אלתרמן כמקור השראה לזמר הים-תיכוני

על שיר הזֶמר "אתך – בלעדיך" ועל גרסתו האֶפִּיגונית

פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) ,גליון 1760, 30/06/2022

פורסם : אתר אלתרמן www.alterman.org.il , דצמבר 2020 (בנוסח שונה במקצת)


חדשות בן עזר 1760
.pdf
Download PDF • 65KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF



את שיר האהבה האלתרמני "אִתָּךְ – בלעדַיך", כתב עלם מאוהב בן עשרים וארבע, שפִּרסם את שירו בכתב-העת האוונגרדי גזית אך לא אסף אותו מסיבות שונות אל ספרי שיריו.1 אף-על-פי-כן, זהו שיר וירטואוזי פרי-עטו של משורר שחרף גילו הצעיר כבר חווה חוויות רבות, עבר מארץ לארץ יותר מפעם אחת, וזכה לחינוך מגוּון – יהודי וכללי, דתי וחילוני, הומניסטי ורֵאליסטי, מזרח אירופי ומערב אירופי. אלתרמן שאב גם לא מעט מן ההוויי הישראלי – המזרחי והים-תיכוני: פזמוני תימן שלו, למשל, עולים לדעת רבים מכל בחינה על פזמוני תימן שנכתבו לפניו או אחריו. גם על יהודי צפון אפריקה כתב באמפתיה – בעמקות הרגש והרעיון. בכך הקדים את זמנו וניבא תהליכים המתרחשים כיום, כיובל שנים לאחר שהעלה את הפרוגנוזות שלו על הכתב.


להלן אביא את שיר-האהבה המוקדם הזה בשלמותו ואנסה לאתר בו פינות המאירות את מורכבותו ואת סוד קסמו2:

​אתך בלעדיך עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ טוֹב לִי וּמוּזָר לִי בִּלְעָדַיִךְ לִהְיוֹת הַשָּׁעוֹן גִּמְגֵּם דְּבַר מָה אֲנִי יוֹדֵעַ הוּא רָצָה לוֹמַר: אַחַת אַחַר חֲצוֹת. קָדְקֳדִי עָטוּר בְּתַלְתַּלֵּי הַלַּיִל וּבָהֵם לִבְנַת יָדַיִךְ נֶאֶרְגָה, צֶמֶד אִישׁוֹנַי כִּשְׁתֵּי קַרְנֵי הָאַיִל, נֶאֱחָז בִּסְבַך מַרְגּוֹעַ וְעֶרְגָּה. פֹּה אָדְמָה מִקֶּדֶם מַחֲרֵשַׁת עַרְבַּיִם וְעַתָּה כָּאן יַעַר אֲפֵלָה נִשָּׂא. תִּינוֹקוֹת סוּמִים פּוֹרְשִׂים עַכְשָׁו כַּפַּיִם אֶל פֵּרוֹת נוֹפוֹ מִתּוֹך הָעֲרִיסָה.


תְּנִינִי גַּם אֲנִי לְהִתְקַטֵּן בַּגֹּבַהּ, תְּנִינִי גַּם אֲנִי רִיסַיִם לְהָגִיף וְלָצֵאת לַדֶּרֶךְ... וְלָשֵׂאת אֶת שׂבֶל זִכְרוֹנֵךְ הַשָּׁט מִלַּיְלָה אֶל אָבִיב. מַה אִכְפַּת אִם גַּם סַכִּין "שָׁלוֹם" שׁוֹכֵחַ כְּבָר בַּגַּב תָּקַעְנוּ פַּעַם זֶה לָזֶה, עַל אֲשֶׁר עֵינִי זָנְתָה וְתִתְפַּקֵּחַ, וּצְעִיפְךָ הַדַּק נִדְרַס וַיִּתְבַּזֶּה? הֵן כָּעֵת אַתְּ פּּה וְלָנוּ טוֹב בְּיַחַד, אִם לֹא תַּאֲמִינִי, בּוֹאִי וְרָאִית: אֵין שְׁנִיָּה עִמִּי, רַק אַתְּ, רַק אַתְּ, וְאַךְ אַתְּ, הַשָּׁעוֹן מַרְאֶה: – אַחַת וְאֵין שֵׁנִית.

