אפילו סלעים נשברים

דברים שנאמרו על דליה רביקוביץ  באירוע  שנערך לכבודה  

באוניברסיטת תל-אביב בדצמבר 2005

לציון 50 שנה לספרה "כל משבריך וגליך", שיצא במהדורות אחדות.

ולציון יום הולדתה של המשוררת (17 בנובמבר)


דליה רביקוביץ משויכת למשוררי "דור המדינה", והיא נזכרת בנשימה אחת עם יהודה עמיחי שהיה בוגר ממנה בתריסר שנים תמימות ועם נתן זך, אף הוא בוגר ממנה בשנים אחדות. והרי בינה לבין משוררי שנות השישים - מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, למשל, הנציגים המובהקים של הדור הבא, לא הפרידו אלא ארבע שנים בלבד, ודליה רביקוביץ פרסמה את ספר שיריה הראשון בשנת 1959, כשמשוררי דור המדינה כבר הוציאו את ספרם השני. ובכל זאת, השיוך הזה לדורם של יהודה עמיחי ושל נתן זך הוא שיוך נכון ביסודו: הוא מבטא את עולמה השירי של דליה רביקוביץ ואת המילייה הרעיוני שבתוכו היא צמחה ופעלה. היא התחילה לפרסם את שיריה בזמן שהמשוררים הצעירים, חברי "לקראת", וזך בראשם, מרדו בכתיבה הלאומית של אלתרמן. אלתרמן הוציא באותה עת את שירי "עיר היונה" שלו – שירים מסאיים של "דור הרֵעים" שכתובים בלשון "אנחנו" –ואילו הצעירים הביאו בשיריהם נוסח חדש שהצטיין בריתמוס חופשי, בנימה דיבורית ובפנייה מוּדעת אל האינדיווידואליזם האקזיסטנציאליסטי של סארטר וחבריו. שיר אקזיסטנציאליסטי מובהק הוא השיר "אפילו סלעים נשברים", שלאחרונה הרבו לצטט ממנו בכל אתר ואתר:


אפילו סלעים נשברים אני אומרת לך

ולא מחמת זקנה

שנים רבות הם שוכבים על גבם – בחום, בקור,

שנים כה רבות

כמעט נוצר רושם של שלווה.


כל כך פשוט, ולגמרי לא פשוט. אילו התעמקנו בשיר הזה היינו רואים איזו אמירה מורכבת כלולה כאן על הקיום האנושי. לימים, כל סופרי הדור הזה הן פנו אל השירה הפוליטית, שממנה הם התרחקו בתחילת דרכם כמפני האש, כשנפלה בידם ההזדמנות להזדהות עם האחר, שמאחורי הגדר. כתמיד, הם הציגו עמדה אוניברסליסטית, פציפיסטית, לא לאומית במופגן, שקוממה נגדם רבים מאוהבי השירה העברית. אפשר לראות זאת היטב במאות התגובות שבאתרי האינטרנט על כל כתבה שהתפרסמה לאחר מותה של דליה רביקוביץ – רבים הם המקוננים על מותה של משוררת מוכשרת מאין כמוה, ורבים הם הקובלים, בכאב או בהתרסה, על דעותיה הנחרצות ואמירותיה הקיצוניות ואפילו מוקיעים אותן. אלה אינם מבינים שדליה רביקוביץ לא הייתה הוגת דעות בעלת משנה סדורה. השירים הפוליטיים שלה נבעו ממקום אחר: מצד אחד, מרצון כן להתייצב לצדו של החלש והסובל, ומצד אחר, מן הרצון להציג עמדה פרובוקטיבית ואנטי ממסדית לתאבון, להדהים את הבורגנים. אין לאמוד את השירים הללו באמות מידה של לוגיקה צרופה; הניסיון למצוא בהם סתירות ופרכות ולהתפלמס אתן הוא ניסיון עקר שמחפש בשירים האלה את מה שאין בהם. מוטב להתמקד באותם יסודות שמצויים בהם, ובשפע.


השירים המוקדמים של דליה רביקוביץ הם שירים אינדיווידואליסטיים מאוד. בניגוד לאלתרמן שלא הכניס את הביוגרפיה שלו לשירתו, יהודה עמיחי ודליה רביקוביץ כתבו על חייהם, ובמיוחד על דמות האב, שמת צעיר והותיר אותם חשופים לכל מיני פגעים – פיזיים ונפשיים. דליה רביקוביץ כתבה על אביה שנהרג בתאונה ימים אחדים לפני שמלאו לה שש שנים אחדים מהשירים היפים ביותר שלה, אבל היא לא הציבה אותו על כן גבוה ולא התרפקה על גן העדן האבוד של הילדות שקדמה לאסון. בדיעבד אפשר לנחש שדרך השירים התקרבה דליה אל אביה המת, לוי (או ליאו) רביקוביץ שכתב שירים אף הוא. היא סיפרה בשיריה ובסיפוריה גם על מכות שקיבלה מאביה, וגם על מריבות שפרצו מפעם לפעם בינו לבין אמה. כך גם לגבי אביה הרוחני, הפרופסור ברוך קורצווייל. קורצווייל היה מורָהּ לספרות של דליה בתיכון בחיפה, ואף על פי שלא גילה כל קִרבה לספרות דור המאבק לעצמאות ולספרות דור המדינה, את שירת דליה רביקוביץ הוא דווקא הוקיר וסלל לה דרך.


