בין סוף לבין סף – א. ב. יהושע / אש ידידותית
אברהם ב. יהושע, אש ידידותית (דואט), הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2007, 375 עמ'.
בספר מסותיו הקיר וההר (1989), העלה א"ב הרהורים היסטוריוסופיים, בעלי אופי אפוקליפטי, ושאל את עצמו האם אפשר לתקן את מנגנון ההרס העצמי הטבוע בעם-ישראל למן קדמת דנא; הם אפשר לרפא את הגֶן הפגום המביאנו בכל פעם לעימות עם העולם, עימות המסתיים שוב ושוב בחורבן לאומי הרה-גורל?
באחרונה חוזר אני שוב ושוב לתקופת בית שני, ערב החורבן [..] עושה ספקולציות […] האם באמת היה החורבן הזה הכרחי, או אפשר היה למנוע אותו? למה דווקא אנחנו היגענו לעימות טראגי כזה עם הרומים? […] אני סבור כי השוואה עם ערב חורבן בית שני היא לגיטימת, כיוון שאנו נלחמים על קיומנו, והחורבן הוא גם אפשרות ריאלית, ולא רק ספקולציה רחוקה […] צריך לחשוב איך לצאת ממצב של עימות צפוי עם העולם. (שם, 42)
כיום, עם צאת ספרו החדש אש ידידותית (2007), בעוד העולם מגלה אדישות לשמע איומי ההשמדה של נשיא אירן אחמדינג'אד כלפי ישראל, יהושע מעלה שוב אותם הרהורים עצמם, אך בלי אותה אופטימיות רפורמטורית שאפיינה את הגותו המדינית שמלפני שנות דור. בין שיטי ספרו החדש מרחפת אימה מפני שואה אפשרית ודאגה אין-סופית לדור העתיד שגורלו סמוי מן העין.
לכאורה לפנינו "סיפור פשוט" – סאגה משפחתית, המקיפה ארבעה דורות והמתארת אירועים אינטימיים, מעציבים ומשעשעים, של "יום קטנות". גיבורו, אמוץ יערי, נקלע בין מחויבותו לאביו הישיש הנעזר בכיסא גלגלים ובמטפל פיליפיני (ילדו של הפיליפיני כבר מתחנך במערכת החינוך הישראלית, ויודע לשיר על-פה את שירי חנוכה); לבין מחויבותו לנכדיו הרכים, הזקוקים אף הם להשגחה ולתשומת-לב. הוא אף נקלע ללא הרף בין אחריותו המקצועית בתחום הנדסת המעליות לבין רצונו להתנער ממחויבויותיו המקצועיות והאֶתיות, ולהטיל את אשמת הליקויים המתגלים במעליות שתכנן משרדו, בעבר ובהווה, על אחרים.
אישתו, דניאלה יערי, מורה ותיקה לאנגלית, אוזרת אומץ ונוסעת לבדה, בלי בעלה, לגיסהּ ירמי, שהתנתק מהארץ לאחר נפילת בנו אייל "מאש כוחותינו". ירמי המנהלן הצטרף בטנזניה למשלחת ארכאולוגית באפריקה המתחקה אחרי שרידיה של החוליה החסרה בין הקוף לאדם הקדמון, אבי האנושות. שם, בנֵכר, מתה עליו אישתו שולי (אחותה של דניאלה), ספק ממחלה, ספק מצער השכול והכישלון, ומותה הגביר את רצונו להתנתק מן ההוויה הישראלית. דניאלה המגיעה כדי להתחקות אחר גורל אחותה וסיפור ימיה האחרונים, נקלעת למסע למעמקי הלא מודע, כמסעו של האדם הלבן בספרו הנודע של ג'וזף קונרד לב המאפליה למעמקי היבשת השחורה, ערש הציוויליזציה. באמצעות גיסהּ, האלמן והאב השכול, שהחליט כאמור להתנתק מכל דבר המזכיר לו את ישראל, מקור אסונו, ובאמצעות עיון מחודש בפרקי נבואה נבחרים, היא מגלה את הגֶן הפגום של הזהות הלאומית, הקולקטיבית – את מקור הקללה הנצחית, הרודפת את עמה מאז ועד עתה: את קנאותו השתלטנית של אלוהי הנביאים, שכמוהו כבעל קנאי ומטורף המענה את אישתו, ללא רגע של שקט, וגורם לה שתהיה שרויה בציפייה דרוכה לקראת הרס וחורבן (275), נבואה המגשימה בכל פעם את עצמה, לרוע אסוננו.
