים מגרמניה הנאצית, הן במדינת ישראל הצעירה שאליה נמלטו פליטים רבים מארצות אירופה לאחר מלחמת העולם והשואה).הוא משקף בראש וראשונה את בליל הלשונות ששֹרר בארץ באותה עת. בשיריו של אלתרמן ("על נושא ירושלמי", "חדר להשכיר" ו"סוף דבר") ניכּר שאלתרמן ידע שהוא משתמש בעגה, ולא בעברית תקנית. אצל לאה גולדברג, שרכשה את השכלתה האקדמית בגרמניה, אין עדות לכך שמדובר בשגיאה שנעשתה מתוך כוונה אירונית. כך או אחרת, השגיאה הזאת השתרשה בעברית הדבורה בימינו. הגיעו הדברים לידי כך שחברה ממשלתית שמטרתה לקדם את נושא הדיור בישראל בכלל, ואת הדיור להשכרה בפרט, מתגאה בשם "דירה להשכיר" (2014). איש לא העלה בדעתו שכותרת של אחד מן הספרים המרכזיים בספרות הילדים העברית בטעות יסודה, ובינתיים היא התאזרחה בלשון וקיבלה מעמד של "דיירת מוגנת", שלא בנקל ניתן להיפטר ממנה. כאמור לעיל, בשנים שבהן התחיל אלתרמן את פעילותו בעיתונות העברית וחיבר את פזמוניו לגלי האתר ולבמה הקלה, העברית הדבורה עדיין לא נתייצבה והשימוש בה היה לָבִּילי. חלק מן המילים שנזכרו כאן ('נָמָל', 'מַכִּיר' [בהוראת 'מַכָּר'], 'אָפוּר'), נחשבו עדיין מילים תקניות וטרם נקבעו לגביהן כללים מחייבים. אחדים משימושי המילים הללו משמשות ראי ללשון התקופה והם נעשו שגיאות רק בדיעבד. לפעמים יש אפוא בהצגתן כשגיאות משום אנכרוניזם, שכּן יש אולי להציגן כצורות לשון שיש בכוחן להעיד על לשון הזמן – העברית המדוברת בארץ-ישראל קודם התגבשותו של תקן מחייב.
הערות :
ראו: מילון חידושי שלונסקי, בעריכת אריה אהרוני, תל-אביב 1989.
כאשר הקורא פוגש שורה אלתרמנית טיפוסית כגון "טַל, כְּמוֹ פְּגִישָׁה, אֶת הָרִיסִים הִצְעִיף", היא אינו נזקק למילון. כל מילה בפני עצמה ברורה ופשוטה בתכלית, אך בהצטרפן זו לזו יוצרות המילים אמירה עמומה התובעת פירוש.
לעניין פעלולי הלשון של אלתרמן, ראו בפירוט בפרק השביעי.
ראו מאמרו של אלתרמן "על הבלתי מובן בשירה", טורים, ו' בכסלו תרצ"ד (24.11.1933).
