ארבע כניסות לפרד"ס
הערות נוספות על הרומאן "המאהב" לא.ב. יהושע
פורסם: ידיעות 29/4/1977
( קובץ זה ניתן לקריאה והדפסה,
אך אינו מכיל טקסט בר-חיפוש )
ארבע כניסות לפרד"ס (מעודכן)
על "המאהב" – הרומן הראשון של א"ב יהושע
א. ריבוי קולות
א"ב יהושע קיבל את הנחת היסוד הבתר-מודרניסטית שלפיה אי אפשר להגיע לאמת אוביקטיבית יציבה, כי האמת נקבעת במידה רבה באמצעות נקודת התצפית של המתבונן בה. לפיכך הוא נזקק תכופות לזוויות ראִייה אחדוֹת – לפעמים צרוֹת ואֶקסצנטריוֹת ולבריאתם של סגנונות דיבור שונים המשַׁקפים באמינות את עולמן של הנפשות הפועלות. א"ב יהושע ניחן כידוע בכשרונות דרָמָטיים מובהקים, והוא נודע גם כמחברם של מערכונים ומחזות לא מעטים. ברבים מספריו (ובהמאהב ובמר מאני באופן מיוחד) יש סימוּלַציה של סגנונות דיבור שונים, ואפילו סימוּלציה של שפת לָדינו (בשיחה הנערכת בעברית המשַׁמרת בתוכה את הריתמוס ואת הניחוח המיוחד של שפת יהודי הבלקן).
א"ב יהושע הוא שביסס את הטכניקה של הרשוֹמוֹן בספרות העברית של שנות השבעים, שעה שבָּנה את הרומן הראשון שלו המאהב כשישה פרקים המשַׁקפים שֵׁש נקודות תצפית שונות ושישה סגנונות שונים. קווי הֶכֵּר של הרשוֹמוֹן מצויים אצלו גם ברומנים אחדים – בגירושים מאוחרים ובמר מאני. הוא הטמיע כאמור את השקפת העולם המקובלת כיום שלפיה אין אפשרות להגיע אל "האמת" בה"א הידיעה, ומוטב להצליב אמִתות אחדות. במקום המסַפּר הכול-יודע (omniscient) שדמותו הובילה את הרומן הרֵאליסטי של המאות הקודמות, לפנינו רָשוֹמוֹן של קולות שונים, המייצגים השקפות שונות, המסייע לקורא להבין את המציאוּת בכל מורכבותה, אך גם מטיל עליו אתגר לא פשוט.
את הכינוי הז'נרי "רשוֹמוֹן" (על-שם הסרט היפני Rashōmon) נהוג כידוע להעניק ליצירות רב-קוליות (פּוֹליפוֹניות), שבהן כלולים מונולוגים אחדים הנשמעים מפי גיבורים שונים, שנחשפו לאותה תמונת-מציאוּת, אך כל אחד מֵהם מתבונן בה אחרת ומפָרש אותה בדרכו. ריבוי זוויות-הראייה, הפרגמנטריוּת של כל עדוּת, הסתירות המתגלות בין העדויות השונות – כל אלה מותירים ביד הקורא משימה נכבדה של "מילוי פערים". הקורא נתבע לאַחות את חלקי הטקסט לכלל תמונה קוהֶרֶנטית, שמידת קִרבתה אל התמונה ה"אמִתית" וה"אוֹבּייקטיבית" – אם יש כזו בנמצא – תישאר לעולם חידה בלתי פתורה.
הרָשוֹמוֹן הוא הז'נר הנָרָטיבי המובהק ביותר של המאה העשרים, בצד הסיפורת הכתובה ב"זרם התודעה" (שתי הטכניקות הנָרָטיביות הללו המירו את זו של הסיפור מנקודת תצפיתו של המסַפּר הכל-יודע). ז'נר סיפורי זה של הרָשוֹמוֹן משַׁקף מציאוּת של יחסיוּת (relativity) בכל תחומי החיים – מציאוּת שבּהּ נתערערו רבות מן הוודאויות המוצקות של העבר ורוב האמִתות האַקסיוֹמַטיות של העולם הקולוניאליסטי היָשָׁן, בן המאה התשע-עשרה. את תמונת העולם ההירַרכית של המאה התשע-עשרה (תקופה של "אדונים ומשרתים", "אבות ובנים", "גברים גבריים ונשים נשיוֹת", "אימפֶּריות וקולוניות") החליפה במאה העשרים תמונת עולם יחסית, נזילה ומפוררת, שבּהּ כדברי המשורר ויליאם בַֹטלר יֵיטס בשירו "The Second Coming" ("ביאת משיח"): "הַכֹּל קוֹרֵס; צִיר הָעוֹלָם נִשְׁבַּר; / תֵּבֵל – זִירָה לְתֹהוּ מִשְׁתַּלֵּחַ".
