ביאליק ומלכת שבא

תגובה למאמרו של אדמיאל קוסמן "האם היתה מלכת שבא גבר ואם לאו -

למה היו רגליה שעירות ?" מיום ה- 7.10.98

פורסם: הארץ 14/08/1998

אדמיאל קוסמן, ברשימתו 'האם היתה מלכת שבא גבר ואם לאו - למה היו רגליה שעירות ?' (הארץ, תרבות וספרות, 10.7.1998 מביא כמה וכמה מדרשים המנסים, כל אחד בדרכו, להפליג למחוזות הדמיון ולהשלים את הפערים שבסיפור המלך שלמה ומלכת שבא. דבריו גרמו לי לתהות על הדהודיו הרבים והמפתיעים של סיפור אקזוטי זה בתיבת התהודה של יצירת ביאליק, לסוגיה ולתקופותיה.

שלוש פעמים נדרש ביאליק לסיפור זה במפורש: בשיר נעורים בלתי גמור בשם 'מלכת שבא' שאותו כתב ב-1890, בזמן לימודיו בישיבת וולוז'ין (שיר המכיל מיני רמזים אובסצניים היאים לתלמיד חכם שנתפקר ובשתי אגדות שעיבד לקובץ האגדות שלו 'ויהי היום' ('המלך שלמה ומלכת שבא' ו'שלמה ובלקיס'). עיבודים אלה בשיר ובפרוזה מחכים עדיין לחוקריה של אגדת חז"ל ולחוקריו של הפולקלור היהודי לדורותיו. כמי שעיקר עיסוקה בחקר ביאליק, אותי מעניינות יותר השתקפויותיו של סיפור זה ושל המדרשים שנטוו סביבו ביצירתו הענפה. זו מלאה כידוע ברמזים למיני אהבות זרות ואסורות, ומאחר שגם אהבתו של המלך שלמה ליפיפייה המו על ארץ קיטור היא בבחינת אהבה לאישה נכרייה, הרי שסיפור מלכת שבא משמש אצלו באופן טבעי טקסט נרמז למיני אהבות אחרות מן המציאות היומיומית "הפשוטה" הקרובה אליו בזמן ובמקום. נדגים על קצה המזלג מן הסיפורת ומן השירה:

(א). בסיפורו 'מאחורי הגדר' מתאר ביאליק את פרשת אהבתו של נער יהודי, בן יחיד להוריו, סוחרי עצים מן הפרוור האוקראיני, לרועת חזירים אסופית,"אדמונית ובעלת אברים" הגדלה מאחורי הגדר. זו מתירה ל"בן המלך" היהודי, שחור הבלורית ויפה העיניים, להיכנס לגנה ולאכול מן הפרי האסור. והנה תיאורה: "לבה מגולה טפח ועוד, וידיה החשופות טבולות עד חציין בקצפה לבנה של מי בורית ... ופעמים שהיתה מארינקא מתגלה במלוא קומתה ובכרעיה היחפות לעיני השמש מעל ראש הגג. עולה היתה לשם לשטוח פולין ושומשמין בחמה ... ואז היו פרחי העגלונים, העומדים למטה ברחבה אצל עגלותיהם ושוטיהם תחת בית שחיים, מגביהים פתאום, כאיש אחד, את עיניהם למעלה - ושחוק של הנאה ותאווה מרחיב את פרצופיהם ומבעה את שיניהם הלבנות, הסוסיות...".

