top of page

אל איזור הדמדומים שבין שיכרון לפיכחון *

על שירו הלא-ידוע של אלתרמן "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן"

פורסם: חדשות בן עזר ( אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש ) ,גליון 1772, 11/08/2022




ברשימתו "אני אלך למקום הסוף" (בעיתון "הארץ" מיום 16.12.2020) הביא ד"ר אילן ברקוביץ, לדבריו, "שני שירים שלא פורסמו עד היום ושהמחקר הספרותי הענף על יצירתו כלל לא הכירם עד כה". נאלצתי להעמיד את אילן ברקוביץ על טעותו. מדובר בשני חלקיו של אחד, שהתפרסם כבר לפני שלושים שנים ויותר בספרי הראשון על אלתרמן – "עוד חוזר הניגון", הוצאת פפירוס של אוניברסיטת תל-אביב, 1988, עמ' 126 – 127 (ספר זה נמצא לרשות הקורא באתר www.zivashamir.com בקטגוריה "ספרים להורדה").


בזמן גילויו של שיר זה שקדתי ביחד עם ד"ר שמואל טרטנר, עמיתי במכון כץ (היום מרכז קיפּ לחקר הספרות באוניברסיטת תל-אביב), על התקנתן לדפוס של איגרות אלתרמן (ובמאמר מוסגר: עד עצם היום הזה לא נמצא הפתרון לבעיית הזכויות הסבוכה של איגרות אלתרמן, ולא נמצאה הקרן שתממן את הוצאתו לאור של ספר האיגרות). לפתע, על גבי מכתב, ששלח העורך גבריאל טלפיר, לאלתרמן הצעיר כדי להזמינו להשתתף בכתב-העת שלו "גזית", התגלה לי שורות של שיר שנעלם עד אז אפילו ממנחם דורמן שהכיר כל פיסת נייר בכתב-ידו של אלתרמן. בתחילה חשבתי שלפניי טיוטה שבָּהּ שִׁרבט המשורר את ניסיונות הבוסר המוקדמים שלו, ולא העליתי בדעתי שמדובר בשיר שלם ומוגמר.


ואולם, עד מהרה התברר לי ששיר-בוסר זה – "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן" – שאינו מלוטש עד גמירא ואף גדוש בשימושי-לשון לא טבעיים המקשים את הבנתו ("מְטֻמָּן", "דָּאֵב", "יְחֻמַּד"), איננו טיוטה, אלא שיר בעל מִבנה מגובש, שתוכנן והושלם במלואו. שימושי הלשון המלאכותיים, ששובצו בו אגב חיקוי שירתו המוקדמת של שלונסקי, מאפיינים גם את שירי הבוסר האחרים שחיבר אלתרמן הצעיר. במיוחד הם מאפיינים את שירו הארוך והחידתי "היתד", שנוסחו המוקדם כלול במחברת "שירים מפריז", שהביא אִתו המשורר הצעיר מתקופת לימודיו בצרפת. לימים למד אלתרמן להתנזר משימושי לשון נדירים וקשים כאלה, מורשת השפעתו של שלונסקי, ובחר להשתמש במילים פשוטות למראה. אף-על-פי-כן, חרף מוּמָיו הבולטים של השיר העלום שנתגלה בארכיון, אין הוא הערת שוליים בחקר אלתרמן, כי הוא מבשר תופעות אחדות שהבשילו לימים בשירתו ה"קנונית" של מי שהפך משוליה ב"אסכולת שלונסקי" למשורר החשוב ביותר של תקופת המאבק על עצמאות ישראל ושל שנותיה הראשונות של המדינה.


אלתרמן סבל מרעד בידו וכתב-ידו היה "כתב חרטומים" – כולו מתגים מתגים. לא בנקל עלה בידי לפענח שירו. כשהשלמתי את המלאכה הצגתי אותה לפני מנחם דורמן, עורכו של אלתרמן ויד-ימינו שהכיר כאמור את כל כתבי-היד שלו (ואף אסף את רוב החומרים ששימשו לימים את כותבי תולדותיו של המשורר). הפִּענוח זכה לברכתו של דורמן, שעודד אותי לפרסמו בלוויית פירוש שיבאר את זיקתו של שיר עלום זה למסכת יצירת אלתרמן.