סופרי המאה העשרים ויתרו תכופות על הסוף הסגור, שסיפק את סקרנותו של הקהל וגרם לו סיפוק מהיר, והמירוהו בסיגור הפתוח המשאיר את הקהל במצב של אי-ודאות ושל אָבדן כיווּנים, ללא הקָתַרזיס המאוּוה. פילוסופים כדוגמת הוּסרל והיידגר ביטאו את הפִּקפוק ההולך וגובר במציאוּת אוביקטיבית אחת, והחדירו בנו את המחשבה בדבר מציאוּתן של אין-סְפור מציאויות סימולטניות המותנות בקליטתן בתודעותיהם השונות של קולטים שונים. כמו ברומן The Sound and Fury (הקול והזעם) מאת ויליאם פוקנר, שבּוֹ המסוּפּר משתקף דרך תודעתו של בנג'י, אידיוט בן שלושים ושלוש שהתפתחותו המֶנטלית נעצרה בשחר ילדותו, ועל-כן חסרה תודעתו מהימנות, אך קולו ייחודי ומחודד, כך גם "המאהב" של יהושע שחלק ממנו נמסר מנקודת התצפית המוגבלת וחסרת הגבולות כאחת של ילד.
ב. "המאהב" - פְּשט וסוד
הרומן המאהב (1977) עוסק לכאורה באירועים המתרחשים במשך שנה אחת בלבד בחייה של משפחה ישראלית מצויה. אדם, אבי המשפחה, הפסיק את לימודיו בגימנסיה, ונכנס לעסקיו של אביו שנפטר. הוא הפך ברבות השנים לבעל מוסך משגשג המעסיק עשרות פועלים. אשתו אסיה, לעומת זאת, הִשלימה את לימודיה, ובנקודת ההוֹוה של הרומן היא מורה נמרצת להיסטוריה בבית-ספר תיכון חיפני: אישה חרוצה וחסכנית – מתוך עיקרון והרגל. אף-על-פי שבעלה התעשר במהירות, היא אינה מסוגלת ואינה רוצה לאמץ לעצמה אורַח-חיים בזבזני. הכלל של "הצנֵעַ לֶכֶת" חקוק בתודעתה, והיא אינה מעוניינת להיפרד ממנו לרגע. דאפי, בתם המתבגרת שנותרה בת יחידה לאחר מות אחיה בתאונת-דרכים, היא נערה רשלנית ובעלת סגנון בוטה, אך חיננית וחברותית.
כל הדמויות הראשיות ברומן, שש במספר, ובצִדן דמויות מִשנֶה לא מעטות, הן לכאורה דמויות רֵאליסטיות שעיצובן משכנע ואמין. המצבים והדיאלוגים נראים כלקוחים מן המציאוּת הישראלית הפשוטה, ללא זיוף ופרכּוס. זקֵנות מטריארכליות מעֵדוֹת המזרח, כדוגמת סבתא וֶדוּצ'ה ארמוזו, מצויות לרוב בשכונות ירושלים ויפו ובעיר התחתית בחיפה: זקֵנות שאוספות – כמתואר ברומן – נורות חשמל שרופות כי הן חושבות שאולי יש עליהן פיקדון במכולת; זקֵנות שעורכות את קניותיהן בשוּק, בחיסכון ובידענות ואינן בָּזות לפרוטה ולשוֵוה פרוטה. גם תופעת העסקתו של נער ערבי כדוגמת נעים הייתה תופעה שכיחה בבניין, בתעשייה ובחקלאות בעת היכתב הרומן. דמות של עולה-יורד כדוגמת גבריאל ארדיטי אף היא תופעה שכיחה ומוּכּרת אז ועכשיו. צעירים רבים משוטטים כמוהו בערי העולם ומגיעים לכל קצות תבל, תלושים מִזהות ומִשורש.
לכאורה לפנינו רומן רֵאליסטי – סיפור פשוט – שכל אחת מדמויותיו משכנעת באמינותה ומייצגת טיפוס מוּכּר במציאוּת הישראלית בת-זמננו. ואולם אם בוחנים את הדברים היטב, ניתן לראות שהספר חורג מן הרֵאליזם ומפליג לעֵבר המציאות המֶטָראליסטית המוזרה, מִזה, ולעֵבר המלֵאוּת האידֵאית-ההיסטוריוסופית רבת-הפָּנים, מזה. שנת 1973 – השנה הטראוּמטית של מלחמת יום הכיפורים – מקפלת כאן בתוכה היסטוריה בת כמאה שנה, ושש הדמויות העיקריות מייצגות קשת רחבה של דורות ומִגזרים במציאוּת הארץ-ישראלית למן ראשית הציונות ועד ימינו.
