top of page

בזכות מי מתקיים העולם

שירי ילדים לא ידועים מאת שאול טשרניחובסקי

פורסם: ידיעות אחרונות, 2/6/2023




מעניין להיווכח שאת השירים היפים ביותר בספרות הילדים העברית, שלא איבדו את רעננותם אפילו במרוצת שמונים עד מאה השנים שחלפו מיום היכתבם, כתבו משוררים שלא היו להם ילדים: חיים-נחמן ביאליק ולאה גולדברג. ביאליק אסף כידוע את שיריו לילדים והוציא אותם לאור כשנה לפני מותו בקובץ "שירים ופזמונות לילדים" בהוצאת הספרים "דביר" שבבעלותו (עם ציוריו של נחום גוטמן). שיריה לילדים של לאה גולדברג יצאו בעיתונים ובספרונים שונים עד שלאחרונה אסף אותם חוקר שירתה, הפרופ' גדעון טיקוצקי, בשני כרכים יפים ומפוארים (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023)


מתברר שלאמיתו של דבר היה זה המשורר הרומנטי שאול טשרניחובסקי, שאת אחד משיריו המוקדמים ביותר פתח במילים "נָא הָשִׁיבוּ לִי יַלְדוּתִי" (1894), שהוציא ספרי-שירים לילדים עוד לפני כל רֵעיו המשוררים. הוא הוציא את הקבצים "שירים לילדי ישראל" (1907; 1912) בימי שִׁבתו באודסה ואת קובץ שיריו לילדים "החליל" (1923) בימי שִׁבתו בברלין. למרבה הצער שיריו לילדים לא נעשו חלק בלתי-נפרד מ"מחזור הדם" של שירת הילדים העברית ולא עמדו במבחן הזמן. מול שירי הילדים ביאליק ולאה גולדברג, שהם שירים "ירוקי-עד" שלא נס לֵחם, צללו שירי הילדים של טשרניחובסקי ברוּבּם לתהום הנשייה, הגם שנעשו ניסיונות אחדים להחזירם לחיים באמצעות מהדורה מחודשת ועדכנית (הקובץ היפה "בגינה" שיצא בעריכת דלית לב עם איוריה של ליאורה גרוסמן, הוצאת עם-עובד, תל-אביב 2012).


טשרניחובסקי, שהיה רופא בבתי-הספר בתל-אביב היה מוקף רוב ימיו בילדים קטנים, שאותם אהב והם אותו (זאת שמעתי מפי אִמי, ילידת תל-אביב, שלמדה בבית-הספר היסודי "תל נורדוי", בעת שהמשורר מילא בו את תפקיד רופא בית-הספר). הוא הוא לא נהג להסתגר בחדרו, אלא יצא בהפסקות לחצר בית-הספר והשתעשע עם הילדים. ניכר היה שהוא מחפש את קרבתם, וכורה אוזן למילים היוצאות מפיהם.


דא עקא, בתו היחידה איזולדה שנולדה לו מאשתו הלא-יהודייה מלאניה דווקא היא לא חייתה תקופות ארוכות במחיצתו ולא גדלה תחת עינו הפקוחה. ברוסיה היה טשרניחובסקי רופא צבאי, ובתוקף תפקידו נדד בין מחנות הצבא הרוסי. גם לאחר שעלה ארצה בשנת 1931, נשארו האם והבת חמש-שש שנים תמימות בגרמניה בטרם התאחדה המשפחה. וגם לאחר עלייתן של אשת המשורר ובתו ארצה, התגוררו השתיים כדיירות-משנה במעון הפטריארך היווני בפסגת סן-סימון בירושלים, בעוד שטשרניחובסקי המשיך להתגורר בתל-אביב. איזולדה גדלה אפוא רוב ימיה תחת השגחת אמה, וכמי שאת עיקר חינוכה קיבלה בבתי-ספר אירופיים ספק אם גילתה עניין ביצירתו של אביה והבינה אותה לעומקה.


חרף הפּרֵדה הממושכת מבִּתו, ואולי דווקא בגללה, אהב טשרניחובסקי ילדים והקדיש להם את מיטב יצירתו . בשירתו ה"קנונית", החדורה הִלכי רוח רומנטיים, מתואר בדרך-כלל ילד יהודי הגדל בסביבה כפרית, ואינו יודע להבדיל "מה בין צלב לבין אלף", כי לא לימודי הגמרא מעסיקים אותו אלא תופעות הטבע ורזי החיים.


