ביאליק, תמונת מצב
- Eyal Shamir
- 1 בינו׳ 2023
- זמן קריאה 4 דקות
על הלל ברזל / תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו‚ (כרך ב' - שירת התחייה: חיים נחמן ביאליק), ספרית פועלים, 1991
פורסם: ידיעות אחרונות, 8.3.1991
( טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים )
ספרו של הלל ברזל, שהוא כרך שני בסדרת ספרים בתולדות השירה העברית מחיבת-ציון ועד ימינו, ממלא חסר כפול המורגש היטב לכל העוסקים בהוראת הספרות העברית ובחקרה. ראשית, הוא משמש מונוגארפיה מלאה ראשונה ליצירת ביאליק, ושנית - נדבך חשוב בהיסטוריוגרפיה של השירה העברית במאה שנות ציונות. בצד מפעלו המונומנטלי של גרשון שקד בתולדות הסיפורת העברית, הולך ומתרקם לו מפעל מקביל בתולדות השירה, שלא היה כמותו מימי קלוזנר ולחובר, כלי-עזר שהמתוקנות שבאומות העולם רואות בו בסיס ועיקר, ואינן מעלות בדעתן שאפשר בלעדיו. עם זאת, הספר כתוב בשפה היפה לכל נפש, וימצאו בו עניין רב לא חוקרי ספרות בלבד, כי אם גם מורים, תלמידים וציבור שוחרי הספרות העברית.
הכרך הראשון במפעלו של הלל ברזל הוקדש לשירת חיבת-ציון, שעיקר חשיבותה היסטורית ולא פואטית. הכרך השני מוקדש כולו לביאליק, שהופעתו בשמי הספרות העברית בעשור האחרון של המאה ה-19 העיב על אורם של רוב המשוררים המינוריים מ"דור המעבר" וגרם להם להיאלם דום ולהיעלם. ניכרת תשומת-לבו של החוקר לשאלת הפרופורציות הנכונות: ביאליק, כמגנט מרכזי ורב-עוצמה, שריכז בתוכו את עיקר כוחם של הדורות שקדמו לו ושמשך אליו בחוזקה את כל צעירי הסופרים שהכירוהו - בין אלה שסלל את דרכם ובין אותם סופרים שמרדו בו - אכן ראוי לכרך נפרד בסידרת ספרים על תולדות השירה העברית (הכרך הבא יעסוק בטשרניחובסקי ובמשוררי הפלאיאדה). גם חלוקתו הפנימית של הכרך עצמו נערכה בפרופורציות נכונות: פרקיו החשובים ורחבי היריעה - כגון הפרקים על 'המתמיד', 'מתי מדבר', 'בעיר ההריגה', 'הבריכה', 'מגילת האש' , חטיבת 'ויהי היום' והמחזור 'יתמות' - אכן מוקדשים לחשובות ולמרכזיות שביצירות ביאליק, וזאת מבלי לקפח את היצירות הנידחות והגנוזות.
מכאן שאותה "כוליות", שהלל ברזל מרבה לדבר בשיבחה, הן במאמריו המחקריים והן במסותיו הפרוגרמטיות, חלה בראש ובראשונה בחקרי ביאליק שלו, ובדין. לא היה עוד סופר בתולדותינו, שהמושג "כוליות" כה קולע ליצירתו ולעקרונות ההגות והפואטיקה המובלעים בה. הספר שלפנינו אינו בא ליצור גישה אסכולתית בחקר ביאליק (כדוגמת גישותיהם של קלוזנר או קורצווייל וכדומה). לפנינו ניסיון ללכוד את היצירה הביאליקאית מכל צדדיה, ושלא להיאחז בצד אחד, להבליטו ולראות בו חזות הכל.
מאמרו של הלל ברזל על הרצוי ועל המצוי בחקר הספרות בגיליון האחרון של 'מאזניים' מציג את האידיאל של מחברו, המעמיד את החוקר במעלת שופט על כס המשפט. אף אידיאל זה עולה ובוקע מבין שיטי הספר. הלל ברזל משקיף על יצירת ביאליק ועל חקר יצירתו מתוך פרספקטיבה, כובד ראש ואי משוא פנים. הוא נותן לכל חטיבת יצירה את משקלה הראוי, אינו נותן להעדפותיו האישיות להשתלט על הספר, אינו משכיח את תגליותיהם של אחרים ואינו מנכס את נכסיהם לעצמו. אין כאן שום טכסיסים מניפולטיביים כדוגמת "בלי מראי מקום", ואין שלב חשוב בחייו של ביאליק או בהתפתחות הפואטיקה שלו שאינו זוכה כאן להארה.
