top of page

אֵידָיו של מארס

עודכן: 17 במרץ

על התג הדק שבין חג לחגא ביצירות יל"ג, ביאליק ואלתרמן


מַטבּע הלשון "אֵידו של מארס"  (Idus Martiis בלטינית) רומז כידוע למוֹעד המוּעד לפורענות. ה-15 במארס הוא יום הירצחו של יוליוס קיסר בשנת 44 לפני הספירה, בעיצומו של חג שנהגו הרומאים לחוג מדי שנה – חג שבמהלכו נערך מִצעד צבאי מרשים לכבוד אֵל המלחמה מארס שעל שמו קראו הרומאים גם לכוכב הלכת האדום הקרוי בפינו "מאדים". מטבע לשון זה יצאו לו מוניטין בזכות מחזהו של שייקספיר "יוליוס קיסר" שבּוֹ אומר מגיד-העתידות, החוזה בכוכבים, לקיסר, במעמד השני של המערכה הראשונה: "היזהר מאֵידי מארס" ("!Beware the ides of March").


המילה "אֵיד", המציינת לפעמים 'אסון' ולפעמים 'חג', היא קונטרנים (contranym), כלומר: מילה שיש לה שתי הוראות הסותרות זו את זו. בשפה העברית יש קונטרנימים לא מעטים, כגון מילים מן השורש אב"ק המציינות גם זריית אבק וגרימת לכלוך וגם סילוקו של האבק לצורכי ניקוי. "אֵידיו של מארס" הוא אפוא צירוף קונטרנימי, המציין גם את חגיו הרבים של החודש בלוח השנה הרומי, גם את האסונות שאירעו במהלכו של חודש זה.


כשתורגם מחזהו של שייקספיר לעברית, שָׂם נתן אלתרמן בפי מגיד-העתידות את המילים: "שְׁמֹר נַפְשְׁךָ מֵאֵידֵי מַרְס", ואילו דורי פרנס תרגם: "שמור נפשך מאמצע מֶרְץ". לענ"ד, פתרונו התרגומי של דורי פרנס במקרה זה אינו מוצלח במיוחד, כי הוא משרבב לתוך מחזה המתרחש ברומא העתיקה את שֵׁם החודש בתצורתו הגרמנית, ולא בתצורה המקורית, הלטינית, הנושאת את שמו של אל המלחמה הרומי מארס. ובמאמר מוסגר: בלוח הרומי הקדום חודש מארס היה החודש הראשון, עד שאחד המלכים הרומיים דחק אותו ממקומו, וזאת משום שחודש "ינואר" קרוי על-שם האֵל "יָאנוּס" –שהוא "אֵל כל ההתחלות" (חודש יולי קרוי, כידוע, על-שם יוליוס קיסר שנרצח באמצע במארס). היטִיב עשׂות שייקספיר בהחליטו לשׂים את המילים "!Beware the ides of March" בפי מגיד העתידות, החוזה בכוכבים, כי גם השׁם "מארס" כפל פנים לו, והוא מייצג הן את הארץ ושדות-הקרב שעליה והן את מערכת הכוכבים המתנוססת בשמים. הוא נקשר הן באדמה (שבָּהּ מוטמנים חללי הקרב) והן בכוכבים, סמלי הגורל (כוכב = מזר = מזל) המשקיפים על האדם מן המרומים.

המילה "אֵיד" מצויה בתנ"ך 26 פעמים. היא נפוצה במיוחד בירמיהו, משלי ואיוב. בספר עובדיה (פרק א פסוק יג) המילה כלולה שלוש פעמים: "אַל-תָּבוֹא בְשַׁעַר-עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם אַל-תֵּרֶא גַם-אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ וְאַל-תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ". במשנה המילה "אֵיד" מצויה שלוש פעמים במסכת עבודה זרה. חז"ל בראו את הצירוף "אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם", בהשתמשם ב"אֵיד" בהוראת "חג" (בדומה ל"עיד" שבשפות השמיות ול-ide שבשפות ההודו-אירופיות). לא בִּכדי כינו הסופרים העִברים את החג הנָכרי בשם "אֵיד", שפירושו גם "אסון". בחגים ובימים טובים לנוצרים ולמוסלמים, שבהם ערכו הגויים משתאות, היו בני ישראל לוקים מידם שבעתיים. תקופת חג-הפסח (החופפת פחות או יותר לתקופת "פסחא" של הנוצרים ותקופת ל"עיד אל-פיטר" של המוסלמים) הייתה מועדם של עלילות-הדם, הפוגרומים, הגירושים ושאר מעשי ההתעללות שהביאו אסונות על משפחות יהודיות בכל הגָּלויות. גם בארצות הנצרות וגם בארצות האִסלאם שימשה המילה "עיד = איד – ide" בהוראה כפולה: 'חג' ו'אסון'.


