בונה מולדת במילים: גילויים חדשים בכתיבתו של נתן אלתרמן

על "עד קצווי העברית"

המגוון הבלתי נדלה של אמצעי הביטוי שבהם השתמש נתן אלתרמן, כמו גם השפעות שייקספיריות ויידישאיות על יצירתו, נדונים במחקר חדש. ספר שמיני לזיוה שמיר על המשורר הגאון


פורסם: משה גרנות - מקור ראשון (שבת תרבות) 13/02/2022


ספר עתיר ידע כמו זה שלפנינו מסוגל חוקר ספרות להוציא ממקלדתו פעם בחיים, ואפשר היה לכנותו "מפעל חיים". אלא שפרופ' זיוה שמיר פרסמה כבר כארבעים ספרי מחקר ספרותי, רובם על ביאליק, ושבעה מהם על נתן אלתרמן, נושאו של ספר זה. הידע שנחשף בספר באמת חובק עולם, ואני, שכבר התרגלתי לקרוא את התרגומים הווירטואוזיים של זיוה שמיר מכתביהם של מיטב המשוררים האנגלים, הצרפתים והגרמנים, נשארתי פעור פה אל מול המובאות (בלשון המקור!) מיוונית עתיקה, מלטינית, מרוסית ומיידיש – וכל אלה לא על מנת להפגין ידע, אלא כדי לאשש את הטענות המובאות בספר בנוגע למכמני לשונו של אלתרמן.


בספר חמישה־עשר פרקים, המתארים בפירוט ובעמקות את המגוון הבלתי נדלה של אמצעי הביטוי של המשורר הגאוני הזה. לפני שאנסה להביא בפני הקורא קמצוץ מהעושר שהספר הזה מציע, אציין שבניגוד למקובל אצל חוקרי הספרות, המניחים כמובן מאליו שהקורא "שוחה" במינוח המקצועי של תורת הספרות, זיוה שמיר דואגת לפרש באופן שווה לכל נפש מונחים כמו אוקסימורון, זאוגמה, אסוננס, דיסוננס, סינסתזה, גמינציו, אליפסיס, פריפרזה, סינקדוכה, החפצה והאנשה.


פנסים אדומי זקן

את השם לספר מחקר זה, "עד קצווי העברית", העניקה המחברת על פי שורה מתוך "שיר עשרה אחים" של אלתרמן. המחברת מצביעה על תופעה מפליאה: משורר זה, שמקסים את קוראיו בפעלולי לשונו, כמעט שלא חידש מילים כמו קודמיו ביאליק ובן־יהודה, ובני דורו שלונסקי ורטוש. במקום זה הוא יצר הרכבי מילים מפתיעים כמו "פגישה לאין קץ", "פתאומית לעד". הרכבים אוקסימורוניים אלה הם בליבת תורת המשקל האלתרמנית, כמו בפתיחת השיר "אגרת": "לְךָ עֵינַי הַיּוֹם פְּקוּחוֹת כְּפִתְאֹמַיִם". מילים שגורות בפינו שרקומות בתוך הרכב מפתיע לחלוטין, שהרי "פתאום" הוא תואר הפועל מחלקי הדיבר, ולא ניתן להשוות אליו כאילו היה תואר השם, ולא רק זאת, אלא שהוא מקבל תבנית זוגית – "פתאומַיים". צורת הזוגי הזאת מופיעה גם במקומות אחרים: סליים, צוואריים, עקביים, נשיקותיים ועוד.


זאת ועוד, אם אצל ביאליק, נערצו של אלתרמן, הסיטואציה מצויה בתוך השיר – הקורא יודע מי מתלונן ב"הכניסיני", ומי הוא הזלזל שצנח ב"צנח לו זלזל" – הרי שב"פגישה לאין קץ", וברבים מהשירים הליריים של אלתרמן, הקורא מתקשה לזהות את הסיטואציה: אל איזו "את" מדבר המשורר – לאהובה בלתי מושגת? למוזה המתחמקת? לתבל על ארצותיה? לעיר תל־אביב, כפי ששמיר מציעה? אם כבר הזכרתי את "פגישה לאין קץ" ואת האוקסימורונים שבשיר זה, נזכיר גם את הזאוגמה־הצמד שבמילים "לספרים רק את החטא והשופטת", שהרי אין התלכדות דקדוקית, סמנטית ולוגית בין חלקי ההיגד. שמיר היא חלוצה בדיון בתצורה לשונית זאת בשירה, שהיא צירוף מילים שאינן מתאימות זו לזו מבחינה דקדוקית או לוגית. המורים לספרות, החשים בווירטואוזיות הפיוטית של שיר זה, מתקשים בדרך כלל להבהירו לתלמידים. הניתוח של זיוה שמיר (עמ' 63-44) עשוי לחלץ אותם מהמיצר.


