בזכות "שפת הסרגל"

רות קרטון-בלום / הלץ והצל ('חגיגת קיץ': הפואמה המניפאית של נתן אלתרמן)

זמורה-ביתן, תל-אביב 1994

פורסם: מעריב , 23/09/1994

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

שירת אלתרמן לתקופותיה ולגילוייה היא מפגן וירטואוזי של אמנות ה"הזרה": היא משקפת את המראות הטבעיים באופן "מלאכותי" או מופלא, וגורמת לקורא להשתהות ולנסות לזהות את המציאות המוכרת שמאחורי המסכה הזרה והמוזרה. אכן, בסופה של התבוננות שהויה, מתגלה בדרך-כלל לקורא מראה יומיומי ובנאלי, שלבש חזות מופלאה: העיניים המוזהבות של העיר מתגלות כחלונות מוארים באור השמש השוקעת ומגלב הזהב המפיל עבדים לאורך הרציף אינו אלא אור הפנס המפיל צללים שחורים. רק בסוף דרכו השירית, בסדרת שירי 'חגיגת קיץ', ערך אלתרמן במודע ובמתכוון דמיסטיפיקציה של המופלא, והצביע על הפירוש המדעי הפשוט של כל התופעות, שעליהן העטה בשירתו המוקדמת דוק מסתורי ופיוטי: "עכשיו ירח רב מידות מגיח /.../ גודלו הרב בשעת זריחה הוא חזיון טבע / של השתברות האור מבעד לאוויר".

כידוע, היה זה בודליר, אבי הסימבוליזם הצרפתי, שקבע באירוניה שאסור כבר להשתמש בכוכבים ובירח כב"אביזרים" פיוטיים, משום שאלה נשחקו ונתבלו מרוב שימוש. אסכולת שלונסקי-אלתרמן, בעלת תווי-ההיכר הנאו-סימבוליסטיים, ניהלה דיאלוג סמוי עם בודליר, ודווקא הרבתה לעשות ב"אביזרים" ה"מיושנים" הללו שימוש פארודי, בדרכים נועזות ובוטות, שהן בבחינת "סטירת לחי" לטעם הציבור. את הדימויים החצופים והמוזרים, שבראו בשירתם הוא וחבריו לאסכולה, הגחיך אלתרמן ב'חגיגת קיץ', וטרף פעם נוספת את חפיסת הקלפים שנטרפה ב'כוכבים בחוץ', בחינת פארודיה על פארודיה, כבטרקלין מראות מתעתע.

פרופ' רות קרטון-בלום מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שכבר חיברה בעבר ספר על אלתרמן ('בין הנשגב לאירוני', הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג), בחרה להתמקד הפעם ביצירה המתעתעת הזו, שבה בשעת-סף ספרותית, שבה משורר עצוב ומבוגר מביט בחילופי המשמרות, ומכיר בצורך להוציא ישן מפני חדש. התבוננות ביצירה כב"פואמה מניפאית" (ז'אנר ימי-ביניימי השייך לתחום הרציני-המצחיק מאפשרת לה להבין את חוקי ה"סדר" המאחד יצירה פרועה ומפוררת כזו, שהביקורת (((לא)) הבינה אותה ולא נטתה לה חסד. את היצירה המוכרת והנחקרת פחות מכל יצירותיו של אלתרמן, היא מציגה כהתגלות מאוחרת, מלאת עוצמה של משורר, החייב להתחדש כדי שלא להתנוון.

את "תחבולות המלחמה" נגד יריביו הצעירים, שתקפו את הפואטיקה שלוניין שעבר זמנו, אימץ לעצמו אלתרמן מתוך הקורפוס המוליירי, שאותו תרגם באותה עת. את הטקטיקה הזו מתארת החוקרת כגילוי של "בגידה יוצרת" יאורו של הרולד בלום את תהליך ההשפעה הספרותית). אלתרמן חושף ביצירתו המאוחרת, ין התאכזרות עצמית, את שלל תחבולותיו ה"ישנות", ומוריד אתיבתו ממרומי הפאתוס ההרואי אל תהומות הבאתוס האנטי-הרואי. השריפה המטאפורית מ'ניגון עתיק' ("ואשרוף את ביתך עליך"), שאותה שאל אלתרמן מהבלאדות הימי-בינימיות של ויון שנתגלגלו ל'אופרה בגרוש' של ברכט, הפכה כאן לדליקה של פתיליה פשוטה. את היצירה הקרנבלית הזו, הנראית כ"רביו" מסחרר, קליל ומבודח, מתארת רות קרטון בלום כיצירה שהטראגיקה והאימה אורבות בשוליה, ומתגלות עם נשור המסכה הצבעונית והעליזה. הספר 'הלץ והצל', המקלף את המעטה השטחי והססגוני הזה, מגלה את בעיות הקיום הטראגיות ואת העומק ההגותי - את שלל הדילמות האתיות והאסתטיות של המשורר ובני דורו. 'חגיגת קיץ' מתגלה כמסמך אישי, וב באוטו-אירוניה, בנימה של קטרוג-עצמי, מסמך החושף בהומור ובכאב את סודותיו האינטימיים של משורר, שהחשיפה האישית היתה בדרך-כלל ממנו והלאה.