נסקור דוגמאות אחדות מתוך שירתם של שלושת גדולי השירה העברית: יל"ג, ביאליק ואלתרמן. יל"ג תיאר בפואמה הגדולה "קוצו של יוד" את אסונם של רבים מיהודי רוסיה בעת שהידרדר מצבם הכלכלי עד עפר בעקבות הנחת מסילת הברזל באמצע המאה התשע-עשרה. מהפך טכנולוגי מבורך, שאמור היה להיטיב עם כולם – אזרחי המקום והגֵּרים היושבים בקרבם – הפך בעבור יהודי רוסיה מ"חג" ל"חגא". את התמורה לרעה שחלה במצב היהודים בעקבות הפעלת רכבת הקיטור, תיאר יל"ג במילים:


[...] וּבְרֶכֶב אֵשׁ יַעַבְרוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים.

אָרְחוֹת אֵיד אֵלֶּה הִקִּיפוּ הַפֶּלֶךְ

אִם כִּי עַד אַיָּלוֹן טֶרֶם יִנָּטוּ;

וּכְבָר חָדְלוּ הָרֶכֶשׁ, רָצֵי הַמֶּלֶךְ,

הַנּוֹסְעִים בַּסּוּסִים יוֹם-יוֹם יִמְעָטוּ,

יוֹם-יוֹם יִדַּל חֵפֶר, יֵרָזֶה צְרוֹר כַּסְפּוֹ,

הָאֻרְוֹת חֲרֵבוֹת, הַסּוּסִים נִמְכָּרוּ,

תַּם כֶּסֶף הַנּוֹסְעִים וּשְׂכַר הַמִּסְפּוֹא

רַק סוּסִים אַרְבָּעָה בָּאֻרְוָה נִשְׁאָרוּ.


דברים אלה מתארים כ"בקליפת אגוז" את המהפָּך הכלכלי רב-העָצמה שהתחולל ברוסיה הצארית, והשפיע קשות על גורלם של רבים מיהודי המקום. מערכת כלכלית ענֵפה, שנתבססה על תחבורה ושינוע, פונדקאות וחכירת יי"ש, נתרופפה ונהרסה עד היסוד: היהודים שהחזיקו פונדקים ובתי-מרזח על אֵם הדרך ופרנסתם הסתמכה על הצורך של העגלונים ובעלי-המרכבות במקום מנוחה, סעודה ולינה (הללו נזקקו גם למקום שבּוֹ יוכלו ללגום יין-שרף די סיפּוּקם), נושלו ממקור פרנסתם ונותרו עתה בחוסר כול. בנושא ההתרוששות או ההתקבצנות (pauperization) של יהודי רוסיה, בעקבות הנחת מסילת הרכבת, הרחיבו ההיסטוריונים סאלו ברון (1964) ולאו גרינברג (1976). מנדלי מוכר-ספרים ניתח את המצב הכלכלי הנואש של היהודים באמצע המאה התשע-עשרה בספרו הטרגי-קומי "ספר הקבצנים" (1869).


המילה "אֵיד" המתוארת בשירו של יל"ג מביאה בהעלם אחד את החג והחגא, כבפסוק "וַיָּסֹלּוּ עָלַי אָרְחוֹת אֵידָם" (איוב ל, יב). ואולם, יל"ג, שחיבב משחקי מילים וקָלַמְבּוּרים למיניהם הוסיף למקור המקראי ממד נוסף: בעזרת לשון-נופל-על-לשון (אֵיד-אֵד), יצק המשורר לתוך צמד מילים ("אָרְחוֹת אֵיד") שבשירו גם את האסון הקדום המתואר בספר איוב ואת אסונם האקטואלי של יהודי רוסיה שנגרם עקב הנחת מסילת הברזל והפעלת רכבת הקיטור ( = אֵד).


ביאליק למד זאת מיל"ג בעת שכָּתב בשיר-הילדים שלו "המכונית" (שיועד גם לקוראים מבוגרים). בשירו כלי תחבורה הוא מכונית, ולא רכבת, אך גם המכונית יודעת מה הם "אָרְחוֹת-אֵיד וּבַלְהוֹת רֶגַע". רק נהג (או מנהיג) עז-נפש מסוגל להוביל את כלי-התחבורה הזה למטרתו ללא-פגע:


הַמְּכוֹנִית הִיא בִּמְעוּפָהּ,

הָרוֹדֶפֶת, הָרְדוּפָה, [...]