כמו באחדים משיריו המוקדמים, תיאר אלתרמן גם בשירו "אִתָּךְ –בלעדַיךְ" את המאבק בין המינים באמצעות סִדרה של סיפורים מיתיים, שבמרכזם ניגודי האור והחושך, היום והלילה, לרבות סיפורם של הגבר השחור ואשת-חיקו דסדמונה הבהירה שבמחזה השייקספירי "אותלו". בשירו של אלתרמן מתוארת ההשתוקקות אל האהובה ושיכּוּכהּ של התשוקה באמצעות השורשים מנוגדי-המשמעות ער"ג ורג"ע, המוצמדים זה לזה מסיבות פונטיות וסמנטיות גם יחד: בתחילה מתוארת העֶרגה אל האהובה (אגב עיצובו מחדש של הפסוק "כְּאַיָּל, תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם", תהלים מב, ב). העין, ובה צמד האישונים שקרני האור בוקעות מתוכם "כִּשְׁתֵּי קַרְנֵי הָאַיִל", נאחזת בחבלי שינה ותשוקה ("בִּסְבַך מַרְגּוֹעַ וְעֶרְגָּה"). קרני האור וקרני האיל מתערבבים כאן אלה באלה.


השורש ער"ג, המנוגד לשורש רג"ע, מצטרף אל השורש אר"ג, הדומה לו ברובד הצליל, וכך מתהווה לנגד עינינו תיאור של השתלבות אצבעותיה הלבנות של האהובה בשחור תלתליו של האוהב (כשילוב של חוטי שתי וערב בצבעים מנוגדים הנארגים באריג). האיל הנאחז בסבך בקרניו ונתפש בארג מעלה על הדעת גם את פרשת העקדה, והופך את הנאהבים קרבנות על מזבח אהבתם: "קָדְקֳדִי עָטוּר בְּתַלְתַּלֵּי הַלַּיִל / וּבָהֶם לִבְנַת יָדַיִךְ נֶאֶרְגָה. / צֶמֶד אִישׁוֹנַי כִּשְׁתֵּי קַרְנֵי הָאַיִל, / נֶאֱחָז בִּסְבַךְ מַרְגּוֹעַ וְעֶרְגָּה".3


ואולם למעשה הקָרבּן האמִתי היא האישה שריסיה מוגפים (לנצח?). ברבים משיריו המוקדמים של אלתרמן שנגנזו הגבר הוא רוצח שביצע crime passionnel מתוך יצר שאינו בר-כיבוש וקנאה עזה כמוות, וכך מצטרפים ככל הנראה אל שורשי הפעלים רג"ע, ער"ג ואר"ג גם הפועל הבלתי-הגוי הר"ג המרחף בחלל הטקסט מבלי שיוזכר בו גלויות ומפורשות.


הבית הראשון יוצר רושם סוגסטיבי כאילו מתערסל הדובר על גופה של האהובה. אמנם נאמר בו "עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ", אולם במקביל עולה אצל הקורא באופן אֶבוֹקטיבי המשפט הבלתי הגוי "עַל עַרְסַל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְנַעְנֵעַ", משפט שרק תבניתו מצויה בטקסט במוחש.4


באורַח אירוני, שני הצירופים (זה המצוי בטקסט וזה העולה ממנו באופן סוגסטיבי) הם למעשה דבר והיפוכו, שהרי אוהב המתגעגע על ערפל גופה של אהובתו מתרפק לאמִתו של דבר על זֵכר האהבה, על יֵשות ערטילאית שאינה מצויה במוחש. השיר אומר אפוא את מה שאומר שירו הגנוז של אלתרמן "תליית חלומות" באופן אחר: החלום יפה ממימושו, זִכרהּ של האהובה יפה מן המגע הממשי אִתה, התגשמות האהבה מעבירה את האוהב לספֵרה אחרת של מציאוּת פשוטה, המממשת את חלומותיו ו"הורגת" אותם.