הזקֵנה וֶדוּצ'ה, למשל, נולדה בשנת 1881, הלא היא שנת פַּרעות "הסופות בנגב", שהולידו את תנועת ביל"ו, את העלייה הראשונה ואת המושבות הראשונות. היא בת היישוב הישן, דוברת ערבית ונושאת תעודת לידה עות'מאנית. את ירושלים, עיר של מסורת וקדוּשה, הֵמירה הזקֵנה בחיפה, עיר של חולין ושל עמל,1 ועתה היא מתגוררת בבית ערבי נטוש. היא מקווה לחיות עד גיל 120, כלומר עד שנת 2001 – לחצות את סִפּהּ של המאה ה-21. תחייתה הזמנית שחלה בסמוך למלחמת יום הכיפורים מרמזת שהכול זורם (panta rhei): וֶדוּצ'ה הזקֵנה עוד תדע עִתות של תחייה ושל אָבדן הכרה. לאחר נס-תחייתה היא מגלה תכף ומיד צלילוּת, חיוניוּת ומעשיוּת, ואפילו מתעניינת "מה עשתה המלחמה בשוּק" (עמ' 221). סלידתה הגמורה מנעים הערבי ואמונתה שבבגרותו יהפוך לחמוֹר "כמו כולם" (עמ' 259),2 הופכות בהדרגה לרגש אימהוּת (היא מאיצה בו שיקח סוודר בלילה, לבל יצטנן), ולמרבה האירוניה והאבּסוּרד – אפילו למשיכה אֶרוטית גלויה.
אסיה עשויה לגלם בתכונותיה את דור היורשים של המתיישבים הראשונים, יוצאי רוסיה (שמה "מככּב" לא אחת בספרות הרוסית). כרבים מִבּני "דור תש"ח", הדור שהקים את המדינה ורבים מִבּניו בחרו להצטרף להתיישבות העובדת. היא אינה מוכנה שזָרים ינַקו את דירתה (בניגוד לבעלה המעסיק במוּסַכּו שלושים פועלים ערביים, היא דוגלת ב"עבודה עברית"). היא אינה מאופרת מתוך עיקרון, ואפילו אִרגנה פעם שביתה שהצליחה. היא עובדת בחריצות ובאחריות, ואינה תופסת אפילו כמה כסף "מתגלגל" בעסק המשפחתי שאותו היא עדיין רואה כמין קואופרטיב. ארליך השותף (האוּמנם באקראי הוא נושא את שמו של אחד מגיבורי "שבועת אמונים" של עגנון?), שירד למעמד של שכיר, ממשיך לראות את המוסך כמפעלו האישי, וממשיך לאלתר פתרונות כלכליים מזהירים (כגזבר הסוכנות? כשר האוצָר? כיהדות העולם?). בנעוריה לבשה אסיה בטלדרס צבאי וענדה אבזרים צבאיים אמִתיים, ועתה היא לבושה שמלה אפורה עם רקמה דהה, הדומה לשמלתה של עובדת הניקיון בבית "הישיבה" ולשמלה שדאפי בִתה סירבה לקנות.3 כולה אומרת רצינות, צניעוּת, התנזרות, משמעת וחוש אחריות חסר פשרות. רק העולה-היורד מצליח לזעזע את עולמה הסגור ולמלא את נפשה, והיא מוחלת לו על אי-הסדר שהוא מטיל בביתה. אביה, המנהיג המודח, מנצל את האבל על מות נכדו כימי ההתפייסות הגדולה עם כל אלה שרחקו ממנו לאחר הפָּרָשָׁה שלו. במשמעות הפוליטית מייצגת אסיה את תקופת ההנהגה של מפא"י – מבן-גוריון ועד גולדה מאיר ("הזקֵנה", "אל חתיארה") – שהעלייה מילאה את כל מעיינֶיהָ.
