top of page

אמא לא היתה תגרנית, אבא לא היה מוזג


תמר רותם מראיינת את פרופ' זיוה שמיר: ביאליק שיכתב את הביוגרפיה שלו כדי לעורר הזדהות בקוראיו ובכלל היה דמות מורכבת בהרבה מזו שמלמדים בבתי הספר.

השבוע מציינים את יום השנה ה-67 למותו של המשורר הלאומי, שיש הסבורים כי היה מודרניסט


פורסם:תמר רותם, הארץ, 5.7.2001


ילדים בגן נשאלו פעם מה יש בקן הציפורים, ואחד מהם ענה "שלושה הס פן תעירים קטנים". הפרופ' זיוה שמיר מאוניברסיטת תל אביב מספרת את האנקדוטה הזאת (שבמקור סיפר אוריאל אופק) בחיוך, כדי להראות שהמשורר, שהשבוע מציינים את יום השנה ה67- למותו, לא נשכח, שעודנו חי וקיים, לפחות ברפרטואר החובה של שירי הפעוטות. בנימה משועשעת זו היא מוסיפה שנכדתה, בת שש, חזרה מהגן לא כבר וסיפרה לה על "חיים נחמד ביאליק".


בני שלוש, ארבע וחמש מכירים איפוא את "נד נד", "רוץ בן סוסי" או "קן לציפור",גם אם רובם אינם יודעים שביאליק הוא מחברם. אבל שמיר, שמאחוריה 30 שנות חקר ביאליק, אינה מרוצה ממעמד המשורר בתודעה של קהל הקוראים, בייחוד הצעירים. בפיה ביקורת רבה, בעיקר על הדרך שמלמדים בה את שירתו בבתי הספר, ובעיקר בתיכוניים, שלדבריה מרחיקה את התלמידים מביאליק במקום לנסות לקרב אותם לעולמו. בעבר עמדה שמיר בראש ועדת מקצוע הספרות במשרד החינוך.


הד"ר נילי לוי, המפקחת של מקצוע הספרות במשרד החינוך, מוסיפה כי במקראות לספרות של חטיבות הביניים מונחים המורים ללמד את שירי ביאליק (על פי בחירתם) בלי הטקסטים של השירים. זיוה שמיר קובלת כי הוצאת "דביר" (כיום בבעלות זמורה) ביתן אינה מתירה למשרד החינוך להכניס את שירי ביאליק למקראות בטענה המגוחכת שהדבר פוגע במכירת הספרים. "זהו אבסורד", היא אומרת, "כי התלמידים אינם רוכשים את הספרים אלא מצלמים אותם". לטענתה, לא בכל חנויות הספרים אפשר למצוא על המדף את כל כתבי ביאליק, כך שלמעשה במקום לעודד ולקדם את שירת ביאליק בקרב קהל צעיר, ההוצאה לאור גורמת לכך שהיא נדחקת לקרן זווית.


מו"ל הוצאת זמורה ביתן דביר, אוהד זמורה, סבור שבעבר נהגו בשירי ביאליק כאילו היו נחלת הכלל, בגלל היותו המשורר הלאומי. לאחר שנים שבהן ניתנו השירים לכל דורש, הוא אומר שכיום המדיניות השתנתה מכיוון שעליו לדאוג למכירות הספרים. "איני חושב שעלי לתת את הזכויות בחינם", הוא אומר. העובדה שתלמידים אינם רוכשים בהמוניהם את הספרים בעקבות המדיניות הקשוחה אינה משנה את דעתו, אך הוא רומז שאם תהיה פנייה נוספת היא תיבדק לגופה.


מעטפת דקה, שמתחתיה רוחשת יצירה סבוכה

לאחר שנים שבהן למדו בבית הספר התיכון אותם חמישה שירים ופואמה משירי ביאליק, נעשה בזמנה של שמיר שינוי מסוים והוחלט לאפשר למורים לבחור שירים. כיום מורים יכולים להחליט אילו שירים ללמד מתוך מבחר גדול של שיריו. אבל מהפכה זוטא זו אינה מספקת בעיני שמיר. היא סבורה שדרוש כיום שינוי כללי בהוראת הספרות של משוררים וסופרים עברים, במיוחד לנוכח מחקרים חדשים המציגים עובדות שלא היו ידועות בעבר.


מהבחינה הזאת, ביאליק הוא רק מקרה מייצג; לדעת שמיר, למשוררים אחרים, כמו נתן אלתרמן, נגרם עוול גדול יותר. "מבין המשוררים בני דורו, ביאליק הוא תופעה חד-פעמית, שכן לכאורה מכבדים אותו ומאדירים את שמו, אך באופן פרדוקסלי לא מנסים לרדת לעומק התופעה", אומרת שמיר. מקומם אותה במיוחד "הניסיון להכניס את המשורר לסד הצר של לאומיות ולהתעלם מהעומק וההיקף של הידע והכתיבה שלו. הוא הוכתר בתואר המשורר הלאומי, אבל דווקא התואר המכובד הזה היה בעוכריו, כי שכחו אותו שם, למעלה".


שמיר סבורה כי לרוב מתייחסים רק לרובד השטחי ביצירותיו של ביאליק. ומה שבעייתי יותר, עם השנים השתרשה גרסה אחידה להבנת יצירתו ודמותו: "נוהגים לחשוב שביאליק שקוף כמו קריסטל, וכנראה זו גם הסיבה שהוא מדבר לכל כך הרבה אנשים, אבל השקיפות הזאת היא רק מעטפת דקה, שמתחתיה רוחשת יצירה סבוכה ומורכבת מאוד". לכן, גם הטענה שביאליק מיושן אינה במקומה. שמיר סבורה שביאליק היה מודרניסט.