הִנֵּה בָאָה וּפָרְחָה –

מִי יוֹדֵעַ אֶת-אָרְחָהּ,

מִי יוֹדֵעַ אֶת-טָרְחָהּ?

שְׂבֵעַת יֶגַע, לְמוּדַת פֶּגַע,

אָרְחוֹת-אֵיד וּבַלְהוֹת רֶגַע –


בין שורות שיר זה, שנכתב בתקופה שבָּהּ ישב המשורר בברלין, בדרכו מברית-המועצות לארץ-ישראל, חבויים שני עניינים המצדיקים את השימוש בצירוף המקראי "אָרְחוֹת-אֵיד". יל"ג עשה, כאמור, בצירוף זה שימוש פָּרָנוֹמסטי (לשון-נופל-על-לשון). ביאליק, לעומתו, נתן באמצעותו פורקן לטראומות אישיות ולאומיות קשות, כגון מותה בתאונה של ילדה מִבּנות השכנים שבְּני הזוג, מניה וחיים-נחמן ביאליק, "אימצו" לעצמם בתקופת ברלין וכגון מותם של יהודים רבים בכבישי הארץ בעת פַּרעות תרפ"א.


ובמאמר מוסגר: מר נחום קרוא (קרופניק), אחיה של אותה ילדה שנספתה בתאונת-מכונית, הגיע למשרדי, לאחר שקרא את אחד מספריי שבּוֹ נזכר האירוע שאירע לאחר שרעיית המשורר שלחה את הילדה לקנות דבר-מה בחנות סמוכה. הוא מסר לידיי את דברי המִספד שנשא ביאליק על קִברהּ של אחותו, והראה לי את ילקוטהּ. עודדתי אותו להעלות את זיכרונותיו, והוא אכן העלה אותם בכתב ופרסמם בכתב-העת "עתמול" (כרך כא, אפריל 1998). באותה פגישה מסר מר נחום קרוא לידיי גם צילום של מַחברת טיוטות שנשארה בידי אביו, ברוך קרופניק-קרוא, ובה נוסחים מוקדמים של רבים משירי ביאליק לילדים. בזכות המַחברת הזאת יכולנו – חבריי ואנוכי ששקדנו אז על עריכת המהדורה האקדמית של שירי ביאליק – לחדש חידושים רבים בחטיבה המוקדשת לשירי הילדים. אירוע טראומטי זה, שהוליד יצירות-ילדים ומספד, לא נזכר בכתיבתו האגרונית והממואריסטית של ביאליק. אלמלא סיפרו עליו הסופר נחום גוטמן בספר שכתב מפיו הסופר אהוד בן-עזר ומר נחום קרוא במאמרו ב"עתמול", לא היינו יודעים עליו דבר.


אך לא רק עניינים אישיים העסיקו את ביאליק, אפילו כאשר כתב שירי-ילדים "פשוטים" ו"נאיביים". במאורעות תרפ"א, שבהם מצאו את מותם יהודים רבים שהותקפו בעת נסיעה בכבישי הארץ, איבד ביאליק גם את חברו, הסופר יוסף-חיים ברנר, בעת שהותו של ברנר בביתו השכור שעמד בלב פרדס בסביבות יפו. ביאליק לכאורה לא כתב דבר על אירוע טראומטי זה שטלטל את כל בני ה"יישוב". מתברר שהמשורר התקשה לכתוב על אירועים שפגעו בנפשו, וכמו הדחיק אותם והתכחש אליהם. הוא גם התקשה להודות בגלוי שהיעד הציוני אינו מסַפּק ליהודִי מקלט בטוח, כבסיפור-חייו של ברנר שעלה ארצה לבנות ולהיבנות בה, אך נרצח בימי "המאורעות" (שהזכירו לו את הפוגרומים שגבו את חייהם של יהודים רבים במזרח אירופה).


ביאליק השתמש אפוא במילה "אֵיד" בהוראת "אסון", אך השתמש בה לפעמים גם בהוראת "חג", כבסיפורו "החצוצרה נתביישה" (1915):

שוטרי אותו הגליל נראו אמנם מתחלה כמחמירים, אבל בעיקר הדבר היו גם נהנים הנאה מרובה; סוף סוף יפה להם יהודי אחד הדר באיסור מעשרה בהיתר, שזה – עץ פרי, ואלה – אילני סרק. [...] בין אבא בעל העבירה ובין השוטרים שומרי משמרת החוק, נקבעו "יחוסים נורמליים": הוא וביתו דרו בכפר, והם קיבלו, כל אחד ואחד לפי "כבודו", את כסף חוקם מדי חדש בחדש, מלבד מתנות ארעי [...] מלבד כל מיני דורונות ותקרבות, בין לימי אידיהם ובין לכל ימי ההולדת.