וכך גם טשרניחובסקי עצמו שנולד בכפר האוקראיני מיכיאלובקה שבחצי האי קְרים. לא ילדי ישראל שהלכו ל"חדר" מילאו את לִבּוֹ ואת שירתו, אלא ילדי-טבע כגון ה"זאב" הקטן ולוולה (מן האידיליה "כחום היום") או "הדוב" הקטן בר'לה (מן האידיליה "בר'לה חולה"). בר'לה, דרך אגב, מופיע בשירי "החליל" בדמותו של כעין טופלה-טו-טו-ריטו מסיפורי שלום עליכם.


בשתי האידיליות האלה תיאר טשרניחובסקי – ולא במקרה – ילדים שחלו ונזקקו בדחיפות לעזרת הרופא. השקפת עולמו האנושית ועיסוקו הרפואי נתנו אותותיהם גם בשיר הילדים "בובתי חולה", שלא נכלל בקובץ "החליל" ונדפס בקובץ "בגינה" (2012):


"לִי בֻּבָּה, בֻּבָּה טִפְּשׁנֶת! / מַה קָּרָה לָהּ לַקְּטַנְטֹנֶת? /

בּוֹכִיָּה הִיא, מִתְיַפַּחַת / כָּל-הַבֹּקֶר אֵין לִי נַחַת. /

בֻּבָּתי, בֻּבָּה טִפְּשׁנֶת! / הֲצָרָה לָךְ הַכֻּתֹּנֶת? //

מַה לָּתֵת לָךְ? סוּס אָחִינוּ? / אוֹ רוֹצָה אַתְּ וְקָנִינוּ /

בְּשׁוּק אוֹפִים עֻגַּת הַנֹּפֶת? / מַעֲשֶׂה שֶׁאַתְּ חוֹבֶבֶת /

בְּמֶלֶךְ שֶׁל קוֹפִים בַּתֹּפֶת / לֹא! אוּלַי בִּטְנֵךְ כּוֹאֶבֶת? //

וַי-לִי! וַי-לִי! אֵי צִנְצֶנֶת / הַתְּרוּפוֹת? אַתְּ מְמָאֶנֶת //

כְּלוּם נָפַלְתְּ? אַפֵּךְ – פָּצוּעַ! / הַסִּי, הַסִּי! וּבְלִי נֶדֶר /

תִּנָּשְׂאִי עוֹד הַשָּׁבוּעַ – / לַבָּחוּר רוֹעֵה הָעֵדֶר".


לשיר זה שפורסם בפעם הראשונה ב"דבר לילדים" (כ"ב אייר ת"ש) קדמו שתי גרסאות השונות שוני ניכּר מן הנוסח המוּכּר: האחת בהגייה אשכנזית שנשלחה ארצה מברלין (ונדפסה ב"עולם הילדים", ירושלים תרפ"ז). השנייה שנכתבה בהגייה הארץ-ישראלית ("הספרדית") נדפסה ב"דבר לילדים" (טבת תרצ"ו) לאחר עלייתו של המשורר ארצה והשתלטותו על הריתמוס המקובל בארץ.


ניכֶּרת כאן רגישותו הרבה של המשורר לנוכח המתחולל בנפשם של ילדים חולים. מורגשת האמפתיה שהוא חש כלפי תחושת המצוקה שהם חשים בעת שהם זקוקים ללא דיחוי לרופא ומבקשים ממנו שיביא מזור לסבלם. בשיר הילדים "בובתי חולה", בעליהָ של הבובה בהול/ה למצוא את מקור הסבל, ולאחר שהוא שולל את כל האפשרויות, עולה על דעתו האפשרות שלא נלקחה בחשבון... שהבובה פשוט "חולת אהבה".


מעניין להיווכח שהחתן האידאלי, המובטח לבובה הבוכייה, איננו "תלמיד-חכם", איש ה"ישיבה" ו"בית המדרש", אלא רועה צאן נבער מדעת שמנהיג את עדרו בחיק הטבע. ואולם, ייתכן שבמקרה זה העלה טשרניחובסקי בדעתו את דמותו של רבי עקיבא שהיה עד לשנתו הארבעים רועה צאן פשוט, ונעשה אחד מהחכמים הגדולים בתולדות עם ישראל (נזכיר שרבי עקיבא הוא גיבור שירו היפה של טשרניחובסקי "אומרים ישנה ארץ").