בשנים האחרונות שמיר מתעניינת במה שהיא מכנה "הזהויות הכוזבות" של סופרים ומשוררים. בסוגיה זו היא גם תעסוק בספרה החדש, שעל כתיבתו היא שוקדת במכון המחקר "מרכז שלם". ככל שקשה לחשוב על ביאליק, שפניו העגולים המדושנים משהו נשקפים מבעד לתצלומיו, כעל דמות המשורר


המיוסר, שמיר מציגה אותו דווקא כדמות מסתורית, הרחוקה מדמותו הסמכותית והמכובדת, שמערכת החינוך מקפידה לשמר. היא סבורה, למשל, שהוא יצר מיתוס מתולדות חייו, אגדה שאינה מבוססת על ביוגרפיה אמיתית אלא על בדותות. אמו של ביאליק לא היתה תגרנית בשוק, כמו שכתב באחד משיריו, ואביו היה סוחר עצים מכובד רוב ימיו, לא מוזג בבית מרזח הוא עסק בכך רק כמה) חודשים . גם לא היו לו שבעה אחים.


להסיר את המסכות מעל פני המשורר

ביאליק, אם כך, בא ממשפחת סוחרים מהוגנת, ולא כמו שניסה לצייר זאת לקהל קוראיו, ממעמד נמוך ובית דל. בד בבד עם עיסוקיו הספרותיים היו לו מחסן פחמים שהוא סחר בהם ובית דפוס, והיה לו די למחייתו. "ביאליק היה חלק מהמהפכה הציונית. הוא רצה ליצור בסיס להזדהות אצל הקוראים שסבלו מעוני ונדודים ולהיעשות בדמיונם לאחד העם. והוא הצליח", מסבירה שמיר. "זו כנראה הסיבה שהיה לסמל לאומי. אבל אם היה מאושר מכך, זו שאלה אחרת". על פי שמיר, ביאליק היה אמביוולנטי באופיו, לעתים עד כדי פאסיוויות. הפסיחה על שתי (כך!) הסעפים גם ניכרת ביחס לתפקיד שתחילה קיבל עליו ברצון. שירים כמו "חוזה לך ברח" משקפים את תחושת העול שלו והרצון לברוח מהתדמית הכוזבת.


באותה הדרך נשרגו בתודעה הלאומית הקשורה בביאליק ידיעות ששמיר מגדירה כפרטי פולקלור, כמו סלידתו לכאורה מעדות המזרח, שלדבריה אין לה שחר ואשר הרחיקה ממנו קהל גדול: "נתן זך טוען שביאליק היה בעל השקפה לאומנית צרה ואילו טשרניחובסקי היה רחב אופקים יותר, סובלני ופציפיסט. זו הבנה לקויה של כתביו ואישיותו".


הממד האנושי באישיותו של ביאליק, על מורכבותה וסתירותיה, אינו מוצגלתלמידים. בספרה האחרון, "לנתיבה הנעלם" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד), חשפה שמיר את אהבתו הסודית של ביאליק לאירה יאן, הציירת העברייה הראשונה, שהלכה אחרי ביאליק בכל אשר ילך עד שמתה בארץ ישראל בחוסר כל. את סיפור הרומן טוותה מצרור איגרות של השניים, שנמצאו לפני שנים אחדות ושהוסתרו בבית ביאליק כדי לא לפגוע בתדמית המשורר. המכתבים תרמו להבנה חדשה של שירים רבים.

שמיר סבורה שבבית הספר התיכון, במקום ללמד את הפרשנות השטחית והמסורתית של השירים, אפשר לנסות להסיר את המסכות מעל פני המשורר,


לחשוף את המשיכה והרתיעה המשמשות בערבוביה בשיריו וללמד את ההבדל בין דובר השיר ("הפרסונה") למשורר. אפשר להשוות את גישתה לראייה הביקורתית של ההיסטוריונים החדשים, שמחקריהם ביחס לגרסה הלאומית של ההיסטוריה אינם משקפים את הזרם המרכזי ומעוררים סערות. בתחום ההיסטוריה נהוג לדבר על נראטיווים שונים. מדוע לא בספרות?


נראה שהסיבה האמיתית לדחיקת ביאליק, כמו משוררים אחרים, לשולי התודעה של התלמידים, מקורה בעניין פרוזאי למדי. לוי מציגה מעין מאבק על מקומם של משוררים וסופרים מדורו של ביאליק על לב התלמידים, לעומת ספרות ושירה בנות זמננו. במלים אחרות, הרצון להכליל יותר יצירות רלוונטיות לחיי התלמידים (ואולי כך לנסות לחבב עליהם את מקצוע הספרות) מביא לדחיקת רגלי הקלאסיקונים. בתוכנית הלימודים החדשה, הנלמדת בבתי הספר רק מהשנה שעברה, הוכנסו בראשונה שירים של טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג ואלתרמן כדרישת חובה, מזכירה לוי. זהו חידוש, אומרת שמיר. אך האם זה מספק, ללמוד שיר אחד של כל משורר?


שמיר אינה רוצה שיעשו מביאליק קדוש לאומי. היא עדיין חולמת שיעשו משירתו עיבודים למוסיקת רוק, שינהגו בו כמו בשייקספיר ויהפכו בכתביו כמו בחומר גלם. "אולי אם יהיה מורה אחד שיראה את הצד האנושי של ביאליק הוא יגרום לתלמידים להתאהב בו ולהתחיל ליצור".

Comments


bottom of page