כך, למשל, מכלל מאמריו וספריו של הלל ברזל על ביאליק ניכרת במובלע משיכתו אל החטיבות הנשגבות יותר ביצירת ביאליק, אך הוא אינו מתיר להעדפה זו להתבטא במונוגרפיה שלפנינו, שחשיבותה וערכה בכוליותה. לפיכך, אין הוא פוסח גם על הסאטירות ה"נמוכות" של ביאליק, על שירי הבוסר המגומגמים שלו, על שיריו היידיים, על "שירי העם" הקלילים שלו, על אגדות "עממיות", על שירי ילדים ושירים לעת-מצוא. הכוליות ניכרת גם בחקר המקורות שבתשתית הספר: בצד המקורות המרכזיים, ה"קלאסיים", הגיע המחבר גם אל מקורות נידחים, שנעלמו מחוקרי ביאליק, או שלא מצאו כלל ביטוי במחקריהם עד כה.
לא רק מונוגרפיה מונחת אפוא לפנינו, כי אם גם מה שנהוג לכנות בעולם הרחב בשם STATE OF THE ART: "תמונת מצב" מעודכנת של חקר ביאליק. בצידה - קשת רחבה של גילויים אישיים ומקוריים, שטביעת ידו של החוקר האינדיווידואלי ניכרת בהם. כך, למשל, הדיון במושג ה"תהימה", שהוא מושג שהביא הלל ברזל אל חקר ביאליק. כך, למשל, האבחנה ששירת ההשכלה היא שירה של תיזה (שירה העוברת מן הרעיון המוכלל אל הסיפור ה"פשוט", המשמש הדגמה לרעיון), בעוד שירת התחייה עוברת מן התמונה המסויימת אל הרעיון המוכלל. הפואמה 'בעיר ההריגה', למשל, פותחת במסע מסויים בין ההרוגים והטבוחים, ורק בדיעבד פורצת אל רעיונות ורגשות אוניברסליים ועל-זמניים. אבחנה זו של ברזל ראוי לה שתיחרת אצל העוסקים בפואטיקה היסטורית, בצד אבחנתו של יוסף האפרתי (בדבר המעבר משירת ההשכלה הקטגוריאלית אל שירת התחייה הקונקרטית ובצד אבחנתו של מנחם פרי (בדבר המעבר משירת המאה ה-19 ההיפרבולית אל שירת התחייה המטונימית).
כמונוגראפיה על ביאליק וכ"תמונת מצב" של חקר ביאליק ראוי ספרו של הלל ברזל לכל שבח. בתורת פרק בתולדות השירה העברית יש בו מספר חללים, המבקשים את השלמתם בכרך הבא. מתוך הרצון להציג את ביאליק בכוליותו, לרבות פינותיו הזנוחות, נתקפח במקצת חלקם של התהליכים ההיסטוריים שנתחוללו במעבר משירת המאה ה-19 אל שירת ה"תחייה". איגרותיו של ביאליק מן העשור הראשון ליצירתו אל ידידו ועורכו רבניצקי הן מסמכים אותנטיים וחשובים להבנתם של תהליכים אלה. נתקפח גם חלקם של שתי מלחמות פואטיות עקרוניות, שבהן נטל ביאליק חלק: מלחמתו בשנות מיפנה המאה ב"צעירים", מתנגדי אחד-העם, ומלחמתו ב"צעירי" המודרנה התל-אביבית, שהתקיפוהו ללא הרף בשנות שיבתו בארץ. אמנם, סידרת ספריו של ברזל היא בעלת מגמה פואטית מובהקת, ואינה פונה בדרך-כלל אל אספקטים חברתיים ופוליטיים, אך מלחמות אלה נביעתן ממניעים פואטיים בעיקר, והן הניעו את גלגלי הספרות העברית במעבר מדור לדור, ממשמרת למשמרת.
יש לקוות כתיבתם והוצאתם לאור של הכרכים הבאים לא תתמהמה, וכי המפעל החשוב הזה יושלם. חקר הספרות העברית אינו מתברך במפעלים גדולים רבים שהושלמו בהתאם לקווים שהיתוו להם יוזמיהם. אין לנו היסטוריות מוסמכות כדוגמת מפעליהם המונומנטליים של אוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג', וסופרי מופת מן המאה ה-19, כדוגמת יל"ג וסמולנסקין, אף לא זכו עד עצם היום הזה למונוגרפיה ולביבליוגרפיה. חסר אחד נתמלא כאן, שהרי אפילו ביאליק - המאור הגדול של הספרות העברית החדשה - לא זכה עד כה למונוגרפיה שלמה ולביבליוגרפיה ראויה לשמה.
מתברר, כי כל אותם מפעלים, התובעים עבודת יחיד או עבודת צוות אפורה ומאומצת בת שנים רבות, ללא ברק ותהילה מיידית, אינם מצויים במקומותינו. לעומת זאת, יש מחקרים פרטניים רבים, שגם אם חשיבותם ומקוריותם מרובות, הריהם בבחינת "קטנות" ואין בהם כדי לקדם את המחקר קידום אמיתי ומשמעותי. מפעל כגון מפעלו של ג' שקד וכגון המפעל שלפנינו, לכשיושלמו, ישנו את פני המחקר, ולמפעלים כאלה עלינו לייחל בשלב זה, שאליו הגיע חקר הספרות העברית.