האהובה בשיר "אִתָּךְ–בלעדַיךְ" נעלמה ואיננה כי הגבר שחרש באדמת הבתולין, או באדמה הבתולה שהפכה לאדמה בעולה, סילקהּ לנצח מחייו. הוא מודה בקִנאתו על שצעיפה הדק של אהובתו (סמל בתוליה) "נִדְרַס וַיִּתְבַּזֶּה", ובאופן עמום ולא-מפורש הוא מודה שרצח אותה רצח אמִתי או מטפורי. תלתליו השחורים – תלתלי הליל – ולִבנת בשרה של האהובה, כמו גם סיפור הצעיף מעלים על הדעת את סיפור אותלו, שרצח את אשתו האהובה בשל החשד שצעיפה, או מטפחתה, סמל הבתולין בספרות התקופה, נמצאת בידיו של גבר זר.


במקביל, חרישת זרים בשדהו, או בעגלתו ("פֹּה אָדְמָה מִקֹּדֶם מַחֲרֵשַׁת עַרְבַּיִם"), כמו גם סיפור האֶרֶג ("וּבָהֶם לִבְנַת יָדַיִךְ נֶאֶרְגָה") מעלה על הדעת את סיפור שמשון ודלילה (ראו "לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי", שופטים יד, יח; "אִם-תַּאַרְגִי אֶת-שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי [...] וַיִּסַּע אֶת-הַיְתַד הָאֶרֶג", שם טז, יג-יד). בסיפור המקראי, כמו בשיר שלפנינו, האישה מייצגת את הלילה ואילו הגבר את אור השמש (שמותיהם – שמשון ודלילה – מרמזים על כך, כשם שהשם הפלשתי "דגון" מעיד על היותו אלוהי הדגה או הדגן).


כך או כך, לפנינו מערכת יחסים בעייתית בין המינים: של הונאה ושל פיתוי, של קנאה ושל אלימות, הדומה למיתוסים של היום והלילה. הגבר אחוז עדיין בשרעפים ובתנומה, בממלכת הצללים, ואילו האהובה כבר מוארת באורו של יום חדש. אכן, השעון אומר בשיר "אַחַת אחר חצות", שפירושו: יום חדש הגיע, יום חדש הסותם את הגולל על מערכת היחסים הישנה והכושלת עם מי שנחשבה "אַחַת וְאֵין שֵׁנִית".


ואף-על-פי-כן, הדובר חוזר כבהשבעה: "רַק אַתְּ, רַק אַתְּ, וְאַךְ אַתְּ"5 (החזרה השלישית [ AT AX–AXAT ], השבּעה שיש בה לשון-נופל-על-לשון המרמזת לבלעדיותה של האהובה "האחת" ומלמדת על אי-יכולתו של האוהב למצוא לה תחליף. כדאי לשים לב למשחק שבמילים "אחת" ו"שנייה", המציינות באופן מכני את הזמן שמראה השעון, אך גם מתַפקדות בתחום הרומנטי-הרגשי (וכן לשימוש כמו בשורש רג"ע, הנקשר גם לציון הזמן "רֶגַע"). הלב – משכן הרגשות הופך כאן לכלי מכני – לשעון מעורר – כבשירו של אלתרמן "ליל קיץ" ("הַלֵּב צִלְצֵל אַלְפַּיִם"), ונוצר אוקסימורון המרחף על שיר האהבה המודרניסטי שלפנינו .


שירו הגנוז של אלתרמן "אִתך – בלעדיך" לא נועד מלכתחילה להיות פזמון, אך הריתמוס האלתרמני הסדיר שלו בהחלט הִתאים להלחנה. בדיעבד, לאחר שנורית הירש הלחינה אותו ויהורם גאון הִגיש אותו לקהל המאזינים בביצוע יפה ורגיש שאפשר להבין בו כל מילה, הוא היה לפזמון אהוב המושמע תכופות מעל גלי האתר.


והנה מתברר ששיר מורכב זה, שלא פרשנו כאן אלא מקצת ממכמניו, שימש מקור השראה לפזמון ים-תיכוני דליל למדיי, בתוכֶן וברעיונות, בשם "אוהב אותך" (מילים יוסי גיספן, לחן עדי לאון, ביצוע סטלוס ואורן חן). גיספן נטל מן המקור האלתרמני את המשקל (את ההֶקסמטר הטרוכאי האופייני כל-כך לאלתרמן כבשורת הפתיחה הנודעת: "כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְּנֵךְ"). למעשה משקלם של שני השירים – שירו של אלתרמן והפזמון הים-תיכוני שנולד בעקבותיו ובהשראתו – דומה כל כך עד כי אפשר לשיר את החיקוי לצלילי הלחן של המקור.