את המונח הלטיני licencia poética תרגמה מיכל אפרת ל"היתר השירה"; וראו מאמרה "היתר השירה והיתר השגרה" בתוך: מחקרים בלשון העברית ובלשונות היהודים (לכבודו של שלמה מורג), ירושלים: האקדמיה לשון העברית, תשנ"ו, עמ' 275-257. לעניין שגיאותיו של ביאליק (המכוּונות והאקראיות) ראו מאמרה של אסתר גולדנברג "'שגיאות' בעברית בשירי ביאליק", אקדם, 25, טבת תשס"ד, עמ' 6 – 8. המאמר נמצא באתר האקדמיה ללשון העברית, וראו ברשת: https://hebrew-academy.org.il/wp-content/uploads/akad25EGsite.pdf
הפילולוג אברהם אברונין אילץ את ביאליק לתקן את המילה המשובשת "אותֵך" (מבלי להבין שביאליק שם בכוונה בפי הדובר מילה משובשת. גם בשירו "רזי לילה" שׂם המשורר בפי הלמדן, חובש ספסלי בית המדרש, התבטאויות עקמומיות השייכות לעולם הישן של לומדי התורה. הלמדן ב"רזי לילה" זוקף אגודל ומתנצח, עושה העוויות של ביטול, ומדבר בעגת למדנים מיושנת המשובצת בהבּראיזמים שחדרו אל לשון יִידיש, כגון "שַׁאֲלוֹת" ([ŠAYLES]) ו"כלומֵר" ([KLOYMER]). מתוך קריצת עין אירונית אף משוחזר כאן הדיאלקט הספציפי של הדובר: הוא שואל על הרוחות "מה טובן" (במשמעות "מה טיבן?"), תוך שהוא הוגה את המילים כדרך שנהגו להגוֹתן בחוגים משכיליים למחצה בפולין, בניסיון היפֶּר-קורקטי לדבר "צחוֹת".גם במקרה של "רזי לילה" בחרו הלשונאים "לתקן" את ביאליק, ואגב "תיקון" איבד הטקסט הביאליקאי את הכוונה המקורית.
ראו מכתבו לידידתו עבריה עופר-שושני, מיום 8 בדצמבר 1933. כאן כתב אלתרמן ש"הוא [העיתון 'כלנוע' שבּוֹ כתב אז אלתרמן בקביעות] נותן לי אפשרות נוחה להוציא לרחוב ולבטא משהו מן 'הרחוביות' [מחוקה המילה 'השובבות'] שבִּי – וזה טוב". המכתב נדפס בפעם הראשונה בספרו של דורמן פרקי ביוגרפיה, תל-אביב 1991, עמ' 145 – 146.
על לשון השירים בספר כוכבים בחוץ (1938) כתבה המשוררת יוכבד בת-מרים כי אצל אלתרמן העברית "חוגגת את פשטותה המשוחררת [...]צלילי שפת ילדי ארץ-ישראל – גמישים ושוגים, בהירים וזקופים – כך שר בן מולדת". תגובה ראשונה זו על קובץ הבכורה של אלתרמן נדפסה במוסף לספרות של העיתון דבר, ביום 25 בפברואר 1938.יוכבד בת מרים, שהשתייכה גם היא ל"אסכולת שלונסקי" והכירה את אלתרמן היטב, ידעה מן הסתם שהמשורר לא נולד בארץ, אלא שהיא הִצבּיעה במילים "כך שר בן מולדת!" על העברית ה"צַבָּרית" והבלתי-מאולצת שלו, המשוחררת מ"עקת הגלות" ומן הכבילות ל"פסוק".
והשווּ למשפט הלא-תקני, ששילבה לימים בתו של אלתרמן, המשוררת תרצה אתר, בפזמון "שבת בבוקר", הכתוב בעברית ילדית וילדותית, חיננית בשיבושיה: "שַׁבָּת בַּבֹּקֶר! יוֹם יָפֶה, / אִמָּא שׁוֹתָה הֲמוֹן קָפֶה, / אַבָּא קוֹרֵא הֲמוֹן עִתּוֹן / וְלִי יִקְנוּ הֲמוֹן בָּלוֹן".
ראו במחזהו של שייקספיר אותלו, מערכה שלישית, תמונה שלישית, שורה 196. ועוד לפני כן נזכרת "הקנאה ירוקת-העין" (ראו במחזהו של שייקספיר הסוחר מוונציה, מערכה שלישית, תמונה שנייה, שורה 110).
בפזמון "מחלקה טכנית", בתכנית ל"ו של "המטאטא" ("הכל בסדר" – הבכורה: 18.12.1934); ראו: נתן אלתרמן, פזמונים ושירי-זמר, ראשון, תל-אביב 1976, עמ' 36.
משירי "רגעים"; הארץ, מיום 13.11.1934. יש לציין כי בעשורים הראשונים של המאה העשרים רבים עדיין השתמשו בצורת "אפוּר", והעירני פרופ' חיים כהן, עורך המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית, כי מדובר במילה חדשה שאינה במקורות והדרישה לנקד בחולם היא רק מצד השיטה לתת משקל אחיד לצבעים.
