top of page

אש מלטפת ואש חורכת

רוני סומק, "אש" (שירים), זמורה – מוציאים לאור, 2024, 64 עמודים.


את שיריו של רוני סומק תוכלו לזהות לאלתר גם יתגלגלו במקרה לידיכם בצורת unseen passage. בראש וראשונה בולטת המטפוריקה ה"גברית" שלהם, הלקוחה כאילו ממערבונים (דהירת סוסים, אקדחים, אבק שריפה) ומהסרטים של סוף המאה העשרים (טיסת אופנועים, סיגריות, נערות בביקיני או בשמלות נשף). ובניגוד גמור לגבריות המוחצנת הזאת, יש בשירים הללו רגישות רבה – אוזן קשובה ואמפתית לזולת: לבני משפחה, לחברים, לשכנים, לעמיתים ברפובליקה הספרותית שלנו ולכָלאָדָם באשר הוא.



"אש", ספר שיריו השישה-עשר של רוני סומק מעמיד אותו במרכז הזירה הספרותית שלנו כעץ ענף ומושרש, אף-על-פי שהיו פֹּה ושָׁם מי שניסו לקפד את ראשו. לפחות בעשרה משירי ספרו החדש יש להבות של אש יוקדת, או אש מכלה של אבק שריפה. לפעמים זוהי אש האהבה המהנה, ולפעמים זוהי אש הגיהנֹם המענה. באחדים מהם מלחשת האש בתשוקה שאין לה קץ כגון בשיר השני שבקובץ:


כַּמָּה סִיבוּבִים צָרִיךְ בִּשְׁבִיל לְהַחְלִיף נוּרָה?

הִיא חַיָּה בְּיָדַי כְּאִלּוּ הָיְתָה

אָדָם מִצִּיּוּר שֶׁל פּוֹל סֵזָאן.

אֲנִי מַבִּיט בָּהּ וּבִפְנֵי אִשְׁתִּי

וְעוֹד רֶגַע אֶנְגֹּס בְּמָה

שֶׁיִּתְפָּרֵץ מִתּוֹכָן.

בְּבַת אַחַת אֲנִי אַנְתְּרוֹפּוֹלוֹג בְּאַרְצוֹת הָאוֹר.

עֵינָי בְּטוּחוֹת שֶׁנּוֹלְדוּ מֵרֶחֶם שֶׁל מְדוּרָה

וְשׁוּם עָשָׁן לֹא מְטַשְׁטֵשׁ אֶת תְּשׁוּקַת פִּי

כְּשֶׁאֲנִי לוֹחֵשׁ אֶת הַמִּלָּה

"אֵשׁ".


למן השורה הראשונה, שבה ניכרת העדפה ללשון הדיבור ("סיבובים" כמו המילה "להתחבר", מלשון "חָבֵר", שנוהגים להגות בבי"ת רפה) ועד לשלוש השורות האחרונות שבהן האש והעשן מלחשים בריבוי צלילי שי"ן, הכול אומר תשוקה שאינה נשלטת אל האישה. הספר כולו עומד בסימן אהבה העולה על גדותיה לאם, לאישה ולבת.


הוסף לכך את תמונת-השער, מעשה ידיו של רוני סומק, ובה המשורר בילדותו מנגן בכלי נשיפה, כולו אפוף להבות אש אדומות. צירוף הצבעים אדום-שחור-צהוב הוא לטעמי הצירוף האסתטי ביותר בין צירופי-הצבעים העזים. כאן, בצד האש האדומה, הכתמים הצהובים מבטאים כמדומה את החום והאור שהאש מפיקה, בעוד שהכתמים השחורים – את האוּדים והרמץ שנשארים לאחר דעיכת האש.


והאש היא גם האש הבוערת על ראשן של נערות אדומות שֵׂעָר שלפי רוני סומק הן מזכרת אש שהשאיר אלוהים לאחר ששככה אש אהבת הנעורים שלו לנערות זהובות שֵׂעָר. וכך בשיר שכותרתו "קיצור תולדות הג'ינג'יות" מסוּפּר על נערה אדומת שֵׂעָר בשם רוזיקה (ששמה מעיד על צבעה האדום) שהכיר רוני סומק בשחר חייו, ומה שעלה בדעתו למראה להבות האש הבוערות על קודקודה. השיר כולו היא כמִכוות אש של תשוקה ראשונה:


רוֹזִיקַהּ, הַבַּת שֶׁל גַּ'אֲקוֹ

מֵהַקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית בִּרְחוֹב הַתְּחִיָּה

בַּשְּׁכוּנָה שֶׁבָּנוּ בִּקְצֵה בַּת יָם,

הָיְתָה הַגִּ'נְגִ'ית הָרִאשׁוֹנָה שֶׁרָאִיתִי בְּחַיַּי.

יָדַעְתִּי שָׁם שֶׁאַחֲרֵי שֶׁאֱלֹהִים תָּלַשׁ אֶת

כָּל עֲלֵי הַבְּלוֹנְד מֵהַפְּרָחִים שֶׁבָּרָא

וְאַחֲרֵי שֶׁנִּכְוָה מִלְּהַגִּיד

"אוֹהֵב"

"לֹא אוֹהֵב"

הוּא הֶחְלִיט לְהַשְׁאִיר עַל רָאשָׁן

שֶׁל כַּמָּה רוֹזִיקוֹת

מַזְכֶּרֶת אֵשׁ.