בהשראת השיר האלתרמני שיבץ גיספן את המילים "ערפל" ו"בלעדיך" בפתח שירו (מילים אלה משובצות כזכור בפתח שירו של אלתרמן). בעקבות אלתרמן משובצים בשירו גם הצירופים "אני יודע" ו"שתי עיניי" (אצל אלתרמן: "צמד אישוניי"), וכן המילים "אתְּ האחת". גם פזמונו של גיספן מנתר בין הספרה "אחת" (המתארת את האהובה) לבין הספרה "שתיים" (המתארת את תיאורן של שתי העיניים שנעצמו).


בתולדות הפזמון העברי שלט בכל השנים הסדר הנכון: בראש וראשונה ניתנה חשיבות למילים, אחר-כך בא מקומו של הלחן, ובסופו של דבר ניתנה גם חשיבות כלשהי לזַמָּר המבַצע. כולם הבינו שאת המשורר אי אפשר להחליף, ואילו את המבַצע ניתן להחליף באחר במרוצת השנים, ויעידו רבים מפזמוני אלתרמן שכל אחד מהם זכה לביצועים אחדים, ישנים כחדשים.


היום, לעומת זאת, הסדר הפוך: הזַמָּר המבַצע עומד בראש הסולם, אחריו בא תורו של הלחן. והמילים?... את המילים ואת ה"משורר" שכָּתב אותן אפשר להמיר במחולל תמלילים, כי מי מקשיב להן? מה הפלא שהתעמעם ערכו של הפזמון העברי, שהיה פעם מופת של מקוריוּת ושל חידוש.


אכן, פזמונו של יוסי גיספן מלמד שבימינו המילים אינן חשובות כלל. העיקר שיופיע בשיר השורש אה"ב בכל נטיותיו. גם הלחן איבד את התפקיד החשוב שהיה לו בעבר. היום חשובים רק קולו, הופעתו החיצונית ומידת הפּוֹפּוּלריוּת של הזַמָּר-המבצע:


אוהב אותך


כְּמוֹ בָּעֲרָפֶל הָיִיתִי בִּלְעָדַיִךְ,

הָעוֹלָם נִרְאָה בָּרוּר מֵאָז שֶׁבָּאתְּ. 

אַתְּ הֵאָרְתְּ לִי אֶת חַיַּי בְּאוֹר עֵינַיִךְ 

אַתְּ הָאַחַת. 


אֲנִי זוֹכֵר לְרֶגַע נֶעֱלַמְתִּי  (צ"ל "נאלמתי")6

לֹא הִצְלַחְתִּי לְדַבֵּר כְּשֶׁאַתְּ הוֹפַעְתְּ, 

אָסַפְתִּי שְׁתֵּי מִלִּים וְלָךְ אָמַרְתִּי: 

אַתְּ הָאַחַת. 


אֹהַב אוֹתָךְ יוֹם וְעוֹד לַיְלָה, 

אֹהַב אוֹתָךְ עַד סוֹף יָמַי, 

אֲהוּבָתִי, תָּמִיד אֶקְרָא לָךְ 

עַד שֶׁאֶעֱצֹם אֶת שְׁתֵּי עֵינַי. 


מַבָּטֵךְ הַחַם נוֹגֵעַ לֹא נוֹגֵעַ,

חוֹדֵר אֶל תּוֹך הַלֵּב לְאַט לְאַט,

מֵעוֹלָם לֹא הָיָה בִּי סָפֵק. אֲנִי יוֹדֵעַ:

אַתְּ הָאַחַת. 


אֲנִי זוֹכֵר לְרֶגַע נֶעֱלַמְתִּי [צ"ל: נאלמתי]

לֹא הִצְלַחְתּי לְדַבֵּר כְּשֶׁאַתְּ הוֹפַעְתְּ, 

אָסַפְתִּי שְׁתֵּי מִלִּים וְלָךְ אָמַרְתִּי: 

אַתְּ הָאַחַת. 