בתכנית ל"ו של המטאטא (ראו הערה 12 לעיל), עמ' 31. פרופ' חיים כהן (ראו הערה 13 לעיל) הִפנה אותי לצורת "אֶתְהֶן" (ויקרא יד, לט; שם כ, יד) כדי להראות שלאלתרמן היה על מה לסמוך כשהשתמש בנטייה הלא תקנית "אֶצְלְהֶן".
גזית, ב, חוב' א, תרצ"ד (ינואר 1932), עמ' 31; מחברות אלתרמן,כרך ב, תל-אביב תשל"ט, עמ' 143 – 144. כאן כתב אלתרמן: "עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ, / טוֹב לִי וּמוּזָר לִי בִּלְעָדֵךְ לִהְיוֹת".
וראו: "שֶׁיֵֹשׁ לוֹ בְּמִקְרֶה אֵיזֶה מַכִּיר" (בפזמון "חדר להשכיר", תכנית מס' 15 של "המטאטא", בכורה: 18.10.1949, פזמונים ושירי-זֶמר, ב, עמ' 138 – 140). טורים, א, גיל' ח, כ' באב תרצ"ג (11.8.1933), עמ' 3.
טורים, א, גיל' כ-כא, ד' בטבת תרצ"ד (22.12.1933), עמ' 3.
טורים, א, גיל' כ-כא, ד' בטבת תרצ"ד (22.12.1933), עמ' 3.
הארץ מיום י"ד בניסן תרצ"ג (10.4.1933), עמ' 9.
בתכנית נ"ב של "המטאטא", בכורה: 20.4.1940; פזמונים ושירי-זֶמר, א, עמ' 161 – 164.
הטור השביעי, 6, בעריכת דבורה גילולה, תל-אביב 2017, עמ' 160 – 163.
פזמונים ושירי-זֶמר, ב, בעריכת מנחם דורמן, תל-אביב תשל"ט, עמ' 234 – 235.
פזמון זה כלול בתכנית המטאטא "חלום ליל כנען" (הבכורה: ביום 24.6.1936), פזמונים ושירי- זֶמר, א, בעריכת מנחם דורמן, תל-אביב תשל"ט, עמ' 72.
שמואל טרטנר מכל העמים: עיונים בשירה הלאומית של ח"נ ביאליק ונתן אלתרמן (תל-אביב 2010),עמ' 242 – 243.
ראו בפרק השני של ספרי עלעת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן, תל-אביב 1999, עמ' 97 – 125, העוסק בדמותו של קין ביצירת אלתרמן לסוגיהָ ולתקופותיהָ.
סיום אלתרמני המסמיך את המילים "עט" ו"חיגרת" יש בשיר "עוברות השנים (רגעים, ב, עמ' 324 – 325; 1943): "אָז יֵרֵד הַמּוֹרֶה מִקַּתֶּדְרָה חִגֶּרֶת / וְיַזְעִיף אֶת פָּנָיו וְיִטֹּל אֶת הָעֵט". השיר הז'ורנליסטי המר וההומוריסטי כאחד, מיום האחד בינואר 1943, שבּוֹ נוטל המורה את העט כדי לתת לתלמיד ציוּן "בלתי מספיק", נכתב כחמש שנים אחרי פרסום כוכבים בחוץ).
הארץ מיום כ"ה בסיון תש"א (20.6.1941). אלתרמן חזר על השימוש השגוי הזה, המשקף כמדומה בשירתו הקלה את ידיעתם הלינגוויסטית הלקויה של הפליטים שהגיעו ארצה אחרי השואה, גם בפזמונים "חדר להשכיר" ו"סוף פסוק" מתוך התכנית "חדר להשכיר" (תכנית מס' 15 של "לי-לה-לו"; הבכורה: 18.10.1949).