התנתקותו הקיצונית של ירמי, גיסם של בני הזוג יערי, מן ההוויה הישראלית, הגורמת לו להשליך לאח המבוערת את העיתונים הישראליים שמביאה לו גיסתו, גוררת דיון רעיוני סמוי בבעיית ההתנתקות: יהודים מתנתקים ממולדתם, ומוצאים את מקומם ברחבי העולם, ולעומתם – יהודים שביקשו להכות שורש באדמה לא-להם חוזרים לארצם, או מוחזרים ארצה ("ההתנתקות"): ירמי הגיס מתערה באפריקה ומתנתק מישראל, בעוד שמתנחלי עזה, כבתמונת תשליל סימפטומטית, מתנתקים משטח מצרי-אפריקני וחוזרים לישראל. הניתוק וההתנתקות הם מוטיב חוזר ברומן "אש ידידותית" (195, 199, 276 ועוד). כב"מגילת האש" של ביאליק, לאש יש כאן פני יאנוס: היא אש עליזה של נרות חנוכה ושל העברת גחלת המסורת מדור לדור, והיא גם אש מכלה וממיתה, אש של נרות נשמה, של חורבן ושל הרס, גם כאשר מעניקים לה – בסיוע "גילוי וחיטוי בלשון" – את הכינוי הרך והמצמרר "אש ידידותית".
הספר נע בצעדי דואט מהירים בין המתרחש בארץ, בשבוע החנוכה שבו נשאר גיבורו אמוץ יערי לבדו, בלי עזרת אישתו, לבין המתרחש אצל אישתו באפריקה הרחוקה-קרובה, בלא חסותו המגוננת של בעלה, כשעל שניהם משקיפים אותם שמיים – אותה שמש ואותו ירח. וכך, בעולם שהתכווץ לממדי "כפר גלובלי", נמתחות אנלוגיות רבות בין שפיכות הדמים והסבל במזרח התיכון לבין סבלם המתמשך של תושבי היבשת השחורה; בין רצח עם לרצח עם (גם כל משפחתה של הארכאולוגית האפריקנית נרצחה במלחמת האזרחים בדרום סודן, 61). התמונות דומות כל כך ושונות כל כך, כמו תמונה ותמונת התשליל שלה; כמו קפה וחלב היוצרים תמהיל שחור-לבן. אגב, הדוקטור בנט הירושלמית, אהובתו-בעבר (ובעתיד?) של יערי-האב, הקשיש שזקנתו התלותית והמבישה גרמה לו לנתק אתה קשר, המחלקת ממתקים לניניו המשתאים, נושאת את שמו של הדוקטור בנט הנזכר בנאומיו של קיסר אתיופיה היילה סילאסי כמי שהיטיב עם עמו.
הספר מראה כיצד עם-ישראל נוהג להרחיק ולדחות מקרבו את אלה שנולדו כיהודים (כפי שהרחיק את ישוע מנצרת, שנולד יהודי), או כישראלים (המציאות הישראלית האכזרית גורמת לירמי להתנתק ממנה). ואף זאת: עמנו אינו מאמץ אל לבו את אלה שרוצים להתגורר בתוכו ולהסתפח אליו (העולים האתיופים, העובדים הזרים ועוד). ארץ אוכלת יושביה: אייל שנעקד כבר לפני ארבעים שנה ויותר בנובלה "שלושה ימים וילד", נעקד שוב באש ידידותית, ושום איל לא ייאחז בקרניו בסבך כדי להצילו. מותו הסתמי של אייל, שחבריו טעו וראו בו מבוקש ערבי, מלמד עד כמה גורלנו וגורל שכנינו כרוכים זה בזה ללא הפרד: תמונה ותמונת הראי שלה; עקדת יצחק ועקדת ישמעאל.
רוחות רעות מנשבות גם ברחבי העולם, ומקיפות את כל הפרמטרים של היקום. לא במקרה הרוחות המייללות והמסתוריות עולות בפיר המעליות של "מגדלי פינסקר" – מין גלגול נשמות ישראלי-עכשווי-נדל"ניסטי של רעיונותיו של בעל ה"אוטואומנציפציה", רופא יהודי משכיל שהסביר לעמו לאחר פרעות 1881 בגרמנית צחה, שאין ליהודים סיכוי להתערות באירופה בין העמים, כי הפחד מפניו, מפני היהודי הזר והמוּכּר כאחד, הפכה אצל בני אומות-העולם למחלת נפש ("יודופוביה") רעיון דומה גלגל א"ב יהושע ברשימתו על האנטישמיות וביצירתו לסוגיה ולתקופותיה, אך דבריו, בניגוד לדברי לאו פינסקר, עוררו סערה גדולה, אולי משום שהמחבר בחר לאומם באירוע חגיגי של ארגון יהודי אמריקני. כבר בנובלה "יום שרב" (שבו עוזרו ההולנדי של מהנדס המים הוא בן 35, כגילו של הדוקטור האפריקני ב"אש ידידותית" [100]) שלח יהושע את גיבורו לתוככי היבשת השחורה והעניק לו אטריבוטים ישועיים, כדי לדלות משם תובנות על קיומו היהודי והישראלי ועל חידת שנאת ישראל כמחלה חשוכת מרפא. כבר ב"יום שרב" תהה על סוד פריחתו של היהודי בגולה ועל הזלזול והסבל שהם מנת חלקו בארצו שלו (בחינת "אין נביא בעירו").