אֹהַב אוֹתָךְ יוֹם וְעוֹד לַיְלָה, אוֹהֵב אוֹתָךְ... 

עַד שֶׁאֶעֱצֹם אֶת שְׁתֵּי עֵינַי.


למה נכביר מילים?! דומה שכל מילה נוספת מיותרת.



אף-על פי-כן, ראוי שתיאמרנה מילים אחדות על הרוח הרעה הנושבת במקומותינו בעשור האחרון ועל אווירת השנאה ואלימות המתעוררת בכל פעם שמתנהל שיח סביב ערכו ומעמדו של ה"זֶמר המזרחי". המילה הנפוצה והפופולרית ביותר הנשמעת כשמתעורר שיח כזה היא המילה "גזענות".


מן ראוי לרסן את השימוש במילה זו, ולהסביר את משמעיה האמִתיים. נכון, זמרי הקסטות של התחנה המרכזית לא הושמעו עד לפני שנות דור מעל גלי האתר, אך לא היה בזה שמץ של "גזענות". המילים של שירים אלה היו פשוט ירודות עד מאוד, ולא היה בהן ערך אחד שיצדיק את שידורן. לא נעים לחזור על קביעתו של יורם גאון לגבי התמלילים של ה"זֶמר המזרחי", אך הוא אמר דברי אמת; ואת יורם גאון הן אי-אפשר להאשים ב"גזענות".


באחד ממערכוני התכנית הסטירית "ארץ נהדרת" מגיע זַמָּר מזרחי בשם "דדי דדון", מעונב וחנוט בחליפה לבנה מהודרת, ובפיו בקשה: להצטרף אל "הגבעתרון" – אל קבוצת הזמר ה"מיתולוגית", שקנתה את אהדתן של "האֶליטות הישנות" בזכות שירים של ארץ-ישראל העובדת (כדוגמת "ים השיבולים" ו"ניצנים נראו בארץ"). כיום, באלף השלישי, יש להודות, להקה זו ושיריה כבר אינם מרטיטים את לִבּם של המאזינים הצעירים.7


במערכון הנ"ל, חברי "הגבעתרון", להקת זֶמר שהוקמה ב-1948, עורכים לו "אודישן" ומסרבים לקבל את הזַמָּר המסלסל בקולו והמדגיש את החי"ת והעי"ן בטענה שהוא אינו מתאים להם. אבֵל וחפוי ראש יוצא הזַמָּר המזרחי מן האולם המעוטר בערמות חציר שקלשון נעוץ בהן כבתפאורה, נכנס למכונית הענק המפוארת החונה בחוץ, ואומר לנהגו: "זהו. נוסעים לקיסריה!". מוּסר השכל: מי שהִדיר, אם אכן הִדיר, את הזֶמר המזרחי במשך עשרות שנים, מקבל אותו היום "ובגדול".


באמפיתאטרון של קיסריה יש כארבעת אלפים מקומות, והמקום היה שנים רבות "ביתם" של זמרים כדוגמת שלמה ארצי, אך היום הוא ביתם של איל גולן ושרית חדד, של שלומי שבת ושל משה פרץ. כיום אי אפשר לפתוח תכנית זֶמר טלוויזיונית מבלי לפגוש את הזמרים הללו, שהסינתזה של הלחן הים-תיכוני, קולם המיוחד והופעתם הנוצצת – אך לא המילים הריקות מתוכֶן שהם משמיעים – היא ה"עושה" את השיר.


בנושאי "גזענות" מקובלת עליי אבחנתו של חיים-נחמן ביאליק שאמר שאם אדם שואף להתבדל מזולתו התבדלות תרבותית זכותו לעשות כן, ואין להאשימו ב"גזענות". גזענות היא אפלייתו של הזולת על בסיס נתונים כמו צבע שֵׂער, צבע עור או צבע עיניים; קרי, על בסיס נתונים חיצוניים שאין לו לאדם שליטה עליהם. התבדלות תרבותית, לעומת זאת, איננה "גזענות". במילים אחרות: מותר בהחלט לאדם להעדיף את צליליה של המוזיקה האנדלוסית על צלילי הלחנים של משה וילנסקי וסשה ארגוב, אך מי שמעדיף את האחרונים איננו "גזען".