אחד הפרקים המרתקים בספרה של רות קרטון-בלום הוא הפרק על הזיקה בין היצירה הספרותית למדע ("אחדותה של תמונת היש המתפוררת: המדע כבסיס הכוללות"). המחברת מראה כאן שעניינה של השירה במדע רב בהרבה ממה שמבקרי השירה וחוקריה נוטים להודות. ואלתרמן במיוחד: כמי שלמד הנדסה חקלאית (וכן את שאר המדעים המדויקים הנלווים למקצוע זה), העריץ אלתרמן את הדיוק והתחכום של שפת הסרגל" (כך קרא לאודה חגיגית בסוף 'חגיגת קיץ', שבה הצדיע ל"מוחות חמושי הדמיון", שאמרו דברם "בשפת הספרות הנזירה". "לא פחות מן הרם בשירים / שגבו המספר והקו",ב אלתרמן, מוקסם מהאלגנטיות החו של הפתרון המדעי, שאיננה אסתטית ומרגשת פחות מן המוסיקה, הציור והספרות. במאמריו יצא אלתרמן נגד "מחזות הומניסטיים לסוגיהם שבהם מקובל לראות את יצירי המדע ואף את המדע עצמו, לפחות בחלקם הטכנולוגי, כסמל הכוחות השטניים המוחים את צלמו האנושי של העולם". לא המכונות הן הרובוטים, כי אם טכנוקרטים מן המישור החברתי-פוליטי. מדעי-הטבע, כמו האמנות הנשגבה ביותר, באים להסיר את הלוט מעל חידת החיים. ואולם גם מן המדען והאמן נדרשת, אליבא דאלתרמן, מידה של צניעות והכרה במגבלותיו: אין הם אלא יד החושפת את פני החידה. יומרתם של החוקר והסופר לפתור את חידות היקום והקיום הן יומרת שווא וטעות של היבריס.

ואכן, עיסוקו של אלתרמן, שהיה גם איש מדע, בנושא סבוך זה הוא פראדוקסלי מכל כיוון שנתבונן בו: בשירי 'חגיגת קיץ', הסמיך אלתרמן תכופות את ה"כוכב" ל"קוביה" (במשמעות של "מזר-מזל": ותמיד פה ושם, אגב, / צופה מתוך הערבוביה / סדר הפלדות אשר חוקיו / מתווים את דרך הכוכב והקוביה". את חוקי הטבע - חוקים אשר "סדר פלדות" והיגיון של ברזל להם - משווה כאן אלתרמן למשחק בקוביה, לעניין מקרי ושרירותי. ואולם, פראדוקס זה ניתן ליישוב, כפראדוקסים רבים אחרים ביצירת אלתרמן: נאמר כאן בדרכי עקיפין, כי בתוך חוקי הטבע הנצחיים, יש גם סדר והיגיון בהתפרצותה האקראית והשרירותית-כביכול של הסטיכיה (והשווה להגותו של אלתרמן במאמרו 'בין ספרה לסיפור' - אחרית דבר ל'משפט פיתגורס'): גם אסונות ומלחמות יש להם היגיון קוסמי, אכזרי לפרט, אך הכרחי לקיום המין האנושי, בהכשירם מרחב מחיה לדור העתיד. כאן, כבמקומות אחרים ביצירה ה"מטורפת" הזו, התגלה אלתרמן כאיש מדע ריאליסטן ומפוכח, היודע כי האדם יכול לשנות את פני העולם בדורו, אך בטווח הארוך, יכולתו לכוון את פני המציאות ולהילחם בסטיכית ה"גורל" היא מוגבלת. אלתרמןב יצירה קלילה ועליזה, עשירה בצליל, צבע ותנועה, שאינה אלא פרוייקציה של עולם פנימי עתיר חכמה ומחשבה.