במאמר שפרסמה ב"מוניטין" לאחר פטירתו של קורצווייל, שאותו קיבלתי מגב' מרגוט קורצוייל, סיפרה דליה רביקוביץ שפעם אמר לה קורצווייל שהוא היה לה כעין דמות אב, והיא התקוממה על האמירה הזו, משום שאביה היה גבוה ויפה תואר וקורצווייל לא דמה לאביה בחיצוניותו. רק לימים היא הבינה שקורצווייל צדק. אבל גם קורצווייל, האב הרוחני, לא חסך ממנה את שבטו. פעם אמר לה לפני כל הכיתה שהיא איננה כישרונית כפי שמעידים עליה בחדר המורים, והיא לאות התרסה הוציאה צמר ומסרגות והחלה לסרוג מול עיניו הנדהמות. פעם קורצווייל שיבח משוררת אחרת, ודליה רביקוביץ אמרה לו בזלזול-מה שמדובר במשוררת מינורית למדיי, "ומה את, דליה", שאל אותה קורצוייל בסרקזם, "את חושבת שאת משוררת מז'ורית?". ואת כל הדברים הללו היא סיפרה ביושר ובישירות בלתי מצויים, ללא ניסיון ליפות ולפרכס את המציאות. היא קָבלה גם על שלא היו לקורצווייל דיוויזיות שילחמו את מלחמותיו, שרבים מתלמידיו המצטיינים פנו לתחומים אחרים, ולא ללימודי ספרות, והאמירה הזו על קורצווייל הבודד, שאינו מוקף בדיוויזיות, הזכירה לי את חלום המשאלה הלא-כל-כך מוסווה של דליה רביקוביץ בספר סיפוריה "קבוצת הכדורגל של וויני מנדלה", ששם היא דמיינה לעצמה קבוצה שלמה של בני חסות, שתיקום את נקמתה בשופט שגזל ממנה את המשמורת על בנה יחידה.


רוב בני דורה של דליה רביקוביץ הם משוררים ממין זכר, וכשפרסמה את שיריה הראשונים היה מספר המשוררות בקריית ספר שלנו מועט ביותר, וגם בעולם הרחב (היום המצב השתנה, כידוע, שינוי דרסטי). בין בנות גילה, פחות או יותר, עולות על הדעת שתי משוררות שסופן הטרגי היה כעין תקדים לסופה של דליה – סילביה פלאת' מזה ותרצה אתר מזה. את שירה האחרון חיברה תרצה אתר בהשראת השיר "פרגים באוקטובר" של סילביה פלאת'. סילביה פלאת' הייתה בוגרת מדליה רביקוביץ בארבע שנים בלבד. אילו כתבה עברית, דומני היא הייתה כותבת כמו דליה. הדמיון במקרה זה איננו עניין של השפעה או של השראה, כי אם דמיון של מבנה נפש – נפש של אמנית העומדת חשופת עור ומתקשה לעמוד מול זעף הימים, שאינה מוצאת מפלט מייסוריה, שלמתבונן מן הצד אינם נראים ייסורים גדולים במיוחד. שירה של סילביה פלאת "Daddy" ("אבא") עם הישירות הבוטה והמתאכזרת שלו, המתחלפת ברגעי התפנקות של ילדה מגודלת, בהחלט יכול היה להיכתב ע"י דליה רביקוביץ. מצער לחשוב על כך לדליה רביקוביץ ולסילביה פלאת לא היה ברגע הקריטי אב שיאותת באצבעו ויתרה לעומתן "שמרי נפשך", וגם התרעה כזו אינה עוזרת למי שאינו מסוגל לעזור לעצמו.