דאפי, שגילה כגיל נעים, הנער הערבי, וכגיל הוריה בזמן תחילת חברותם הרומנטית, עשויה לייצג כאן את הדור הישראלי הצעיר של אחרי מלחמת ששת הימים, והיא אכן מוצגת כאן כמי שגבולות גִזרתה התרחבו (עמ' 231), רמז למפת המדינה שאיבדה את הפרופיל הצנום שלה. היא אף מוצגת כמי שמדלדלת בשיטתיות את ארנקו של אבי המשפחה וכמי שמתרשלת בלימודיה (למקצועות הלימודים נודעות כאן תמיד השתמעויות סמליות). באישיותה יש מאפיינים טיפוסיים של הקיום הישראלי המצוי: היא מתגרה באנשים מתוך לצון ומשובה (עמ' 298), היא מנצלת אפשרויות של "פרוטקציה" (רוצה שהמורה למתמטיקה יֵדע שאִמה מלמדת היסטוריה באותו בית-ספר; היא אף מאמינה שעקב חילוצו של המנהֵל במכונית הגרר של אביה, היא לא תיזרק מן הגימנסיה. דאפי "דוגריסטית" ובוטה בהתבטאויותיה: "חֲבל שלא נהרגת במקומו", היא מטיחה במורה הינוקא; "תֵּחשב עריק", היא מודיעה לגבריאל בפגישתם הראשונה. חרף עצלותה, היא מוכנה לצאת ברצון לפעולות החילוץ הליליות, אלא שבשעה שנעים עובד עבודה קשה ומתלכלך, היא כותבת קבלות ומדביקה בולים כחולים (עמ' 272). יוצא אפוא שבאמצעות תיאורה של משפחה ישראלית פשוטה, שטיפוסיה מוּכּרים לנו מן המציאוּת היום-יומית, הרומן שלפנינו פורשׂ שלושה דורות במציאוּת הישראלית, ובאמצעותם הוא מקיף את תולדות הקיום היהודי בארץ החל מימי העלייה הראשונה ועד לימי המשבר שפקד אותנו בשנת 1973.
*
בתוך סבך החידות שיש לפענח כדי להבין את ההגות ההיסטוריוסופית שבתשתית הרומן, הקשה ביותר לפיצוח היא חידת זהותו של אדם, המסרבת להתפענח בדרך אָלֶגוריסטית חדה וחלקה. מה מייצג אדם בתוך מערכת הדורות והמִגזרים שממחיז הרומן? הוא קשור בכולם, אך גם עומד מעל כולם בריחוקו ובשתיקותיו המתמשכות. יש בדמותו הֶבֵּטים שונים הקושרים אותו לכמה מן הדמויות האלוהיות מן הדתות המונותאיסטיות ומן המיתולוגיה הקדומה. לעִתים דומה שיש בו פנים מדמותו של ה- deus ex machine (כאן, למרבה האירוניה, לפנינו אל מכונאי, בעל מוסך, הבא באישון-לילה לגרור מכוניות פגועות ו"להקימן לתחייה"). יש בו באדם בעל המוסך החיפני גם קווים מדמותם של אלים מן המיתולגיה היוונית-רומית וגם מדמותו של יֵשוּ, האל "בן האדם", שהקים לתחייה נערות ונשים, ונעלם עם שחר מעוטף בסדיניו. אדם שייך אפוא גם למוֹדוּס המיתי וגם למוֹדוּס החיקוי הנמוך ("low mimetic mode"), במונחיו של נוֹרתרוֹפּ פרַיי בפרק המבוא לספרו אנטומיה של הביקורת.4 ובמאמר מוסגר: כלל זה שלפיו גיבורי יצירתו של א"ב יהושע הם לכאורה פְּחותי-ערך אך במשתמע נשגבים ונעלים כוחו יפה יפה גם לתיאור הרומן האחרון לפי שעה – ניצבת (2014). הגיבורה הראשית נוגה היא גם סטטיסטית חסרת מעמד וערך, גם אֵלה שמימית ונשגבת שכוכב קרוי על שמה. השם "ניצבת" הוא שמה של אם דויד – אמו של המלך המשיח – ועל כן תקוותו של השכן החרדי שנוגה תנגן בבית-המקדש, מעלה את ערכה של נוגה ונקשר לצדו האסכטולוגי של הרומן.
