אך לבו היה לב זהב

מות הרצל ורישומו בספרות העברית החדשה (לציון כ' בתמוז)

פורסם: מאזנים / 5, גליון צ"ב, אוקטובר 2018


ביום 3.7.1904 נפטר במפתיע בנימין זאב הרצל מאפיסת כוחות, מדלקת הסימפונות ומחולשת הלב, והוא בן 44 בלבד במותו. הידיעה המרה היכתה בכל תפוצות ישראל כמכת ברק. טרם נרגעו הרוחות מאירועי טבח קישינב וממשבר אוגנדה, וּכבר פקד את העם משבר קשה וטראומטי מאין כמוהו. הרצל היה לאמִתו של דבר המנהיג היחיד שהצליח בכוח אישיותו המגנטית לקבץ רבים מיהודי הפזורה וללכדם לגוף לאומי אחד, ומותו החטוף הותיר בקהילות ישראל המיותמות תחושת כאב, ריקנות ואָבדן כיוונים.


ביום 7.7.1904 יצאה ההלוויה ברוב עם מביתו של הרצל בווינה, וכשקרא בנו הרך את הקדיש, געה הקהל בבכי. הביוגרף של הרצל, ד"ר אלכס ביין, מספר כי המנהיג ואיש החזון ביקש בצוואתו שיקברוהו ליד אביו, עד שעם-ישראל יעביר את עצמותיו לארץ-ישראל. כן ביקש שהלווייתו תהיה הלוויה של המעמד העני ביותר בלא נאומים ובלא פרחים. לפיכך נערך הטקס ללא כל קישוט חיצוני, וחרף השרב הכבד הלכו המלווים הרבים לבית העלמין ברגל, בלא סיוע כרכרות ומרכבות.


שבועות ארוכים גדשו את העיתונות אלפי מאמרי הערכה ומספד, פרי עטם של סופרים, עיתונאים ומדינאים. גם העיתונות הבין-לאומית דרשה בשבח המנהיג הדגול, וה"נויה פרייה פּרֶסֶה", אותו עיתון וינאי חשוב ופופולרי, שבו עשה הרצל את צעדיו הראשונים ברפובליקה הספרותית בת הדור, הואיל להזכיר בשורות אחדות גם את פעילותו הציונית של חברם למערכת, עובדה שעד אז לא הוזכרה כלל בין דפי העיתון.


ואיך הגיבה השירה העברית החדשה על מות הרצל? כאן התגובות הן ברוּבּן תגובות סמליות, עקיפות ומעורפלות, המסתירות את כוונתן מאחורי שבעה צעיפים, כדרכן של אמירות פואטיות. כך, לדוגמה, כתב המשורר הצעיר יעקב פיכמן, בשירו "יש ימי חום בקיץ": "וְעוֹמְדָה הָעֲרָבָה אִלֶּמֶת, מַחֲרִישָׁה, / הַקָּמָה הַכֵּהָה נִיד קַל לֹא תָּנוּעַ ,/ וּכְאִלּוּ קָם פֵּרוּד חֲשָׁאִי בַּבְּרִיאָה / הַכֹּל נִשְׁקָף כֹּה עָזוּב, כֹּה נֶעֱצָב – פָּרוּעַ" (השילוח, כרך יד, עמ' 231). ניתן היה בנקל לראות בשיר זה שיר טבע שבמרכזו קיץ לוהט בערבה המחרישה, אלמלא רשם המשורר בשוליו: "כ"ח תמוז תרס"ד", כלומר, בתום ימות ה"שבעה" על מות הרצל. תיאור הנוף מבטא את המתרחש בתוך הנפש פנימה עם היוודע הסתלקותו של המנהיג, שהפך קהילות מפוזרות ומפורדות לעם אחד.