"הלץ והצל" היא כותרת מתאימה מאין-כמוה לתיאורה של 'חגיגת קיץ', גרוטסקה המנתרת מעולם התיאטרון אל עולם הרוחות והצללים שלא מעלמא הדין. את הכותרת האבוקטיבית הזו גזרה החוקרת בצורה מבריקה מתוך החומר האלתרמני (מהשורה "זה צל! זה לץ!"). לא זו בלבד, ששתי המלים החד-הברתיות האלה, עומדות זו מול זו כבתמונת-ראי, או כדמות וצלה המוטל אפיים ארצה, ומבטאות את הקומי והטראגי, העליז והקודר, הצבעוני והחדגוני, החי והמת (או הדומם). שתי המלים אף משלימות זו את זו, בהיותן קשורות לתיאטרון, לחיקוי המציאות, וכל אחת מהווה בדרכה בבואה "מעוותת", גרוטסקית ודמונית של "הטבע" (ואגב, "לץ" פירושו גם "דמון"). ובהערת-אגב: דומה שבתרגום הכותרת, מלים "פשוטות" אך אליטרטיביות, שאינן נדירות או מרובות-הברה, כגון CLOWN ¦ CLOUD או THE FOGGY FOOL עשויות לקלוע יותר לרוח המקור ממה שמוצע כאן בשער הפנימי. כך או כך, הצירוף 'הלץ והצל' - בהתקשרן ליצירת אלתרמן בכלל ול'חגיגת קיץ' בפרט - מכיל בחובו הברקה גאונית, ששום תרגום לא יוכל ללכוד את עושר משמעיה.

רות קרטון-בלום, שכבר חיברה בעבר ספר על אלתרמן ('בין הנשגב לאירוני', הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג), בחרה להתמקד בספרה 'הלץ והצל' ב'חגיגת קיץ', יצירה מאוחרת וקריפטית של אלתרמן, שבה בשעת-סף ספרותית, שבה משורר מבוגר ומפוכח מביט בחילופי המשמרות, ומכיר בצורך להוציא ישן מפני חדש. התבוננות ביצירה כב"פואמה מניפאית" (ז'אנר ימי-ביניימי השייך לתחום הרציני והמצחיק כאחד מאפשרת לחוקרת להבין את חוקי ה"סדר" המאחד את יצירתו הפרועה והמפוררת של אלתרמן, יצירה שהביקורת לא נטתה לה חסד. את היצירה המוכרת והנחקרת פחות מכל יצירותיו של אלתרמן, היא מציגה כהתגלות מאוחרת, מלאת עוצמה של משורר, החייב להתחדש כדי שלא להתנוון.

החוקרת מתארת את "תחבולות המלחמה" של אלתרמן נגד יריביו הצעירים, שתקפו את הפואטיקה שלוניין שעבר זמנו,חבולות שאומצו מתוך הקורפוס המוליירי, שאותו תרגם באותה עת. את הטקטיקה הזו היא מכנה גילוי של "בגידה יוצרת" יאורו של הרולד בלום את תהליך ההשפעה הספרותית). אלתרמן חושף ביצירתו המאוחרת, ין התאכזרות עצמית, את שלל תחבולותיו ה"ישנות", ומוריד אתיבתו ממרומי הפאתוס ההרואי אל תהומות הבאתוס האנטי-הרואי. למשל, השריפה המטאפורית מ'ניגון עתיק' ("ואשרוף את ביתך עליך"), שאותה שאל אלתרמן מהבלאדות הימי-בינימיות של ויון שנתגלגלו ל'אופרה בגרוש' של ברכט, הפכה כאן לדליקה של פתיליה פשוטה. את היצירה הקרנבלית הזו, הנראית כ"רביו" מסחרר, קליל ומבודח, היא מתארת כיצירת הגות, החושפת את שלל הדילמות האתיות והאסתטיות של המשורר ובני דורו. 'חגיגת קיץ' מתגלה, לפי ספרה של קרטון-בלום, כמסמך אישי, וב באוטו-אירוניה, בנימה של קטרוג-עצמי, מסמך החושף בהומור ובכאב את סודותיו האינטימיים של משורר, שהחשיפה האישית היתה בדרך-כלל ממנו והלאה.

אחד הפרקים המרתקים והמחדשים בספר זה הוא הפרק על הזיקה בין היצירה הספרותית למדע ("אחדותה של תמונת היש המתפוררת: המדע כבסיס הכוללות"). המחברת מראה כאן שעניינה של השירה במדע רב בהרבה ממה שחוקרי השירה נוטים להודות. כמי שלמד הנדסה חקלאית (וכן את שאר המדעים המדויקים הנלווים למקצוע זה), העריץ אלתרמן את הדיוק והתחכום של "שפת הסרגל" (כך קרא לאודה חגיגית בסוף 'חגיגת קיץ', שבה הצדיע ל"מוחות חמושי הדמיון", שאמרו דברם "בשפת הספרות הנזירה".

מוקסם מהאלגנטיות החותכת של הפתרון המדעי, שאיננה אסתטית ומרגשת פחות מן המוסיקה, הציור והספרות, יצא אלתרמן גם במסותיו נגד "מחזות הומניסטיים לסוגיהם שבהם מקובל לראות את יצירי המדע ואף את המדע עצמו, לפחות בחלקם הטכנולוגי, כסמל הכוחות השטניים המוחים את צלמו האנושי של העולם". לא המכונות הן הרובוטים, כי אם טכנוקרטים מן המישור החברתי-פוליטי. מדעי-הטבע, כמו האמנות הנשגבה ביותר, באים להסיר את הלוט מעל חידת החיים.