נוצֵר מורשתו של אלתרמן הכיר כאמור כל פיסת נייר שכּתב ידידו המשורר, אף הקים את ארכיונו "יש מאין" (אלתרמן לא ייחס חשיבות לכתבי-היד שלו, לא אספם ולא שמרם). על-כן הביע את פליאתו על שיר נוסף שלא היה ידוע לו ונתגלה לי בהיסח הדעת בין המכתבים. היה זה שיר אהבה שחיבר המשורר הצעיר לשחקנית חנה רובינא, תלמידתו של אביו, שהייתה מבוגרת ממנו בעשור שלם לפחות (שעליו כתבתי בגיליון 1769, של "חדשות בן עזר" מיום 1 באוגוסט 2022).


כדי לפענח את כתב-היד הקריפּטי של השיר הגנז "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן" נעזרתי פֹּה ושם בסכמת החריזה והמשקל שלו. כאמור, מדובר לא בשני שירים, אלא בשיר שיש לו שני חלקים. חלקו הראשון כתוב בטרימטרים במשקל שלישוני, רובו באנפסטים, והוא חורז אבבא. חלקו השני כתוב במשקל זוגי, רובו בטרוכאים, והוא חורז אבאב. שינויי משקל וחריזה כאלה אופייניים עד מאוד לשירי אלתרמן המוקדמים, והם מצויים לא פעם במחברת "שירים מפריז" שהביא אִתו המשורר הצעיר מתקופת לימודיו בצרפת (למשל בשירים "שוב לילה ושוב הוא כָּחוֹל" ו"אַתְּ נכנסת באִמרה צוהלת"). שירים דוּאליים אלה בוחנים תופעה משני צדדים ומתוך שני הלכי רוח שונים ומנוגדים. בכל אחר מהם החלק הראשון שקול במשקל שונה מזה של החלק השני, כמו בשיר "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן":

​רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן שְׁחוֹר חָרוּשׁ בְּמוֹ לֹבֶן לֹא-בְּרָק בִּגְבִיעַ חַגָּיו – לֵב לוֹ עֲנָק טַל הָאֵין סוֹף מְטֻמָּן. רֵעִי הַלָּבָן וְשָׁחֹר דְּאֵב הַצַּעַר וַעֲגוּם הָאֵימָה לִבּוֹ כִּפְנֵי הַדּוּמָה וּמַתֶּכֶת שְׁחוֹרוֹ כְּמִזְמוֹר. כְּכוֹכָב בְּעִקְבוֹת הַנּוֹדֵד וּכְמוֹ שֶׁלֶג בְּתוּלִים בַּכּוּכִים יַזְכִּירוּ נוֹפִים נִשְׁכָּחִים צוֹפְנֵי מוֹרָאוֹת לָאוֹבֵד. סְעָרוֹת כְּחוּטֵי טֶלֶגְרָף וּבָרֶקַע – רְקִיעַ תּוּגָה בְּזֶרֶם לַהֶבֶת עֶרְגָּה שֶׁל בָּא אֶל אִי זְבוּל וְלֹא שָׁב. אַךְ בְּאוֹרְחוֹת הַצִּפּוֹר חֲסִידוֹת פָּרְשׂוּ כְּנָפַיִם הֵן אַעַל אָטוּס עִמָּהֶן רֵעִי הַלָּבָן וְשָׁחֹר.





*


אָן? לִמְקוֹם הַסּוּף בּוֹ רֹאשׁוֹ רָעוּד הוּא מָקוֹם בּוֹ אֱלֹהִים לִבּוֹ עוֹטֶה שְׁחֹרִים טַל תְּחִיָּה מוּל מֶרְחָבִים שֶׁלֹּא נָמֹּדּוּ מִתְפַּלֵּל אֶל עוֹלָמוֹת לֹא יְצוּרִים. זְבוּל אֶחָד הִנֵּהוּ וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ – מְחוֹז הַשִּׁכָּרוֹן שֶׁבְּפִכְּחוּת אַל סְיָג, נוֹף אֵלָיו בַּלַּיְלָה הַנְּשָׁמוֹת תִּבְכֶּינָה וְאֵלָיו בְּלִי דַּעַת פֶּה יָשֵׁן יִצְחַק. כִּי מִשָּׁם הָאִישׁ וְשָׁם נוֹצַר לָלֶכֶת כִּי מִכָּל הַחַי אֶחָד הוּא – רַק אֶחָד... הֲיוּכַל לָבוּז לְחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת יְקֻדַּשׁ בְּדַם חָזוֹן לֹא יְחֻמַּד.