זוהר ארגוב היה בלי ספק ה"אריק איינשטיין" של "הזֶמר המזרחי". אין מחלוקת שהוא מס' 1 בין המבַצעים של המוזיקה הים תיכונית המכוּנה משום מה "זֶמר מזרחי". אך מה לעשות? הטקסטים של שיריו קלישאיים מדיי וגובלים לפעמים בקיטש, כולל מילותיה של זמירה חן לשיר "ים של דמעות" (שכולו מליצות שדופות וחרוזים דקדוקיים של חרזנים מתחילים), ולרבות מילותיו של פזמונים שהם ספינות הדגל של זוהר ארגוב. את המילים היפות ביותר ששר ארגוב בכל הרפרטואר שלו כתב דונש בן לברט לפני אלף ומאתיים שנים.


לפני שמישהו יאשימני ב"גזענות", אזכיר שאת תמליליהם של רבים מהפזמונים ה"מזרחיים" כתבו חרזנים שנולדו במזרח... אירופה. הנה, לילית נגאר שרה את השיר "צל עץ תמר ואור ירח" המוגדר על-ידה כשירו של פאריד אל אטרש שהיה נסיך דרוזי ולקח לדבריה מוטיבים ממנגינות טנגו אירופיות. ובכן, כדאי לדעת שאת הפזמון הזה עיבד והפיק שלמה פיינטוך-אפרת (שעיבד גם את השיר "האניות עגנו במלטה" שאותו חיבר צבי אנקורי), אך כתב אותו אפרים וינשטיין מטבריה והלחין אותו גיסו, הרופא ד"ר חיים קוברין, שהיה גם כנר והופיע בבתי-קפה להשלמת הכנסתו. ואם אעז לומַר שהמילים של אפרים וינשטיין מטבריה הן קיטש גמור, האם גם אמירה כזאת תואשם ב"גזענות"?


לעומת השיר "המזרחי" האֶפִּיגוני שהתיישב על שירו של אלתרמן "אִתך- בלעדיך" כפטרייה על צמח פונדקי, שיריו של זאב נחמה (בביצוע להקת "אתניקס") הם חידוש מרענן. שירו "ב.מ.וו שחורה", למשל, הוא מופת של שיר "מזרחי" ראוי לשמו, הכתוב בעברית יום-יומית וכמו-פשוטה, בחריזה ובריתמוס מצוינים. יש בו רמזים חברתיים מורכבים ורב-סתריים (בניגוד לשירת המחאה השחוקה שיש לה כיווּן אחד בלבד). שיר כזה נכתב ממקום של כוח וביטחון עצמי, ולא מעֶמדה של נחיתוּת – של קובלנות ושל טרוניות. זאב נחמה עשה לפולקלור של שכונותיהם של עולי המזרח מה שעשה ביאליק ב"שירי העם" שלו לפולקלור של העיירה המזרח-אירופית. הוא עומד מאחורי גיבוריו, ומחליף עם הקהל קריצות-עין אירוניות על חשבונם.


על התופעה הזאת של מלל קלישאי וריק מתוכֶן, המאפיין חלק גדול ממה שמכוּנה בשם "הזֶמר המזרחי" אסור כיום להשמיע דברי ביקורת. רוב המבקרים איבדו את התעוזה לומר את האמת, והם נוקטים עֶמדה של "והמשכיל בעת ההיא יידום". לחלופין, הם שומרים על עמדה ניטרלית הכפופה לכללי ה"תקינות פוליטית" (PC), וחוששים פן יאשימום בהאשמות-שווא ויוקיעו אותם כ"גזענים".