פרט אחד, פשוט וטריוויאלי לכאורה, עשוי להוליכנו לאחד מכיווּניה של פתרון החידה, ופרט זה הוא גילו של אדם. אדם התבגר כאמור במרוצת הרומן והפך מבן 45 לבן 46. אמנם במישור הראליסטי אפשר לתרץ את הגיל היטב. מי שלמד בגימנסיה בזמן עליית "ילדי טהרן" סביר שבשנת 1973 (היא שנת התרחשותה של עלילת הרומן) יהיה כבן 45 – 46. ואולם לכל מי שמצוי ביצירת א"ב יהושע ידוע שמישורי השתמעות אחדים חוברים בה לכלל אחדות אחת, וכי לא די ב"סיפור הפשוט" כדי ללכוד את כוונת הדברים. גם פרט "מקרי" ו"צדדי", שאינו טעון לכאורה במשמעות שמעֵבר לפְּשט, תובע מן הקורא תשומת לב-ומאמצי פענוח.5
ובמאמר מוסגר: גם ברומן מולכו (1987) שנכתב עשור אחרי המאהב (1977), העניק א"ב יהושע לגיבור גיל סמלי. כשכּתב נתן אלתרמן בשירו "מזכרת לדרכים" את השורה "אֵי-שָׁמָּה בַּפַּרְסָה הַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם" (שהוא, דרך אגב, אוקסימורון אלתרמני טיפוסי, המצמיד זה לזה את הפכי הסתמי והמדויק), היו מבקרים שראו בסִפרה 52 ספרה סתמית שנבחרה לצורך המשקל והחרוז, והיו שתָּלו בה תִּלֵי תִּלים של פירושים מיסטיים מספר הזוהר. והרי לפנינו סימבוליקה אוניברסלית: המספר 52 היא קודם כל מניין השבועות בשנה, ועל כן סופרים רבים – ולא אלתרמן בלבד – השתמשו בו כבציון סמלי לשקיעה שבטרם התחדשות (כברומנים פנין של ולדימיר נבוקוב, מולכו של אברהם ב' יהושע, בביתו במדבר של מאיר שָׁלֵו ועוד, שבכולם הגיבור הראשי הוא בן 52).
שמו של אדם עולה כדי 45 בגימטריה, ואילו בכתיב לועזי עולה שמו לכדי 46, רך אין לראות בכך שעשוע של דורשי גימטריות. אדם, בעל המוסך הישראלי המעסיק במוסכו פועלים ערביים ונוהג בהם כבני ביתו הוא גם ישראלי וגם אדם, ואף אדם בכתיב לועזי: משמע, אדם אוניברסלי, כָּלאָדָם (verymanE), נציגו של הגזע האנושי כולו, שאין מחיצות בינו לבין בניו. על כן בִּתו יכולה להפיל את המחיצות, ולהתאהב בפועלו הערבי של אביה. במישור הטרנסצנדנטי לפנינו הדגמה של הפסוק "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ" (מלאכי ב, י).
האם אין לפנינו חזרה לתחילת דרכה של הספרות העברית שהאמינה בסיסמה שטבע יל"ג בשירו "הקיצה עמי" ("הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ"), אך נתאכזבה קשות בפַרעות 1881 הנרמזות ברומן של יהושע מגילהּ של וֶדוּצ'ה הזקֵנה הירושלמית? ייתכן, אך בלי האופטימיות ובלי רוממות הרוח שליוותה את דבריהם של המשכילים, בני ברלין, וינה וּוילנה. בשנת היכתב הרומן היבעתי משאלה שלא תבואנה העוּבדות ההיסטוריות ותִטפַּחנה על פניו של המאמין באמונה שלֵמה בחזון אוניברסלי זה, כפי שכבר קרה בעבר למשכילים שהניפו את דגל אחוות העמים ולבסוף נחלו אכזבה ונואשו מסיסמאותיהם בכוח המציאוּת המרה והאכזרית. כיום, משאלה זאת (שהמאמין בחזון יוכל להחזיק באמונתו ולחיות בה) נראית ונשמעת כִּפְרי מפֵּרותיו של עידן התמימות. תקפה ממנה היא הפרוגנוזה של ביאליק שהושמעה בסוף סיפורו "החצוצרה נתביישה": שמדי דור ודור יהיו צעירים תמימים שיוקסמו מבְּרק החצוצרה, המסמלת את חלומו של היהודי להתערוֹת בין הגויים, ומדי דור ודור תִּטפַּח המציאוּת על פנינו, ותזכיר לנו שהיהודי אינו יכול אלא לחלום על חברוּת שוַות זכויות במשפחת העמים. במציאוּת הקשה שנתהוותה באיזורנו בדור האחרון, מציאוּת שהולידה שנאה עזה של ערביי האֵזור כלפינו, מחד גיסא, ומאידך – הגבירה את האיסלאמוֹפוֹבּיה בקרב הציבור היהודי בארץ ובעולם, ספק רב הוא אם הרומן בין הנערה החיפנית דאפי לבין נעים, הפועל הערבי של אביה, יכול היה להניב פרי הילולים. חזון אחרית הימים של הרומן המאהב לא נתגשמה אפוא.