וכך גם בפרק ה-13 של סיפורו "ספיח" שבו חוזה הילד "בעל הדמיונות" את פרשת בלעם כשהיא מתרחשת בנוף האוקראיני, בסִמטא הדחוקה שבין גִּנַּת יאנקא וּבין המקשה של מַתְיָא החֵרֵשׁ, ובעקבותיה מוקם יריד: "סוף הדבר ידוע לכל. לאחר שיגע אותו רשע וּמזִמָּתוֹ הרעה לא נתקַיְּמָה – עמד והכריז יריד! יריד גדול, כזה שהיה אשתקד באחד מימי אידיהם [...] כל המִדְיָנִים והַקַצַפִּים מן הכפרים והסלובודות הקרובים והרחוקים נועדו ובאו ליריד זה והביאו עמהם בקרונותיהם גם את בנות מדין: “שִקצוֹת” מְאָדָּמוֹת וּתפוּחוֹת לְחָיַיִם, רעוּלות וּפרוּפוֹת במיני מטפחות משוּקדוֹת וּמצוּיצוֹת, לבוּשׁוֹת צבעונים וּרְקָמוֹת וּמסוּבּלוֹת חרוזי אלגומים וּפניני זגוגיות, ענקים לגרגרותיהן, וַעֲגִילֵי נחֹשת עם נזמי זכוכית, לִוְית חן לאָזניהן".

את השימוש המורכב והמעניין ביותר במושג "איד" לגווניו ערך נתן אלתרמן, שתרגם (בעת חיבור ספרו "עיר היונה") את מחזהו של שייקספיר "יוליוס קיסר", שבו משולב הצירוף "Beware the Ides of March". כך, כאשר תיאר ב"עיר היונה" את יפו, שתושביה הערביים נמלטו במלחמת תש"ח על נפשם. את יפו אִפיין בשיר "עיר קורסת" (מן המחזור "מלחמת ערים") בדמות עִִיר שסועה לשניים: חציה אוחז בחרב – מתגונן ותוקף – וחציה מובס ונס על נפשו: "אֵיד יָפוֹ וְקִצָהּ. מְסֻגֶּרֶת/ וְלִשְׁנַיִם צַלְמָהּ מְשֻׁסָּע:/ מִמִּזְרָח תַּחֲלֹם שֹׁד מֵאֶרֶב / וּמִיָּם לָהּ חֶרְדַּת מְנוּסָה". כדרכו חילק כאן את המציאוּת לסוף ולסף, לתוגות ולהיתולים, לרודפים ולנרדפים, אך לא בדרך פשטנית או חד-משמעית, אלא בדרך סבוכה המורכבת מניגודי-ניגודים.


ברי, אלתרמן לא קונן בשיר זה על תבוסתה של העיר הערבית זורעת המדון, שמתוך סמטאותיה הגיח מפעם לפעם "יְהוּדִי וּבְעֵינָיו דָּמוֹ", אך כהומניסט, הרואה גם בחורבנה של יפו הערבית חלק ממסכת היסטורית נוראה של חורבן ערים, הוא לא גילה שמחה לאידה ולמשבתה. בצירוף "איד יפו" אלתרמן משתמש במתכוון במילה הדו- משמעית "איד", שאסון וששון עולים ממנה באחת, כדי לכרוך את הסף והסוף, את החג והחגא, בכעין משתה ערב דֶּבר" של עיר שדינה נחרץ; עיר שהיא מסוגרת, ועם זאת משוסעת לשניים, שיש בה צד אַלים ותוקף, ומִנגד – צד מאוים, חף מפשע ומוּכּה גורל הנמלט בעור שִׁניו מתוך ההפכה.


לא אחת הזכיר אלתרמן לקוראיו כי "עַם הַכְּתָב" הוא שנתן לאנושות את התורה, את אמונת הייחוד ואת עקרונות המוסר המופשטים. על חובהּ של האנושות לעם זה כתב אלתרמן ב"שיר צלמי פנים" (משירי "עיר היונה") את השורות הבאות:


כָּתְבוּ עָלָיו שִׂטְנָה לְהַחְרִימוֹ

אַךְ בִּכְתָבָם נִשְׁקַף כְּתָבוֹ רָבוּעַ.

יְמֵי מוֹעֲדֵיהֶם הָיוּ אֵידָיו,

אַךְ נִתְקְנוּ בְּצֶלֶם מוֹעֲדָיו.