היבשת השחורה היא מציאוּת וסמל כאחד: "בימים שהעולם המפותח מתייאש מהיבשת הזאת ועלול לנטוש אותה, אולי ראוי לחזור ולהזכיר לאנושות אם לא לאן היא הולכת, לפחות מאין באה" (101). המחשבות האפוקליפטיות המרחפות בחלל הרומן מהרהרות בעולם הניצב בין סוף לבין סף. האדם מוצאו מן הקוף, והיום הקוף מפיץ מחלות המאיימות על אפריקה לכלותה (איום שאינו פוסח על העולם המתורבת). גן-העדן המקראי השתרע בין נהר פרת לנהר חידקל, והיום שליטיו של מרחב זה מאיימים על העולם לכלותו באמצעות טילים ופצצות אטום. יהושע שהחל את דרכו הספרותית בימי המתח הבין-גושי מתאר ברומן "אש ידידותית" מציאות קשה שבעתיים, שבה העולם יצא מדעתו ומאיזונו, והופקד בידיים בלתי אחראיות וחסרות מצפון. הרומן תר ללא הרף אחר דרכים רציונליות שיחזירו את האיזון והשפיות לאזורנו ולעולם כולו; שיפסיקו את יללת הרוחות בפיר המעלית ויפיגו את הפחדים מדיירי המגדלים.
הרומן שלפנינו חוזר אל הסיטואציה המשפחתית "הקלסית" של א"ב יהושע, למן הנובלות המוקדמות ("יום שרב") ועד לרומנים הראשונים ("המאהב" ו"גירושים מאוחרים"): גברים צעירים נמשכים לנשים מבוגרות, וגברים מבוגרים לצעירות, אפילו לילדות רכות; הבעל הוא בעל כישרונות טכניים, והאישה היא מורה מפוזרת, הזקוקה לכתף בעלה. בניגוד לסופרי הדור הקודם (ס' יזהר, שגיבוריו לא עזבו את המישור ואת שדה האספסת, או אהרן מגד, שגיבוריו נתונים בעולם הפרנסה הטיפוסי של קריית ספר), גיבוריו של א"ב יהושע הם בדרך-כלל בעלי מקצוע טכני, ראלי, מעולם המעשה. כחמישים שנות יצירה הם זמן נאות לסיכומים רטרוספקטיביים: אם התנ"ך והברית החדשה הם טקסט אחד, לדברי האנגלי הקשיש בבית-המרפא האפריקני, כמו מכלול מחזות שקספיר (262), הרי שגם מכלול יצירות יהושע מתחיל להצטייר לנגד עינינו כקורפוס אחד, בעל חוקיות פנימית, עקיבה וקוהרנטית.
ואולם, הזמן שחלף והרוח הפמיניסטית שסחפה את המערב, הוליד ברומנים האחרונים של יהושע גם חידושים והפתעות: לפנינו נשים חזקות ועצמאיות כמו השופטת ב"הכלה המשחררת", ולא רק נשים תלותיות ומפוזרות. וכך, ברומן החדש דניאלה נוסעת לחו"ל לבד, בלא עזרתו המגוננת של בעלה, ומתעשתת עד מהרה מן הפיזור האופייני לה. המומחית למעליות היא דווקא אישה, המהנדסת היא "רווקה עקרונית" (84) ואת המכונית האפריקנית מובילה דווקא נהגת (53). בשורות החתימה של הרומן מציע אמוץ יערי לאישתו לברך על הנרות. אפילו את הדת הוא מפקיע מידי הגברים. אם אלוהי הנביאים כמוהו כבעל קנא שאינו נותן לאישתו מנוחה ומרחב מחיה, הרי שהאצלת הסמכויות מן הבעל הדאגן לאישתו התלותית מרמז על דרך לפתרון הבעיה ולהשתחררות מן הקללה הרובצת עלינו. מנהג חדש בא לעולם, ומן הראוי לברך עליו את ברכת הנהנין.
פורסם ברשת 23/02/2007
http://www.e-mago.co.il/writers/ziva.htm