*
הרומן המאהב עשוי שכבות שכבות, מעשה חושב. ארבעה רבדים לפחות חברוּ בו: רובד רֵאליסטי, רובד פסיכולוגי, רובד פוליטי-חברתי ורובד מיתולוגי. אסתפק בקריעת אשנבים אל שניים מתוך הארבעה: אל הרובד הפוליטי ואל זה המיתולוגי. כבר הבחינו מבקריו של הרומן כי נפרשׂ בו סיפורה של הציונוּת – של הקיום הארץ-ישראלי והיהודי למן שנת 1881 ואילך – היסטוריה בת כמאה שנה המקופלת כאן כעוּבּר בתוך שנה אחת בלבד, שנת 1973, שבּהּ אדם, גיבורו הראשי של הרומן, הופך כאמור מִבּן 45 לְבן 46. שש הדמויות הדוברות ברומן, הנראות שלא כדין כתחבולה להעלאתו של עניין אחד בלבד, מציגות במונולוגים שלהם את האירועים מנקודות מוצָא שונות ומייצגות קשת רחבה של דמויות, טיפוסים ומִגזרים במציאוּת הישראלית.
שלושה דורות נפרשים ברומן לעיני הקורא, אך כמידת השוני שבין הדמויות (בין שלוש הדמויות הנשיות, כמו בין שלוש הדמויות הגבריות) כן מידת הדמיון ביניהן. אלה ואלה משיקות וחופפות זו לזו: דאפי היא ילדה-זקֵנה (עמ' 86), ואילו ודוצ'ה הזקֵנה מדומה לעולָל המרטיב את מיטתו ואוכל דייסה (ושתיהן מגלות יחס ארוטי לנעים). אסיה הלבושה כזקֵנה מגלה חיבה מיוחדת לנשים זקֵנות, ואילו בעלה נמשך דווקא לקטינות. אנלוגיות ואנלוגיות ניגודיות כעין אלה מצויות בספר למכביר, ותִקצר היריעה מלפרטן.
נעים, הנער הערבי, חי בנאמנות כפולה ("עם תחתית כפולה", עמ' 189), ובאורַח טרָגי הוא נאלץ להתנכּר לאחיו המחבל, ולטעון שהוא בן-דוד רחוק, ואף להאשימו בשיגעון. אגב, השמות הערביים (נעים, חמיד, עדנאן) טעונים כאן תמיד בקונוטציות חיוביות, ואחדים מֵהם הופכים בשינוי קל לשמות עגנוניים מוּכּרים.6 נעים חולם על מיזוג אמִתי עם היהודים (עמ' 284), אף-על-פי שהוא סולד ממאכליהם, ואפילו מסייע לאדם בפריצה לבית ודוצ'ה הזקֵנה (זו מתוארת כאבן מכוסה באֵזוב כאילו הייתה זו אבן מאבני ירושלים) והחדירה לביתה מתוארת כהבקעת חומות העיר העתיקה. נעים הופך כעין אומֵן ומשרת של הזקֵנה, אלא שהחיים בכפיפה אחת אִתה נמאסים עליו, והוא חושש שיאשימוהו במותה אם תמוּת לפתע. בסוף הרומן מַסיע אדם את נעים לכפרו, ובדרך הוא שואל כיצד מגיעים לפקיעין, הלוא הוא המקום היחיד בארץ שבּוֹ נתקיים יישוב יהודי מדורי דורות – כעין עדוּת לזכותנו על הארץ. אדם מצדד בזכות חיים חדשים והתחלה מחדש (עמ' 434), בלי נעים הערבי, בעוד שדאפי, בתו המתבגרת, מתאהבת בפועל הערבי של אביהָ ומתנסה בקִרבה אינטימית אִתו.
דמותו של אדם היא כאמור הרב-רובדית והמורכבת מכל הדמויות, ומכל מקום קשה לחשוף בו זהויות אלֶגוריסטיות חדות וחלקות. לעִתים דמותו מעלה באוב את דמותו של ראשון מלכי ישראל, שחיפש אתונות ומצא מלוכה שהלכה והתרחבה תחת ידיו לממלכה המעסיקה שלושים פועלים ערביים,7 מתוך אָנָלוגיה לצבאו של שאול שמָּנָה 3000 איש מישראל. בתחילה הוא נחבא אל הכלים (ומחביא את כלי עבודתו, עמ' 42), אך רוחו נעכרת לאחר שבְּנוֹ בעל המום (הד רחוק לדמותו של מפיבושת?) נהרג (כפי שיונתן, בן שאול, נהרג בקרב), והוא מכניס לביתו את נעים ("נעים זמירות ישראל", המזמר בעל-פה משירי ביאליק). נעים דומה לבנו המת של בעל-הבית, וזוכה ללבוש מבגדיו, כשם שדויד קיבל את מעילו של יהונתן. נעים-דויד מתאהב בבת-ה"בוס", שכמוה כבת-מלך, ואף זוכה באהבתה והופך לכעין נסיך ויורש עצר (עמ' 283). כנף המכונית שנתלשה עשויה להקביל לכנף הבגד התלוש מסיפור שאול, ודברי שוורצי שניצַל מן התאונה ("העיקר שאני עדיין חי", עמ' 313) עשויים להקביל לדברי אגג העמלקי ("אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת", שמואל א' טו, לב) – נאום המנהל החלקלק והרֵאקציונר המהַלך מעדנות כשמכוניתו תלויה על עץ כאילו היה צורר ישראל מודרני. צדדים מאישיותו של דויד משוקעים אפוא דווקא בנעים ובגבריאל, האוחזים שניהם במַפתח לביתו של "המלך" הטרָגי שבנו-יורשו אבד לו.