והנה, באגדה המעובדת 'שלמה ובלקיס', פרי-עטו של ביאליק (גירסה מוסלמית של סיפור מלכת שבא שביאליק הכיר ככל הנראה מתוך קובצי האגדות בגרמנית של מ' גרינבוים ונ' ווייל), מסופר על החידה שחדה המלכה לשלמה: "מה המבעבע וניגר כמים, - / ולא מן הארץ ולא משמים?". השדים והרוחות לוחשים למלך את התשובה: "'אין קלה מזאת יגע את סוסיך במרוצתם ומלאת כליך מזיעתם'. ויעש המלך כן, ויצו להריץ את אבירי סוסיו עד העלות בשרם זיעה לבנה כקצף הבורית". הדמיון בניסוח בולט ("קצפה לבנה של מי בורית" לעומת "זיעה לבנה כקצף הבורית"), אך הוא בולט גם במבחר המוטיבים: אהבתו של "בן מלך" ל"שקצה" המתגוררת בגן נאה שהוא ספק גן עדן ספק גיהנם במקביל לאהבתו של מלך למלכה נכרייה מארץ שהיא גן עדן עלי אדמות תיאור הכרעיים החשופות של ה"גויה" האוקראינית במקביל לרגליה של מלכת שבא הנחשפות בשעה שהיא מגביהה את שולי שמלתה תיאור עמידתה של ה"שקצה" מול השמש במקביל לתפילתה של מלכת שבא הנישאת מול השמש תיאור הפולין והשומשמין של מארינקא במקביל לאגוזים ולקליות ששלמה מחלק לילדים והילדות שמביאה עמה מלכת שבא ממרחקים תיאור העגלונים בעלי השיניים הסוסיות במקביל לסוסים המעלים זיעה באגדה שמקדם. כל אותם פרטים הנראים בסיפורו של ביאליק כחלק מתיאור ריאליסטי "סתמי" מתבררים בקריאה חוזרת כפרטים טעונים וסוגסטיביים.

בסופו של דבר, נח נרפא מאהבתו ל"שקצה" יחפת הרגליים, ונושא בתולה כשרה בחופה וקידושין כדת משה וישראל. כשהוא מתייחד עם אשתו הצעירה על קורה מוטלת בחצר הבית, עומדת מארינקא מאחורי הגדר, מציצה דרך סדק והתינוק בזרועותיה. אדמיאל קוסמן מזכיר כי לפי מדרש ביניימי (א"ב דבן סירא מסופר כי מזיווגם של שלמה המלך ומלכת שבא נולד נבוכדנצר, מחריב העיר ירושלים. ומה יעלה בגורלו של אותו תינוק, בנו של נח, שיגדל מאחורי הגדר? הוא יגדל מן הסתם כאסופי, כאמו בשעתה, ולכשיגדל יצטרף ל"שקצים" ויילחם, כאביו בשעתו, בנערי בני ישראל - באותן מלחמות נערים עקובות מדם המתוארות בסיפור. למעשה, הוא עתיד להילחם בילדיו של נח שייוולדו לו מאשתו היהודייה, שאין הוא אלא אחיהם למחצה. בדרך זו - כך מלמדנו ביאליק בסמוי - נוצרים מעגל איבה ושלשלת דמים, שסופם מי ישורם, בחינת "מחריביך ומהרסיך ממך יצאו".

(ב). ב"שירי העם" שלו הפך ביאליק את היוצרות. קוסמן מספר כי במקור המדרשי (תרגום שני לאסתר שלמה שולח את תרנגול הבר (את ה"גבר" להביא את האישה המולכת על ארץ קיטור. לפי גירסת ביאליק ('ויהי היום' המלך שולח את הדוכיפת, וראוי להזכיר כי במקורות (מחברת הערוך לר"ש פרחון הציצית שעל ראש הדוכיפת נקראת "בלורית" - סמל לאקסטרוברטיות גברית נכרית (הבלורית היא מסממני ההיכר של בני אומות העולם סנהדרין כא, ע"ב). ב"שיר העם" 'בין נהר פרת' הנערה שולחת את הדוכיפת (בעלת נזר הזהב, מקבילתו של טווס הזהב משירי העם היידיים), בדרישה שתביא לה לאלתר בן זוג עם "בלורית שחורה ואש הנוער" (ואגב, גם ב"שיר העם" הביאליקאי 'אחת, שתים' מתוארים הבחורים כ"שד גדל-בלורית ושד גדל-שפם"). היא מקווה שבחיר לבה יישאנה לאישה בזכות מעלותיה, ולא משיקולי נוחות וכדאיות (בחלומה החתן מצהיר באוזניה: "מה לי עשרך ... את מטמוני עם אוצרי").