גם "המשורר הלאומי", שרוב ימיו גילה התנגדות לדרכו המהפכנית של הרצל ולניסיונותיו הראוותניים בחצרות מלכים ושולטנים לחולל תמורות מדיניות בִּן-לילה, התבונן במציאוּת בְּדִממת ייאוש, והבין כי העם מחכה לִדברו. וּדברו אכן הגיע בדמות השיר "דבר" (תרס"ד), שבו פונה העם אל הנביא, ומבקש ממנו שיזרה את רצפת האש מעל מזבחו ויתננה לנבלים למען יוכלו להצית בו את הסיגריה ("גְּלוֹם הַקְּטֹרֶת") שבפיהם. העם דורש ממנו שישמיע את נביאת האחרית המרה, כי כבר אינו ירא את המוות. בשיר זה מתואר הלב השרוף של המנהיג-הנביא, המושלך מעל המזבח, תיאור שרבּים ראו בו תגובה על סופו המר של הרצל (שפירוש שמו הוא "לב", ושלקה כידוע בלבו מחמת פעילותו הקדחתנית בשירות התנועה הציונית).


לכאורה הוליד מות הרצל ביצירת ביאליק את "דבר" ותוּ לא, אבל כל הכורה אוזן לאגדות המעובדות ("ויהי היום"), ימצא באגדה "המלך דוד במערה" תיאור של שני בחורים המחליטים לחפש את המלך דוד ולהביא לעמם גאולה, אך מאחרים את המועד כי המלך נפל ומת ומסביב משתררת חשכה. יש לזכור, הרצל כונה לא פעם "מלך היהודים", ואת הופעתו בקונגרס תיאר ההיסטוריון אלכס ביין במילים: "אין זה עוד אותו ד"ר הרצל האלגנטי מווינא – אחד מצאצאי בית-דוד הוא, שקם מקברו, והוא מעולף יופי וגדוּלה שבדמיון ובאגדה".1

*

כיצד הגיב טשרניחובסקי, אוהדו המושבע של הרצל, על האירוע הטראומטי? מעניין להיווכח שדווקא הוא, שזוהה עם "הצעירים", מעריצי הרצל, לכאורה לא אמר על מות הרצל בשירתו דבר וחצי דבר. הייתכן? אנו מבקשים להעלות כאן השערה, שלפיה אחת מיצירותיו הגדולות, החשובות והידועות ביותר של טשרניחובסקי – האידיליה "כחום היום" – שרבבות תלמידים ומורים הפכו בה והפכו בה ועשרות מבקרים ניתחוּהָ, איננה "סיפור פשוט" על ילד קטן וחולמני, שמת בדרך למימושה של פנטסיה בלתי-מציאותית להגיע לארץ-ישראל בכוחות עצמו, כפי שפירשוהָ דורות של קוראים. אנו מבקשים להתבונן בה כבסיפור אלגורי על צעיר בניה של האומה, שחזונו לממש את חזונו בחייו נקטע באִבּו והותיר את עמו הזקן המום מצער.


ב-1904 ישב טשרניחובסקי הצעיר בלוֹזאן שבשוויצריה, שם סיים את לימודי הרפואה והתמחה בכירורגיה וברפואת ילדים. האידיליה שכתב שם – "כחום היום" – פותחת בתיאור ערבות אוקראינה העומדות בחום שמש הקיץ האכזרית, וממשיכה בתיאור הכפר האוקראיני, שבו מתגוררים בני יעקב-ישראל בכפיפה אחת עם בני עשיו ומוֹֹכרים להם מן "האדום האדום הזה" (מחבית היין שבפונדק). בין יהודים אלה של כל ימות השנה מתבלט בהופעתו ובאופיו ילד יפה וגדול, אך חריג בתפיסתו, ולוולה שמו, שאינו מסתגל לעולמם התכליתי של אֶחיו הסוחרים. לפנינו "ילד טבע" תמים ופראי כחית-השדה, אוהב פרחים, יונים ושקיעות יפות, מתקשה בלימוד האלף-בית העברי, אך מתפעל עד-אין-קץ מסיפורי ארץ-ישראל מלהיבי הדמיון של "המשולח".