אלתרמן, שישב בעת כתיבת שיר זה בננסי שבצרפת ולמד אגרונומיה, היה מנותק מן ההתרחשויות הספרותיות שפָּקדו את המרכז התרבותי התל-אביב החדש, ועשה אז ניסיונות לא מעטים להתקרב לשלונסקי ולחבורתו. ניכּר שהשיר "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן" מנהל דיאלוג עם שירי "דוויי" של שלונסקי שבּהם העורב השחור, ולא היונה הלבנה, מביא את ענף הזית, ובהם מתוארת האדמה המכזיבה את עובדֶיהָ (ואולי, במקביל, גם אדמת הסִפרות שאינה נחרשת כראוי ויבוליה מועטים). אצל שלונסקי הדובר חומד את הדרך הצחיחה המשמיעה את שירהּ: "דֶּרֶךְ אָנֹכִי אֲשֶׁר לֹא נִצְעֲדָה [...] כָּל פְּסִיעָה – בְּרֵאשִׁית [...] כִּי לָכֶם בְּתוּלַי / בְּתוּלֵי דֶרֶךְ לֹא נִצְעֲדָה [...] כִּי אֲנִי אֲנִי חִמַּדְתִּי [...] אֶל מְחוֹז קוֹץ וְדַרְדַּר [...] כָּכָה חִמַּדְתִּי!". גם שירו הגנוז של אלתרמן מתאר את האני החומד נופי בראשית ומחוזות לא מוכָּרים ובתוליים. גם אוצר המילים, גם הרטוריקה וגם והמוטיבים דומים עד מאוד לאלה של שלונסקי.


לשון-הפְּנייה "רֵעִי" אופיינית לשורות הפתיחה של שיריו ה"קנוניים" של אלתרמן, כמו למשל ב"שיר על דבַר פנֶיךָ" מתוך "כוכבים בחוץ" ("בְּאֵין רוֹאֶה אוֹתְךָ, רֵעִי") או בשיר השמיני של "שירים על רְעוּת הרוח" ("לֹא אֶשְׁכַּח זֹאת, רֵעִי"). הרֵעַ שאליו פונה אלתרמן בשיריו המוּכּרים הוא לפעמים בן-אדם קרוב, אך לפעמים הרִע הוא יצור על-אנושי, או אל-אנושי, שאלתרמן מעניק לו תכונות אנוש. לפעמים ה"רֵעַ" הוא אפילו יֵשוּת מופשטת.


בשיר "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן" לפנינו דמות כמו-מיתולוגית המורכבת מניגודים בינָריים, שבָּהּ משתלבים תוֹם לבן כשלג ותהום שחורה משחור. דמות זו פני יאנוס לה: צִדהּ האחד הוא "קין" הנווד וצִדהּ האחֵר הוא "הבל" התמים, כבשירו הידוע של אלתרמן "איגרת", שבּוֹ הדובר מתוודה ומכריז ("נוֹלַדְתִּי לְפָנֶיךָ תְּאוֹמִים"), אף מתוודה שהרג את אחיו. לפנינו מין מת-חי המתהלך כצל בארצות החיים, מחוץ למחוזות גן העדן והחֶרֶב המתהפכת.