נערה זו אינה מתנהגת כבת ישראל סטריאוטיפית: היא אינה יושבת וממתינה בחשאי עד שיבוא חתנה ויבקש את ידה. להיפך, היא ייצרית לא פחות מן השקצה ש"מאחורי הגדר": היא להוטה לממש את נשיותה הפורחת ואת כל חלומותיה הליבידינליים (היא מאיצה בדוכיפת: "אמרי לו הגן פורח / נעול הוא ואין פותח"). היא אף מאיצה בציפור (או בציפור הנפש, שהרי הדראמה שלפנינו מתחוללת ככלות הכול בתוך הנפש פנימה שתצא אל מחוזות אקזוטיים המרוחקים ת"ק על ת"ק פרסה מן העיירה המזרח אירופית ותביא משם את המיועד לה. האידיאל הגברי שלה גם הוא אינו עונה על הסטריאוטיפים של החתן הרצוי מן הנוסח הישן (תלמיד חכם החובש את ספסלי הישיבה ובית המדרש). להיפך, היא מייחלת ומצפה למין "צועני" פרחח תאוותני נעור מדעת, בעל בלורית שחורה, שיגיע - בעקבות לחש-נחש דמוני - רכוב על מטאטא (כאותן מכשפות מן הדמונולוגיה האירופית), ויחטפנה לאלתר. "מנהג חדש בא לעולם", קורץ כאן ביאליק לקוראיו מתוך עמדה אמביוולנטית: נישואי אהבה, מורשת התרבות הנכרית, החלו לרשת את מקומם של מנהגי השידוכין הנושנים. אורח החיים החדש - ה"פרוץ" וה"מופקר" לדעתם של "מחזיקי נושנות" - מבלבל את דעתם של הצעירים והופך עליהם את עולמם. כמו ב'מאחורי הגדר', גם כאן התשוקה הלוהטת אל "האחר" ואל "הפרי האסור" שמאחורי הגדר - אל אותו אידיאל נכרי, ארי או אקזוטי, שמקורו בשאיפה רומנטית ל"שינוי כל הערכים" - מסתיימת בטרגדיה, הגם שבטרגדיה מתונה למדי, כיאה לרומיאו ויוליה מפרוור העצים של העיירה האוקראינית.

ב"שיר העם" 'ציל צליל', הכלול באותו מחזור של "שירי עם", האוהבים נפרדים עוד בטרם נתמצתה אהבתם. סביר להניח כי שיר זה שנכתב בסמוך לשיר הפרדה ה"קנוני" 'הולכת את מעמי' משקף את מנוסתה החטופה של הציירת אירה יאן, אהובת המשורר, שעזבה את ביתה, נטלה את בתה ונסעה לארץ-ישראל (ככל הנראה בתקווה שאהובה יעזוב את ביתו ויבוא בעקבותיה). אירה יאן הייתה עבור חיים נחמן ביאליק "אישה זרה", תרתי משמע: אשת חיק, שאינה אשת חוק, אף אינה "בת ישראל" מן הנוסח הישן (כבת למשפחה מתבוללת למחצה מן האינטליגנציה היהודית-רוסית, אירה יאן דיברה רוסית, ולא יידיש, כאותן נשים שהכיר ביאליק מסביבתו הקרובה). מלכת שבא הנכרייה אומרת לשלמה טרם לכתה לארצה: "אמת הדבר אשר שמעתי בארצי ... והנה לא הוגד לי החצי" (לפי המדרש שב'א"ב דבן סירא', כותב אדמיאל קוסמן, מלכת שבא מביעה כאן את התפעלותה מאונותו ומחכמתו של המלך לאחר ההתעלסות). ואילו כאן, הגבר אומר לאישה הנפרדת ממנו ויוצאת למדינות הים: "החמודה, מדוע מיהרת כה ותצאי / ולבבי לא הגיד לך אף את החצי". מהו אותה אומניפוטנטיות פיזית או רוחנית, שלא נתגלתה לאהובה הנחפזת לדרכה בטרם נתמצתה מערכת היחסים עד תום, את זאת משאיר השיר לדמיונו של כל קורא וקורא.

בתגובתו "מלכת שבא ומלכת האמזונות" (הארץ, תרבות וספרות, 7.8.1998) מתח דרור ורמן קו של הקבלה בין סיפור שלמה ומלכת שבא לבין סיפור אלכסנדר הגדול ותלסטריס מלכת האמזונות. כאן וכאן באה המלכה עם מאות מלווים אל המלך והמצביא רב התהילה ובשני המקרים התעלסו המלך והמלכה חשופת השוקיים ותינו אהבים טרם הפרידה. בשני המקרים מודגשת עובדת היות הממלכה מהו-המגדר מחוץ לתחומי השפעתו של מלך העולם המיושב.

(טקסט חסר)

בשיר 'הולכת את מעמי' מתנחם המשורר בכך ש"עוד יפשטו על פני הארץ כלה / ביריעת תכלתם המשבצת זהב / ככושיות השחרות - לילי קיץ".