אידיליה זו ששיגר טשרניחובסקי ל"השילוח" ממקום מושבו הנינוח והטובל בירק שליד אגם ז'נבה, נשמעת כיצירה מוסיקלית הנשמעת ממרחק, ורק הד קולה מגיע לאוזן. לחלופין, היא נראית כאריג שהפכוהו לצדו השני, ורק צבעיו החיוורים מעידים במעומעם על צבעי הצד "הנכון". כל שעמד במרכז עניינם של קוראי "השילוח" בשנות מפנה המאה הוסט כאן אל השוליים, ולהפך, כל הטפל והשולי בעיני האינטלקטואל היהודי בן-הדור מקבל כאן הדגשה יתרה (כבסצנת צביעת התריסים וציד העכברים, למשל). כדרכן של אידיליות רבות בו הסטיות (דיגרֶסיות) מדרך המלך של העלילה וההשתקעות בעניינים טריוויאליים ובלתי רלוונטיים כביכול.


גם כל המוסכמות הרומנטיות נהפכות כאן על פיהן: שגרת המוסכמות מעלה על נס את החיים השאננים בחיק הטבע ואת אנשי הכפר התמימים והמאושרים בחלקם, ואילו כאן מתרחשת "בחיק הטבע" טרגדיה נוראה – מותו המיותר של ילד קטן חף מחטא, בן זקונים להוריו שכבר נואשו מלהעמיד בנים, בשל רצונו לממש חלום תמים. הכפר האוקראיני "האידילי" לוהט מחום הקיץ המחניק, והוא גדוש בדמויות מעוּותות ומושחתות, וראש להן "הצלוי", שניצל אמנם מן האש אך גופו ניזוק והושחת. מולו יושב וסקה הגנב שניצַל מִחבל התלייה, ויושב בבית אסורים אבסורדי, שבו האסירים יוצאים מבין כותלי הכלא להתבונן בעבודת צביעת הסורגים. גם אֶחיו של ולוולה נאלצים לבצע מעשי מרמה קטנים, כדי להציל עצמם במאבק ההישרדות העקמומי שלהם. רק ולוולה, נשמה ש"אינה מעלמא הדין", אינו חושף טלפיים וציפורניים. הוא אינו מצליח ללמוד את כללי מלחמת הקיום, שלפיהם הכול מסתאבים ומזדאבים.


באותם ימים ישב ביאליק בוורשה, וקיבל על עצמו לערוך את המדור הספרותי של "השילוח". כשקיבל לידיו את האידיליה "כחום היום", חושיו בוודאי אותתו לו שלפניו אחת מיצירות המופת המקוריות ביותר שנכתבו עד אז בשירה העברית. אמנם, טשרניחובסקי ביקש מעורכוֹ המפורסם, ספק בצניעות ספק בהצטנעות, להשלים בשיר כמה שורות, שחיבורן אינו עולה יפה בידו (וביאליק הפשיל שרוולים וחיבר בסגנון טשרניחובסקי קטע מתיאורי בית האסורים), אך אין בכך כדי לשַנות את מעמדה של האידיליה, או לפגום בגדוּלתה. לפנינו יצירה חדשנית לפי כל אמת מידה. חידושה הבולט ביותר הוא בעצם עיצובו של סיפור מינורי-לכאורה, חסר תכלית וחסר "תיזה", ללא הטרחת אשמה כלפי אדם ושמים. האם חש ביאליק שיצירה נוּגה וענוגה זו מספרת סיפור סמלי, שנועד לבַכּות את מותו בטרם עת של בנימין זאב, צעיר הבנים שלבו נשבר "בדרך אפרתה", בטרם הספיק לממש את חלום ציון?