דמות-הדיוקן החצויה של דמות זו מזכירה את הדיוקן החצוי של העיר האלתרמנית אשר "פְּנֵי הַיּוֹנָה וְאִבְחַת חַרְבָּהּ / הֵן דְּמוּת פָּנֶיהָ הַנֶּחְצוֹת", ואין לשכוח ש"עיר היונה" היא כותרת דואליסטית, המצמידה את הֲפכי הצבע הלבן של היונה שבטבע ואת הצבע השחור והמסואב של הצירוף המילולי "עיר היונה" (שבמקורו בספר צפניה כשם-נרדף של מִרמה והונאה). הדמות החצויה של הרֵע מזכירה גם את הדיוקן החצוי של המת-החי מ"שמחת עניים", וכן את פניו החצויות של הרופא, מגיבורי ספר שיריו האחרון של אלתרמן – "חגיגת קיץ" – שמחצית פניו הוחלפה במין פרוטזה – בתחליף מתכתי מלאכותי, ועליו אומר העסקן המפלגתי בעיירת הפיתוח: "זֶה הָרוֹפֵא שֶׁלָּנוּ, וְחִיּוּכוֹ מְאֻבָּן [...] מֵחֲמַת שֶׁמַּחֲצִית פָּנָיו קָפְאָה בַּשֶּׁלֶג בִּימֵי הַמִּלְחָמָה הָעוֹלָמִית [...] אַךְ לְעִקָּרוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא רוֹפֵא מְצֻיָּן".


אין אלה הדמויות היחידות ביצירת אלתרמן שפניהן חצויות, והשיר "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן" הוא טופס ראשון שלהן. ואולם, חרף אופיו הסימֶטרי והסכמטי למראה, השיר אינו משתמש בקונוטציות השגורות של צבעי השחור והלבן. דמות האֵל עוטה שחורים וגם המזמור המתכתי צבעו שחור. לעומת זאת, הלובן הוא צבעם של "פני הדוּמָה" (פני המוות), אך גם צבען של החסידות – סמל הלידה והחיים. הנוף אינו נוף ישראלי (אלתרמן ישב אז בצרפת, והצירוף "שֶׁלֶג בְּתוּלִים" הוא תרגום שאילה מן הצרפתית: La neige virginale), אך הציפורים עפות כידוע מזרחה, לארץ-ישראל וגם לכיווּן גן-העדן האגדי (מקום משכנן של הנשמות לפני הלידה ואחרי המוות).


ולאן טס האני-הדובר ביחד עם החסידות? הוא נוסק וממריא אל "מְחוֹז הַשִּׁכָּרוֹן שֶׁבְּפִכְּחוּת אַל סְיָג" – אל מקום שבּוֹ נפגשים הפכי השיכרון והפיכחון, הצחוק והבכי. התיאור בשיר העלומים הגנוז שלפנינו הוליד לימים את התיאור החותם את שירו האחרון של הקובץ "כוכבים בחוץ": "רַק הַבְּכִי וְהַצְּחוֹק לְבַדָּם עוֹד יֵלְכוּ בִּדְרָכֵינוּ הָאֵלּוּ, / עַד יִפְּלוּ בְּלִי אוֹיֵב וּבְלִי קְרָב"). מתואר כאן אתר כמו-מיתולוגי, כדוגמת זה שבשירו של ביאליק "הציץ ומת", שבּוֹ הגיבור חותר אל "גְּבוּלוֹת אֵין גְּבוּלוֹת, מְקוֹם הַהֲפָכִים יִתְאַחֲדוּ בְשָׁרְשָׁם". ואולם, חרף הריחוק וההמראה אל מחוזות טרנסצנדנטיים עליונים, קמאיים ועתידיים, ניכר כאן גם מאבקו של המשורר הצעיר בתופעות ארציות מטרידות כגון השִׁכרות וההתמכרות. שיריו הגנוזים של אלתרמן משנות לימודיו בצרפת מעידות שהוא התמודד ככל הנראה עם המשיכה הבלתי-נשלטת אל "הטיפה המרה" עוד בימֵי עלומיו, אפילו לפני שחיבר את ביכורי יצירתו.

*

השיר הפונה אל נמען שפניו חצויות ("רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן"), ומשולבים בו הרַע והטוב. הוא עוסק בהתפתחותה של האנושות במעלה הדורות וכן בחידות החיים והמוות, אגב שילוב ניגודי המודרני ("חוּטֵי טֶלֶגְרָף") והקמאי ("עוֹלָמוֹת לֹא יְצוּרִים"; קרי, עולמות שעדיין לא נוצרו). יש לו זיקה – כדברי אילן ברקוביץ – לשיר "כינור הברזל" מ"כוכבים בחוץ".


