איך שיר נולד ואיך הוא זוכה לחיי נצח?
בעקבות פטירתו של יהונתן גפן (1947 - 2023)
פעם, כששְׁבוּע הספר היה באמת ובתמים "שְׁבוֹע הספר" ולא מִבצע הנחות המתמשך על פני כל ימות השנה, הלכתי בין הדוכנים של "כיכר מלכי ישראל", הקרויה היום "כיכר רבין". כשקניתי ספר בהוצאת "דביר", קיבלתי אותו בשקית ניילון נאה, שמצִדהּ האחד התנוססה תמונתו של חיים-נחמן ביאליק, ומצִדהּ השני – תמונתו של יהונתן גפן. היה זה אחד הרגעים בחיי שבהם חשתי שכבר איני שייכת לעולם הסובב סביבי; שסולם הערכים האסתטיים שלי שייך לעולם שכבר אינו קיים. חוויה דומה חשתי כשרשמתי את ההוראות לבחינת סוף השנה לתלמידיי במרכז הבין-תחומי ("אוניברסיטת רייכמן"), ואיש מהם לא העתיק אותן מהלוח. כמאה טלפונים ניידים נשלפו חיש-קל מכיסי התלמידים ומתיקיהם, וההוראות המורכבות, שנכתבו על הלוח ברוב עמל, צולמו ממנו בשבריר של שנייה.
מה לחיים-נחמן ביאליק וליהונתן גפן? היום, כשנודע למרבה הצער דבר פטירתו של יהונתן גפן, שאלתי את עצמי אם יש קשר כלשהו בין שני המשוררים האלה שהוצאת "דביר" שמה אותם בכפיפה אחת? האחד הוא גדול המשוררים העברים בכל הדורות, והשני פזמונאי – מחברם של שירי "הכבש השישה-עשר" (שבזכות מילותיהם, וכן בזכות הלחנים הנפלאים של יוני רכטר והביצוע החד-פעמי של גידי גוב, יהודית רביץ ודייויד ברוזה) היו לאחד מפסי-הקול האהובים על ילדי ישראל? למעשה הקשר רופף למדיי, ועם זאת – גם שירי הילדים של ביאליק וגם אלה של יהונתן גפן יישארו לדעתי קבועים ברפרטואר הלאומי לדורות רבים.
למה? הבה נתבונן בשיר "האַרְס פואטי" הידוע "איך שיר נולד?" ("אַרְס פואטיקה" היא אותה אמנות המתבוננת בעצמה וביוצרה והמשחזרת את תהליכי היצירה), ונוכל להבין מדוע שיר קצר ופשוט-לכאורה זה שלפנינו הוא שיר שמרבים לצטט ממנו ולהשמיע אותו מעל גלי האתר, ללמדו במערכת החינוך לשלביה, להדפיס אותו במקראות ולבצעו במופעים שונים לילדים ולנוער:
אֵיך שִׁיר נוֹלָד?
כְּמוֹ הַצְּחוֹק
זֶה מַתְחִיל מִבִּפְנִים
וּמִתְגַּלְגֵּל הַחוּצָה.
אֵיך שִׁיר נוֹלָד?
כְּמוֹ תִּינוֹק;
בַּהַתְחָלָה זֶה כּוֹאֵב
אַחַר כָּך יוֹצֵא הַחוּצָה
וְכֻלָּם שְׂמֵחִים,
וּפִתְאֹם –
אֵיזֶה יֹפִי!
הוּא הוֹלֵך לְבַד.
אֵיך שִׁיר נוֹלַד?
כְּמוֹ תִּינוֹק.
מִבּחינה פרוזודית השיר בנוי בסך-הכול על שתי המילים החורזות "צחוק-תינוק", המרוחקות זו מזו, ועל כן הוא מתגלגל בקצב מהיר ומשרה סביבו רוח טובה ותחושה של שמחת חיים, אף-על-פי שמדובר בו גם בכאב, ולא בהנאה בלבד. האנלוגיה "שיר נולד – תינוק נולד" מעניקה חיים לצירוף הכבול "ילדי הרוח" ומרחיבה אותו כמו דימוי הוֹמֶרי.
דימוי הוא בדרך-כלל פיגורת לשון מיקרו-טקסטואלית – בת מילה אחת או מילים אחדות – המתאר עניין כלשהו על-ידי השוואתו לעניין אחר, השייך בדרך-כלל לשדה סמנטי אחר. "דימוי הוֹמֶרי", או "דימוי אֶפִּי", הוא דימוי מורחב, המשתרע על פני שורות אחדות והופך לסיפור קצר בפני עצמו. למשל, אם הומרוס מדמה משהו לזבוב, אזי הזבוב שלו מקבל חיים עצמאיים משלו, מתחיל לעוף ולהטריד את גיבורי האֶפּוֹס, עד שאחד מהם מוחץ אותו למוות.