ואולם אדם, ששם משפחתו לא נודע, מזכיר בריחוקו ובשתיקותיו המתמשכות דמויות טרנסצנדנטיות-אלוהיות כעין דמות ה-deus ex machina (כאן, באורַח פָּרודי, האל המכונאי הגרז'ניק), המגיע באשון-לילה לגרור מכוניות פגועות והמקים מכוניות עתיקות "לתחייה", אך אינו שוכח – חרף חסדו ונדיבותו – לשלוח חשבונות "שמֵנים" ללקוחותיו. במאמרי על הריבוד האלגורי בנובלה "יום שרב ארוך, ייאושו, אשתו ובִתו",8 הצבעתי על כך שהמהנדס בנובֶלה הנ"ל הוא מעֵין ישו מודרני, וגם בדמותו של אדם המזוקן (המזכיר כנראה לודוצ'ה את הרצל) חברוּ מתכונותיו של האל הנוצרי בן-האדם, שניחן ברחמים ובחסר (עמ' 259, 282, וכן mercy בעמ' 363) והמקים לתחייה נערות השרועות כמֵתות (דאפי שוכבת "כמו מתה" כשידיה פרושות לצדדים; את אשתו אדם מעיר בקריאה: "אסיה, קומי... הסבתא הישישה קמה לתחייה" (עמ' 228), וב"תחייתה" של הנערה דאפי יש מטעם הקריאה "טליתא קומי" מן האוונגליונים הסינאופטיים. אדם אינו מוכן לגלות את זהותו כתורם, ומתחזה כמת. הוא יוצא כשהוא מעוטף בסדיניו ונעלם עם שחר כישו לאחר הצליבה. גבריאל, מלאך הבשורה, אמור להביא לאסיה מרפא בכנפיו, וכ"ממלא מקום" (כעין פטרוס שניתנו לו המפתחות למלכות השמים) הוא צריך למלא גם את מקום הבעל וגם את מקום הבן שנהרג. לבסוף הוא נעצר, ולא מאונס, בידי הצדוקים-החרדים, כעריק מן החזית וכעריק משורות הלאום (למרבה האירוניה, גבריאל ארדיטי אינו גבר ואינו אמיץ. "עוז" הוא פירוש השם "ארדיטי", שמה של יחידה נבחרת באיטליה. כקוריוז אוסיף ש"ארדיטי" הוא גם שמה של סוכנות מוריס בישראל, של אותה מכונית בריטית משלהי תקופת המנדט, שארדיטי צובע מתכלת לשחור, ושלאדם הייתה כמותה בשנות נישואיו הראשונות.
אך בכך אין סגי. דמותו של אדם מורכבת יותר ומתפרשׂת גם על פני המיתולוגיה היוונית-רומית. חברוּ בה גם מתכונות האל זאוס-יופיטר, שארנקו התפוּח, קרן אמלתיאה שלו, לרוב גדוש ורק לפני הסוף מידלדל. ילדיו מאלטונה הם אפולו וארטמיס-דיאנה, מקבילתה של דפנה מן המיתולוגיה ואירופה (כאן, אסיה), שילדה לו את אגנור בן התמותה. השם דאפי-דפנה נבחר לייצג גם את הגיבורה המיתולוגית שכדיאנה הפכה בעקבות מִרדף אֶרוטי לצמח, ולא נישאה מעולם, אך גם את העץ וענפיו – את זר הדפנים המשמש כגולת-הכותרת של המנצח בנגינות – של נעים. דיאנה, מקבילתה של דפנה, אלת אור הירח, משוטטת בלילות סהרורית (כגמולה של עגנון), יוצאת בלוויית נערותיה הנימפות ("טלי-דלי" עמ' 313, שמות של כוכבים ומזלות), ומתרצה רק לרועה נעים-דויד שנלקח מאחורי הצאן. שמה של דיאנה נקשר כאן אסוציאטיבית לשמה של דינה בת יעקב ("יכולתי לאנוס אותה, אבל ריחמתי עליכם", עמ' 181, נאום נעים הנער, בן חמור אבי שכם). אדם-יופיטר מגלה משיכה ארוטית כלפי טלי חברתה "תאומתה" (עמ' 320) של בִתו, וחוטא לכאורה בפדופיליה ובגילוי עריות בעת ובעונה אחת, העולה כוונוס מן הגלים (עמ' 196, 332). לעִתים דומה שהוא מאַחֵד בתוכו דמויות בנות עידנים שונים – למִן האדם הקדמון הפְּרֶה-היסטורי, הזולל בוטנים כמין קוף דרוויני, לאדם מסיפורי בראשית, לשאול מלך ישראל, ליֵשו האל בן האדם ועד לאל היוצר, לעתיקא-קדישא, שזקָנו יורד על-פי מידותיו, האומר לבִתו: "בשם אלוהים, תלכי לישון כבר" (עמ' 269).