שנים רבות הייתה דליה רביקוביץ מוציאה את ראשה בקושי מעל פני המים, או מבעד ללהבות האש שליחכו אותה. אסופת שיריה באנגלית שיצאה לפני כשלושים שנה בתרגום חנה בלוך נקראת "Dress of Fire", כשם הערב הזה – "בגד בוער". אבל כשהיא כתבה את שיריה, מתוך גיהנם הסבל והמכאוב, יצא יהלום מזוקק, שאין בו מילה מיותרת. אני מתבוננת בשורות המתארות נוף ארץ-ישראלי, מתוך שיר ידוע שזכה ללחן והתפרסם, וחושבת לעצמי שאין שורות רבות יפות מאלה, או יפות כאלה, בשירה העברית של ימינו, למרות – ואולי מפני – שאין כאן שום התחכמות, והכול מדויק ונכון ואמיתי: "חורשות הכבשים הירוקים גלשו במורדות / והים למטה שכשך והכחיל מן השמש / בשמים פרחו עננים כמו שושני נהר / ואנחנו היינו עוד ילדות". אי אפשר להזיז מילה אחת ממקומה, למרות שאין מדובר במרקם שירי העשוי שברי פסוקים כבשירת דור ביאליק, ואין מדובר כאן במרקם שירי עשוי בריתמוס ובחרוז כבשירת דור שלונסקי-אלתרמן.


המשוררים מבית מדרשו של זך ביקשו להשתמש במילים פשוטות, ולא בלקסיקון פיוטי גבוה. אני עצמי שמעתי את דליה רביקוביץ – אז צעירה בת עשרים וכמה – מתנצחת עם המורה שלי לספרות, גדעון קצנלסון, שהיה אימת המשוררים בני דור המדינה, ואומרת לו שעמיחי אינו זקוק לכל המילים שבמילון (כשם שעמיחי העיד על עצמו באחד משיריו). די לו בחלק קטן מהמילים שבבמילון – במילים היום-יומיות והלא נדירות. היה בזה אומץ גדול להתייצב כך מול קצנלסון ולהעז נגדו פנים. הוא היה ידוע כמבקר נוקם ונוטר. היא עצמה כבתה של מורה לעברית ולתורה שבעל-פה, ידעה גם ידעה לשוטט במילונים אחרים. אולי משום כך העריכו אותה גם אישים כדוגמת ברוך קורצווייל, שלא אהבו את התנתקותה של הספרות הצברית מן השורשים ומן המקורות.


היו שהרימו גבה כשדליה רביקוביץ חיברה, תמורת פרוטות אחדות שהיו נחוצות לה כאוויר לנשימה, פזמונים ללהקות צבאיות. עם זאת, כשקוראים שורות כמו "עמק תבואות וכרם זיתים / עמק חיטה לבנה כפשתן / הלא שוב ניפגש, בלי קרב ובלי אש, / עוד נשובה אל עמק דותן", קשה שלא להתמקד במילים "בלי קרב ובלי אש", במילים האנטי מיליטריסטיות הללו שהגניבה דליה רביקוביץ במעשה חתרני ללב לבו של המבצר המיליטריסטי של ימי האאופוריה והלהקות הצבאיות שלאחר מלחמת ששת הימים. יוצא אפוא שאת השירים הללו, כמו את שירי המחאה שכתבה בזמן מלחמת לבנון, כתבה אותה יד עצמה.


ולסיום אומר שלאחרונה הולך ומתגלה בוודאות שניסיונם של בני "דור-המדינה", ושל נתן זך במיוחד, לקצץ את כנפי אלתרמן ולאה גולדברג הביא לתוצאות הפוכות. זך וחבריו, ודליה רביקוביץ בכללם, השליטו בשירה העברית במשך שני דורות – כמעט חמישים שנה - נוסח אקזיסטנציאליסטי, אינדיווידואליסטי, בלתי-שקול ובלתי-מחורז, ששאב את השראתו מספרות האבסורד האירופית ומספרות המחאה האמריקנית. אף על פי כן, הפופולריוּת של אלתרמן ושל לאה גולדברג נוסקים מעלה-מעלה: בסקר שערך לאחרונה "ידיעות אחרונות" מתברר שהם עומדים "בראש מצעד המשוררים". אבל יהודה עמיחי ודליה רביקוביץ כבר אינם בינינו, וזך כמדומני לא יעניק לאלתרמן אותה רהביליטציה מאוחרת שהעניק שלונסקי לביאליק. הוא אמנם כתב את שירו הארוך "עם אלתרמן בחולות", אך לא בחייו של אלתרמן, כך שהִפנה זרקור כלפי עצמו בלבד, ושיווה לעצמו נימה סלחנית ואלטרואיסטית שרק ה"מאמינים לכל דבר" ישתכנעו ממנה. זה מעורר מחשבות נוגות על מלחמת האבות והבנים בספרות העברית, ועל כן העיסוק בדמות האב – הן באב הביולוגי, הן באב הרוחני קורצווייל והן באבות שבתחום הפיוט – הוא נושא נכבד שראוי לענות בו, ואני חושבת עוד אדרש אליו בעתיד.