ספריו של רוני סומק אינם בבחינת "רק על עצמי לספר ידעתי". כמי שעסק כל ימיו בספרות גם מן הצד הפדגוגי והאקדמי, הוא מתכתב בספרו עם משוררים רבים. לפעמים ההתכתבות נעשית במרומז כגון בשיר "שמשון" שבּוֹ שואל הגיבור את עצמו "מָה עוֹשׂוֹת הַדְּלִילוֹת בַּלֵּילוֹת" (ולמי שלא קישר עם שירה, או עם ספרה, של לאה גולדברג, נזכרות גם רגלי האיילה של מי שאמרה לו פעם מה שאמרה על תלתליו, לפעמים ההתכתבות נעשית גלויות ומפורשות, כבשירים המוקדשים לאורי-צבי גרינברג, לחיים גורי ולביאליק – כולם מלוּוים בציורים אֶבוקטיביים נהדרים של רוני סומק עצמו (ויש גם שיר המוקדש בנימה אישית ליורם קניוק). כמו את שיריו, גם את ציוריו של רוני סומק ניתן לזהות גם אם אינם חתומים: דיוקנאות מעוטרות בטיוטת של כתבי-יד מנוקדים, בבולים ישָׁנים ובחותמות דואר ישָׁנות – תאווה לעיניים.).


אהבתי במיוחד את שירי ההיאקו ה"ארס פואטיים" של רוני סומק – האחד שכותרתו "מה רוצה השירה?" עומד בפני עצמו ("יוֹתֵר מִכָּל הִיא רוֹצָה לִהְיוֹת / הַסּוּסָה שֶׁל לֶיְדִּי גּוֹדָיבָה. / רַק עֲרוּמִים מִבִּגְדֵי מִלִּים / עָלֶיהָ דּוֹהֲרִים"). השני משולב בתוך השיר-בפרוזה "קלפים":


שִׁירָה הִיא גַּם קַו חַיִּים

הַמְּצֻיָּר בְּכַף יָד

שֶׁל יַפָּנִית אַחַת

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִפְסִיקָה לִקְטֹף עֲנָפִים

מֵעֲצֵי דֻּבְדְּבָן

שֶׁשָּׁתַלְתִּי בַּשִּׁירִים.


כמו כן אהבתי את שירי "קיבוץ הגלויות" של רוני סומק. להזכירכם, המחבֵּר הוא מי שהצהיר פעם באוטו-אירוניה מחויכת באחד משיריו שכותרתו "שיר פטריוטי" (בקובץ השירים "מחתרת הלב" משנת 2005): "אֲנִי עִירָקִי-פִּיגָ´מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה / וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדָד". בקובץ "אש" עולות תמונות מקדמת הילדוּת, ובהן ערב-רב של יהודים מבני כל הגָּלויות, ובמיוחד בשיר "שופרות" המתאר בנוסטלגיה את הבליל הקרוע-התמים והעלוב-מפואר של שנותיה הראשונות של המדינה:


קוֹל הַשּׁוֹפָר מִבֵּית הַכְּנֶסֶת הָאַשְׁכְּנָזִי

מִתְעַרְבֵּב בְּאָחִיו מִבֵּית הַכְּנֶסֶת הַתֵּימָנִי

שֶׁכְּבָר סָפַג לְתוֹכוֹ אֶת הַתְּקִיעָה

מִבֵּית הַכְּנֶסֶת הָעִירָאקִי

שֶׁנִּבְנָה מֵעָלָיו.

תַּרְאוּ לִי עוֹד מִסְעָדָה בָּעוֹלָם שֶׁבְּתַפְרִיטָהּ

נֶאֱכָלִים בְּפֶה מָלֵא

סְחוֹג,

עַמְבָּה

וְרֶגֶל קְרוּשָׁה.


רוני סומק ומשפחתו האיכותית אינם רק פרי הילולים של אותה תקופה הֶרואית של עליית ההמונים בשנותיה הראשונות של המדינה (הנקראת בטעות "העלייה ההמונית") ושל "כור ההיתוך" הזוכה כיום לקיתונות של גינוי, בעוד שמעלותיו עלו פי אלף על חסרונותיו. הוא כיום המשורר הישראלי ביותר שאני מכירה. שיריו אינם נרקיסיים ואינם סובבים ברדיוס של מטרים אחדים מטבורו של כותבם. הוא משקף את החיים במחוזותינו כמוֹת שהם, ללא כחל ושרק. ובמבט לאחור, הוא מתאר את חיי המעברה ואת חיי השכונות הדלות של ערי הארץ, כמו שאלתרמן תיאר שניים-שלושה דורות לפניו את ההוֹוה המתהווה כמוֹת שהוא– "בִּקְרָעָיו, בְּמַרְדּוּת יִפְעָתוֹ הַנָּכְרִית / הַשְּׁלוּפָה לְלֹא נְדָן וְנָוֶה (ראו שירו של אלתרמן "צריף  אורחים" מתוך "עיר היונה").


ובסוף הספר שירים אחדים על אירועי ההוֹוה המתהווה כאן ועכשיו, כגון השיר "שירהּ של ילדה חטופה", הנאמר ישירות מפי הילדה: "כָּאן אֲנִי נִזְכֶּרֶת / אֵיךְ בְּקַלֵּי קַלּוּת / הֶחְזַרְתִּי פַּעַם יָד / שֶׁבְּטָעוּת נִתְלְשָׁה / מִכֶּתֶף בֻּבָּה // אָז לָמָּה עַכְשָׁו / שֶׁאֲנִי כֻּלִּי יַד תְּלוּשָׁה / אֵין מִי שֶׁיְּחַבֵּר אוֹתִי / לַגּוּף שֶׁהִשְׁאַרְתִּי שָׁם / עַל אֲדָמָה חֲטוּפָה?". דומה שכל מילת פרשנות מיותרת ומיותמת.


 

מתוך אתר ההוצאה - הצצה לספר:


Commentaires


bottom of page