עד ליום מיוחל שבּוֹ תיווצר סינתזה צולחת בין סשה ארגוב לזוהר ארגוב, אנו עדים לתופעה שבָּהּ למילותיו של הפזמון העברי אין כל ערך. המאזינים-הצופים במופעי הזֶמר מתרשמים אך ורק מן הלחן (שהוא בדרך-כלל יווני או תורכי, ללא כל צייני-סגנון "מזרחיים" אותנטיים). הם מתרשמים גם מקולו של האליל הנערץ ומהופעתו החיצונית. והמילים? מי מקשיב להן? גם אם ישיר אליל-הזֶמר מילים מספר הטלפון או מלוח מדד המחירים לצרכן, איש לא ישים לב לכך. הזמר דדי דדון יפצח קולו בשיר, והכרוכיות (groupies) ברחבי האמפיתאטרון של קיסריה תצרחנה ככרוכייה.



הערות:

  1. גזית, ב, חוב' א, תרצ"ד (ינואר 1932), עמ' 31; מחברות אלתרמן, כרך ב, תל-אביב תשל"ט, עמ' 143-144. לימים זכה השיר ללחן של נורית הירש, והיה לפזמון פופולרי.

  2. הניתוח שיובא להלן מתבסס על דברים שכָּתבתי על שיר זה לראשונה בשנת 2001 ואחר-כך בשניים מספריי. ראו מאמרי: "הוא ארמון, הוא אריה, הוא המלך ליר", עלי שיח, גיל' 46 (2001), עמ' 13־29. המאמר כונס בשינויים בספרי המיית הים: שירת האהבה האירופית והספרות העברית, תל אביב 2008, עמ' 85־106, וכן בספרי הלך ומלך: אלתרמן – בוהמיאן ומשורר לאומי, תל-אביב 2010 , עמ' 257 – 280.

  3. על כך עמדתי עוד בספרי עוד חוזר הניגון, תל-אביב 1989, עמ' 232 – 233.

  4. בפורום של אתר אלתרמן בניהולו של דוד גוטרזון נפתח ביום 10.4.2020 ויכוח בדבר השינוי שחל בשורת הפתיחה של "אִתך – בלעדיך" במעבר מנוסח גזית לנוסח שפרסם מנחם דורמן במחברות אלתרמן. לשרשרת התגובות הצטרפתי גם אני באיחור-מה לאחר שנודע לי עליה מפי מנהל אתר אלתרמן, שכּתב אליי שאילתא בעניין זה, אך שכח לשגרהּ (כפי שהודה במכתב אליי). וכך כתבתי בתגובתי למנהל האתר: "את נוסח 'גזית' לא הכרתי, אך שמעתי מן המילים "עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ" את התבנית הפרוזודית של המילים "עַל עַרְסַל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְנַעְגנֵעַ" [וכך נכתב בספרי "הֵלך ומלך" עמוד 237]. עכשיו מתברר שזו הייתה כוונתו המקורית של אלתרמן, ואחר-כך הוא עטף אותה בערפל... אגב, זו אינה הפעם הראשונה שבָּהֹ יריתי ירייה באפלה, שפגעה במטרה. לפני שנים אחדות כתבתי שאת שירה האחרון כתבה תרצה אתר בהשראת שירה של סילביה פלאת 'פרגים באוקטובר', ולא עוד ששיערתי שהיא התחילה לתרגם את שירה של סילביה פלאת, ואגב תרגום החליטה לכתוב שיר משל עצמה. והנה, לימים פתחה נגה אלבלך את ארכיון תרצה אתר, שהיה נעול עד אז, והתברר שתרצה אתר באמת התחילה לתרגם את שירה של סילביה פלאת, ועזבה את התרגום באמצע, כהשערתי".

  5. השווּ לשיר האהבה "אַיֵּךְ" מאת ח"נ ביאליק, המסתיים בחזרה על המילה השגויה "רק אותֵךְ, אותֵךְ, אותֵךְ" (כך שמר על נוסח הדיבור של הבחור הפשוט, שבפיו שם המשורר את מילות האהבה).

  6. המילה השגויה "נעלמתי" (במקום "נאלמתי") מופיעה לא רק באתר שירונט, אלא גם באתר המוקדש לביצועו של השיר על-ידי סטאלוס ואורן חן ( קישור לביצוע באתר YOUTUBE )

  7. שמה של הלהקה, שנגזר במשקל ה"צ'יזבטרון", להקת הזמר של מלחמת השחרור, ניתן לה על שם קיבוץ גבע שבעמק יזרעאל.