שמיר מזכירה אוקסימורונים רבים נוספים, מתוכם אזכיר "מפלצת של יופי" ("ערב בפונדק השירים הנושן"), "שלו כמו רעם" ("יום שרב"). ובאשר לזאוגמות, למשל: "לפנינו גבהו על הגבול הרקיע הקר והעת" ("הם לבדם"), "קרונות רעש ואבן פורקת העיר" ("יום השוק"). וב"מרים בת נסים" מוזכרים כל בני המשפחה התימנית, ובסוף גם החמור הקטן בלעם. מינוח מיוחד לשמיר הוא "האנשה אל־אנושית", והיא מוצאת אותה בשיר כמו "הרוח עם כל אחיותיה", שבו מתוארים בתים חסרי ייחוד, המסודרים כמו חיילים במסדר; בשיר "התנגשות", שבו מתוארים בתים כחובשים כובעי פלדה; ובשיר "האם השלישית", שבו מתוארים הפנסים הצועדים בחוצות אדומי זקן.


המלך ליר ויוליוס קיסר

אלתרמן העריץ את ביאליק, בשונה משלונסקי וחבורתו משמאל, ואורי צבי גרינברג ואביגדור המאירי מימין, שמרדו בביאליק ותקפו אותו על "גלותיותו", על השקפת עולמו הפשרנית (בעקבות וייצמן הפרו־בריטי) וההססנית ("הכשרת לבבות" נוסח אחד העם) ועל התעלמותו מהמודרנה הפוטוריסטית. הוא העריך מאוד גם את חלוצי ספרות ההשכלה שקדמו לו – מיכ"ל, יל"ג, יצחק אדוארד זלקינסון (שתרגם את שייקספיר: "רם ויעל"). עובדה זו לא מנעה מאלתרמן לכתוב שירה שהיא מקוטבת ממש לשירתו של ביאליק: ביאליק הרבה לכתוב על מצוקות חייו, אלתרמן נמנע מכך; ביאליק הרבה לכתוב על הטבע, ואילו במרכז שירתו של אלתרמן נמצא בדרך כלל את הכרך (פריז, תל־אביב).


אלתרמן, כמו ביאליק לפניו, לא דגל ברבולוציה אלא באבולוציה. הוא לא שלל את תרבות הגולה כמו רטוש, אלא אדרבה, מצא בה מצע חשוב להתפתחות התרבות המתחדשת. עם זאת, אלתרמן – שנחשב לבן חבורתו של שלונסקי, אף שהסתייג מדגליה – שילם "מס" לשלונסקי בשירה הז'ורנליסטית ובכתיבת פזמונים (לתיאטרון המטאטא ול"לי־לה־לו"), שבהם הוא מצטט את ביאליק בנימה דקה של לגלוג. בשירים רבים מצניע אלתרמן ארמזים מעשירים לשירת ביאליק, כגון: "על הילד אברם", שמרמז ל"שירתי"; "רומנס", שמרמז ל"יש לי גן"; "עוד חוזר הניגון" ל"לא ידע איש מי היא". "הבכי" ("שמחת עניים") מתכתב עם "הלילה ארבתי", ו"תמצית הערב" מושפע בוודאי מ"אייך". השיר שחותם את "כוכבים בחוץ", "הם לבדם", מתכתב ללא ספק עם סיומה של המסה של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון".


זיוה שמיר היא בת בית באנגלית האליזבתנית (תרגום המופת ל־154 סונטות של שייקספיר – "עיני אהובתי", הקיבוץ המאוחד 2011 – הוא פרי מקלדתה), והיא מצביעה על ההשפעות של שייקספיר על יצירתו של אלתרמן. בשיר "זמר מפוחית" ניתן לזהות רפליקה של אנטוניו ב"הסוחר מוונציה"; בשירים "ואריאציה", "איתך בלעדייך" ו"נוף", האוזן שומעת רפליקות מ"אותלו". השיר "הדליקה" מזכיר במפורש את המלך ליר, וכמובן השיר "אופליה". לנוכח כישלונם של ביאליק ושל אפרים לוציסקי לתרגם את "יוליוס קיסר", אלתרמן לקח על עצמו את המשימה הזאת, שבה הצליח כמו בכל תרגומיו. נוסף על השפעת שייקספיר, שמיר מזכירה "התכתבויות" נוספות של אלתרמן עם דנטה, מטרלינק, פול ורלן, אוסקר ויילד, אגדת טריסטן ואיזולדה ועוד.


