ביאליק בראי כפול: קסמי ילדותו ועממיותו

שלמה נש - על "שירים ופזמונות גם לילדים" ועל "הצרצר משורר הגלות"

פורסם: שלמה נש, בצרון: רבעון לספרות הגות ומחקר, כרך ט׳, חוב׳ 37–38, 1988

....שני הספרים של שמיר משלימים זה את זה ואף בוחנים, לעיתים, את אותם המקורות באספקלריות שונות. החוקרת מתחקה אחרי הגרעין הפולקלוריסטי או האב-טיפוס העממי המתגלה ביתר בהירות בגירסה גנוזה או יידישאית של שיר ביאליקאי והעובר סינון או שיפור או סובלימציה בשיר הכָנוס. דוגמא מרתקת היא הדיון במחול השחת או בשירת ביאליק. סבורני שפרק זה הוא חידוש מובהק ומזהיר בחקר ביאליק. שמיר מביאה את הגרעין העממי של השיר הידוע "למנצח על המחולות" (בעל הפזמון המפורסם "מופים וחופים, הכו בתופים") מאסופת שירי העם של גינצברג ומארק, שיצא לאור ב-1901. כמו כן, היא מעמידה אותנו על המקורות של מוטיב המחול בספרות אירופה, בה השטן מרקיד במחול ובנגינה את הנידונים למוות אל עברי פי קבר. מי שמתמצא אצל שירת ביאליק צריך לחשוב מייד על הסיום המקאברי של חשיר "דבר". לאור הערותיה של שמיר, סוגיות תמוהות אצל ביאליק נעשות מובנות יותר. ביאליק, כנראה, נטה להשתמש במוטיב המחול כשנחל אכזבה או יאוש בחייו האישיים או הספרותיים. לעיתים קרובות, טוענת שמיר: המישור האישי ומישורים כלליים יותר -- ובהם המישור הלאומי -- פתוכים זה בזה. בעיקבות התמוטטות "השילוח", למשל, הוא כתב אל י.ד. ברקוביץ שהוא, ביאליק, מוכן לנצח על "יפרעהליכס' של יציאת הנשמה". והנה, בנימה שונה, ביאליק כותב בקטע הבית האחרון של שירו היידי "פרעהליכס": "הפקר, הפקר אלעס הפקר/ווי ס'איז הפקר אונזער בלוט". הריקוד מגלם איפוא מצב של יאוש קיצוני והרצון להתגבר על יאוש זה בדרך שהיא אקסטאטית וניהיליסטית כאחת....

להמשך קריאה לחצו להורדת קובץ PDF