ניתן לחשוף עוד ועוד מעושרו הבלתי-נדלה של הרומן, שיש לו גם רובד פסיכולוגי עשיר ובו דימויים מתחום הינקות, האינפנטיליוּת והזִקנה, כגון דחיפת המכונית כמו עגלת תינוק (עמ' 113). זוהי דרכו של א"ב יהושע ברבים מסיפוריו: יצירת אלגוריה קוודרילוגית – בת ארבעה מישורים – נוסח פרד"ס: פְּשט רֵאליסטי, רמז פסיכולוגי, דרש פוליטי וסוד מיתי-מיסטי. ראוי עוד לציין שאף-על-פי שיש בו ברומן חזוּת קודרת ומסר פוליטי-נבואי מאיים, יש בו גם ניצנים של תקווה ואומֶן. אמנם יצחק שנהרג במלחמת העצמאות ויגאל שנולד בשנת 1956, שנת מבצע קדש, כבר לא יצחקו ולא יגאלו. הם נעקדו ונגאלו (לשון עבר) בדם לבבם. ואולם קמו להם חוטרים צעירים, אִבּים רעננים בדמויותיהם של צחי ושל יגאל רבינוביץ (הבנים מן הגימנסיה המקבילים לטלי ולאוסנת), שימשיכו את "ההצגה". אפילו הישישה חולמת כבר על המאה ה-21, והסחלֶבּ שלה מתקתַק כמו ה"געפֿילטע פֿיש" של שכנתה האשכנזייה, עדות למיזוג מה ההולך ומתרקם בין העדוֹת. נעים, שסולד בתחילה מוודוצ'ה, יושב בביתה וזוכה באהבתה ובאמונהּ (עמ' 428), וכן בקרבתה של דאפי. גבריאל מעלה בדעתו שינוי מעמדו ממאהב לבן-בית, והארץ – בסיכומו של דבר – עומדת בסימן ריח חלב ובננות (אמנם מרקיבות מעט), דבש וחמאה, כארץ זבת חלב ודבש.
הערות:
הסמליוּת של הערים מזכירה את זו השלטת ברומן המוקדם של עמוס עוז מיכאל שלי (1968), שבו חנה הנסיכית והרוחנית היא ירושלמי ואילו מיכאל הארצי מגיע לירושלים מעיר החוּלין חוֹלוֹן.
השווה לדברי חז"ל "עם הדומה לחמור" (נדה יז ע"א; יבמות סח ע"ב; קידושין ס ע"א).
ניתן למשוך קו של אנלוגיה בין השמלה האפורה של אסיה לשמלה האפורה של בלומה המשרתת, גיבורת סיפור פשוט של עגנון.
Northrop Frye, Anatomy of Criticism, New York 1957.
ראו, למשל, בספרו של אורי שוהם המשמעות האחרת: מן המשל האלגורי ועד הסיפור הפָּרָארֵאליסטי, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב 1982.
כך, למשל, השם "חמיד" מזכיר את השם "חֶמדת" המופיע בסיפורים אחדים של עגנון, כגון "גבעת החול" (עגנון אף העניק שם זה לבנו בכורו); וכן: השם "נעים" דומה לשם "נעמן" מסיפורו של עגנון "אחות".
המִספרים בסיפוריו ובספריו של א"ב יהושע מתארגנים לרוב בכפולות של המספרים המאגיים: כפולות של שלוש, חמש ושבע.
"ראליזם, אלגוריזם ומיתוס נוצרי בסיפורו של א.ב. יהושע 'יום שרב ארוך, ייאושו, אשתו ובִתו", הדואר, ניו-יורק, שנה 65, גיל' כג, ב' ניסן תשמ"ז (11.4.1986), עמ' 18 – 22.