בניגוד לשלונסקי, שתקף את ביאליק על הכבוד שהעניק לסופרי יידיש, אלתרמן התבשם מהאוצר התרבותי של העולם היידישאי. הוא תרגם את "המכשפה" של אברהם גולדפאדן, את שירי הילדים של קדיה מולודובסקי ואת משליו של אליעזר שטיינברג. גם השיר שלו, "מכתב לאימא", מזכיר ז'אנר נפוץ בשירת יידיש. שקדים וצימוקים המוזכרים ב"פגישה לאין קץ" הם שוב מוטיב יידישאי ידוע, ולכך מביאה שמיר ראיות במובאות בשפת המקור. "מכתב של מנחם מנדל" מתכתב עם שלום עליכם, וב"מכל העמים" מובעת האהבה והחמלה לילד היהודי הגלותי שנדון למוות כמו גדי. "שיר עשרה אחים" בנוי על מעשייה יידישאית על עשרה אחים שהולכים ופוחתים, ו"גלגולו של מעיל" נכתב בעקבות שיר ביידיש של קדיה מולודובסקי. אלתרמן גם משבץ בשיריו מילים ביידיש כמו "נעבעך", "עפעס", "מענטש" וכיו"ב.


אדריכל בתי השיר

מעניין שווירטואוז לשון כמו אלתרמן התלונן לא אחת על חוסר האונים של המילים לבטא את מכמני הנפש. ב"אסתר המלכה" הוא כותב: "אינני רוצה לכתוב עליהם / רוצה בליבם לגעת". אי־נחת מכוחן של המילים מופיעה גם במחזהו "פונדק הרוחות". אבל אלתרמן היה בטוח שמעמדו כמשורר הוא שווה ערך לבוני המולדת: שניהם בונים בתים ועמודים ("ערב רחוק", ב"עיר היונה"). המשורר שווה ערך לאדריכל שבונה את בתי העיר. וכן, אלתרמן סבר שלשירה יש ערך אדיר במאמץ המלחמתי שבו נמצא העם בציון. מסתבר שגם יצחק שדה סבר כך, והוא שחרר את נתן אלתרמן הרַגָּם משירות בעת מלחמת השחרור.


הזכרתי בפתיח שבעה כרכים שפרסמה זיוה שמיר על נתן אלתרמן, והכרך שלפנינו הוא השמיני, ואני מייחל לעוד. אשמח למשל לכרך על השילוב בין החרוז הייחודי של אלתרמן (למשל האסוננטי – החורז רק את ההברה המוטעמת – שעליו יש דיון נרחב בכרך שלפנינו) ובין המשקל הווירטואוזי שבשיריו. כדוגמה לכוונתי אציין את השיר "הסער עבר פה לפנות בוקר" ("כוכבים בחוץ"). השיר נראה על פניו מבולגן – שורות ארוכות ושורות קצרות, ואפילו שורה בת מילה אחת. אולי כפי שהקורא מצפה לראות אי־סדר בשוק שסבל מהסתערות מזג האוויר. אבל מעקב אחרי החרוזים מוביל את הקורא לעיצוב שני בתים מושלמים, כשבבית הראשון החריזה היא א־ג ב־ד, ואילו בבית השני (אחר מילת הניגוד "אבל") החריזה היא ה־ו ז־ח. והנה, יש הסבר פנימי מדוע נוצר השוני בין שני הבתים. והעיקר – כל השיר שקול במשקל יאמבי מושלם. השיר כאילו משדר: כך היה השוק לפני הסערה. לכך מצטרפת הכותרת שמבהירה לקורא שהעיקר אירע לפני מה שכתוב בלב השיר.


אני משוכנע שחוקרת ידענית וחרוצה כמו שמיר בוודאי תשקיע את כולה בכרך תשיעי וגם עשירי, שעניינם יהיה מכמני הלשון של אלתרמן במחזותיו, בעיקר ב"פונדק הרוחות", שלדעת הכול הוא פיוטי מאוד. ואולי נזכה גם לכרך על לשונו בכתיבה הפובליציסטית שלו, בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, כשהיה הדובר העיקרי של התנועה למען ארץ ישראל השלמה. כך או כך, יש להתפעל מהשפע שזיוה שמיר מרעיפה על אוהביו של אלתרמן.