האידיליה "כחום היום", המתארת את שַדמות אוקראינה, שחמתו של תמוז שפוכה עליהן, נכתבה בתרס"ד ונדפסה ב"השילוח" בתרס"ה. בתמוז תרס"ד קבר העם הזקן את צעיר בניו, את "הבנימין" שבחבורה, ויום מותו – כ' בתמוז – היה ליום זיכרון לאומי. ולוולה מתואר בשיר כ"בֶּן-זְקוּנִים [...] וּלְאַחַר יֵאוּשׁ שֶׁל בָּנִים הוּא בָּא [...] גָּדוֹל הָיָה מִשְּׁאָר בָּנַי, כָּל אֶחָיו הַקּוֹדְמִים; / וְהָיְתָה הַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנִי, שֶׁהִשְׁלִים הַמִּנְיָן בְּבוֹאוֹ. / הָיָה קְצָת צַעֲקָנִי". השם "בנימין", שמו של צעיר בניו של יעקב, הפך כידוע שם-נרדף לבן זקונים אהוב, ואילו השם "ולוולה", שמו של גיבור השיר, הוא צורת הזיעור (דימינוטיב) של השם "זאב". הילד ולוולה מת באמצע הדרך ובאמצע החלום, בהאמינו בתום לִבּו כי ניתן להגיע לארץ-ישראל בִּ"קפיצת הדרך". גם לִבּו של הרצל הצעיר נשבר באמצע הדרך והחלום, חלום ארץ-ישראל שאותו אמר להגשים בִּן-לילה, שלא בדרך "הכשרת הלבבות" הממושכת של אחד-העם.


טשרניחובסקי העמיד במרכז ה"אידיליה" שלו את דמותו החריגה של ולוולה הצעיר , הזר והמוזר לאחיו הסוחרים, שלבו לב זהב וראשו מלא חזיונות ודמיונות. "צעקנותו" של ולוולה כמוה כמחוותיו הראוותניות של הרצל בקונגרסים, שאותן הִשוו ציוני אודסה המתונים והיחסניים לתרועת חצוצרה ברמה. התקשותו של ולוולה בלימוד האלף-בית העברי כמוה כהתקשותו של הרצל באלף-בית העברי (את המילים הספורות שביטא מעל במת הקונגרס בעברית, קרא המנהיג הציוני מפתקים שנכתבו באותיות לטיניות). לבו החנון של ולוולה הוא הגורם לו לאסוף יונים מכל המינים (כהרצל שדאג לחלשים ולנדכאים ושאסף את בני עמו מכל קצוות הארץ), והוא שמתעהו להאמין לדברי "המשולח", שמתעהו לנסות לממש את חלום ציון האוטופי שלו ללא דיחוי.


גם השתקעותו של ולוולה בחלומות ("וְנִכְנַס הַנַּעַר לְתוֹךְ חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ"), תוך אִזכור דמותו של יוסף בעל החלומות ("וַאֲלֻמּוֹת הַשָּׂדֶה בְּעֵינָיו הֵן אֲלֻמּוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף"), מעלה את דברי הרצל, החוזה והחולם, ב"אלטנוילנד" (1902) בשבח החלום: "חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם - חלום היא. ...ואם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות" – דברים המוּכּרים יותר בגרסתם המקוצרת: "אם תרצו אין זו אגדה". למותר לציין: הרצל לא זכה לראות כיצד החלום והחזון הופכים למציאוּת, אך ראה את מימוש החלום בעיני רוחו, וידע היטב שהתנועה הציונית שהקים תצבור תאוצה ותקים את המדינה שעליה חלם. 2


הביוגרף ד"ר אלכס ביין כותב בסוף ספרו: "העם הרגיש וראה את אהבתו הגדולה, את טוב הלב שלו ואת הדאגה הנאמנה שמילאה את לבו רק להיטיב להם ולהושיע". ד"ר מרדכי עהרנפרייז, מן "הצעירים אוהדי הרצל, כתב במאמר המספד שלו,3 שלהרצל הייתה "רחמנות עמוקה וכללית (הוא עצמו כינה זאת בגרמנית בשם Das Gefühl der Solidarität). הוא היה מלא רחמים על כל הקטנים והחלשים". טוב לבו של הרצל היו לשם דבר, ועל כן רבים קישרו בין שמו לבין לבו הטוב שלא עמד בתלאות הדרך. לב הזהב של ולוולה אף הוא זוכה להדגשה יתרה.