עֵת כִּי הָיוּ הֲמוֹנֵיהֶם עוֹלִים,

לְקוֹל פַּעֲמוֹנָם, מֵעִיר וָיַעַר[…]

הָיָה כִּנּוֹר מַלְכּוֹ, מִזְמוֹר תְּהִלִּים,

רִנַּת כֹּהֲנֵיהֶם בְּרֹאשׁ עַם בַּעַר,

וּבְעוֹד אִשָּׁם שֹוֹרְפָה אוֹתוֹ לְשִֹיד

גַּם הוּא גַּם הֵם זִמְּרוּ תְּהִלּוֹת דָּוִד.


משמע, עם ישראל הוא שנתן לעולם את מערכת האותיות (תרבות המערב אף אימצה כידוע את המושג alphabeth, שמקורו כמובן בכתב העברי), כשם נרדף לכל מערכת אותיות באשר היא. חרף חובו ליהודי ולתרבותו, העולם גומל לו ברעה תחת טובה, ומתנכל לו ללא הרף. ימי מועדיהן של אומות העולם, שנִתקנו בצלם מועדיו של עם ישראל, הופכים לו את החג לחגא. כך, למשל, חג הפסחא, שנתקן בצלמו של חג הפסח, היה בכל הדורות מועד מועדף לעלילות דם ולגירושים. לא במקרה השתמש כאן אלתרמן במילה הדו-משמעית "אֵידיו" (המילה "אֵיד" שפירושה 'אסון' משמשת גם כינוי לחג של נָכרים). מזמורי תהלים, שאותם חיבר "נעים זמירות ישראל" ("תְּהִלּוֹת דָּוִד") ותורגמו לשבעים שפה ושפה, מושרים היו בפי כמרים קנאים, שהעלו יהודים על המוקד, בעוד שקרבנותיהם אלה ממלמלים היו בלאט תפילות, תחינות ומזמורי תהִלים.


ולסיום נביא גם שימוש קומי במילה "אֵיד", שאותו שילב אלתרמן ב"פונדק הרוחות", במין תערובת של אוטו-אירוניה, אירוניה ואולי גם קורט של שמחה-לאיד:


מִי, לְעֵת רִשְׁתְּךָ הַנְּכָסִים וְהַכֹּחַ

וְעָצְמַת הַשְּׂרָרָה שֶׁהָיְתָה עִמָּדִי,

יְשִׁמְרֶךָ מִשֵּׂאת עִם כָּל אֵלֶּה מַלְקוֹחַ

אֶת חֶשְׁכַת זִקְנָתִי, רִקְבוֹנִי וְאֵידִי?


כך אומר המשורר על החלפן, נציגו של עולם החומר, המתכונן לקנות את היריד אלא שהחלפן הזקן, בהסתמך על נסיון-חייו מזהירו ומזכיר לו ולכל הצעירים הרוצים לרשת את כתרו של אלתרמן ואת כסאו שמדובר ב"עסקת חבילה": הזוכה בכתר עלול לרשת ביחד אִתו גם את כל המכאובים, הצרוֹת וריחות הריקבון של חצר-המלכוּת. אלה הנאבקים לִזכּוֹת בכוח צריכים לדעת כי ביחד עם סמלי הסטטוס, משאת-נפשם, הם עתידים לקבל גם את ייסוריה של ממלכת הכוח והעָצמה.


ככלל, אלתרמן איש הצירופים האוקסימורוניים היה גם "אוקסימורון מְהַלך" בחייו החוץ-ספרותיים, וידע לא פעם להזכירנו שהחג והחגא, או שני משמעיו של ה"איד" , כרוכים זה בזה. ב"שמחת עניים" (1941) פנה אל האומה הנפחדת במילים: "רְאִיתִיךְ וָאָבִין כַּמָּה דַּק הַתָּג / שֶׁבֵּין טֶרֶם-שׁוֹאָה וְעֶרֶב-חָג". כדי להמחיש את המעבר החד המתחולל אצל בני ישראל בין אסון לששון, בחר אלתרמן במילים "דק" ו"תג" שרק תכונה פונטית זעירה אחת מבחינה ביניהן ומפרידה בין "אֵיד" (בהוראת 'אסון') לבין "אֵיד" (בהוראת 'חג'). באו המלחמות שפרצו ב-6 באוקטובר 1973 (ביום הכיפורים) וב-7 באוקטובר 2023 (ב"שמחת תורה") והזכירו לנו עד כמה "כַּמָּה דַּק הַתָּג".

Comments


bottom of page