את טשרניחובסקי כינו המבקרים "היווני", ולא עקב שירו שובר-המוסכמות "לנוכח פסל אפולו" בלבד. מתברר שדווקא מתוך שירי הילדים שלו ומתוך תיאורי הילדים שבשיריו למבוגרים התברר שידיעותיו בתרבות עם-ישראל וב"יידישקייט" היו רבות מהמצופה. טשרניחובסקי ידע שפות רבות, אך בניגוד לתדמיתו המערבית המודרנית הוא ידע גם יידיש, ועקבות ה"גרסא דינקותא" שלו בִּצבצו פֹּה ושם מבין קפלי ה"טוגה" היוונית.


כך, למשל, הוא ביסס את תיאור המשרתת הרוסייה יבדוחה באידיליה שלו "בר'לה חולה" על פתגם ביידיש ("אַ שיקסע ביי אַ רָבֿ קען אויך פּסקענען אַ שַאלה" [ = גויה המשרתת בבית רב יכולה גם היא לפסוק בשאלה הלכתית]). באידיליה "כחום היום", הוא ביסס את התיאור המשובש של היישוב האוקראיני בחודש תמוז, שבּו – מעשה עולם הפוך – האסירים שומרים על שומר הכלא, על הפתגם ביידיש הקובע בהוּמוֹר אבּסוּרדי: "איטלעכער משוּגענער ווערט אום תַּמוז מיושבֿ" [כל המשוגעים נעשים בחודש תמוז מיושבים בדעתם].


במסכת שבת קיט ע"ב וכן בספר הזוהר מצאנו את המימרה "אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בְּהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן". על בסיסה בנה טשרניחובסקי "היווני" את שירו "העולם בזכותו של מי קיים" (14.3.1940), המתאים גם לקורא הבוגר וגם לקורא הילד. בשיר זה מעניק המשורר את הזכות לקיומו של העולם לכל מיני אובייקטים קטנים: לניצנים המפריחים את השדות, לפרפרים המעבירים את האבקנים, לאפרוחים, לתינוקות, ולכל שאר היצורים הקטנטנים האחראים לקיומו של העולם. השיר מסתיים במילים: "הָעוֹלָם / בִּזְכוּתוֹ שֶׁל מִי קַיָּם?" / – בִּזְכוּתָם שֶׁל קְטַנְטַנִּים, / בְּכָל מָקוֹם, בְּכָל הַזְּמַנִּים, – / וּבִזְכוּת קְטַנֵּי עוֹלָם / הָעוֹלָם קַיָּם!".

*

בימים אלה קיבלתי מידי הסופרת אדיבה גפן, בתפקידה כמנהלת מכון "גנזים", שירי ילדים לא ידועים של טשרניחובסקי, שגם הם מעידים שהמשורר לא שכח את "גרסא דינקותא" שלו:


תַּרְנְגוֹל הֹדּוּ

תַּרְנְגוֹל הֹדּוּ

מָה אַתָּה אוֹמֵר

"נִשְׁמַת" אוֹ "הוֹדוּ"?


אַיֵּה בָּנֶיךָ

וְאִשְׁתְּך הַהֹדִּית

כֵּיצַד תְּדַבְּרוּ?

תֻּרְכִּית? אַשְׁדּוֹדִית?


קְרָא לְבָנֶיךָ

כֻּלָּם בִּשְׁמוֹתָם

וְהָלְכוּ וּמָצְאוּ

אֵי נָָשְׁרוּ נוֹצוֹתָם.


יש אנקדוטה שרווחה בעיירה היהודית, ולפיה כאשר שואלים את תרנגול ההודו "מתי פורים?", הוא יודע לענות על השאלה (כי הגרגור היוצא מגרונו נשמע כמו "אדר... אדר..."). כאן, בשירו הגנוז של טשרניחובסקי, נשאל התרנגול איזו תפילה בפיו "נשמת" ("נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ", כמקובל בשבתות ובחגים) או "הודו" ("הודוּ לה' קִרְאוּ בִשְׁמו. הודִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילותָיו", כמקובל בתפילת שמונה עשרה בשחרית). הוא אף נשאל אם הוא מדבר עם אשתו ב"אשדודית" (קרי, בשפה פשוטה ומסורסת שאינה שפתם של יהודים), והיכן הִשירו בניו את נוצותיהם. מבחר המילים והמושגים מלמד כמדומה שלפנינו שיר עברי, ולא שיר מתורגם, אלא אם כן "ייהד" טשרניחובסקי יסודות זרים ו"גִייר אותם כהלכה".


ושיר נוסף הגיע אליי מארכיון "גנזים", שלא נודע עד כה ברבים, בשם "האווז והטווס". שיר זה מסַפר על ריב שפרץ בין הטווס היודע לפרוש כנפיו ולטוּס בשמים לבין האווז המכוּנה כאן "רוֹכֵב גַּלִּים":


בֵּין הָאַוָּז וְהַטַּוָּס

פָּרְצוּ רִיב וּמְדָנִים

עַל חֲתִיכַת קֻרְקְבָן טְרֵפָה

גַּרְגְּרֵי דֻּבְדְּבָנִים.