מותר כמדומה להניח שטשרניחובסקי, שהיה קרוב ברוחו ל"צעירים" הניצשיאניים, אוהדי הרצל, שיקף כאן במוקטן, כאילו מתוך ריחוק, את אחד האירועים הטראומטיים ביותר בתולדות עם ישראל בעת ההיא: מותו החטוף, בטרם עת, של הרצל הצעיר. כביאליק, שרמז בתמונת הלב השרוף בשיר "דבר" ללבו של הרצל, שלא עמד במעמסה ונשבר באמצע החזון, כך רמז גם טשרניחובסקי, בדברו על ולוולה, ללבו הרחב והאצילי של מי שהקריב עצמו על מזבח הרעיון הציוני, ולא שעה לדברי המקטרגים ("אַךְ לִבּוֹ הָיָה לֵב זָהָב, / זָהָב מְזֻקָּק וְלֹא לֵב [...] מָרָה לֹא הָיְתָה אַף טִפָּה בְּלִבּוֹ, לֵב זָהָב, וַתְּרָנִי").


לסיכום, בסמוי סיפרה האידיליה "כחום היום" על מותו בטרם עת של הרצל: שמו של בן הזקונים ולוולה, רומז ל"בנימין זאב", לב הזהב שלו רומז ל"הרצל" וללבו הטוב והרחב שלא עמד במעמסה, ולוולה והרצל מתו בטרם עת באמצע רצונם לממש את חלום ציון שלהם "בקפיצת הדרך", שניהם אהבו את האסתטי, התנשאו משכמם ומעלה מעל אחיהם, אך התקשו בלימוד האלף-בית העברי, שניהם התגלו כצעקניים ואחיהם לעגו להם על כך, אך הם לא ענו על הגידופים. אביו הזקן של ולוולה, שקבר את בן-זקוניו, והעם הזקן שקבר את בנו האהוב, ביקשו – שלא כמנהג היהודים – להניח פרחים על הקבר הטרי, בעיצומו של התמוז, שחמתו נשפכת ללא רחם.

*

אכן, בסוף היצירה, מבטא ר' שמחה, אביו של ולוולה, את רצונו לשים פרחים על קבר בנו, אילו ניתן לו, ואמירה זו הופכת את ולוולה לגלגולו המודרני של אחד מאותם נערים-עלמים מן המיתוס הקדום (תמוז, אדוניס, יקינטון ועוד), שפֶּרח לִבלב על גל קברם. גם הוא נלקח מן העולם הזה בטרם עת, בעצם פריחתו. פתיחת השיר מרמזת על מחזור הזרעים הנצחי של הטבע. גם גרעין הנחבא באדמת הקיץ החרוכה עתיד ללבלב בבוא הגשם. חוקיות זו מתגלמת כידוע במיתולוגיה היוונית והמזרחית בסיפורי אדוניס והתמוז, אך כאן לא תמוז ולא אדוניס לפנינו, כי אם נער מת, שאביו מהסס אם ראוי שינהג כמנהג הגויים ויניח פרחים על קברו – על קבר הבן שאהב פרחים, יונים ושאר דברים חסרי תכלית ותועלת. לא סיפור על מוות ותחייה לפנינו, כבמיתוס הקדום, כי אם סיפור מודרני ושרירותי על מוות חסר טעם, ששום נס לא הציל ממנו, כמו אותו עולם "השרוי בלא נס" משירו של טשרניחובסקי "מות התמוז".4

דוד ליטוואק, גיבור "אלטנוילנד" של הרצל, נודר ליד מיטת חוליו של בנו הקטן, שאם יבריא הבן ויקום ממיטת חוליו, יישאר בארץ ישראל ויקים בה את ביתו. אביו של ולוולה נאלץ לקבור את בנו, שמת בדרכו להגשים את חלומו התמים לעלות לארץ בכוחותיו שלו. בסיפורו "ספינת האוויר" (1896) תיאר הרצל את יוסף מילר, גיבור גאון ומשוגע "איש חלומות", המנסה להמציא ספינת אוויר ובינתיים מאכיל את הציפורים בגן "בית האסורים של המטורפים": "יוסף מילר לא היה שוטה, ואף-על-פי שהיה גאון, חוש מציאות היה לו, ובעיניים בהירות התבונן אל צורכי החיים הפשוטים. הוא הוכיח את עצמו שעליו לצמצם את כוח דמיונו כדי להיות לגוף מועיל, כביכול, לחברה האנושית". דומה שהרצל תיאר כאן במקצת גם את עצמו, ובעקבותיו תיאר טשרניחובסקי, בסַפרו על ולוולה איש החלומות שהאכיל את יונים, את הרצל. אֶחיו הסוחרים של ולוולה גידפוהו ללא הרף והוא לא ענה להם, וכמוהם גם יהודי מזרח אירופה לעגו להרצל וכינוהו בכינויי גנאי, והוא מעולם לא ענה למגדפיו.