בשיר "כינור הברזל" – אחד משיריו החשובים של קובץ הבכורה שלו – הפגיש אלתרמן את הכינור מספר בראשית, מימי בניו של קין, עם קטר הרכבת המתכתי ("גַּם הַבַּרְזֶל יוֹדֵעַ עוֹד נַגֵּן וּנְסֹעַ"). אלה הם נושאים שהעסיקו את נתן אלתרמן מראשית ועד אחרית. אצל המשוררים המודרניסטים הייתה דמות קין מזוהה עם דמותו של המשורר ה"מקולל" ( poète maudit) הנווד והיחפן, השרוי באנטגוניזם מתמיד עם החברה הבורגנית.


את דמותו של קין ירש אלתרמן עם חבריו המשוררים, בני "אסכולת שלונסקי" משירת בודלר, שלִבָּה נתון היה תמיד למקוללים, הממריאים לשחקים ושומטים משם את האֵל ארצה. המודרניסטים שחיפשו תמיד את הנון-קונפורמיסטי ואת האנטי-ממסדי, העלו על נס את דמותו האוקסימורונית של קין, שניגודים כה רבים שוכנים בתוכה: קין הוא גם עובד אדמה, אך גם נווד חסר קרקע ומולדת; הוא איש פורע חוק, אך גם איש הנזקק לעזרת החוק; הוא רוצח חסר רחמים, אך גם דמות טרגית הזקוקה לרחמים ולמחסה – דמות מסוּכּנת ומסכּנה כאחת. צאצאו, תובל קין, נודע כ"לֹטֵשׁ כָּל-חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל", וצאצא אחר שלו – יוּבל – היה "אֲבִי כָּל-תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב". המשורר המודרניסט "המקולל", שכינורו הוא כינור הברזל, מצמיד אפוא את מעשי ידיהם של תובל קין ושל יוּבל: החרושת והנגינה – "עולם המעשים" ו"עולם האצילות".


ואין לשכוח: קין מסמל אמנם את עולמם של עובדי האדמה שקרבנם לא נרצה, אך אחד מבניו בנה עיר. משמע, דמותו של קין נקשרת גם בעולם הישן האגררי שהכזיב, אך גם בעולם המודרני האוּרבּני, שהוא לב לִבּהּ של השירה המודרניסטית מ"אסכולת שלונסקי". לגבי משורר כדוגמת אלתרמן, שבחר לעזוב את מקצוע החקלאות ולהמירו בחיים בוהמייניים ובכתיבת שירים אוּרבּניים, בחר בדמותו של קין כבאחת מדמויות הקבע של יצירתו, לסוגיהָ ולתקופותיה.


דמות זו בולטת במיוחד בשירו של אלתרמן "איגרת" ("כוכבים בחוץ") שבּוֹ רוצח אח את אחיו. בסופו של דבר נפשו ה"תמימה" (הנאיבית, השלֵמה) והחיגרת כאחת של האני-המשורר הרוצח נודדת אל מקום מנוחתה. דמות קין המשיכה ללַוות את יצירת אלתרמן עד ליצירתו ה"פרוזאית" האחרונה "המסכה האחרונה". גם בשיר "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן" מדובר על אדם אחד, שבקִרבּוֹ שוכנים שניים: האחד הוא "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן", ודווקא בו – שבתוכו הצד השחור הוא הדומיננטי – טמון הטל: טל הנעורים והתחייה. השני הוא "רֵעִי הַלָּבָן וְשָׁחֹר", ודווקא בו – שבקִרבּוֹ הצד הלבן הוא הדומיננטי – טמון המוות ("לִבּוֹ כִּפְנֵי הַדּוּמָה").


יוצא אפוא שלפנינו אמנם שיר בוסר, שראוי היה שייגנז, אך חוקרי הספרות ואוהבי יצירתו של אלתרמן יכולים לגלות בתוכו ניצנים של מוטיבים רבים שעתידים היו לפרנס את יצירתו לסוגֶיהָ ולתקופותיה – למן מחברת "שירים מפריז", שהביא אִתו ארצה בשובו מלימודיו בצרפת, ועד למחזהו האחרון "ימי אוּר האחרונים" שנמצא במגירת שולחנו אחרי מותו.


Comments


bottom of page