סָח הַטַּוָּס אֶל הָאַוָּז:

"עֵינְךָ אַתָּה מַעֲלִים

מִכָּל יֹשֶר מִכָּל צֶדֶק,

צֵא צֵא, רוֹכֵב גַּלִּים!"


סָח הָאַוָּז אֶל הַטַּוָּס:

"בְּכָל נַפְשִׁי וּמְאֹדִי

שְׂנֵאתִיךָ וּמְרַטְתִּיךָ –

גַּע אַךְ גַּע, הַהוֹדִי".


ניתן לראות שגם כאן לפנינו מושגים מ"רחוב היהודים" (כגון "חֲתִיכַת קֻרְקְבָן טְרֵפָה"). וחוזרת השאלה למקומה: האם "ייהד" כאן טשרניחובסקי שירי ילדים גרמניים או רוסיים, או שמא חיבר משלים מקוריים משלו. השאלה הזאת עולה ביתר חדות למקרא קובץ "החליל" (1923), הכולל את שירי הילדים שחיבר טשרניחובסקי בברלין. אחד משירים אלה הוא השיר "מן החדר", המתאר ילדים יהודיים היוצאים מן ה"חדר" אל חיק הטבע, מטפסים על עצים והורסים קני ציפורים, עד שבבוא הרבי להחזירם ללימודים לאחד מהם נתקע מסמר, והוא עלול להיתפס ולהיענש על מעשי הקונדס שלו:


נְעָרִים מִן הֶחָדֶר / רוֹכְבִים עַל גַּב גָּדֵר. // עָלוּ עַל הָעֵצִים – / אִבְּדוּ קֵן וּבֵיצִים. //

מָצְאוּ אֶת הָעִזִּים. – / וְלִתְלוֹשׁ זְקָנָן פְּזִיזִים. // נִתְקְלוּ בָּאַוָּזִים, – / וְלָנוּס הֵם נֶחְפָּזִים.//

עָלוּ עַל הַסֻּלָּם – / וְיוֹסֵף רֹאשׁ לְכֻלָּם. // פִּתְאֹם רַבָּם רָאוּ, – / יָרְדוּ, הִתְחַבָּאוּ.//

אַךְ יוֹסֵף הַקָּטָן / מַסְמֵר לוֹ לְשָׂטָן.// נִתְקַע בַּנַּעֲלָיִם / וּבַמִּכְנָסָיִם. //

– "יַעֲקֹב, חַיִּים, אֱלִיעֶזֶר! / נָא הֱיוּ לִי לְעֵזֶר // טֶרֶם רַבִּי רָאָה / וּמְצָאתְנִי רָעָה!"


שלא כדרכו תיאר כאן טשרניחובסקי את ילדי ה"חדר" ואת הרבי הקפדן הבא להענישם. ואולם, כל ילד עברי מזהה כאן את עלילת השיר "יונתן הקטן", שגם בו הילד השובב עולה על עץ, מזיק לקן הציפור, אך מקבל את עונשו כי בגדיו נקרעים ו"חור גדול במכנסיו". והרי שיר זה הוא עיבוד של השיר הגרמני "Hanschen Klein" של פרנץ וידמן מדרזדן שבגרמניה, שיר שעגנון עשה בו שימוש מחוכם בנובלה הברלינאית שלו "עד הנה". יוצא אפוא ששימושו של טשרניחובסקי במילים ובצירופי מילים מ"ארון הספרים העברי" של בית-המדרש אינו מעיד בהכרח על יהדותו של השיר. טשרניחובסקי היה בן-בית בעולם העברי ובעולם ההלניסטי (גם גרמניה ראתה את עצמה כממשיכת תרבות הֶלַס), והוא נע בין שני העולמות ללא צורך ב"דרכון" – בבקיאות מלאה ובחופשיות גמורה.


השירים המוזרים שנמצאו בארכיון, וכאן הם מתפרסמים בפעם הראשונה, נראים ונשמעים כמו משלי-חיות. חיפשתי בין משלי קרילוב, ולא מצאתים. יש אמנם שירים קצרים מתורגמים שבהם משוחחים טווס ואווז, אך הם מתורגמים משירי פולקלור השגורים בפי ילדים במזרח הרחוק. דרך הרוח מי ידע? שמא יצליחו הקוראים לסייע בפתרון החידה.

 


bottom of page