ייתכן שחטאתי כאן בפרשנות מרחיקת לכת, אך מאידך גיסא, גם קשה להאמין שסופר כדוגמת טשרניחובסקי, שהיה קרוב ברוחו לצעירים הניצשיאניים אוהדי הרצל, לא טרח להגיב במילה וחצי מילה על מות הרצל, הלא הוא האירוע הטראומטי ביותר בתולדות עם ישראל בשנות מפנה המאה. גם קשה להאמין שכל ההתאמות בין הסיפור הגלוי לסמוי אך מקרה הן. האם הבינו הקוראים את הכוונה? עיון בעשרות המאמרים שנכתבו על היצירה מגלה שכוונה זו צללה כעופרת במים רבים; ואולם, יש כעין ראיה שביאליק, לכל הפחות, ראה והבין. ראשית, הוא הדפיס את האידיליה ב"השילוח" בחוברת אחת עם מאמרי המספד על הרצל. שנית, בפרק הארבעה-עשר של סיפורו "ספיח", שנכתב בימי מלחמת העולם הראשונה, כעשור לאחר מות הרצל, תיאַר ביאליק את הילדים ולוולה, נחום ותודי, "עסקנים, גיבורי ציד", הבונים מרכבה קטנה מנייר. לפנינו כמדומה סאטירה רכה המלגלגת על מנהיגי הציונות ועסקניה – אנשי המרכבות, החליפות ומגבעות הצילינדר – המוצגים בדמותם של ילדים קטנים, העוסקים במעשי ילדוּת. דומה שביאליק קרץ כאן בעינו לידידו-יריבו טשרניחובסקי, ורמז לו כי הוא, על כל פנים, מבין היטב את כוונתו.


האידיליה "כחום היום" המשיכה לרתק דורות של קוראים, גם מבלי שהכוונה האלגורית הסמויה תובן על ידם. גם סופרי ישראל לדורותיהם הושפעו ממנה, איש איש לפי דרכו. ביאליק תיאר ב"מאחורי הגדר" ו"ספיח" את ילד חולמני, שנולד להוריו לזקונים ואהב להפריח יונים. רחל המשוררת תיארה את פרחי הדגן המונחים על קבר הנופלים, במקביל לפרחי הדגן שאהב ולוולה, ובגלל אהבתו זו ביקש אביו לשים פרחים על קבר בנו. הסיפור על ולוולה, שקפא בשלג וקדח מחום, גם התגלגל לימים לסיפורו של הילד חנוך מ"זכרון דברים" של יעקב שבתאי, שמת בגיל 12 לאחר שרץ אחרי עגלת קרח, אכל כמעט בלוק שלם וקדח מחום. "האידיליה" הנוּגה הזו ממשיכה אפוא להשפיע משפעה עד עצם היום הזה, גם אם הניצוץ שהבעיר אותה נשכח במקצת ודורש שיציתוהו פעם בפעם מחדש.


הערות:

  1. תיאודור הרצל: ספר תולדותיו, מאת ד"ר אלכס ביין, תרגום: דוב קמחי, ב, תל-אביב חש"ד, עמ' 321.

  2. על אידיאל המדינה של הרצל, ראו מאמרו של נתן שרנסקי "הפסיפס של הרצל", תכלת, 20, מרכז שלם, קיץ 2005, עמ' 68-82.

  3. "תאודור הרצל", השילוח, כרך יד, חוברת פ, אלול תרס"ד, עמ' 195-208.

  4. ראו מאמרי "ללא תכלית וללא תועלת", עיתון 77, שנה יא, גיל' 91-92 (אב-אלול תשמ"ז), עמ' 32-24; ראו גם: ד' מירון, בודדים במועדם, תל-אביב תשמ"ח, עמ' 465.

פוסטים קשורים

הצג הכול