וכאן, השיר נולד כמו הצחוק וכמו הכאב. הוא נמצא קודם "בִּפנים", ואחר-כך לאט-לאט, ולא בלי חבלי לידה, הוא יוצא לאוויר העולם, ואז האֵם שילדה אותו והאב שהולידוֹ שוכחים את הכאבים ואת קשיי הגידול והטיפוח, ושמחים בו, אף מאושרים לראות איך "הוּא הוֹלֵך לְבַד". תיאור שמחת ההורים המולידים למראה ילד בן שנה, שמתחיל לעשות את צעדיו הראשונים ללא עזרה, ושמחת היוצר לנוכח יצירה שעושה את צעדיה לבד, בלי שמחבּרהּ ייאלץ לתת לה יד תומכת, הופך את הסיפור הזה ל"דימוי הוֹמֶרי" מורחב שאפשר להוסיף ולגלגל בו עוד ועוד.
ביאליק, בבואו לתאר את הולדת השיר, הוא תיאר תהליך של לידה מתוך כאב. ואולם, המפגש של השיר עם העולם שמצפה לו בחוץ מוצג בשירו של ביאליק לא כמפגש עליז ומשמח, אלא כמפגש אלים הגורם למחברו סבל רב וקיפוח רב. ביאליק הוא בעצם אבי השירה ה"אַרְס פואטית" בספרות העברית (למעט שיר אירוני של יל"ג בשם "השירה מאין תימצא" שביאליק הצעיר השתמש בו לצרכים פֶּרודיים). הידועים בין שיריו ה"אַרְס פואטיים" המסַפרים על מלאכתו של האמן הם הפואמה הנרחבת "הברֵכה" והשיר הקצר והטעון "לא זכיתי באור מן ההפקר", שהוא אבן חן שאפשר להפוך ולהפוך בה ולעולם לא להגיע לסוף חקרהּ.
שירו של ביאליק מטעים שניצוצו של המשורר לא הושג בנקל, אלא נולד לאחר עבודה קשה ומפרכת. הניצוץ הופך לאש גדולה, ואת מחירו של הנזק שגורמת ההתלקחות הזאת משלם המשורר בחֶּלבּוֹ ובדמו. לפנינו הפרדוקס הכרוך בשאלת הסבל ההופך להנאה. שירתו של "האני-המשורר" כרוכה בסבל אישי רב, ועל כן היא אסורה בהנאה. באה המאגיה של המילים, והופכת את הסבל (את הדמעה) לפנינה (ולחרוז מחרוזי השירה), הגורמת למתבונן בה הנאה אסתטית. לגבי הציבור סבלו של המשורר הופך לאובייקט מהנה ומשמח, אך המשורר הוא שמשלם את המחיר. על כן הוא זועק כנגד הרעיון שהזולת יפיק הנאה מסבלותיו האישיים; שכל אחד יבוא וימשמש בסודותיו הכמוסים ויהפכם לעניין פומבי. וזו רק סוגיה אחת שעולה מן השיר המורכב הזה. סוגיות "אַרְס פואטיות" רבות באות כאן לידי ביטוי מרומז, והן משולבות זו בזו לבלי הפרד.
מתברר שגם שיר קלסי מורכב ואין-סופי כדוגמת "לא זכיתי באור מן ההפקר" וגם פזמון קל כמו "איך שיר נולד?" עשויים לגעת בלב הקורא והמאזין כי הם עוסקים בנושאים שאינם מתיישנים, וכדברי אלתרמן בדברו בעניין אחר: "מִי יֵדַע מַה קּוֹבֵעַ / אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים?". אלתרמן תהה על סוד הפיכתם של שירים מסוימים לנצחיים, לשירים העומדים עמידה איתנה במבחן הזמן, בעוד ששירים אחרים, שנולדו ביחד אתם, קמֵלים ונשכחים. זוהי כמובן חידה נצחית שאין לה פתרון, ולא יכול להיות לה פתרון, שהרי אין מרשם לכתיבת שירים טובים, וניתן לתת לה אך ורק הסברים חלקיים, וכדברי השיר החותם את "שירי מכות מצרים": "וְהִיא חִידַת הַכֹּחַ שֶׁתִּכְלָה לוֹ אַיִן, / וְהִיא חִידַת הָאֹמֶן שֶׁאָפֵס לוֹ קֵץ / גַּם נַעַר יִפְתְּרֶנָה, וְלַשָּׁוְא עֲדַיִן / רֹאשָׁם שֶׁל הַכְּסִילִים אֵלֶיהָ מִתְנַפֵּץ".
שירו של יהונתן גפן "איך שיר נולד" הוא מאותם שירים שעמדו במבחן הזמן, והוא ישרוד ככל הראה גם בדורות הבאים. חבל על סופר שמת בלכתו בדרך, באמצע המישור. יהי זכרו ברוך.